התקשורת במלחמת יום הכיפורים

התקשורת במלחמת יום הכיפורים

אנכי | 21 בספטמבר 2013

שום עיתון ישראלי לא העביר לצנזורה ערב מלחמת יום הכיפורים ידיעה או פרשנות, כי עומדת לפרוץ באזור מלחמה כוללת. הפרסום בתחתית העמוד הראשי של מעריב בערב יום הכיפורים על המצב בתעלה, גם לפני פסילת הצנזורה, אינו מלמד דבר על מה שעמד להתרחש, חלק ניכר מההערכות שהובעו היו שקריות. 

בשנת 1996 פרסם אביתר בן צדף בכתב-עת מדעי בעברית (פתו"ח בהוצאת המחלקה למדעי המדינה של אוניברסיטת בר-אילן) את מחקרו על התפקוד הלקוי של התקשורת במלחמת יום הכיפורים, וניתח את הכישלון המחפיר ואת סיבותיו, שמלוות אותנו עד היום – כיוון שהתקשורת ככל הנראה לא השתנתה במידה מספקת. המאמר לפניכם.

המאמר בודק את המיתוס, כי לו הניחה הצנזורה הצבאית לפרסם את הידיעות על ההיערכות הערבית לאורך גבולות ישראל, הייתה נמנעת ההפתעה במלחמת יום הכיפורים, או, למִצער, היו תוצאותיה אחרות, סקירת הדיווח בעיתוני ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים מערערת את תקפות המיתוס; יתר-על-כן – בדיקת הדיווח העיתונאי מעלה, כי המסר ההתרעתי לא היה מהותי, לא היה בזמן, אך נתפס כסביר בעיני הציבור הישראלי; ולכן, היה שגוי. נראה, כי הסיבה העיקרית לכשל הזה הייתה חוסר במקורות עצמאיים לדיווח. הכתבים הישראליים לענייני צבא שימשו שופר למערכת הביטחון הישראלית – גם לצורכי לוחמה פסיכולוגית. כתועמלן וכיצרן מיתוסים, היה הכתב הישראלי לענייני צבא מכשיר מצוין בידי הממסד הביטחוני ובידי הממסד הפוליטי – בעיקר, משום שלא התווכח עם השלטון, ומשום שלא היה ביקורתי כלפי מערכת הביטחון. אפשר להתרשם, כי דווקא בתחום הצבאי דרוש כלב שמירה חד-שיניים, עז-נפש, ששמיעתו טובה, כדי להגן על הדמוקרטיה. במלחמת יום הכיפורים לא התאימו הכתבים הישראליים לענייני צבא לשמש כלב שמירה. לכן – לא התריעו על המלחמה הקרֵבה.

 

הקדמה

נראה, כי מיתוס חשוב ביותר לעיתונות הישראלית הוא, כי לו הניחה הצנזורה הצבאית הישראלית לפרסם את הידיעות על ההיערכות הערבית לאורך גבולות ישראל, הייתה נמנעת ההפתעה במלחמת יום הכיפורים, או, למִצער, היו תוצאותיה אחרות.

"ההליכה [של העיתונות הישראלית] בדרך זו וההתנערות מערכי-יסוד של עיתונות חופשית גררו את העיתונות – ואת המדינה כולה – למחדל הביטחוני החמור ביותר שידענו – מחדל מלחמת יום הכיפורים. כידוע, הצטברו אז בידי העיתונאים ידיעות רבות על היערכות צבאות מצרים וסוריה לצאת למלחמה, אך עורכי העיתונים נעתרו לבקשת הממסד הביטחוני, שלא להבליטן, וזאת שוב בשם 'האינטרס הלאומי' …"[1]

יש הסבורים, כי המיתוס הזה הפך לאתוס, המנווט מקצועית את עבודת העיתונות בישראל, בכלל, ואת עבודת הכתבים לענייני צבא, בפרט, מאז ועד עתה.

במאמר הזה יפורט מה עומד מאחורי המיתוס הזה, ותיבדק תקפותו על רקע הבנת האירועים כיום, יותר מעשרים שנה אחרי התרחשותם [המאמר פורסם בשנת 1996 – אב"ץ]. בדיקה זו אינה לצורך אקדמי גרידא – כיוון שהמיתוס הזה השפיע על סיקור ענייני הממשל בישראל, בעיקר בתחום הביטחוני, בשני העשורים שחלפו, ומשפיע על סיקורם גם עתה – יש צורך לבדוק היטב את מקורותיו.

לאחר מכן ינותחו הגורמים, שהשפיעו על תפקוד העיתונות הישראלית במלחמת יום הכיפורים עצמה. זאת מתוך הנחה, כי ליקויים בתפקוד העיתונות הכתובה הישראלית – ובעיקר, בתפקוד הכתבים לענייני צבא – הביאו לאימוץ מיתוס דמוי הפלישה האמריקנית ל"מפרץ החזירים" בקובה (1961), כחלק מבניית סדר-יום אחר, שהצדיק בדיעבד את התנהגות התקשורת הישראלית במלחמה.

מה דיווחה העיתונות?

חברים בשני תאים של אגודת העיתונאים דיווחו על המתרחש בקווי הפסקת-האש עם מצרים, עם סוריה ועם ירדן – הכתבים לענייני צבא והכתבים לענייני ערבים. חלק מהידיעות, שפורסמו עד יום פרוץ המלחמה ("ע'" – במינוח הצבאי) בעיתונות הישראלית בהקשר למלחמת יום הכיפורים, היו ידיעות משותפות, שעורכי החדשות הרכיבו יחד. כמו כן, נכתבו מאמרי מערכת בנושאים שונים, שהיו רלוונטיים לענייננו.

האומנם הייתה התקפה על רכבת, שהעבירה עולים מברית-המועצות למחנה מעבר של הסוכנות היהודית בטירת שנאו (Schoenau Castle) ליד וינה, חלק מההונאה הערבית לקראת מלחמת יום הכיפורים? התשובה לשאלה זו חשובה, אך אינה מהותית לענייננו. בדיעבד, נראה, כי תשומת-לב המנהיגות הישראלי הופנתה לבחירות הקרבות לכנסת ולעיריות (שנקבעו לשלושים באוקטובר 1973), מוקדה במגעים עם אוסטריה – עד שזו נכנעה לדרישות המחבלים הערביים, והודיעה על חיסול מחנה המעבר.[2]

בשלושה-עשר בספטמבר 1973 ("ע' פחות 23", במינוח הצבאי) התחולל קרב אווירי מעל שמי רמת הגולן וצפון ישראל. בקרב נפלו שלושה-עשר מטוסים סוריים ומטוס ישראלי. בעקבות ההנהגה הצבאית (וכנראה, גם ההנהגה המדינית) דיווחה העיתונות הישראלית בנימה ג'ינגואיסטית. בו בזמן עסקה העיתונות בכמה אירועים ביטחוניים נוספים:

• חילופי האלופים בפיקוד המרכז.[3]
• חילופי האלופים בפיקוד על הכוחות המשוריינים בסיני.[4]
• האזכרה השנתית לחללי הצנחנים ועצרת הצנחנים.[5]
• משלוח של מפציצים Tu-22 סובייטיים לעיראק.[6]
• ביקור הגנרל הוויטנאמי וו נגויאן גיאפ במצרים ובסוריה.[7]
• המשבר בתעשייה האווירית לישראל.[8]

בעקבות התקרית האווירית הרגישו בצה"ל בצעדי כוננות בצד הסורי, ובערב ראש השנה תשל"ד הועלתה חטיבת השריון 7 מסיני לגולן, כדי לתגבר את המערך הצפוני של צה"ל. על העלאת חטיבה 7 לא דיווחה העיתונות הישראלית דבר – עד לאחר המלחמה; יתר על כן, גורמים רשמיים בצה"ל הכחישו, כי בצה"ל נעשו צעדים יוצאי-דופן. העיתונות הישראלית דיווחה את השקר הזה, ודבקה בו מבלי לבודקו.

באחד באוקטובר 1973 דיווח הארץ באחת מכותרותיו הראשיות בעמודו השני – על שני  טורים (חמישה טור-אינטש)

"מתיחות בגבול סוריה-ישראל"

כותרת-המשנה של הידיעה – שעליה חתום "סופרו הצבאי של 'הארץ'", ללא נקיבת שמו – סיפרה:

"הסורים העבירו יחידות, שחנו קודם לאורך הגבול הירדני. * צה"ל נקט אמצעי כוננות"

לאחר שפירט את מעשי הסורים, דיווח הכתב על צעדי ישראל:

"כפי שנמסר, ערה ישראל למתרחש לאורך הגבול עם סוריה, ובהקשר הזה יש לראות את אזהרתו של שר הביטחון … לדמשק, כי צה"ל יגיב בתקיפות וכבעוצמה רבה, אם ינסו הסורים להתנכל לנו. הצהרתו של דיין ניתנה ערב החג [ראש השנה] בעת ביקור, שערך ברמת הגולן. לא מן הנמנע, כי כוונת הסורים הגנתית בעיקרה – מתוך חשש שבעקבות הקרב האווירי תנצל ישראל את המצב, ותנחית עליה [על סוריה] מכות נוספות בקטעי גבול נוספים".

באותו היום דיווח מאיר ראובני, הכתב האזורי של מעריב בצפון, בעמוד הראשון של עיתונו בידיעה על חמישה טורים (כאחד-עשר אינטש-טור), שעוּמדה מתחת לקיפול העמוד.

"מתיחות בגבול הגולן וסוריה
אמצעי לחימה חדשים – בסוריה"

בידיעה נאמר, כי לאור המתיחות ברמת הגולן

"ביישובים האזרחיים ברמה קיימת כוננות … עם עלות השחר שרר בזאור שקט … ופרט לכוננות ביישובי הרמה לא ניכרים סימנים אחרים למתיחות זו".

מיד לאחר מכן עומדה ידיעה של יעקב ארז, הכתב לענייני צבא, על השלמת מערך חדש נגד מטוסים בדמשק. בתוך ידיעה זו הוכנס, בהדגשה, קטע על תגבור המערך הסורי בגולן.

בעמוד 17 עימד מעריב באותו היום פרשנות ארוכה (עמוד שלם – כ-24 אינטש-טור) של אורי דן על המצב במזרח התיכון. פסקת הסיום של הפרשנות מלמדות על הבנה טובה של המערכת האסטרטגית הערבית לקראת מלחמת יום הכיפורים ועל חוסר–הבנה, כי מלחמה כוללת קרבה.

"על רקע זה יש לבחון מחדש את הקרב האווירי [בשלושה-עשר בספטמבר] …. אין ספק, כי מבחינה פסיכולוגית … היה הקרב מעין תזכורת לסוריה ולמדינות ערביות אחרות, שישראל מוסיפה להיות שליטה מוחלטת על שמי המזרח התיכון.

"אולם מן התגובות, שהגיעו מאירופה ומוושינגטון לירושלים … הקרב רק חיזק בבירות אלה את הרושם של דחיפות גוברת והולכת בצורך לפתור את הסכסוך במזה"ת ….  'הסדר מדיני' בין ישראל לבין סוריה נראה דחוף לא פחות מאשר בין ישראל לבין מצרים.

"מבחינה צבאית טהורה הייתה הפלת ה'מיגים'  הצלחה; אולם מן הבחינה המדינית יצר הקרב תחושה של דחיפות במציאת הסדר. בכך יש פגם,שכן אין לישראל שום סיכוי להשיג שלום של אמת עם שכנותיה, אלא רק להביא למצב, שבו ידורבנו המעצמות לנסות למצוא 'פתרון מדיני' כלשהוא – וזה מצב של בהילות, שאין בו ברכה [לישראל]".

בתוך כך החלו לפתע להגיע לישראל ידיעות – ממקורות זרים[7] – על הגברת הכוננות בצבא מצרים. הידיעה של ידיעות אחרונות הופיעה בשניים באוקטובר 1973 בחלק העליון של תחתית העמוד הראשון של העיתון (ברוחב חמישה טורים). כותרתה ציינה:

"קהיר: הכרזנו כוננות בסואץ"

וכבר בכותרת-המשנה הנגידה המערכת בין ערבים לבין ישראלים:

"הכרזנו מצב-הכן העקבות תזוזת כוחות ישראל

מקורות ישראליים: להד"ם"

הידיעה (שגודלה 7.5 אינטש-טור) התבססה על סוכנות הידיעות המצרית. לאחר פירוט הטענות המצריות על היערכות ישראלית לתקוף את סוריה הביא העיתון את הגרסה הישראלית – כנראה, תגובת דובר צה"ל, שהביא את גרסת אגף המודיעין ("משקיפים בישראל"):

"מקורות ישראליים הגיבו הבוקר על ידיעה זו באומרם, כי שום תנועה ישראלית, החורגת מן השגרה, לא הייתה באחרונה בתעלה. עדיין נמשכת במידה מסוימת המתיחות בגולן ….

"המערך הסורי הוא הגנתי בעיקרו, ואף-על-פי-כן הוחלט לנקוט צעדי זהירות מתאימים מחשש לפעולה סורית. עם זאת סבורים משקיפים בישראל, כי אין הסורים מבקשים לפעל נגד ישראל בשלב הזה".

גם דבר עימד באותו היום את הידיעה שלו בעניין הזה מתחת לקו הקיפול בעמודו הראשון. על הידיעה חתום הכתב לענייני צבא, ללא נקיבת שמו, וגודלה כ-1.5 אינטש-טור (על טור אחד בלבד):

"עירנות בגולן נוכח תגבור הקו הסורי

"צה"ל מקיים עירנות לגבי הנעשה באזור קו הפסקת-האש עם סוריה, לאחר שהסורים תגברו באחרונה את כוחותיהם ברמת הגולן".

באותו העמוד ניתנה תשומת לב רבה יותר – בכיתור ובתמליל – לדברי הרמטכ"ל במסיבת פרידה מאלוף רחבעם זאבי, שפרש מפיקוד המרכז, ומסר אותו לידי אלוף יונה אפרת. דברי הרמטכ"ל נסבו על תקרית שנאו.

יעקב ארז פרסם באותו היום במעריב ידיעה, שמקורה בסוכנות הידיעות המזרח תיכונית המצרית. את הידיעה עימדו עורכיו בכתף של העמוד הראשון על חמישה טורים (כשבעה אינטש-טור):

"[…]

"לסופר 'מעריב' נמסר הבוקר, כי אין כל מתיחות בצד הישראלי של תעלת סואץ, ולא הייתה שום תזוזת כוחות של צה"ל באזור  ]ההדגשות – במקור![.

"משקיפים מעריכים, כי המצרים הכריזו על מצב כוננות … בעקבות המתיחות … ברמת הגולן. נראה, כי צעדם של המצרים היה מתואם עם הסורים.

"[…]

"צה"ל נקט אמצעים כדי למנוע מן הסורים אפשרות של הפתעה בפתיחה באש או בייזום פעולה צבאית, אם כי משקיפים מעריכים, שמצב המתיחות ברמה יפוג".

כעבור יום, בשלושה באוקטובר ("ע' פחות שלושה"), דיווחדברמפי שמשון עופר, כתבו לענייני צבא, בעמודו הראשון (שוב מתחת לקו הקיפול, בידיעה, שאורכה כשבעה אינטש-טור, ונמשכת לעמדו השני):

 

"אין סימן לכוננות מצרית בתעלה"

"באזור תעלת סואץ לא נראו אתמול כל סימנים, העשויים להעיד על כוננות בצד המצרי, בניגוד לידיעה של סוכנות אסושייטד פרס, שציטטה אתסוכנות הידיעות במזרח תיכוניתהמצרית דבר הכרזת 'כוננות מלאה' בקרב הכוחות המצריים …

"… לא הובחן בשום שינוי בגדה המערבית של התעלה, וחיילים מצריים נראו נעים כרגיל ללא קסדה וחגור. גם ברמת הגולן לא חלה אתמול כל התפתחות נוספת.

"לדעת משקיפים, אין להוציא מכלל האפשרות, שההכרזה המצרית על כוננות … באה בעקבות הידיעות על מתיחות בקו הפסקת-האש עם סוריה …

"עם זאת מצפים, שהמתיחות … נוכח מצב זה תפוג תוך זמן קצר ]ההדגשות – במקור![".

כאן הוסיפה מערכת דבר הערה של כתב העיתון לענייני ערבים, כי מקור הידיעות בעיתון הלבנוני (הימני) אלחיאת ובסוכנות הידיעות המצרית, אך הסתייגה מתוכן הידיעות בדווחה:

"… אך תחנות הרדיו של שתי המדינות [סוריה ומצרים] לא מסרו על כך [על הכוננות] דבר".

בהתאם לתכנית ההונאה הערבית, חיזק הדיווח באלחיאת את הדימוי של סוריה כחוששת מפני תגמול ישראלי על מנת לעמעם את הרושם, כי עברה למערך התקפי, והיא על סף מלחמה.

לפי אלחיאת,  חוששת סוריה מפני התקפה ישראלית נוכח ריכוזים של צה"ל, שנראו כביכול ברמת הגולן.

מאמר המערכת של דבר באותו היום – "השלכה מזרח תיכונית לפרשת וינה" – מסמיך את פרשת שנאו לכוננות "כביכול" בגבולות ישראל.

"להצלחה המדינית של המחבלים [בשנאו] … צפויה תוצאת-לוואי חמורה כאשר מדינות ערב … יראו צורך להוכיח, שאינן מפגרות אחרי הטרור. סימן ראשון להתפתחות אפשרית כזו היא מצב 'הכוננות המרבית", שהכריז אתמול הצבא המצרי …, וזאת מתוך תיאום מיידי עם המתיחות, שיצר הצבא הסורי בהזיזו לקו רמת הגולן את כל הכוחות, שחנו עד כה בגבול סוריה-ירדן".

ואילו הארץ עימד את הידיעה על המצב בתעלה – שוב ללא נקיבת שמו של סופרו לענייני צבא – מתחת לקיפול של עמודו השני על שני טורים (שישה אינטש-טור), ובה נאמר:

"על אף הכרזת הכוננות המצרית, שום מתיחות לא ניכרה אתמול על גדת התעלה".

העיתון – שהסתמך על עיתוני חוץ ועל סוכנות אסושייטד פרס – ייחס את הכוננות המצרית לרצון המצרי להפיג את הלחץ הישראלי כביכול על סוריה. כדי לחזק את הרושם הזה, הוסיף סופרו הצבאי של הארץ:

"גורמים צבאיים [בישראל] הכחישו אתמול, כי צה"ל ביצע ריכוזי כוחות בגבול עם מצרים … לא חלו שינויים כלשהם בהיערכותם [כך!] של היחידות המצריות או במצב כוננותם [כך!]. החיילים המצרים נוהגים כתמול שלשום".

באותו היום (שלושה באוקטובר) הכתיר ג'רוזלם פוסט את מאמר המערכת שלו על המצב בכותרת – False Alarm.  ידיעה אחרת באותו העיתון (עמוד 1) סיפרה על חידוש היחסים בין ירדן לבין סוריה. ואילו ידיעות אחרונות מסר באותו היום בכתבת פרשנות, בעמוד הראשון של מוסף החדשות היומי "24 שעות" (עמוד 10 במכלול של העיתון), על שני טורים לאורך כל העמוד:

"הערבים עורכים הפגנת כוננות".

לכתבה, שמחברה לא זוהה, ניתנה כותרת-משנה:

"סוריה העבירה כוחותיה מגבול ירדן לגולן, ואף מצרים מנסה ליצור מתיחות בקו התעלה – אף שצעדיהן אינם מבשרים עדיין חידוש האש".

הכתב סקר את תולדות המתיחות:

"… ראשיתה של המתיחות הנוכחית בתנועה סורית מוגברת … זמן קצר לפני ראש השנה …".

הוא קישר זאת לתקרית האווירית בשלושה-עשר בספטמבר. לאחר מכן סיפר על תגובת צה"ל, וציין:

"… בהחלט סביר להניח, שאמצעי זהירות אלה של צה"ל לא נעלמו מעיני הסורים. מה גם ששר הביטחון ביקר בגולן בערב החג [ראש השנה], והשמיע תוך כך אזהרה ברורה למדי באוזני הסורים …".

לאחר מכן עמד על הקשר בין ההיערכות הסורית לבין הכוננות המצרית, וסיכם את הערכתו:

"לפי שעה אין שום סימנים מיוחדים לכוננות כלשהי בקו התעלה … בהחלט ייתכן, שנשמע על חיילים [מצריים] חבושי-קסדות, על מתיחות בקו [התעלה[.

"לפי שעה מעידים כל הסימנים על כך, שהמתיחות האחרונה בצפון היא מתיחות מבוקרת. שלטונת דמשק אינם מתכוננים, כרגע, לפתוח בעימות צבאי …. גם המצרים תולים יהבם בדרכים דיפלומטיות, ואינם מתכוונים לפתוח באש.

"בעוד יום-יומיים, אולי קצת יותר, יחזרו, כנראה, החיים למסלולם גם ברמת הגולן וגם בקו המצרי – אם, אומנם, שורר שם מתח".

פרק חשוב בתפקוד העיתונות לפני מלחמת יום הכיפורים מיוחס – כנראה, בצדק – ל"ועדת העורכים". למערכות העיתונים הגיעו ידיעות חוץ על היערכות הערבים, אך הן נמנעו מלפרסמן – אם כי מותר היה להן לפרסמן לפי הסכם הצנזורה. בשלושה באוקטובר 1973 ("ע' פחות שלושה") פגשו חברי ועדת העורכים את רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל, שלא הכחיש בפניהם את דיווחי סוכנויות הידיעות, אדרבה – הרמטכ"ל אישר את הפרסומים, אך ביקש מהעיתונים לא לפרסמם.

"אף שלא מדובר היה ב'סוד ביטחוני' …, ביקש הרמטכ"ל מן העורכים להעלים את המידע מקוראיהם, או, למצער, להצניע את פרסומו, ואף להימנע ממאמרי מערכת וממאמרי פרשנות, אשר ימקדו בו את תשומת-הלב. הוועדה [העורכים] נעתרה לבקשה ואסרה על עורכי החדשות ועל הכתבים הצבאיים להעניק טיפול מקצועי הולם לדיווחיהם המדאיגים … אילו פרסמו העיתונים … את המידע שקיבלו מסוכנויות הידיעות, הייתה נמנעת, ככל הנראה, השאננות הרת-האסון, שהולידה את המחדל …."[10]

בארבעה באוקטובר דיווח ידיעות אחרונות בתחתית עמודו הראשון:

"משקיפים בישראל: לוב הופכת גורם ראשון-במעלה במלחמת טרור".

בעמודו הראשון של הארץ, ממש מעל הקיפול, הופיעה בו-ביום ידיעה על טור אחד (1 אינטש-טור) של סוכנות עתי"ם הישראלית על דברי הרמטכ"ל בעצרת הזיכרון לצנחנים:

"הרמטכ"ל מזהיר: 'האויב המרכז כוחות בגבולות'

"הרמטכ"ל … אמר אמש, כי האויב, המרכז כוחות בקווי הפסקת-האש, חייב לדעת, שיש לנו זרוע ארוכה בדמותם של הצנחנים, וכאשר זו תגיע לעומק ולעורף, תהיה אגרוף, שיכה אותם …."

מעריב דיווח על כך, וכותרתו:

"הרמטכ"ל ביום הצנחן: לצה"ל זרוע ארוכה ובסופה – אגרוף".

בתחתית אותו העמוד עומדה ידיעה על שלושה טורים (כשישה אינטש-טור):

"סופרי 'מעריב', על סמך סיור בשטח: 
ירדן לא תגברה כוחותיה בגבול"

בעמוד 12 באותו היום דיווח מעריב על מצוד בשומרון אחר מחבלים, שירו בזוקות על המושב צור-נתן בשרון; ובעמוד 16 שלו – על מעבר קיבוץ אפיק בגולן למבני הקבע שלו.

נראה, כי בעקבות פגישת ועדת העורכים עם הרמטכ"ל נכתב הקטע השני של מאמר המערכת במעריב ("יומן מעריב") – "כוננות בגבולות" (כארבע אינטש-טור). המאמר שיבח את אזהרת הרמטכ"ל לסוריה ולמצרים – "אתראה במועדה היא לכן במקומה" – והמשיך לדון בקשר בין המתיחות לבין הפעילות המדינית הנמרצת של הערבים. לאחר מכן סיים את דבריו בפסקה מודגשת:

"אך גם אם בשיקול קר אין להניח, כי הכוננות הצבאית הוכרזה על-ידי הסורים והמצרים לצורך פעילות צבאית, יש לעמוד על המשמר מפני הידרדרות ואובדן השליטה של הדרג המדיני [הערבי] על הפעילות הצבאית".

לפי תת-אלוף אבנר ("ולטר") בר-און, הצנזור הצבאי הראשי דאז, בארבעה באוקטובר 1973 הגישו עיתונים מקומיים בישראל לצנזורה הצבאית ידיעות על ריכוזי אויב. נראה, כי על בסיס הדיווחים המצטברים של סוכנויות הידיעות הזרות ועל רקע דברי הרמטכ"ל בוועדת העורכים הורכבו ידיעות, שהתבססו על פיסות מודיעין, שאותן הדליפו לכתבים לענייני צבא מקורותיהם בתוך מערכת המודיעין הצבאי, או במערכת המבצעית. בנוסף השתמש הכתבים לענייני צבא בתדרוכים רשמיים – כנראה, לא לייחוס – שניתנו להם ברמת הגולן, בסיני ובתל-אביב.

זאת ועוד – הכתבים לענייני ערבים של העיתונים יכלו להאזין לשידורים הרבים של תחנות הרדיו הערביות. בהסדר בין יחידת דובר צה"ל לבין אגף המודיעין במטה הכללי של צה"ל לבין תא הכתבים לענייני ערבים הם קיבלו דיווחים, שהנפיקה מערכת ההאזנה לאמצעי התקשורת הערביים ("חצב") באגף המודיעין. ממערכת היחסים המיוחדת בין הכתבים לענייני ערבים לבין אגף המודיעין יכלו הראשונים לקבל אפוא הפניות לשידורים מעניינים – או, אפילו, את פענוח הקלטותיהם.[11]

בחמישה באוקטובר דיווח ידיעות אחרונות על כוונת ד"ר הנרי א' קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, להיכנס לתהליך דיפלומטי לפתרון המשבר במזרח התיכון.

הארץ דיווח באותו היום בראש עמודו הראשון על הסיוע הוויטנאמי למדינות ערב למדינות ערב, ובתחתית אותו העמוד – על הקמת היחידה ללוחמה בטרור (ימ"ם) של משמר הגבול. הכותרת הראשית של העיתון דנה בפעילות הדיפלומטית האמריקנית לפתרון הסכסוך במזרח התיכון.

בארבעה באוקטובר הגיש יעקב ארז ממעריב לצנזורה הצבאית ידיעה על הריכוזים לאורך הגבול המצרי. נראה, כי ידיעה זו – שלימים יצטטה מחברה הרבה, ואף יקבל אישור להציג את פסילות הצנזורה בה – יכולה ללמד עד כמה לא-מהותיות היו הפסילות של הצנזורים הישראליים ועד כמה לא שיבשו הפסילות הללו את הבנת המצב (השגויה לחלוטין).

מעל: צילום הידיעה של ארז במעריב (מתוך אתרו של רפי מן)

באותה התקופה היה ארז ביחסים גרועים ביותר עם אלוף אלי זעירא, ראש אגף המודיעין – כנראה, על רקע קשרי הדלפה בינו לבין קצינים במחלקת המחקר של אגף המודיעין.[12] הידיעה של ארז התבססה גם על שיחתו עם עודד, אחיו, ששירת כמפקד בכיר בחטיבת השריון [188] "ברק" ברמת הגולן (שנערכה בשבוע האחרון של ספטמבר), ועל ראיון עם אלוף אברהם ("אלברט") מנדלר, שעמד על סף סיום תפקידו כמפקד הכוחות המשוריינים בסיני (אוגדת סיני 252),[13] ורואיין בארבעה באוקטובר. הצנזורה הצבאית מחקה את הערכות האלוף, כי אם יתקפו המצרים, "המצב יהיה קשה". למחרת היום, ערב יום הכיפורים התירה הצנזורה הצבאית למעריב לפרסם ידיעה מקוטעת (נפסלו בה שתים-עשרה שורות מתוך חמש-עשרה שהוגשו) ומאופקת על ההיערכות הערבית לאורך קווי הגבול – בזו הלשון:

"צה"ל עוקב אחרי הנעשה בצד המצרי של התעלה".

על הידיעה, שהופיעה על טור אחד (1.5 אינטש-טור) באמצע המחצית העליונה של העמוד הראשון של העיתון חתם יעקב ארז, ובה נאמר:

"כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחר הנעשה בצד המצרי של תעלת סואץ, וננקטו כל הצעדים כדי למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה.

"סוכנות הידיעות המצרית הודיעה השבוע, כי כוננות מלאה הוכרזה בתעלה".

בשאר העיתונים לא היה כל זכר אפילו לדיווח כזה.

בראש עמוד 2 של מעריב הופיעה באותו היום ידיעה (4.5 אינטש-טור) של סוכנות אסושייטד פרס:

"סוריה 'מזהירה': ישראל עומדת להתקיף אותנו

"כלי התקשורת ש סריה הזהירו אתמול, כי ישראל מכינה התקפה נרחבת על סוריה ….

"זו תגובתם הראשונה של כלי התקשורת הסוריים על הידיעות המופיעות בעיתוני ביירות זה 10 ימים בעניין ריכוזים ישראליים ברמת הגולן.

"העיתון אלת'אורה [בטאון מפלגת הבעת', השלטת בסוריה] כתב, כי ישראל מכינה הרפתקה צבאית נגד ארצות ערב … בניסיון נואש להגיב על בידודה הבינלאומי הגובר ועל בעיותיה הפנימיות.

"העיתון כותב, כי כלי התקשורת הישראליים מפרסמים ידיעות על ריכוזים סוריים ברמת הגולן …".

מתחת לידיעה זו הופיעה ידיעה אחרת:

"קיסינג'ר הסכים עם אבא אבן: אין זה זמן נאות ליוזמה במזה"ת".

ואילו בעמוד 4 של מעריב עסקה ידיעה גדולה (עם תמונה) בהכנות לבחירות בצבא. כותרתה: "קלפי מעופפת תופעל בסיני".

לדברי בר-און, הצנזור הצבאי הראשי, בחמישה באוקטובר ביקשו כתבי חוץ לדווח לעיתוניהם על תגבור כוחות צה"ל בגולן. הצנזורה אישרה להם לשלוח ידיעות בנושא, "בתנאי שינוסחו באיפוק".[14]

ניתוח הדיווח

מן המובא לעיל נראה, כי העיתונות הישראלית לא התריעה על מלחמה כוללת, הממשמשת ובאה. לכן, לא העריכה את המשמעות האמיתית של ההיערכות הערבית. הכתבים לענייני צבא ואנשי הצבא (שכנראה, הזינו אותם במידע ברשות ושלא-ברשות) ציפו ל"יום קרב" נוסף ותו לאו.

שום עיתון ישראלי לא העביר לצנזורה ידיעה, או פרשנות, כי עומדת לפרוץ באזור מלחמה כוללת – משום שמקורותיהם (קרי, מתדרכים רשמיים ומדליפים מצה"ל) לא הבינו כך את הידיעות שהגיעו – ממש עד הרגע האחרון לפני פרוץ המלחמה. הפרסום שלמעריבעל המצב בתעלה – גם לפני פסילת הצנזורה – אינו מלמד דבר על מה שעמד להתרחש. כל הפרסומים על המצב בגבול, מקורם במקורות רשמיים, וניכרים בהם סממנים של לוחמה פסיכולוגית. חלק ניכר מההערכות, שהובעו בהם, היו שקריות.

בספרו האוטוביוגרפי, מלחמת יום כיפור. מיתוס מול מציאות, טען אלי זעירא, כי הסיבה לכישלונות הישראליים בקרבות מלחמת יום הכיפורים הייתה שאננות, שמקורה בזלזול באויב.[15] גם אם לא נקבל את עמדתו, אפשר להבחין, כי צה"ל היה כביכול מוכן לכל אפשרות, שהערבים יפתחו ביום קרב, והיה יכול – לפחות, לפי המיתוס, שטופח מאז תום מלחמת ששת הימים, גם באמצעות הכתבים לענייני צבא[15] – להדוף בקלות את הפולשים. המיתוס הזה העצים את כוחו של צה"ל ואת יכולתם של מפקדיו, אך צדו האחר היה זלזול תהומי בכוחו של האויב הערבי, בערך מנהיגיו המדיניים ובערך מנהיגיו הצבאיים. כל אלה למרות הכישלונות הבולטים של צה"ל במלחמת ההתשה ולמרות העדיפות – הטכנולוגית והכמותית – של הערבים בארטילריה, בנשק נגד טנקים ובנשק נגד מטוסים, שנטרלה, כבר במלחמת ההתשה, חלק גדול מיתרונות צה"ל עליהם.

השילוב הסינרגטי בין שני המיתוסים היה חזק ביותר, והשפיע מאוד על המתרחש – בעיקר, כשנוצר דיסוננס ביניהם לבין ההצלחות הטקטיות של הערבים – לפחות, בימים הראשונים ללחימה.

לפני מלחמת יום הכיפורים חסרה לתקשורת הישראלית היכולת לבדוק ידיעות בענייני צבא וביטחון, להצליב ידיעות, ולפסול ידיעות, שהושתלו ללוחמה פסיכולוגית, או ליחסי ציבור של בעלי עניין במערכת הביטחון – כדי למנוע את טפלול (מניפולציה) העיתונות. הדבר בולט בכל האמור בתקרית האווירית בשלושה-עשר בספטמבר 1973, בתגבור כוחות צה"ל בגולן, וכמובן – בשינויים במערכים הסוריים והמצריים ובהגעת כוחות המשלוח הערביים לזירה.

מערכת ההונאה המצרית

מערכת ההונאה המצרית פעלה כשורה באמצעים שונים – כולל מערכת גיוס המילואים עצמה – לדברי סעד-אלדין אלשאזלי, הרמטכ"ל המצרי במלחמה.[18] דיון נרחב במרכיביה אינו  מעניין המאמר הזה. נסתפק רק בציון העובדה, כי היו בה חלק מדיני וחלק צבאי, ושניהם נועדו להעמיק עמדות מוטעות בקרב הנהגת ישראל לגבי יכולת הערבים, לגבי הכנותיהם למלחמה ולגבי תכניותיהם.[19]

כמעט ודאי, שמערכת ההונאה, שהפעילה מצרים, והכנות הערבים למלחמה לא הושפעו מפרסומים מסוימים, שהופיעו בעיתוני ישראל, ביום שישי, ערב יום הכיפורים תשל"ד (חמישה באוקטובר 1973). לדברי צבי לניר [אז – סגן ראש מחלקת איסוף באמ"ן], התבססה תכנית  המלחמה  המצרית על חשאיות הכנותיהם – פרי  קיום  ההונאה – עד "ע' פחות  חמישה-עשר"  (כלומר, 21 בספטמבר 1973).[20] לפי זעירא (1993), החליט הנשיא אנוואר אלסאדאת על המלחמה דווקא ב"ע' פחות שלושה-עשר" (19 בספטמבר 1973).[21] אחרי התאריכים האלה היו המהלכים הערביים די ברורים, ועברו, כנראה, את נקודת האל-חזור – אף כי נראה, שהמצרים חששו מאוד מאי-התגובה הישראלית, וחשבו שהיא מלמדת על הפתעה, שהכינה להם ישראל.[22] 

כידוע, אין שום "בוגר" אגף המודיעין בתשל"ד, הטוען, כי חשף את ההונאה הערבית לפני סוף ספטמבר 1973. אין גם שום עיתונאי ישראלי, הטוען זאת. טווח הוויכוחים המרים בין ה"חושפים" למיניהם נסב על טווח שבוע ימים משלושים בספטמבר, לכל המוקדם, לבין שישה באוקטובר עצמו (שעת "ש' פחות שלוש-עשרה"). יתר על כן, כיוון שמקובלת עליי פרשנותו של זעירא לגבי המשגים בהיערכות צה"ל ובהכנותיו ללחימה ביבשה ובאוויר, הרי שלידיעה עצמה, שאימתה את העובדה, שהערבים ייצאו למלחמה כוללת (שהגיעה דרך "המוסד" ב"ש' פחות ארבעים"), לא הייתה כל משמעות מערכתית.

עם זאת, ראוי לציין, כי רק לאחר המלחמה החלו המצרים לטפח את המיתוס של ההפתעה המהוללת, שהביכה את ישראל.[23] העניין הזה חשוב ביותר לערבים, כיוון שאחת ממטרות מלחמתם הייתה להוכיח, כי החייל הערבי כשיר לגבור על החייל היהודי. [24]

התרעה

על מנת שמסר יהיה משמעותי, כהתרעה, הוא צריך לעמוד בו-זמנית, לפחות, בשני מבחנים מהותיים – זמן ותוכן.

עיתוי– בהתרעה מאוחרת מדי אין כל ערך, ואילו התרעה מוקדמת מדי יכולה להיחשב כאלארמיזם, או כעוד התרעת-שווא. בהקשר של מלחמת יום הכיפורים הדבר חמור שבעתיים, כיוון שלפני המלחמה היה לאנוואר אלסאדאת, נשיא מצרים – בארצו, בעולם הערבי ובישראל – דימוי של פטפטן-רברבן, שהכריז לא-אחת מאז היבחרו על "שנת ההכרעה" במאבק הצבאי עם ישראל, ולא מימש את איומו.[25] יתר על כן, כוננות "כחול-לבן" באפריל-מאי 1973 (השנויה עד היום במחלוקת בין המומחים למודיעין צבאי) הובנה, אז, כהתרעת-שווא נוספת.

זו דינה של התרעה סתמית ומוקדמת – כמו זו של משה דיין, שר הביטחון, שדיבר מתחילת קיץ 1973 על מלחמה קרבה. [26]

הממד השני בהתרעה הנוזמן. בהתרעה, הניתנת באיחור – במקרה שלנו, אחרי נקודת האל-חזור למלחמה – אין ערך כלל. כאמור, 21 (או 19) בספטמבר 1973 היה יום קריטי במהלכים הסופיים של הערבים למלחמת יום הכיפורים. ההתרעה-כביכול של הכתבים לענייני צבא בישראל – על ההכנות הערביות לאורך הגבולות – נמסרה לבדיקת הצנזורה בשבוע האחרון לפני מלחמת יום הכיפורים – כנראה, משניים באוקטובר 1973. גם אילו חידשו אפוא משהו למנהיגות הישראלית, לא יכלו הדיווחים הללו לשנות דבר. אדרבה, ניתן לחשוב, כי לו נערכו כוחות צה"ל לפי תכנית "שובך יונים", ולו נערך גיוס מלא, הייתה רשימת הקרבנות הענקית גדלה עוד יותר בשל הטעויות הישראליות בניהול המערכה ובעיקר בימיה הראשונים, שכמה מהן הוזכרו בדו"ח אגרנט. [27]

תוכן– ההתרעה בדבר "יום קרב" (שנתפסה כסבירה ביותר על רקע התקופה) הייתה שגויה. ניתן לייחס לה להפתעה ה"בסיסית" את הטעויות הטקטיות הראשונות במלחמה עצמה. אולם מחקר ותשומת-לב רבים עוד צריכים להינתן לשאלה, מדוע למרות כל הסימנים המעידים, שהצביעו על "מלחמה", פירשו אותם במערכת הביטחון ובצבא כמובילים ל"יום קרב".

על מנת להיות  אמין בעיני קהל נמעניו, חייב מסר הרתעתי להיות סביר. סבירות זו צריכה להתקיים על רקע התקופה ועל רקע אמונות הנמענים ודעותיהם. משמע, מסר על מלחמה כוללת ערבית ערב יום הכיפורים תשל"ד לא היה יכול להיות סביר בעיני המנהיגות הישראלית, שהייתה אמונה על ה"קונצפציה". זו, כנראה, הסיבה לדחיית כל ההתרעות השונות, שהעבירו גורמי חוץ וגורמים מ"יחידות הקצה", כולל קצין המודיעין של פיקוד הצפון.

בדיון בהרתעה – כמו בדיון בתקשורת – צריך לבדוק את המסר, וצריך לבדוק את הנמען (קהל היעד). כיום כשרוב דו"ח ועדת אגרנט חשוף לציבור, ברור לחלוטין, כי ההנהגה הישראלית, על כל רבדיה – המדיני, הביטחוני והצבאי – ידעה היטב מה קורה מעבר לגבולות, אך לא הבינה זאת. כלומר, התקשורת הישראלית לא חידשה בדיווחיה דבר למנהיגות הצבאית ולמנהיגות המדינית בישראל, אלא ניזונה מהן.

כידוע, ניעורו מנהיגי ישראל מסִנווּרם רק ביום שישי, ערב יום הכיפורים תשל"ד, כאשר אלוף (מיל') צבי זמיר, ראש "המוסד", דיווח מאירופה את בשורת האיוב: "חידוש הלחימה לקראת אור אחרון …"[28] וגם אז לא הבינה מערכת הביטחון את הידיעה על מלחמה כאשורה, ונותרה בתבנית חשיבה של "יום קרב" – עד שבאו העובדות, וטפחו על פניה.

כאמור, ידע המודיעין הישראלי היטב ובזמן על ההיערכות הערבית למלחמה, וכמותו ידעו ההנהגה המדינית, ההנהגה הביטחונית וההנהגה הצבאית. אך כל רובדי הממסד לא העריכו נכונה את משמעות הידיעות, שהיו בידיהם מתחילת ההיערכות המצרית-סורית, והעריכו, כי המדובר בתרגיל נוסף של צבא מצרים. לגביהם, תרגיל "תחריר 41" לא היה שונה מקודמיו, בהעריכם, כי עוד יבואו "תחרירים" רבים אחריו.

וכך, מי שהופתע היה הציבור הישראלי – אלה, שכדברי תומאס ג'פרסון, "בשעת סכנה גדולה להם בזיעתם ישלמו על תלאות המלחמה, ודמם יזרום לכפר על תוצאותיה".[29] עולמה של ההנהגה הישראלית – שידעה את העובדות כאשורן, אך סירבה להבינן כפשוטן – חרב עליה עם התנפצות ה"קונצפציה", וכפי שציין זעירא, כבר עסקה בטיהור עצמי, תוך הטלת אשם בהנהגה הצבאית, שהייתה אחוזה ב"מלחמת גנרלים".[30]

בזיכרונותיו, טען הצנזור הראשי בר-און, כי עלו במוחו הרהורי חרטה על שמנע בחסימת הידיעות הללו את התעוררות המדינאים משאננותם, אך הוא לא התחרט על כך.[31] לעומת זאת, טען תת-אלוף יצחק שני (שהיה אז, כסגן-אלוף, מפקד בסיס הצנזורה בתל-אביב), מחליפו בתפקידו, ביום עיון באוניברסיטת תל-אביב, כי לו פורסמו הידיעות הללו, הייתה המלחמה פורצת ים-יומיים קודם לכן.[32] נראה לי, כי בר-און ושני לא הוכיחו את טענותיהם – בעיקר, משום ששתיהן מופרכות מיסודותיהן. מי שדיווחו על דברי שני וגם הכתבים לענייני צבא, שהיו על בימת יום העיון עמו (ראובן פדהצור, משה שלונסקי ונחמן שי, שכבר כיהן אז כדובר צה"ל) – לא דרשו ממנו הסבר. דברי שני אינם עולים בקנה אחד עם לוח הזמנים למערכת ההונאה המצרית, שהצליחה לבלבל את ההנהגה ואת המודיעין הישראליים.

עם זאת, מצביעים כתבי הגנרלים המצריים – ובעיקר, אלשאזלי ומוחמד עבד-אלע'אני אלגמאסי[33] – עד כמה הייתה מכונת המלחמה המצרית מסורבלת ולא-גמישה. לכן, הקדמת המלחמה (שחייבה הסכמה ותיאום עם סוריה, עם ברית-המועצות ועם כוחות המשלוח הערביים) הייתה מטלה כמעט בלתי-אפשרית. משום כך, מתחזקת תפיסת ההרתעה כבלתי-רלוונטית מבחינת הזמן – אם ניתנה לאחר שהכנות הערבים למלחמת יום הכיפורים חלפו על פני נקודת האל-חזור.

אכן, בערב יום הכיפורים תשל"ד ("ש' פחות 29") שוכנע משה דיין, שר הביטחון, כי קיימת סבירות גבהה יותר למלחמה. דיין רצה להודיע, דרך שתי מעצמות-העל, לסוריה ולמצרים, כי נחשפה תכניתן, והן איבדו את גורם ההפתעה. משום כך התירה הצנזורה הצבאית למעריבולעיתונאי החוץ לדווח עוד באותו היום על השינויים במערכי ההגנה בשתי המדיניות הערביות. אלא שגם ההנהגה הצבאית-ביטחונית של ישראל לא תשנה את תכניות המלחמה הערביות – בעיקר, משום שהערבים העריכו, שצה"ל זקוק ל-48 שעות כדי לגייס את מלוא מילואיו, ולהעבירם לחזית סיני.[34]

יתר על כן, אסטרטגית, לא חשבו המצרים (בניגוד לסורים) להשמיד את ישראל, אלא להצית מלחמה על מנת להחזיר את המזרח התיכון למוקד העניין של מעצמות-העל. לפיכך, גם היחלצות-חירום של מעצמות-העל לעצור את מרכבת המלחמה ברגעים האחרונים לפני שעת ה"ש'" הייתה משרתת את המטרות האסטרטגיות המצריות במלואן, והייתה בניגוד לאינטרס הישראלי. כך, יכלו המצרים להשיג את מרב מטרותיהם האסטרטגיות (פרט לניצחון מוראלי על צה"ל) אף מבלי לפתוח באש.[35]

יחסי צבא-תקשורת

כרמטכ"ל,  דגל רב-אלוף אלעזר  בפתיחת הצבא  לתקשורת, ומדיניות זו  נשמרה, לדעת  אנשי דובר צה"ל, גם במלחמת יום הכיפורים.[36] אלא שכתבי החוץ – ובעיקר, אלה, שהגיעו ארצה במיוחד לסקר את המלחמה – רצו, שהדובר צה"ל יסתפק בהקצאת תחבורה ושירותים, ויתיר להם לעשות ככל העולה על רוחם – כשם שנהג עמם הדובר האמריקני בוויטנאם.[37]

דווקא בהקשר דיוננו הייתה מלחמת יום הכיפורים אבן-דרך חשובה ביחסי צבא-תקשורת בישראל – בשל הגל החדש של ביקורתיות בתקשורת לגבי תפקוד הצבא במלחמה.[38] מגמה זו הוחרפה משום שהקצונה הבכירה בצה"ל אינה מבינה את עבודת כלי התקשורת, וגישתה לתקשורת מתנשאת; וכשהתקשורת אינה אוהדת להם – גישתם עוינת. "הסיבה להלוך-רוחות זה נעוצה … במלחמת יום הכיפורים ובתוצאותיה", סבר אחרי המלחמה נחמן שי, שהיה הכתב לענייני צבא בטלוויזיה הישראלית במלחמת יום הכיפורים. אך הוא הוסיף הערה, המלמדת על אופנת הביקורת, ולאו דווקא על ביקורת מהותית:

"דווקא כלי התקשורת, שנטו … [אחרי מלחמת ששת הימים] לשבח את הקצינים הבכירים ולקבל את דבריהם כ'תורה מסיני', דווקא הם מעבירים עתה את הקצינים הבכירים ואת עמדותיהם בעין הביקורת. כשם שקודם הייתה הפרזה לחיוב, כן יש עתה, לדעתי, הגזמה לשלילה …."[39]

החרפת היחסים פגעה אז, לדעת שי, בעיקר בטלוויזיה הממלכתית – על רקע היות המלחמה טלוויזיונית.

"מאחר שהעיתונים אינם זקוקים לסיוע מצה"ל כתנאי בל-יעבור לשם דיווח על צה"ל – נעשה החשבון [של הצבא עם התקשורת] בסופו של דבר [רק] עם הטלוויזיה, כמייצגת את התקשורת כולה".[40]

גל הביקורת על תפקוד האלופים בפרט ועל תפקוד הצבא בכלל היה מביך וחדשני. צה"ל והציבור הישראלי טרם התוודעו לתופעה זו. אך זה היה חלק ממצב-רוח לאומי, שהקיף את החברה הישראלית כולה על רקע מפח-הנפש מהמלחמה.

"זו תקופה של קונפליקט ניכר, שהשתקף בהבעת ביקורת בצבא – חידוש לגבי ישראל – ו[ב]עוינות כלפי מנהיגים  פוליטיים וצבאיים …." [41]

אם במהלך הקרבות תמכו רבים מאוד (92-80 אחוזים) בממשלה, הרי תמיכתם הצטמצמה במהירות מתחילת הפסקת-האש ואילך. תופעה זו טבעית, וכנראה אוניברסלית. אולם נראה, כי מפח-הנפש הלאומי הועצם עקב הגיוס הממושך, שלווה בקרבנות נוספים (במלחמת ההתשה, שפרצה אחר המלחמה) ובכישלונות נוספים (מבצעיים ובעיקר ארגוניים ולוגיסטיים) של מערכת הביטחון – למרות תנודות חיוביות יחסית סביב חתימת הסכמי ההפרדה וחילופי השבויים בעקבותיהם וסביב ועידת ז'נווה.

"בסוף נובמבר 1973 הביעו רוב הנשאלים גישה שלילית כלפי הממשלה …. אחרי הבחירות [דצמבר 1973] ירדה התמיכה בממשלה בצורה חדה …. ביקורת ציבורית גואה כלפי קבינט המלחמה … השתקפו בתוצאות המשאל בסוף פברואר [1974]. 73% דירגו את ביצועי הממשלה כ'גרועים' או [כ]'גרועים מאוד'. נטייה זו נמשכה עד להתפטרות ממשלת גולדה מאיר באמצע אפריל … [ו]גדלה … אחרי כניסתו של יצחק רבין לתפקידו …."[42]

לא כל תושבי ישראל הסכימו עם הגל החדש של הביקורת על ההנהגה ועל צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים. היו שטענו נגד הצנזורה, שהתירה פרסומים של ביקורת נגד הצבא. מועצת העיתונות התמודדה עם הסוגיה, וקבעה בחמישה בינואר 1974:

"חופש עיתונות בתחום הביטחון, כזה הנהוג בארצות-הברית, אינו יכול לשמש קנה-מידה עבורנו. העיתונות שלנו חייבת לאזן את ביקורתה המוצדקת עם הצורך לשמור על מוראל הציבור בשעות קשות …."[43]

התופעה המעניינת מכל הייתה המשך "מלחמות הגנרלים" הפומביות עם תום מלחמת יום הכיפורים. כנראה, התופעה החדשה הכתיבה חלק ניכר מהיחס השלילי למערכת הביטחון – מה עוד שבמהלכה כובסה בפומבי מרבית הכביסה המלוכלכת, שכרגיל (ובחסדי הכתבים לענייני צבא) נותרה עלומה. זו הייתה תופעה חדשה – מאז שוך גלי "מלחמות הגנרלים" סביב פרשיות ממלחמת  הקוממיות.

משנות החמישים ידעה מדינת ישראל "מלחמות גנרלים" רבות, אך אלו נוהלו בחדרי-חדרים, וסודן היה ידוע רק למקורבים וליודעי ח"ן. הפומביות של "מלחמות הגנרלים" לאחר מלחמת יום הכיפורים וחריפותן מציינות בבירור את הטעם המר, שהותיר המלחמה בקרב הקצונה הבכירה. קשה לנתקן משבירת הקונצנזוס בישראל – גם בענייני ביטחון – עם תום עידן הדומיננטיות של מפא"י, שנמשך מאז שנות השלושים.

משבר האמינות

נורא מכל היה משבר האמינות, שגרמה מלחמת יום הכיפורים. לטענת גבריאל שטרסמן (אז – עיתונאי במעריב,(  הממסד הישראלי אשם במשבר הזה, והוא מיקם אותו ביחסים בין הממסד לבין הציבור.

"… משבר האמינות הזה, שלעיתים נבע מהחלטות, שאין להן כפרה … וככל ששר הביטחון ניצל יותר את הסמכויות שבידו כדי "לסגור"  את  הצבא בפני אמצעי התקשורת,  כך פחת האמון בהודעות [דובר צה"ל] …." [44]

אלא שמשבר האמינות פגע גם ביחסים בין התקשורת הישראלית לבין קוראיה – ובעיקר, בינה לבין המגויסים. היטיב לתאר העיתונאי מיכה שגריר:

" … [התקשורת במלחמת יום הכיפורים סבלה מ]שתי רעות חולות [א'] … הדבקות הנוחה בציפיות [פרי מלחמת ששת הימים] במקום ראיית העובדות כפי שהן … [ב'] אוגדת התקשורת הישראלית נכשלה במשימתה העקרונית: לדווח אמת. לצערי, … גם נמשכת כיום [שנה אחרי המלחמה,[ לא תמיד בזדון, הבגידה הלא מחושבת באמת המדווחת".[45 ]

כמו במלחמת ששת הימים (1967) ובמלחמת סיני (1956), נותרו הכתבים לענייני צבא של עיתוני ישראל מאחור, כדי לרכז את עבודת מערכותיהם. כתוצאה מכך עסקו בסיקור השוטף של המלחמה כתבים מסגל המילואים של יחידת דובר צה"ל, שגויסו כבר בערב יום הכיפורים, ופעלו כמאגר משותף ("פּוּל") לכל העיתונות הישראלית.[46] לאנשי המילואים של יחידת דובר צה"ל לא היה מושג מקצועי בתחומם, וחוסר הידע הזה עיוות את דיווחיהם. אלא שהדיווחים השגויים לא תוקנו על-ידי הכתבים לענייני צבא, שנותר, כאמור, בעורף, מאחור, דווקא למטרה זו – שהרי זה תפקיד הרכז המקצועי של תחום סיקור בעיתון. למרות זאת, דווקא בעיתונות המשודרת – ובעיקר, הטלוויזיה הישראלית – הכתב לענייני צבא (נחמן שי) והכתב לשעבר לענייני צבא (רון בן-ישי, שחזר במיוחד מבון) היו לפנים, והביא דיווחים מהשטח.[47 ]

עם זאת יש לציין, כי כמה תקלות נבעו מדיווחים מבצעיים לא-אמינים, שהגיעו לידי כתבי המילואים הללו. שידורם ברדיו יצר את הבסיס למשבר האמינות בין החיילים בחזית לבין העיתונות הישראלית.[48]

את החוליה העיקרית במשבר האמון בעיתונות הישראלית יצרה היצמדות הכתבים לענייני צבא להודעות דובר צה"ל. כך, למשל, הם דיווחו על ציוד חימום, שנשלח ליחידות, כאשר בפועל החיילים בקווים הקדמיים, ובעיקר ברמת הגולן, לא קיבלו אותו. לדעת יהושע שגיא, אישהארץ, קרה הדבר עקב התלות של הכתב לענייני צבא בדובר צה"ל, שפוגעת באמינות הכתבים: כאשר דובר צה"ל אינו מדייק, אין ביכולתם לבודקו.[49]

המשבר הזה הועצם עקב העובדה, שעיתונאים רבים, אשר לא הוצבו ביחידת דובר צה"ל ולא ביחידות של קצין חינוך ראשי, החלו לכתוב – כמו במלחמת הקוממיות – לעיתוניהם. ככלל פגעו הדיווחים הללו של החיילים-עיתונאים קשה בשני גופים – בדובר צה"ל (שדיווחיהם חשפו את ערוותו) ובכתבים לענייני צבא, שנסמכו על שולחנו. בלטו ב"ז'אנר" הזה יגאל לב )מעריב) ויהושע שגיא  (הארץ). לדעת שניהם, בגיוס הממושך איבדו הכתבים לענייני צבא ועיתוניהם "מידה מסוימת של אמינות אצל ציבור הקוראים המגויס".[50] קשה להניח, כי במצב כזה לא השפיעה ביקורת החיילים גם על העורף.

צה"ל לא היה מסוגל להתמודד עם התופעה, שלכאורה נגדה את העקרונות הבסיסיים של הצבא. לחייל אסור להעביר ללא אישור מידע, שהגיע אליו בתוקף שירותו הצבאי, לאחֵר; ובוודאי אסור לו לפנות ללא אישור לאמצעי התקשורת. העובדה, כי נוצר מצב מיוחד – חייל המילואים הוא עיתונאי – לא מנעה מצה"ל להתבזות עד כדי רדיפה אחר כמה חיילים-עיתונאים והעמדתם לדין צבאי – אם כי מותר לחייל מילואים לכתוב על חוויותיו בשירות – לאחר שחרורו – בתנאי, שדבריו עברו צנזורה לפני פרסומם. אלא שהפעם "עברו" החיילים-עיתונאים את הגבול, ופגעו  באמינות  דיווחי  הצבא לציבור – אמינות, שלא תמיד יש לה בסיס; ולכן, כנראה, יצאו נגדם שלטונות הצבא.[51]

בהסתמכם על פקודות מטכ"ל ועל חוק השיפוט הצבאי, ניסו שלטונות צה"ל לסתום את הפה לעיתונאים מגויסים, בין השאר במערכת הטרדה.[52] ואילו תת-אלוף דב שיאון, דובר צה"ל, טען, כי כתיבת עיתונאים מגויסים מהווה ניצול של מידע, שהגיע לאיש המילואים בגין שירותו.[53] אולם כאשר כתיבה זו שירתה את המערכת העצמת התדמית של צה"ל, היא התקבלה בברכה.

באמצע דצמבר 1973, התחיל יהושע שגיא לפרסם בהארץ את טורו, "יום-יום בסיני". לצורך כך, קיבל שיחות רקע מבכירים – כולל אלוף. במארס 1974 נשפט שגיא על הפרתפקודות מטכ"לבדבר כתיבה לעיתון, הורשע, נידון לנזיפה.[54] יגאל לב – קצין מילואים בתותחנים – התבקש לתת את רשימותיו לעיתונו [מעריב] לביקורת מוקדמת של מפקדו, וסירב. אולם נגדו לא פעלו חוקית. יש, כנראה, דין אחד לקצין ודין אחר לחייל. לדעת לב, חובת עיתונאי מגויס לכתוב על חוויות החיילים.[55] גדעון סאמט, מי שהיה אז עורך-המשנה של הארץ, טען, כי  יש לבטל את האיסור בפקודות מטכ"ל על כתיבת  עיתונאים מגויסים. ואילו אילן נחשון מידיעות אחרונות סבר, כי הפקודה אינה עומדת במבחן המציאות – כיוון שהעיתונאי המגויס יכול למסור את המידע שלו לכתב אחר בעיתונו. לטענת נחשון, ניסו אנשי הצבא להתנכל לו בגין כתבה, שכתב נגד התנהגות אלוף נחמיה קין, ראש אגף האפסנאות במטכ"ל דאז.[56]

כגילדה, העדיפה התקשורת להתרכז במדווי הצבא ובמדווי דובר צה"ל, ולא בכישלונותיה בסיקור ענייני הביטחון לפני מלחמת יום הכיפורים, במהלכה ואחריה. לפיכך, אחרי המלחמה לא גיבשו ועדת העורכים ואגודת העיתונאים הצעות, שיאפשרו לעיתונים למלא את חובתם כלפי ציבור הקוראים בנושאים, הקשורים בסיקור תחום הביטחון. נחמן שי היטיב לאבחן כבר אז את ראשית המיתוס בדבר אחריות התקשורת למלחמה:

"… [ב]חשבון הנפש, שעשתה העיתונות [הישראלית] לאחר המלחמה … מוסכם היה, כי משהו, מקצת האחריות … נפל אז על העיתונות ועל העיתונאים … [אך] רעידת האדמה … פסחה על העיתונות. על הסימפוזיון, שהיה אז [בספר השנה של העיתונאים, תשל"ד] אפשר לומר, כי מוטב שלא היה, ואם היה – מוטב שלא נכתב".[57]
 
לצבא ולתקשורת כאחד היה נוח להטיל רפש ביחידת דובר צה"ל, שהפכה – כמו המודיעין וכמו אלוף שמואל גונן (גורודיש), אלוף פיקוד הדרום – לשק האגרוף של המדינה, והכל חבטו בו.

"דובר צה"ל, כמוסד בלתי אישי, הדיח לאמונה זו [בדבר השוני בין הצבא בין המוסדות האזרחיים] – והיה גם הקורבן שלה.

"אילו השכיל דובר צה"ל להבין נכונה את תפקידו, היה מתנער מהנוחות לשמש כבלם אינפורמציה וכמשתיק קול … החשיפה לביקורת … בונה אמון. ההשתקה והאלהת נושאי הביטחון … הם שסחפו את תשתית האמון של עם בצבאו".[58]

אך היו מי שבכל זאת ניסו לבדוק את תפקוד העיתונות הישראלית במלחמת יום הכיפורים. זו הוכיחה דבר חמור נוסף, כדברי גבריאל שטרסמן:

"]לבד מכמה חריגים, לכתב הישראלי לענייני צבא] אין כישורים עצמאיים לפרש אירועים, אלא רק לתארם. אם הוא מפרש – אלו פרשנויות של אחרים, [של] גורמים מעוניינים. הכתב לענייני צבא כבול בכללי משחק ותלוי בחסדי צה"ל".[59]

נחמן שי הסכים עקרונית עם אמירה זו. שלוש שנים אחר כך כתב בגילוי-לב:

"… נדמה לי, כי אני יכול לומר היום: 'אי אפשר להיות כתב צבאי בישראל ' ]ההדגשות במקור!]. … הדבר בלתי אפשרי …".[60]

כישלון ההסברה

הכישלון הבלתי-צפוי של ישראל במלחמת יום הכיפורים גרר בעקבותיו דיונים רבים, וביניהם בכישלון ההסברה. אולם איש – פרט לתת-אלוף פנחס להב, דובר צה"ל – לא ניסה לבדוק מדוע מפקידים את נטל ההסברה הלאומית במלחמה בידי מוסד, שאינו  מתאים למשימה זו.[61] בדיקת תא"ל להב את תפקוד יחידתו לא הייתה רצינית, מה גם שמיד אחרי המלחמה הודח ממשרתו.

"הרושם העגום, שנתעורר בישראל ובעולם עקב מדיניות הסברה כושלת [במלחמת יום הכיפורים], מצא את ביטויו בכל אמצעי התקשורת. כמעט כולם זקפו את הכישלון לחובתו של דובר צה"ל, ושכחו, כי הוא היה, במידה רבה, קרבן נסיבות והצהרות חסרות-אחריות של אנשים, שעמדו מעליו …."[62]

לטענת ראובן לוויתן, בכיר ביחידת דובר צה"ל, עולה מסקר שנערך, אמון גבוה של הציבור בהודעות דובר צה"ל – למרות כל הדיבורים על משבר אמינות.[63] ראוי לציין, כי הכישלון העיקרי של יחסי הציבור של צה"ל היה בתפקוד הלקוי של יחידת דובר צה"ל. אנשיה נשלחו לקרב בלתי מוכנים, והלכו שולל אחרי ההרגשה שקרית (שהעיתונות וההנהגה כאחת לא טרחו להפריכה), כי שוב עומדת ישראל בפני מלחמת ששת הימים – כשאת הטון הכתיב הרמטכ"ל אלעזר, אשר טען, "נשבור להם את העצמות". אנשי יחידת דובר צה"ל לא תדרכו את העיתונאים, שירדו לחזית, והצנזורה הצבאית מנעה דיווחים נכונים על המצב, והותירה רק דיווחים "ממגרים". אולם מוזר לקרוא בביקורת של עיתונאי התרסה על שהצנזורה לא דאגה למנוע דיווחי-שקר.[64] והרי מעולם לא היה זה תפקידה, ובוודאי עיתונאי, החושב במונחים של מקצועיות ושל עיתונות חופשית, אינו צריך לבקש ממנה בשיקולי עריכה.

"… בשדה ההסברה נחלה השיטה [במלחמת יום הכיפורים] כישלון, שמקורו, בין השאר, באי-התאמתם של אנשים לתפקידים ובכך, שעדיין אין אצלנו הבנה מספקת למהירות ולדיוק שבהם [כך!] חייב השלטון לספק מידע כדי ליהנות מתמיכה ומאהדה".[65]

מיד אחרי המלחמה הצביע שאול בן-חיים ממעריב על ליקויים חשובים בתפקוד יחידת דובר צה"ל: לדבריו, לימדה המלחמה, כי לא כל קצין יכול להיות בין-לילה לאיש יחסי ציבור; ולא ייתכן, שאנשי המקצוע יידחקו הצדה כדי לתת תעסוקה לבעלי דרגות. הוא רמז להקמת יחידת ההסברה ולאיושה בקצינים בכירים ללא רקע תקשורתי. בנוסף, ציין, כי דובר צה"ל חייב לקבוע מדיניות לטיפול בכתבי החוץ, ורצוי להתמקד יותר בכתבים בעלי-ערך.[66]

מעמדתו – כתב הצנזור הצבאי בזיכרונותיו – נראו הדברים במלחמה מוזרים. הוא ראה, שמוצב הפיקוד העליון ("הבור") פיגר בדיווחים אחרי מה שאנשיו, הצנזורים, קיבלו מהעיתונות, ותמה, "האם [המידע של העיתונאים] גם מדויק יותר?"[67]

הפער בין דיווחי העיתונאים לבין המצב בשטח יצר פער אמון בדיווחים הרשמיים. נוכח שיא המשבר בתשעה באוקטובר 1973 הקם "פורום ההסברה" בראשות אלוף אהרן יריב, שהוחלף אחרי המלחמה על-ידי תת-אלוף שלמה גזית ועל-ידי תת-אלוף אהרן אבנון (בפורום השתתפו דובר צה"ל, אחדים מקציניו, נציג הצנזורה הצבאית, נציגי קצין חינוך ראשי, קציני מודיעין, נציגי מרכז ההסברה, מחלקת ההסברה של משרד החוץ, נציגי רשות השידור ומומחים להסברה על בסיס מזדמן). הפורום התכנס פעמיים ביום, והנחה את המדבררים ואת תדרוכי הרקע. לפורום לא הייתה סמכות רשמית, והוא לא חייב את הדרגים הבכירים.[68]

לעומת זאת, ניכר בצד המצרי ניסיון ללמוד מכישלון מערכת ההסברה המצרית במלחמת ששת הימים – בעיקר, בתחום האמינות. המצרים תכננו כמה אירועים יזומים של יחסי ציבור, כשבין השאר, תכננו לצלם את התקפת חייליהם על "קו בר-לב", ולהפיץ את התצלומים לכל אמצעי התקשורת. על כך סיפר בזיכרונותיו גנרל אלשאזלי:

"ואף אחד מן הצילומים של צליחתנו לא היה אמיתי. אותם חיילים בסירות גומי, שעיניהם נשואות לדגל המצרי, המתנוסס על סוללות האויב; החייל, המנשק את אדמת סיני; הטנקים הראשונים, החוצים את הגשר – הכול, צר לי לומר, היה מבוים.

"עד שמונה באוקטובר אסרנו לחלוטין כניסת צלמים לאזור הצליחה, ואפילו היו אלה צלמים צבאיים. הייתי אחד מיוזמיה של החלטה זו. ציפינו לקרבות קשים והרבה יותר, ולא רצינו להטיל על עצמנו דאגה מיותרת נוספת. אך עד מהרה התחרטתי על כך, במיוחד אחרי שראיתי את הצילומים, שהפיקה מחלקת יחסי הציבור שלנו. קבוצות בלתי-ממושמעות, ציוד ארוז ברישול, מערכים חסרי צורה – חיילינו נראו כאספסוף ולא כצבא. התמונות מילאוני בושה".[69]

וההצלחה המצרית, הבלתי-צפויה לחלוטין, הביאה להם פירות גם בתחום יחסי הציבור, ותמונות מבוימות של המצרים הצולחים נקלטו בעיתונים בכל העולם.

דיון

הראינו, כי התקשרת הישראלית – פרט למעריב – לא התריעה על מלחמה ערב מלחמת יום הכיפורים. גם המידע, שפרסם מעריב, לא התריע על מלחמה כוללת, אלא על יום קרב. עקב ההבדל הרב בין שני המושגים לא עמדה ההרתעה-כביכול בתקשורת הישראלית במבחן התוכני.

במבחן הזמן לא עמד הפרסום במעריב (וגם שברי הידיעות, שלוקטו מעיתונות זרה, ורוככו בלשון, שלא העמידה בספק את הכנות צה"ל ואת יכולתו) – כיוון שאלה היו מאוחרים מדי, והופיעו הרבה אחרי שעברו ההכנות הערביות למלחמה את נקודת האל-חזור במסלולן – ובכך תאמו מאוד את תכנית ההונאה הערבית.

כיצד נכשלה התקשורת הישראלית בעניין כה מהותי, כישלון כה חרוץ?

הדבר נוגע בראש ובראשונה, כפי שהצביעו כותבים רבים, מהעדר מקורות עצמאיים לדיווח. ביקורת רבה נמצאת בספרות התקשורת על כך, שהתקשורת אליטיסטית מטבעה, ומרבית הידיעות, שהיא מפרסמת, יזומות על-ידי ממשלות. החוקר האמריקני דניאל בורסטין אף הגדיר[70] את מרבית תכניה כאירועים-לכאורה (pseudo-events). אולם בתחום הסיקור הביטחוני נוקטים במדינות דמוקרטיות בכל העולם בשיטות שונות לפיקוח על כתבים – מעבר להפעלה נמרצת של יחסי ציבור – כדי לשלוט בדיווחיהם. בכך אין ישראל נבדלת משאר אומות העולם.[71] נראה, כי אם היה דבר שהבדיל – מקוּם המדינה ועד מלחמת יום הכיפורים – את אנשי התקשורת בישראל מעמיתיהם בעולם המערבי, הרי הייתה זו הישענותם כמעט-מוחלטת על מקורות רשמיים בסיקור הביטחוני. ויפה לעניין הזה קביעתו של משה נגבי:

"[במלחמת לבנון (1982)] לראשונה בתולדות המלחמות בישראל לא הסכימה העיתונות [בישראל] לשמש שופר להפצת הערכות ודיווחים רשמיים, ונתנה ביטוי הולם ואף מכריע להשקפות ולמידע, הסותרים לחלוטין את הודעות הממסד הביטחוני …."[72]

ובהמשך:

"לא העיתונאים אלא [אריאל] שרון [שר הביטחון] עצמו ניתץ את כבליהם של הכתבים הצבאיים, כאשר ביתק את החבל, אשר קשר אותם בטבורם אל הממסד הביטחוני … בכך תרם אריאל שרון, שלא מדעת, תרומה ניכרת לביצור חופש העיתונות בישראל. הוא אילץ את הכתבים הצבאיים להתאמץ יותר, לעסוק בתחקירים עצמאיים, ולא להסתפק, כבעבר, בתדריכי קצינים בכירים …."[73]

למלחמת לבנון יצא הכתב לענייני צבא, לפי נגבי, כ"עיתונאי ביקורתי, נמרץ וחקרני, ממש כעמיתיו בתחום המדיני, או [בתחום] הכלכלי".[74] לעומת זאת, במלחמת יום הכיפורים נפלו הכתבים לענייני צבא קרבן לדלות מקורותיהם. לא רק שלא היה להם מגוון מקורות, אלא שגם מקורותיהם העצמאיים חשבו כמו המקורות הרשמיים. כלומר, התשומה הניכרת להשיג מקורות עצמאיים לא הניבה תפוקה הולמת: מרוב עצים גם המקורות העצמאיים לא ראו את היער.

פן אחר של הכישלון המקצועי הנו חוסר הידע, שהפגינו הכתבים לענייני צבא בתחומי סיקורם. חוסר הידע, שמנע תיקון עיוותים בדיווחי הכתבים, אנשי מילואים בדובר צה"ל, תוגברו באמון מופרז במערכת הביטחון. אולם כאן עולה שאלה מקצועית-אתית: הכיצד יכולה מערכת עיתונות לקבל כמקור מידע לקוי, הנמסר על-ידי מערכת יחסי הציבור של נושא סיקורה?

כל אלה, כאמור, תרמו למשבר האמינות כלפי התקשורת בישראלית במלחמת יום הכיפורים, שהחריף את חוסר ההערכה כלפיה.[75]

עניין מקצועי אחר, העולה  מהפרשה הנו חוסר יכולתם של הכתבים לענייני צבא לספק את הצד המשלים לדיווח, והוא הפרשנות: מתן הקשר למידע הנמסר. בעניין הזה נראה הכישלון המקצועי חריף עוד יותר – בעיקר, לנוכח מרכזיות עניין הביטחון בסדר-היום הציבורי בישראל.

מדוע, אם כן, התנדבה התקשורת הישראלית להציע את עצמה כאחראית למחדל יום הכיפורים, ויצרה את המיתוס של התרעתה, שהוכשלה על-ידי צנזורה חריפה?

סיבה אחת לכך יכולה להיות אימוץ (אֶמוּלציה) של המיתוס האמריקני על תפקוד העיתון,ניו יורק טיימס, בפרשת פלישת-הנפל למפרץ החזירים בקובה. אלא שבזמן האחרון, יותר מעשרים שנה לאחר האירוע, נבדק שוב תפקוד ניו יורק טיימס באירוע. מסקנת הבדיקה המחודשת הייתה, כי עורכי העיתון הידוע השמיטו רק מעט דברים מהותיים מהסיפור של תאד שולץ, כתבם בפלורידה; וגם זאת – כתוצאה מדבקות-יתר באתיקה עיתונאית ובדפוסי העבודה, שגזרו על עצמם כעובדים בעיתון איכות.[76]

סיבה אחרת יכולה להיות היותה של העיתונות הישראלית לחלק מהממסד, או רצונה להיות ממוצבת (positioned)  כחלק ממנו. כלומר, תפיסת-עולם הגורסת, כי אם הצמרת אשמה ב"מחדל", גם לתקשורת חלק בו; עתה נותר לה רק למצוא את גומחתה ב"מחדל".[77]

סיבה נוספת יכולה להיות אופנה. המיתוס צץ אחרי מלחמת יום הכיפורים, ולתקשורת ולמבקרי המערכת הפוליטית הישראלית היה נוח להיתפס בו. באותם ימים עסקו הכל בחשבון-נפש ובביקורת – עצמית וציבורית – וגם התקשורת ניסתה את כוחה בזה (וצוטטו כבר ביקורתו של נחמו שי על הדברים, שאמרו וכתבו עמיתיו למקצוע בנושא).

בתום מלחמת יום הכיפורים הייתה התקשורת הישראלית במבוכה – כמו הממסד וכמו כלל החברה בישראל. המלחמה ניפצה אמיתות רבות ואמיתות-לכאורה רבות. אולם, מקצועית, ניצבה העיתונות הישראלית בפני בעיה חמורה ביותר.

במהלך המלחמה היה תפקוד הכתבים לענייני צבא בעייתי – אם לנקוט בלשון המעטה. האשמה, ברובה, אכן נופלת על הכתבים, שגייס צה"ל למילואיו של ענף הקשר לעיתונות (עק"ל) ביחידת דובר צה"ל. אולם הכתבים לענייני צבא – שישבו במערכותיהם במהלכה, וריכזו את עבודת ה"דסקים" לענייני ביטחון – היו אמורים להבין יותר בתחום טיפולם. בפועל, העצים הדיסוננס בין מה שדיווחו מהחזית הכתבים המגויסים (אנשי דובר צה"ל) לבין מה שדיווחו מהעורף (מפיו של דובר צה"ל) הכתבים לענייניי צבא את משבר האמון בתקשורת הישראלית.

ייצור מיתוס, המסביר את אי-ההתרעה בחריצות-יתר של הצנזורה, או בפטריוטיות-יתירה של ועדת העורכים, ולא בכישלון מקצועי של העיתונאים – ובפרט הכתבים לענייני צבא – יכול היה לשכך חלק מהדיסוננס הזה.

סיכום

פיליפ נייטלי הכתיר את ספרו על הכתבים לענייני צבא בשם הקולע, הקרבן הראשון – בהתייחסו לאמרתו הידועה של סנאטור היראם ג'ונסון, "במלחמה הקרבן הראשון הנו האמת". נייטלי לא הסתפק בכך, והוסיף לספרו  כותרת-משנה: "ממלחמת קרים  ועד לוויטנאם:  הכתב לענייני צבא כגיבור, כתועמלן וכיוצר  מיתוסים". [78]

ממלחמת הקוממיות ועד למלחמת יום הכיפורים – ובעיקר, מיוני 1967 – עסקו הכתבים לענייני צבא בהעצמת המיתוס של צה"ל ובגימוד יכולת הערבים בתחום הצבאי.[79] גרשון שוקן, מי שערך את הארץ, כתב אחרי מלחמת יום הכיפורים, כי בעשרים וחמש השנים הראשונות למדינה פרסמו העיתונים בישראל "מידע חלקי, חד-צדדי ומגמתי, ולא העזו להתווכח עם השלטון".[80]

כתועמלן וכיוצר מיתוסים, היה הכתב הישראלי לענייני צבא מכשיר מצוין בידי הממסד הביטחוני ובידי הממסד הפוליטי – בעיקר, משום שלא התווכח עם השלטון, ומשום שלא היה ביקורתי כלל כלפי מערכת הביטחון.

אפשר להתרשם, כי דווקא בתחום הצבאי, שרב בו הנסתר על הנגלה, דרוש כלב שמירה חד-שיניים, עז-נפש ושמיעתו טובה – כדי להגן על הדמוקרטיה. במלחמת יום הכיפורים לא התאימו חברי תא הכתבים לענייני צבא לשמש כלב שמירה; ולכן, בין השאר, לא התריעו על המלחמה בשער.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים עברה העיתונות הישראלית לדפוס כמו-אמריקני בעבודתה, וביקורתה על הממסד החריפה.[81] אולם המעבר לא כלל הקפדה יתירה על אתיקה עיתונאית ועל כללי עבודה חמורים – כמו בעיתונות האיכות האמריקנית.

בתחום הביטחוני התבטא השינוי באימוץ דפוס של "עיתונות מסכלת" – זו שפרסומיה משבשים את יכולת הממסד לפעול. כיוון שברוב המקרים חשאיות בתחום הביטחוני הנה תנאי חשוב למבצעים, הרי פגיעתה של עיתונות מסכלת בתחום הזה קשה ביותר.

מי שירצו לתייג את פעילות הכתבים הישראליים לענייני צבא משנת 1974 ואילך כ"מסכלת", ייווכחו, כי מלאכתם קשה. אין עקיבות בדפוסי הפעילות של הכתבים הישראליים לענייני צבא, ולא-אחת הם שבים – מסיבות שונות – לדפוסי עבודתם עד מלחמת יום הכיפורים.

 
המאמר פורסם בראשונה בכתב-העת פתו"ח 3, מארס 1996

הערות

* תודתי לידידים רבים בתקשורת, באגף המודיעין, בצה"ל ובאקדמיה ולשני קוראים אנונימיים, שקראו את המאמר בשלביו השונים. הערותיהם הוסיפו למאמרי.

תודה מיוחדת לאביבה צוואנג מספריית המטכ"ל בצה"ל, לנורה אייני מהספרייה האמריקנית בתל-אביב ולצוות הספרניות במדור ההדרכה בספרייה המרכזית על-שם קורצוויילר באוניברסיטת בר-אילן – על הסיוע הרב למחקר.

גרסה מוקדמת של המאמר הוצגה בכנס האגודה לחקר ישראל (AIS) בבאלטימור, מרילנד, יוני 1995.

תודתי ליחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת ולמרכז למדיניות ולתקשורת בין-לאומית במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן – על סיועם הנדיב להשלמת המחקר ולהצגת בכנס. כמו כן, לאגודה לחקר ישראל ולאילן פלג, היו"ר דאז, שסייעו בכך.

1.משה נגבי, 1985    נמר של נייר. המאבק על חופש העיתונות בישראל. תל-אביב: ספריית פועלים, עמ' 13.

2. אביתר בן-צדף, 1985. "הפתעה מחובלת מראש". מערכות 297, עמ' 43.

3. ג'רוזלם פוסט, 1 באוקטובר 1973.

4. ג'רוזלם פוסט, 2 באוקטובר 1973.

5. ג'רוזלם פוסט, 5 באוקטובר 1973.

6. ג'רוזלם פוסט, 1 באוקטובר 1973.

7. בהקשר הזה נמסר, כי האנוי תחלוק עם מצרים ועם סוריה ידע, שצברה במלחמתה בארצות-הברית בתחום לוחמת גרילה ובתחום השימוש בטילים קרקע-אוויר (נ"מ). דבר, 5 באוקטובר 1973.

8. מעריב, 2 באוקטובר 1973.

9. העיתון הלבנוני, אלחיאת, וסוכנות הידיעות המזרח-תיכוניתהמצרית.

10. נגבי, 1985, עמ' 88-86.

11. דן אבידן, 1986. "הכתב לענייני ערבים, המודיעין ודובר צה"ל". חמ"נית [בטאון חיל המודיעין] 5,  עמ' 23; אופיר חכם, 1989. "המודיעין של העיתונות". חמ"נית 11, עמ' 17-16; אפיר חכם, 1990. "האנתיפאצ'ה של העיתונות". חמ"נית15, עמ' 22-19; אלכס פישמן, 1990. "דיווחים מתחת לפני ה"שטח(ים)". חמ"נית 15, עמ' 24-23; אורי ניר, 1990. "הכתובות על הקיר". חמ"נית 15, עמ' 27-25.

12. היחסים הרעועים בין זעירא לבין ארז "כיכבו" בתביעת הדיבה, שהגיש זעירא נגד מעריב ונגד כתבו, עודד גרנות. בינתיים יושבה המחלוקת בפשרה מחוץ לבית-המשפט, וכך נמנעה מהציבור היכולת לקבל מידע מוסמך על הפרשות, שנכרכו בה. שמואל מיטלמן. "החל הדיון בתביעות ההדדיות בין 'מעריב' לאלוף (מיל') זעירא". מעריב, 5 באפריל 1995; צבי זינגר ועדנה אדטו, "אתמול נפתח משפט הדיבה בין אלוף (מיל') זעירא ו'מעריב'". ידיעות אחרונות, 5 באפריל 1995; "אלי זעירא ועורך 'מעריב' התפשרו". ידיעות אחרונות, 12 באפריל 1995;  "בוטלו התביעות ההדדיות של מעריב ואלי זעירא". מעריב, 13 באפריל 1995.

.13  טקס העברת הפיקוד על אוגדה 252 לתת-אלוף קלמן מגן (שנפטר לאחר המלחמה) נקבע לשבעה באוקטובר.

14. אבנר בר-און, 1981. הסיפורים שלא  סופרו. יומנו של הצנזור הראשי. ירושלים ותל-אביב: עידנים, עמ' 234; נגבי, 1985, עמ' 38-37.

15. אלי זעירא, 1993. מלחמת יום הכיפורים. מיתוס מול מציאות. תל-אביב: ידיעות אחרונות, עמ' 59, 155, 177, 222-215.  

16. דינה גורן, 1976. סודיות, ביטחון וחופש העיתונות. ירושלים: מגנס, עמ' 243.

17. ראו למשל את הסקירה של פיליפ נייטלי על צבא הבריטי – מהמלחמות הקולוניאליסטיות עד למלחמת העולם הראשונה –   Phillip Knightley, 1985. The First Casualty. From the Crimea to Vietnam: The War Correspondent as Hero, Propagandist, and Myth Maker. New York and London: Harcourt Brace Jovanovich (2nd edition).

18. לדברי הרמטכ"ל המצרי, "המלחמה עצמה הייתה אפוא המבחן המלא הראשון לשיטתנו החדשה [לגיוס]. היא פעלה כהלכה. לא פעם שאלתי את עצמי, כיצד היה עולה בידינו להטעות את האויב בלעדיה". סעד א[ל]דין א[ל]שאזלי, 1980. חציית התעלה. תל-אביב: מערכות, עמ' 55.

19. לדיון בנושא – ראו את עבודת המאסטר של אהרן זאבי-פרקש. לסיכומה הממצה – ראו במאמריו: "ההיבט הצבאי".מערכות 290-289 (1983), עמ' 42-39; "היבטים מדיניים בתכנית המצרית להונאה במלחמת יום הכיפורים". מערכות 338 (1994), עמ' 9-4.

20. צבי לניר, 1983.  ההפתעה הבסיסית. מודיעין במשבר. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 18.

21. זעירא, 1993, עמ' 126.

22. לניר, 1983, עמ' 18.

24. שמעון גולן, 1994. "צבא כמכשיר למדיניות חוץ: מצרים במלחמת יום הכיפורים". מערכות338, עמ' 27-16.

25. גולן, 1994, עמ' 16.

26. זעירא, 1993, עמ' 108-107.

27. שמעון נוה ואביתר בן-צדף, 1993. "האם הופקו לקחים בלוחמת יבשה?" מערכות 223, עמ' 21-13.

28. שלמה נקדימון, "12 ימים לפני יום כיפור קיבלה גולדה מידע אישי: מצרים וסוריה מתאמות מלחמה". ידיעות אחרונות, 9 באוקטובר 1987.

29. זעירא, 1993, עמ' 148-149.

30. זעירא 1993, 148-149.

 

31. בר-און, 1981, עמ' 234.

32. זאב סגל (עורך), 1990. "חופש העיתונות מול ביטחון המדינה". סקירה חודשית 2, עמ' 11.

33. אלגמאסי היה ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל המצרי. ראו בספרו – Mohamed Abdel Ghani Gamasi, 1993. The October War. Cairo, Egypt: The American University Press.

34. אביתר בן-צדף, 1995. "המפקד אינו מאחר, הוא מתעכב". נתיב 2, עמ' 67.

35. גולן, 1994, עמ' 21-20, 27.

36. ראובן לוויתן, 1974. "כך פעל ענף הקשר לעיתונות". ספר השנה של העיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, עמ' 40.

37. שאול בן-חיים, 1974. "הכתבים הזרים חיפשו את 'תנאי ויטנאם'". ספר השנה של העיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, עמ' 47-48; ברנארד נוסיתר, 1974. "הדרך האמינה ביותר לעמוד על הנעשה בחזית הייתה להצטרף לגדוד".ספר השנה של העיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, עמ' 31-28. השוו – Dina Goren, Akiba A. Cohen, and Dan Caspi, 1975. "Reporting the Yom Kippur War from Israel." Journallism Qaurterly 52: 199-206.

38. נחמן שי, 1976. "סיקור צבאי של שדר טלוויזיה". ספר השנה של העיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, עמ' 192.

39. שי, 1976, עמ' 192.

40. שי, 1976, עמ' 192.

41. נעמי קיס, 1975. "השפעת מדיניות ציבורית על דעת הקהל: ישראל 1974-1967". מדינה וממשל 8, עמ' 44.

42. קיס, 1975, עמ' 44.

43. בר-און, 1981, עמ' 258-257.

44. גבריאל שטרסמן, 1974. "שנת מבחן לעיתונות במלחמה". ספר השנה של העיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, עמ' 5.

45. מיכה שגריר, 1974. "'נזרקנו למלחמה הזאת בלי מושגים מקצועיים'". ספר השנה של העיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, עמ' 19-18.

46. כחמישים כתבים מגויסים ומתנדבים פעלו בענף הקשר לעיתונות. הכתבחים פעלו בשטח בחוליות סיקור, שבהן שדר, כתב, צלם ומסריט. שגריר, 1974, עמ' 20; לוויתן, 1974, עמ' 36.
אולפן החירום שלשידורי ישראלנוסה בתרגיל על-עוצבתי ["עוז"] בסוף 1972. כדי לאפשר סיקור מקו התעלה, החליטו להתקין קו שידור מסיני למרכז הארץ. אלא שהמסקנה של הרדיו מהתרגיל בסוף 1972 הייתה הפוכה לזו של ארגון יחידת דובר צה"ל לחירום – ברדיו סברו, כי צוות תקשורת מעורב אינו יעיל; אך כשפרצה המלחמה איש לא שעה להערה זו. אולי משום שהיו – כמו תת-אלוף להב – שפקפקו מכול וכול בערכו של התרגיל, כיוון שלא היה תחת אש. רק אחרי המלחמה החליטה רשות השידור להפוך את יחידתה לריתוק משקי ליחידה צבאית, כדי שתוכל להתמודד היטב עם סיקור מלחמות. יחיאל לימור, יחיאל, 1974. "איך שילבה המלחמה את שידורי ישראל וגלי צה"ל". ספר השנה של העיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, עמ' 54-53, 58; גבריאל שטרסמן (מראיין), 1974. "כל הודעותיי היו אמת". ספר השנה שלהעיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, עמ' 79.

47. רון בן-ישי אף זכה בצל"ש רמטכ"ל על תפקודו – הלא-עיתונאי – בקרב חטיבת מילואי הצנחנים על מתחם סרפאום ממערב לתעלה.

48. שגיא, יהושע, 1975. "עיתונאי בשירות מילואים: חופשי לדווח לעיתונו, או לא?". ספר השנה של  העיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, עמ' 51.

49. שגיא, 1975, עמ' 51; יגאל לב, 1974. "העיתונות והחיילים לא שידרו על אותו גל". ספר השנה של  העיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, עמ' 69.

50. שגיא, 1975, עמ' 53.

51. שגיא, 1975, עמ' 52.

52. שגיא, 1975, עמ' 54.

53. שגיא, 1975, עמ' 52.

54. שגיא, 1975, עמ' 57-55.

55. שגיא, 1975, עמ' 58-57.

56. שגיא, 1975, עמ' 59-58.

57. שי, 1977, עמ' 165.

58. שגריר, 1974, עמ' 20.

59. שטרסמן, 1974, עמ' 5.

60. נחמן שי, 1977. "קשה להיות כתב צבאי". ספר השנה של העיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, עמ' 164.

61. שטרסמן (מראיין), 1974, עמ' 81-80.

62. שטרסמן, 1974, עמ' 4.

63.לויתן, 1974, עמ' 42.

64. שגריר, 1974, עמ' 19-18.

65. שטרסמן, 1974, עמ' 5.

66. בן-חיים, 1974, עמ' 50.

  .67בר-און, 1981, עמ' 237.

68. גורן, 1976, עמ' 253-249.

69. שאזלי, 1980, עמ' 212.

70. Daniel J. Boorstin, 1961, 1964. The Image: A Guide to Pseudo-Events in America. New York and Evanston: Harper, Colophon Books, p. 1.

71. אביתר בן-צדף, 1991 א'. "הממסד הצבאי האמריקני וחופש העיתונות". מערכות 321, עמ' 42-52; אביתר בן-צדף, 1991 ב'. "הממסד הצבאי הבריטי וחופש המידע". ספר השנה. תל-אביב: איגוד העורכים והעיתונאים של כתבי-העת בישראל, עמ' 105-93; אביתר בן-צדף, 1992 א'. "החוק האמריקני וחופש הביטוי בענייני ביטחון". ספר השנה. תל-אביב: איגוד העורכים והעיתונאים של כתבי-העת בישראל, עמ' 98-77; אביתר בן-צדף, 1992 ב'. "הארטילריה של התקשורת".מערכות 323, עמ' 54-51, 56.

72. נגבי, 1985, עמ' 14. ראו גם ניתוח של המקורות לדיווחים בענייני ביטחון לאומי בעיתונות האמריקנית, שמגיע לאותן המסקנות – Daniel C. Hallin, Robert K. Manoff, and Judy K. Weddle, 1993. “Sourcing Patterns of National Security Reporters.” Journalism Quarterly 70, pp. 753-766.

73. נגבי, 1985, עמ' 60.

74. נגבי, 1985, עמ' 60.

75. לעומת האינטנסיוויות של קריאת עיתונים בישראל, נהנים התקשורת הישראלית, ככלל, ואנשיה, כפרטים, מיוקרה נמוכה בקרב הציבור – כמעט כמו זו, שמעניק הישראלי הממוצע לפוליטיקאים הישראליים. אפרים יוכטמן-יער, 1989. "דרגת אמינותה של העיתונות בעיני הציבור". ספר השנה. תל-אביב: איגוד העורכים והעיתונאים בכתבי-העת בישראל, עמ' 63-59.

76. Daniel D. Kennedy, 1986. “The Bay of Pigs and the New York Times: Another View of What Had Happened.” Journalism Quarterly 63, pp. 524-529.

77. בהקשר הזה ראוי לציין את כותרת מאמרו של אלוף (מיל') בני פלד: "כשהמאהבת הופכת לאינקוויזיטור" (ספר השנה של העיתונאים. תל-אביב: אגודת העיתונאים, 1993, עמ' 178-175) אף כי הדבר עולה בבוטות לא-פחותה גם מדברי נגבי, שצוטטו לעיל.

78. נייטלי, 1975, שם.

79. ראו הצגה של כמה מהמיתוסים הללו כבר בראשית ימי המדינה אצל עוז אלמוג, 1994. "המיתוסים הציוניים של הצבר-הלוחם בן דור תש"ח". מערכות 333, עמ' 47-40, 57.

80. סגל, 1990, עמ' 11.

81. דינה גורן ודניאלה כרמי, 1977. ביקורתיות בעיתונות כלפי השלטון לפני ואחרי מלחמת יום הכיפורים. ירושלים: האוניברסיטה העברית [משוכפל]; ראובן כהנא ושלומית כנען, 1973.  התנהגותהעיתונות במצבי מתח ביטחוני והשפעתה על תמיכת הציבור בממשל. ירושלים: האוניברסיטה העברית [משוכפל]