אנו החיים

"אנו החיים" היה ספרה הראשון והפחות מפורסם של איין ראנד. כתיבתו החלה ברשומות אותן החלה ראנד לאסוף במחברתה בשנת 1930 בגיל 25, והושלמה בשנת 1933, ראנד ציינה כי הוא הספר הקרוב ביותר לאוטוביוגרפיה אותו תכתוב וכי מה שהניע אותה מגיל צעיר הוא בקשתה לתאר גיבור שיציג אידאל מוסרי. לאחר דחיות על ידי הוצאות לאור הוא פורסם לראשונה על ידי "מקמילן" ב-7 באפריל 1936 ומאז נמכר במיליוני עותקים. במקור קראה ראנד לספר Airtight.

הספר נכתב במהלך העשור שאחרי עזיבתה של ראנד את רוסיה הסובייטית והוא עוסק בחניקת הרוח האנושית תחת משטרים קולקטיביסטים ואוטוריטריים ומתרחש בשנים 1922-1925 ברוסיה שלאחר המהפכה הקומוניסטית. קירה, גיבורת הספר היא בת צעירה למשפחה מהמעמד הבינוני, בעלת רוח חופשית הנאבקת לשימור חירותה תחת משקל שערי הכלא הסובייטי ההולכים וסוגרים עליה. ברשומות ההכנה לספר כתבה ראנד על מאפייני הגיבורה שלה קירה: "בעלת להט ורעב לחיים. בעלת רגישות יפיפיה למשמעות האמיתית ולערך של החיים – ונמחצת תחת תנאי קיום אומללים חסרי טעם וחולניים. גאה ומתריסה. בלתי שבירה. אחת מהמעטים  – והיחידה בספר – אשר, כאדם, אינה מושפעת ולו במעט על ידי התנאים החדשים; המכחישה אותם ואינה מבינה לגמרי את זכותם או סיבותיהם להתקיים. היא נלחמת בהם – כלפי חוץ; והמאבק הוא יותר טראגי, משום שפנימה, היא נותרת בלתי נגועה ובלתי מושפעת. אינדיבידואלית שפוייה ובריאה הנזרקת אל תוך עומק התנאים הבלתי אנושיים ווהמעוותים."

איין ראנד סיפרה כי באחד האירועים בהם היתה ניגש אליה ידיד שהצליח לצאת מרוסיה וביקש ממנה: "ספרי להם כי אנו חיים בכלא", בארצות הברית התקופה של שנות ה20 המאוחרות ותחילת שנות השלושים נתפס עדיין המשטר הקומוניסטי כחלום אידיאליסטי נשגב ואינטלקטואלים רבים עסקו בקידומו ובייפוי הסיפורים שיצאו מרוסיה הסובייטית. ראנד ראתה בכתיבת הספר דרך "להתנער מרוסיה הסובייטית ולהפרידה ממנה" תוך העמדת הדברים על דיוקם.

חשיפת האמת על רוסיה והקולקטיביזם

ראנד בילתה את שנותיה הראשונות ברוסיה וחוותה באופן ישיר כעדת ראייה את אירועי המהפכה הקומוניסטית, מגיל צעיר היא התנגדה לרעיון הקולקטיביסטי לפיו על הפרט לחיות למען המדינה והמהפכה הרוסית המחישה לה היטב את התוצאות המסוכנות של גישה זאת. כאשר נמלטה לאמריקה היא חשבה כי תגלה חברה שבה מהללים את האינדיויבידואליזם כאידאל אך לא זה מה שהיא פגשה בין מובילי דעת הקהל והאינטלקטואלים המובילים בארה"ב שראו ברוסיה "ניסוי מופלא" ובהקרבה למען הקולקטיב אידאל.
סוף שנות העשרים של המאה העשרים היות תקופת הפריחה של התנועות והאידאולוגיות הקולקטיביסטיות בעולם, באירופה עלתה על הבמה המפלגה הנאצית בגרמניה שהחזיקה באותו ערך של הקרבת הפרט למען המדינה (הכלל), (ראו מאמר בנושא הכלכלה הקולקטיביסטית והמטבעות הנאצים) באיטליה הפאשיסטים ברשות מוסליני וביפן הלאומנות וההקרבה למען הקיסר. על רקע הואקום האינטלקטואלי הזה היתה חשיבות גדולה במיוחד להוקעה של עקרונות הקולקטיביזם.

פרסום הספר, המחזה והסרט

עם הוצאת הספר לאור הוא זכה ליותר מ-125 ביקורות שפורסמו ב-200 פרסומים תקשורתיים שונים שבסך הכל היו חיוביות. זמן קצר לאחר פרסום הספר כתבה ראנד תסריט למחזה שעלה על הבמה בשם  The Unconquered בתאטרון בולטימור ב-13 בפברואר 1940 אך לא זכה להצלחה. הגלופות להוצאה הראשונה נהרסו בשל רשלנות ההוצאה והיא פורסמה באופן מוגבל, אך לאחר הצלחת "כמעיין המתגבר" והתגברות העניין בספריה של איין ראנד הספר הוצא לאור מחדש ומאז 1959 הוא נמצא בדפוס ומכר מעל 3 מיליון עותקים בארה"ב ותורגם לשפות רבות, ביניהם לעברית (הוצאת מ. מזרחי 1963, והוצאת אנכי בתרגומה של שרון פרמינגר בשנת 2022).

מעל: ביקורות אודות "אנו החיים" בניו-יורק הרולד טריביון ובניו יורק טיימס מ-19 באפריל 1936.

הפקת הסרט באיטליה, הצלחתו וצינזורו

בשנת 1937 פורסם תרגום לספר באיטלקית וללא רשותה של ראנד הוא הופק כסרט בשנת 1942 תחת שלטון מוסליני. הסרט פורסם בשני חלקים, הראשון  Noi Vivi (אנו החיים) והשני Addio Kira (שלום קירה). הבמאי היה גופרדו אלסנדריני והשחקנים הראשיים היו אלידה ואלי (כקירה) רוסאנו בראזי בתפקיד לאו ופוסקו גיאצטי כאנדרי.

הסרט זכה להצלחה גדולה ולמרות שהקרנתו הורשתה בשל היותו כביכול מצומצם לאנטי-קומוניזם הקהל לא התקשה להבין את הביקורת החריפה שהוא נשא נגד כל משטר אטטיסטי טוטאליטארי ודיקטטורי. כאשר יצא הסרט לאקרנים בנובמבר 1942 הוא הוקרן ברחבי איטליה הוא הפך ללהיט ענק. בראזי ששיחק בסרט מספר: "זה היה להיט גדול. בקולנוע ברברני ברומא אנשים עמדו בתור לכרטיסים במשך שלושה חודשים" למרות ששני החלקים של הסרט שוחררו במרווח של מספר שבועות זה מזה הם הוקרנו יחד, אנשים רבים ראו את "אנו החיים" ומיהרו להצגה שנייה מעבר לרחוב של "שלום קירה". "לאחר תקופה קצרה", מספר מגאנו שהיה אחד הכותבים שליוו את ההפקה, "אנשים קמו מכיסאותיהם בבתי הקפה ברחוב על מנת לברך ואמרו 'סוף סוף התחלת לצאת נגד הזרם'… אנשים שראו את הסרט והיו נבונים דיים, הבינו מה אנו עושים". הזיהוי הזה לא היה נחלת הציבור בלבד… במהרה הועברה הוראה מהרשויות באיטליה ומגרמניה הנאצית לאסור את המשך הקרנת הסרט בשל המסר האנטי-פאשיסטי שלו והוא צונזר. חמישה חודשים לאחר היציאה לאקרנים ניתנה ההוראה להוציאו מהשוק ולהשמיד את עותקי הסרט. אלידה ואלי ורוסאנו בראזי לא שיחקו יותר בסרטים באיטליה הפאשיסטית, במאי הסרט והתסריטאי נמלטו מאיטליה וחצו לעבר קווי בנות הברית כשהם משתמשים בצילומי הפרסומת מסט הסרט על מנת לזהות את עצמם.

בשנת 1960 התגלה הסרט מחדש על ידי עורכי הדין של ראנד והעותק הנדיר שנמצא עבר שימור ונוספו לו כותרות באנגלית, עותק זה שאושר על ידי ראנד יצא לאור וזמין לציבור בשנת 1986.

לפניכם קטע מתוך הסרט בו נתקלת קירה הלומדת בשנה הראשונה באוניברסיטה באנדרי, איש המשטרה החשאית הסובייטית.

להרחבה אודות מקורות הספר, הרכיב האוטוביוגרפי שבו, קבלתו  ואופן ההתיחסות אליו לאחר מכן מומלץ לקרוא את אסופת המאמרים שערך רוברט מאיו:
Essays on Ayn Rand's We the Living. בקמפוס הוירטואלי יש קורס מבוא המאפשר להכיר את היצירה כאן.

הרחבה נוספת כוללה בקורס המבוא "אובייקטיביזם: הפילוסופיה של איין ראנד" אליו אפשר להירשם כאן.

בקטע הבא מתאר הבמאי דנקן סקוט את העבודה המשותפת שלו עם איין ראנד בהכנה והשיחזור של הסרט "אנו החיים".

 

הספר תורגם לעברית על ידי שרון פרמינגר ויצא לאור בהוצאת אנכי חדשה במרץ 2022.

ההוצאה הקודמת של הספר בעברית היתה בשנת 1963 בהוצאת מ. מזרחי.

הספר זמין לרכישה בחנויות הספרים ובחנות המקוות של ההוצאה כאן.

 

המאמר המקורי עודכן במרץ 2022.