אין די בסטטיסטיקה על מנת לבטל את רעיונותיו הכושלים וספוגי הדם של פיקטי
מאת הארי בינסוונגר | פורסם במקור ב-RCM ב-28 במאי 2014
מי אמר שגלי קול אינם יכולים לנוע דרך ריק? המולת התשואות לספרו של פיקטי מהדהדת דרך הריק הקוגניטיבי של תרבות זמננו.
הספר "הקפיטל במאה העשרים ואחת" מציע לנו את אותה דוקטורינה כושלת וספוגת דם כזאת של קודמו "דאס קפיטל". אולם בתרבות הטוויטר הנוכחית, תחושת התיעוב של אתמול כבר נשכחה, וניתן לצייצה שוב כמהפכה.
לפיקטי עצמו יש מודעות מלאה להיסטוריה, כפי שהוא מדגים בהקדמה לספרו, המצטנע כ"סוציאליזם ביקורתי" מעורב במרכסיזם. יחד עם הכרה ב"מגבלות" של מרכס, מסיק פיקטי כי "האנליזה של מרכס נותרה רלוונטית בכל היבט".
כן, היא נותרה "רלוונטית" – לבני המשפחות ששרדו של 100 מיליון הקורבנות שנרצחו על ידי משטרים מרכסיסטים. היא נותרה רלוונטית כהתראה עגומה מפני זוועות שלא יתוארו אליהן מובילים רעיונות מרושעים.
לא ניתן להילחם ברשע על ידי הצגת סטטיסטיקה להפרכה, כפי ששמרנים רבים מנסים לעשות. איש אינו מודאג מהסטטיסטיקה אלא מהנראטיב המוסרי. והציטוט הפותח את הספר מעניק לנו זאת, באמצעות ציטטה מ"הכרזת זכויות האדם והאזרח" של צרפת משנת 1789:
"ניתן להצדיק הבחנות בחברה רק בשל התועלת הכללית".
הצהרה זאת, בשפה מובנת למדי, מציגה את הנוסחא לקולקטיביזם טוטלי. היא מושכת את השטיח מתחת לזכויות הפרט, ומחליפה אותם ב"תועלת הכללית" כמדד לפעילות המדינה. היא תובעת את הכפפת הפרט לקבוצה.
פיקטי אינו מזכיר שארבע שנים לאחר פרסום ההצהרה שנקראה באופן שגוי "הצהרת זכויות" הגיע שלטון הטרור. הרצף היה לוגי: ההצהרה פנתה לקנאת ההמון, וכלי העבודה שלו היה הגיליוטינה.
"הבחנות בחברה"? אין דבר כזה. יש רק שיפוט אינדיבידואלי – או אוייבו: דוגמה הנכפית על ידי הממשלה. יש את ההבחנות בין אנשים שאתה עושה, את ההבחנות שאני עושה ואת אלו שתומס פיקטי עושה – אין הבחנות שמתבצעות על ידי החברה.
יש הבחנות משפטיות, הנאכפות על ידי המדינה. בגרמניה הנאצית, יהודים הוגדרו משפטית כתת-אדם. בממשל הישן בצרפת, המלוכה חילקה תוארים המרוממים את מקורבי החצר מעל לשאר האוכלוסיה. באמריקה העכשווית, אם אתה מרוויח יותר מהממוצע, אתה מופלה לרעה משפטית על ידי דרישה לשלם מס גבוה יותר. הבחנות הנאכפות משפטית, לרומם או למחוץ, מבוססות על איסור על האינדיבידואלים לפעול לפי שיפוטם העצמאי.
"ההבחנה החברתית" המדאיגה את פיקטי היא חוסר השוויון בעושר. אולם זאת אינה הבחנה חברתית. העושר העצום של ביל גייטס הורווח במסחר חופשי עם אינדיבידואלים אחרים. עושרו נוצר מן "ההצבעה עם הארנק" שהתבצעה על ידי כל אינדיבידואל שרכש מוצר של מיקרוסופט.
אף יותר קולקטיביסטי מזה הוא הרעיון של "תועלת ציבורית" כמדד למוסריות. משמעותו היא שאין לך זכויות לחייך, הינך אך ורק תא בגוף החברתי, ואם קיומך אינו נראה כמשרת את "טובת הכלל", עליך להתחסל – בדיוק מה שקרה בתקופת שלטון הטרור.
היות ו"חברה" אינה קיימת כיישות, ההכפפה של הפרט ל"חברה" משמעה הכפפתו לאינדיבידואלים אחרים – בהתאם לקבוצה שהצליחה באופן רגעי להיות מוכרזת כרוב, כקונצנזוס, כציבור או (על פי רוסו) כדוברת של "הרצון האמיתי" של "העם".
עצם הרעיון של מחשבה על שוויון או אי-שוויון של עושר הינו רעיון קולקטיביסטי. שוויון בעושר אינו בעל ערך לאף אינדיבידואל. מה שחשוב הוא רמת החיים שלך, לא אם יש לך יותר, פחות או בדיוק כמו אלו שסביבך. צדק מבוסס על שמירה בחזקתך של מה שהרווחת, לא אם אחרים הרוויחו יותר או פחות ממך. אך המושג של "להרוויח" מעורפל על ידי האיגליטרים.
מבחינה כלכלית, התזה של פיקטי היא שעושרם של אנשים הופך לפחות שוויוני, כאשר קצב הצמיחה של רווחים עולה על קצב העלייה במשכורות.
הבה נניח שזה נכון. אז מה?
אין שום קצב מסויים של הצטברות כמותית שיש לה חשיבות מוסרית. הבעיה (אם היתה אמיתית) היתה יכולה להיות קיפאון המשכורות, לא חוסר הקיפאון של צורות הכנסה אחרות. הבעיה לא היתה שיפור ברמת החיים של הקפיטליסטים, אלא חוסר השיפור ברמת החיים של אחרים.
אך כמה מהמפסידנים של החיים אינם רואים זאת כך. מלאי ריקבון של שנאה כלפי אלו המצליחים, הם מעדיפים אומללות אוניברסלית, בכלל זאת שלהם, על פני מתן רשות למישהו להצליח. משום שהצטיינות גורמת להם למודעות חריפה מידי לכישלונותיהם והמוניטין הרע שלהם בעיני עצמם.
עבור המפסידנים מוכי הקנאה, המחשבה על ה-1% גורמת להם להחנק ברוקם. כיצד מעז מישהו לגרום להם להראות כמו האפסים שהם חשים בסתר? את המצטיינים האלה, את האנשים בעלי החוכמה המעשית הללו, יש להפיל, להשפיל ולהעניש עבור החטא של הצטיינות לעומת אחיהם.
בנושא הכלכלי, פיקטי כותב: "קצב ההחזר על הון משיג את קצב הצמיחה של התפוקה וההכנסות".
אך עיסקו של מי זה? לא שלך, לא שלי, וגם לא של פיקטי. רמת השכר הינה נושא למשא ומתן בין המעסיק והמועסק. רמת השכר איננה משהו ש"החברה" קובעת; צדדים שלישיים – אינם שייכים לכך.
והנה מחשבה מרעננת: עובדים מרוצים מרמת השכר אותו הם מקבלים. הם שמחים בה. כן, שמחים, כי אם הם לא היו, הם היו דוחים את המשרה. ברמת השכר שהוסכמה באופן הדדי, שני הצדדים מרווחים מהמסחר. המעסיק מעדיף להוציא את כספו על על העובד במקום כל אלטרנטיבה אחר שהוא יכול למצוא לשימוש בכספו, והמועסק מעדיף לקבל את המשכורת על פי השגת הכנסה ממקור אחר – אם מחיפוש אחר הצעות אחרות או הקמת עסק עצמאי.
מחיר העבודה, כמו מחיר של כל דבר אחר, הוא בעצם טבעו מחיר שמיצר רווח לשני הצדדים למסחר.
הנחתם של אלו המשמיצים את רמות השכר שהוסכם בחופשיות היא שהאגואיסטיות של המעסיק יוצרת את הצורך של העובדים בכסף – כלומר, גורמת לעובדים להצטרך לעבוד עבור מה שהם רוצים לקנות. האבסורד נמצא מאחורי התלונה החוזרת ונשמעת: אבל העובדים חייבים לאכול! נכון הם חיייבים – בשל חוק הסיבתיות, ולא בשל רצונות של איש. הצורך של העובדים (וכל אדם אחר) הינה עובדת מציאות שאינה ניתנת לשינוי: מוצרים אינם נופלים מן השמים. ללא עבודה יצרנית, אין מוצרים.
ההשקעה של הקפיטליסט היא מה שמאפשר לעובדים להרוויח בקלות מספיק כסף בכדי לרכוש את בתיהם, מכוניות, טלפונים חכמים, וטלויזיות עם מסכים הגדולים.
בניגוד לתפיסת מרכס, ההשקעה של הקפיטליסטים היא מה שגורם להבדל בין מה שעובד מסוגל לאגור על ידי חיטוט באדמה עם מקל לבין מה שהוא יכול להרוויח עבור ביצוע עבודה הרבה יותר קלה ויותר מתגמלת – ובכלל זאת גם העבודה המפורסמת של הכנת המבורגרים במקדונלד. משתכרי משכורות צריכים להיות אסירי תודה לקפיטליסטים עבור הגדלה עצומה של מה שעבודתם יכולה להרוויח עבורם.
דבר אינו מועיל לעניים כמו ההשקעה האגואיסטית של חסכונות העשירים. וככל שעשירים יותר כך עדיף.
מה שמביא אותי לכשל הכלכלי בראיית הדברים הפיקטית/מרכסיסטית.
עלייה ברווחים המצטברים ללא מתאם לעליית המשכורות הוא בלתי אפשרי מבחינה לוגית. הדרך היחידה לעשות רווח הינה לשכור עובדים ולייצר – ואז למכור את המוצרים בשוק הרחב, שמשמעותו הוא ה-99%. יותר מוצרים – כלומר, יותר אספקה – משמעו צניחת מחירים. האינפלציה מסתירה את העלייה הזאת במשכורות אמיתיות, אך לא מבטלת את קיומה ההכרחי. ככל שיותר סחורות מיוצרות ונמכרות, יותר סחורות נרכשות ומסבות הנאה.
שימו לב שפיקטי מתייחס ל"קצב של החזר על ההון." יש הבדל יסודי בין רווח מוחלט וקצב הרווח. אדם יכול להרוויח 1 מיליון דולר כרווח אך עליו להשקיע 1 מיליארד דולר בכדי להרוויח זאת, קצב הרווח שלו הוא רק עשירית האחוז. אדם אחר יכול לעשות רווח של 100 דולר בלבד אך אם הוא נדרש להשקיע רק 100 דולר על מנת לעשות זאת קצב הרווח שלו הוא 100% — הוא הכפיל את כספו.
הקצב של הרווח יכול להיות גבוה גם כאשר כלל הכמות של הרווח היא נמוכה, וסביר שזה גם המצב כעת. יש סיבה מדהימה לכך שהקצב של הרווח (לא הכמות המוחלטת של הרווח) צריך להיות גבוה כיום. הסיבה לכך היא: פחד. פחד מפני יותר התקפות ממשלתיות על השקעות, ייצור, רווחים, עסקים ועל קפיטליסטים באופן אישי.
אנו שומעים לעיתים על כך שעסקים אינם רוצים לשכור עובדים ולהתרחב בשל "חסר וודאות". אך הבה נפסיק לייפות את הבעייה. העניין אינו חוסר ביטחון, כי אם פחד. האם אנשי עסקים ימהרו להשקיע אם הם יהיו בטוחים שכל רווחים יגבו כמס? או שהם יתוייגו על ידי התקשורת כ"פושעים כלכליים"?
חוסר-ודאות עדיפה מסוג כזה של וודאות. כאשר יש חוסר-ודאות, משמעות הדבר כי יש תקווה כלשהי להמנע מההשלכות השליליות. לא אין זה חוסר-ודאות, אלא פחד – פחד רציונלי לגמרי, מבוסס על נסיון כואב – שבולם אנשי עסקים משכירת אנשים והתרחבות. באקלים הפוליטי הנוכחי, סיכונים גדולים קשורים בהצלחה בעשיית-כסף.
כאשר הסיכון גבוה, על התמורה להיות גבוהה גם כן על מנת לגבור עליו. המונח המתאר זאת הוא "יחס סיכון-סיכוי". אם הנך שוקל שתי השקעות עם אותו סיכוי לרווח, אך אחת נושאת בחובה פי 10 יותר סיכון, תיקח את הבטוחה יותר. סיכוי יותר גדול לרווח מחוייב על מנת למשוך השקעות כספיות למיזמים מסוכנים יותר.
כאשר הסיכון הוא אוניברסלי, ומשפיע על כל השקע – משום שהוא מגיע ממדיניות ממשלתית (עליית המיסים, יותר רגולציות, וכו') – אנשים עם כסף שיכול להיות מושקע יעדיפו לרכוש במקום זאת אגרות חוב ממשלתיות (המממנות צריכה ולא ייצור). או שיבזבזו את הכסף בצריכה אישית, במקום לקבל את הסיכון הבלתי מוצדק. במצב כזה – שהוא המצב בו אנו נמצאים כיום – נדרש קצב רווחים בלתי רגיל על מנת למשוך כספים להשקעות.
וכך אנו מגיעים למסקנה ההפוכה מזאת של פיקטי: קצב רווח גבוה נגרם על ידי פישעי הממשלה נגד היצרנים.
הפתרון של פיקטי ל"בעיה" של רווחים גבוהים הוא להפוך את הרווח לנדיר אף יותר – תוך זלזול בחוקי ההיצע והביקוש. הוא מציע, למשל, מיסים (הרבה) יותר גבוהים על עשירים – שהם המקור העיקרי של כספי השקעה.
הענישה הממשלתית של השקעות מוצלחות – והשחרת הפנים של משקיעים עבור הצלחתם – מעלה את רמת הרווח הנדרש על מנת למשוך השקעות.
אלו המבקשים רמת רווח נמוכה יותר צריכים לדרוש לבטל את הרגולציות (דוד פראנק, סרבנס אוקסלי) את אובמהקר, את הרשות להגנת הסביבה, את חוקי האנטי-טראסט, ואת הפיחות המתמיד של הדולר על ידי הבנק המרכזי.
מעל לכל, עליהם לתבוע את הפסקת הרדיפה של אלו שהינם אמיצים דיים להשקיע. צעד ראשון לכיוון זה יכול להיות דחייה גאה, בביטחון מוסרי של מוסר השיויוניות (האיגליטרי) המרושע עליו מבוסס ספרו של פיקטי.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.