בעקבות פרסום ספרו “What Justice Demands” הזמין לרכישה באמזון, כתב אילן ז'ורנו התיחסויות להתנגדויות העיקריות שהופנו אליו בעקבות הקריאה. לנוחות קוראי אנכי להלן ההתיחסויות:
פורסם ב-16 ביולי 2018 בבלוג של מכון איין ראנד, כאן. תרגום: רזי גינסבורג
ישנם נושאים מאוד שנויים במחלוקת, וישנם נושאים טעונים רגשית. ואז, יש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהוא גם וגם, וזאת בלשון המעטה.
בספרי החדש, "מה שהצדק דורש: אמריקה והסכסוך הישראלי-פלסטיני", אני מציג טיעון על אודות טבעו המהותי של הסכסוך, הכוח המניע אותו במשך זמן כה רב, ומה האינטרס של אמריקה בו. זהו נושא עצום ומורכב, ובאופן טבעי ישנו מגוון היבטים, נושאים ושאלות שבהם הייתי יכול לעסוק רק באופן חלקי, או שנאלצתי לשים בצד.
בנוסף לכך, בניתוח הנושא, אני מאמץ מסגרת מוסרית חילונית ואינדבידואליסטית, מסגרת מוסרית המבוססת על אובייקטיביזם, הפילוסופיה של איין ראנד. כתוצאה מכך, הטיעון שאני מציג בספר שולל את הדעות הרווחות על הסכסוך, ואת הגישה האמריקאית אליו.
לכן, מלכתחילה, ציפיתי להתנגדויות, שאלות ואי הסכמה. ואני מברך על שיח מסוג זה.
במאמר זה אני עונה על חמישה איתגורים על מה שהצדק דורש ועל הגישה שלי בו – אבל מבלי להניח שקראתם את הספר. מובן שמי שמכיר את הספר ירוויח יותר מהמאמר, אבל אם עוד לא קניתם עותק, המאמר הזה ייתן לכם טעימה של נקודת המבט והערך הייחודיים של הספר.
1. לא נבון יותר פשוט לא להתערב?
שאלה: האם לא יהיה נבון יותר – ובטוח יותר – אם נפסיק להתערב ונעזוב את השבטים האלה להילחם בינם לבין עצמם?
לא, כי הסכסוך הזה אינו, באופן מהותי, סכסוך בין שני שבטים הנאבקים על פיסת אדמה אחת. הסכסוך הוא אידאולוגי במהותו. זהו סכסוך בין חברה שהיא בבסיסה חופשית לבין תנועות ומשטרים שעויינים את החירות ואת התקדמות האדם. לכן תהיה זו טעות חמורה לחשוב שאם נפנה את גבנו למזרח התיכון ונמנע משיפוטיות, נהיה בטוחים יותר – רחוק מכך. בין השאר אני מראה בספר שככל שקובעי המדיניות האמריקאים התעלמו מדרישות הצדק בגישה שלהם לסכסוך, כך הם הרעו את המצב והעצימו את האוייבים שלנו באיזור. כל מדיניות נבונה חייבת להיות מונחית על ידי מחוייבות רצינית לעיקרון הצדק בהבנת הסכסוך ובהערכת הצדדים.
מכיוון שהשאלה מבוססת על הנחה שגוייה על אודות טבעו של הסכסוך, אתרכז בנקודה זו תחילה. ראיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסתם מריבה על פיסת אדמה משמעה כישלון בזיהוי טבעו המהותי של הסכסוך. אפיון כזה מדוייק בערך כמו טיעון לפיו מלחמת האזרחים האמריקאית הייתה על "זכויות של מדינות". היא מעמעמת את השאלה המוסרית המהותית. הרי ברור שמלחמת האזרחים הייתה על נושא בעל חשיבות רבה ביותר: הרוע שהוא מוסד העבדות. בהתאם, בספרי אני מראה שכשמתמקדים בטבעו האמיתי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מוצאים התנגשות בין חירות לרודנות. וזה מאוד משנה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שחוסר היציבות באיזור ההוא של העולם משפיע עלינו.
אמנם נכון הוא שישראל ומגוון האוייבים שלה נאבקו על פיסת אדמה אחת. ושבטיות – ובאופן רחב יותר, קולקטיביזם – בהחלט משחקים תפקיד מרכזי בסכסוך, וזוהי נקודה שאני מתייחס אליה בספר (וארחיב על כך קצת בהמשך). אבל שאלת המפתח לגבי האדמה היא מה כל אחד מהצדדים מעוניין לעשות עליה, וזוהי שאלה מוסרית-פוליטית. איזה סוג של חברה כל צד מעוניין לבנות עליה? וקנה המידה שיש ליישם כאן הוא האידאל המוסרי של חירות האדם.
המערכת הפוליטית-חוקית של ישראל בנוייה על הרעיון לפיו על המדינה להגן על חייהם וחירותם של אנשים. עם כל חסרונותיה ופגמיה, בהם אני דן באריכות בספר, ישראל היא החברה החופשית היחידה באיזור. היא מכבדת את שלטון החוק, היא מגנה על חירויות אינטלקטואליות – ובפרט על חופש הביטוי וחופש הדת. היא מאפשרת לאנשים לחיות ולפעול על פי שיפוטם האישי, ומגנה על חירותם לפעול למען הצלחתם ושגשוגם האישיים. לעומת זאת, מכנה משותף לאוייביה של ישראל לאורך עשרות שנים הוא התפיסה והעשייה הפוליטית העויינות את החירות וקידמת האדם. הם דיקטטורות, מונרכיות ותיאוקרטיות. הם גרסאות שונות של אותה ראייה מהותית: שיעבוד הפרט לדת.
חיזרו אחורה 70 שנה, לדוגמה, למלחמת העצמאות של ישראל בשנת 1948. אוייביה העיקריים של ישראל אז היו משטרים מוסלמים דיקטטוריים. מטרתם של חמשת המשטרים שפלשו לישראל – מצרים, סוריה, לבנון, ירדן ועיראק – הייתה להרחיב את ריבונותם על ידי כיבוש האיזור שנקרא פלשתינה. השטח הזה הוא רב ערך מבחינה צבאית ומסחרית, וכולל נמלים בים התיכון ובים סוף. מטרה חשובה, אם לא המרכזית, של חמשת המשטרים הדיקטטורים הללו, היתה להעניק לעצמם את שלל המלחמה. לו היו המשטרים האלה מנצחים, הם היו מרחיבים את השלטון הרודני והדיקטטורי שלהם על האנשים החיים על אדמה זו.
בשלבים מאוחרים יותר של הסכסוך בין ישראל ואוייביה, אפשר לראות את אותם משטרים דיקטטורים ובני בריתם, כולל, החל משלב מסויים, התנועה הפלסטינית, מבקשים לשלוט בחיי אדם ו"להשמיד" את ישראל.
ישנן הוכחות רבות שהתנועות הפלסטיניות השונות היו מעוניינות להקים משטרים דיקטטוריים משלהן – וכך בסופו של דבר עשו, כשהשיגו מידה מסויימת של שלטון עצמי, לדוגמא ברשות הפלסטינית (1993-היום).
בקדמת הבמה במאבק הפלסטיני עומדים כיום האיסלאמיסטים, בעיקר חמאס, שמטרתו המוצהרת היא להקים שלטון טוטליטארי על פי חוקי הדת האיסלאמית. זהו האידאל המעוות שחמאס פועל ליישם בשלטון דמוי-המדינה שלו בעזה (2007-היום). מאחורי חמאס וקבוצות דומות עומד מנהיג של התנועה הג'יהאדיסטית, המשטר האיסלאמי הטוטליטרי באיראן.
יש עוד הרבה לומר על טבעו של הסכסוך, אבל הנה נקודה חשובה אחת. הדרך הטובה ביותר להבין את הסכסוך היא כהתנגשות בין חברה שבבסיסה היא חופשית, ישראל – לבין משטרים ותנועות עויינים לחיי האדם וחירותו.
למה זה משנה לנו? חלק מהתשובה שאני מספק בספר היא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך לחלק מההתנגשות הרחבה יותר בין חברות חופשיות לתנועה האיסלאמיסטית.
העובדה היא שאוסאמה בין לאדן, האייטולות באיראן, וג'יהאדיסטים אחרים רואים זה זמן רב בסכסוך הישראלי-פלסטיני אחד משדות הקרב שלהם, והשתמשו בו (לצד נושאים אחרים) ככלי גיוס. העויינות שלהם כלפי ישראל נובעת, במהותה, מאמונתם האידאולוגית שהמוסלמים צריכים לשלוט בכל מקום, ובייחוד בפלסטין. זוהי אותה ראייה שמעצבת את העויינות שלהם כלפי ארצות הברית (אותה איראן מכנה זה זמן רב בשם-הגנאי "השטן הגדול").
האיסלאמיסטים תוקפים את מדיניות החוץ האמריקאית, כולל תמיכתה של ארה"ב בישראל. אבל לא עזיבה של ארה"ב את האיזור, ואפילו לא הפסקת תמיכתה של וושינגטון בישראל, תפייס את האיסלאמיסטים. במאמר אחר באידאל חדש ובספר שלי, אני טוען שההתנגדות העיקרית שלהם היא שאנחנו כופרים, כל מה שאנחנו עושים הוא עלבון, ובסופו של דבר, הם אלה שצריכים לשלוט, בשם הטוטליטריות הדתית.
הפניית גבנו למציאות הזו לא יכולה לקדם אינטרסים אמריקאים, בדיוק משום שהסכסוך הוא הרבה יותר מריב בין שני שבטים.
הכישלון של קובעי מדיניות אמריקאים לקחת ברצינות את מה שהצדק דורש ביחס לסכסוך – לעתים הם נמנעים משיפוט מוסרי, לעתים בוחרים בנטרליות מוסרית – הובילה לתוצאות הרסניות. בספר אני מראה בהרחבה כיצד המדיניות שלנו באיזור באופן כללי, וביחס לישראל בפרט, כשלה בקידום האינטרסים שלנו. למעשה, המדיניות שלנו מכרה את אידאל החירות, ועודדה וחיזקה את אוייבינו, בראש וראשונה הג'יהאדיסטים. כל מי שהחירות חשובה לו צריך לעמוד לצד שוחרי-חירות אמיתיים – בתוך ישראל, בקרב הקהילה הפלסטינית, ברחבי המזרח התיכון – וכנגד אוייבינו המשותפים.
2. זה לא סכסוך בלתי פתיר, שנמצא במבוי סתום?
שאלה: עבור מי אתה כותב? באמת נראה לך שישנם אנשים שפתוחים לאפשרות לשנות את דעתם בנושא שהוא כה מפלג, ונראה שנמצא במבוי סתום וללא פתרון?
אני מבין אתכם. הסכסוך אכן לא נראה בר פתרון. אין ספק שאנשים רבים בשיח עליו לעיתים קרובות צועקים אחד על השני, ומקדמים מאמרים וספרים ש"משכנעים את המשוכנעים", במקום לנסות לשכנע את אלו שעדיין לא גיבשו דעה.
אבל אני קורא תיגר על ההנחה שעליה מבוססת השאלה. אני דוחה את הרעיון לפיו לא ניתן להגיע אל אנשים; ייתכן שזה נכון לגבי אנשים מסויימים, אבל בהחלט לא כולם, ולמעשה, חלק מהאנשים פתוחים במיוחד לנקודת מבט חדשה. ובספר אני טוען שלמרות העבודה העצומה שזה ידרוש, הסכסוך כלשעצמו הוא כן בר פתרון – אבל רק אם נבין את טבעו של הסכסוך ואיך פתרון צודק ייראה.
אומר כעת כמה דברים על קהל היעד של הספר, ואז אקשר את זה לנסיון למצוא פתרון צודק, נסיון שמצריך איתחול של הציפיות שלנו לגבי לוח הזמנים.
ראשית, קהל היעד. אני פונה לקוראים עם ראש פעיל, המחזיקים מגוון רחב של דעות פוליטיות-אידאולוגיות. לא משנה מה התווית – שמאלני/ימני, שמרן/ליברטריאני/פרוגרסיבי – שהכי רלוונטית עבורך, זה בסדר. אם, כמוני, אף אחת מהתוויות הללו לא מתאימות לך, גם זה בסדר. אין "קהל אוהד" שנקבע מראש, או קבוצה מקובעת שמחפשת אישרור לדעותיה, שעבורם כתבתי את הספר הזה. לא משנה מה הדעה הקיימת (אם יש כזו) של הקורא על הסכסוך. מה שמשנה זה שהוא פתוח לבדוק הנחות ולגבש (או לשנות) את מסקנותיו.
ציניקנים עשויים לתהות האם קוראים בעלי ראש פעיל מסוג זה בכלל קיימים. אני מבטיח לכם: הם קיימים. אכפת להם מה נכון ומה לא, הם שמעו מגוון טענות לגבי הסכסוך, אבל הם רוצים להבין אותו ולגבש הערכה עצמאית משלהם. הספר הזה נכתב עבור קוראים מסוג זה.
אם זאת, לו קיבלתי צ'ק פתוח על מנת להפיק את האפקט המירבי מהספר, הייתי מתרכז לפני הכל בלשים כמה שיותר עותקים בידיים של סטודנטים. והייתי מחפש הזדמנויות לתקשר איתם פנים-אל-פנים ובאירועים מקוונים, ומשקיע בלחנך אותם על הנושאים הרלוונטים.
הסיבה לכך היא שהקהל הספציפי הזה הוא בעל השפעה תרבותית-פוליטית רבה בארה"ב – ובמיוחד בנוגע לגישה שלנו למזרח התיכון.
שימו לב שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מהווה באופן קבוע נקודת רתיחה בקמפוסים, לא רק במדשאות, אלא גם – ולמעשה, בעיקר – באולמות ההרצאה. הנושא מוצג באופן שמתיישב היטב עם האידאליזם (הראוי להערצה) של סטודנטים, אבל המסגרת המוסרית שבה מקובל להציג את הנושא מוליכה אותם שולל. הספר הזה פונה ישירות לאידאליזם שלהם.
ישנה חשיבות גורלית לכך שניקח את הצדק ברצינות, אבל רוב האנשים מסתמכים על תפיסה שגוייה של צדק. הספר הזה מסביר איך נראה יישום נכון של עיקרון הצדק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בכך הספר מתקן את הבולטות שבין התפישות השגויות והתסבוכות בנוגע לסכסוך. מה שהספר מציע לסטודנטים הוא נקודת מבט רציונלית המאמצת את אידאל הצדק.
בהצגת רעיונות ונקודות מבט טובים יותר על נושא זה בפני סטודנטים, אפשר יהיה להשפיע על דעותיהם של כותבים, מורים, עיתונאים, פרופסורים, פוליטיקאים ומצביעים. בכך תיסלל הדרך לשינויים התרבותיים-פוליטיים ארוכי-תווך הנחוצים. ניתן לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וניתן להגן על האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון, אבל אין קיצורי דרך. זה ייקח זמן. לכן חשוב במיוחד להשקיע בלהגיע אל צעירים מדור X, בני דור המילניום וסטודנטים באוניברסיטה, ועכשיו. אני מקווה שהספר שלי יקדם מטרה זו.
3. למה להבדיל בין פלסטינים לבין התנועה הפלסטינית?
שאלה: בספר אתה מדבר הן על העם הפלסטיני והן על התנועה הפלסטינית, הפועלת למענם. אתה מדגיש שתנועה אידאולוגית-פוליטית זו היא נפרדת, ושיש להפריד אותה, מהציבור בשמו היא מתיימרת לדבר. למה אתה מדגיש את הצורך להבדיל בין השתיים?
מכיוון שזהו היבט חיוני של לקיחת הצדק ברצינות. עלינו להבדיל בין התנועה הפלסטינית לבין האוכלוסייה הפלסטינית הרחבה, בין היתר (ובאופן משמעותי) משום שחלק נרחב ממנה הוא קורבן של אותה תנועה.
לקחת את הצדק ברצינות משמעו אימוץ גישה אינדבידואליסטית, להבדיל מקולקטיביסטית, כלפי הסכסוך והצדדים המעורבים בו. מאותה סיבה אני מקפיד להצביע על הבעיות הרבות שנובעות מחשיבה במושגים של "ערבים" ו"יהודים" – מושגים שדוחפים אותנו לחשוב על אנשים לא כפרטים, אלא כחברים זהים בקולקטיבים.
אם אנחנו חושבים על אנשים במונחים קולקטיביסטים, אנחנו מרחיקים את עצמנו מהעובדות הרלוונטיות ומערפלים את החשיבה שלנו. נקודת מבט כזו שמה את הדגש על חברות שלא-מבחירה בקבוצה, ומפחיתה, אם לא מבטלת, את ההבדלים האמיתיים והחיוניים בין פרטים, הנובעים מתפיסות העולם שבחרו, ומבחירות אחרות שלהם. סכנה אחת באימוץ נקודת מבט קולקטיביסטית היא שהיא עלולה להוביל אותנו להנחה שכל מי שבקבוצה הזאת חושב אותו דבר, ובכך לא לאמוד את ערכם כפרטים.
צעד חיוני בדרך להבנת הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא ניתוח התנועה הפלסטינית, שנכנסה לתודעה לפני כחמישים שנה, והבנת מערכת היחסים שלה עם הקהילה הרחבה יותר של אנשים המגדירים את עצמם פלסטינים. התנועה האידאולוגית-פוליטית טוענת שהיא נוקמת על הפשעים שבוצעו נגד העם הפלסטיני, ושהיא מדברת בקול אחד בשמם. אולם, כפי שאני מראה בספר, התנועה אינה מנסה לתקן עוולות, אלא לגרום אותן. זוהי סיבה נוספת שלא לחשוב על הפלסטינים במונחים קולקטיביים.
נקודה חשובה שאני מפתח בספר היא שהטיעון היסודי של התנועה הפלסטינית – שהיא נאבקת לתקן עוולות שנעשו לפלסטינים על ידי ישראל – הוא שקר. אני בוחן את התלונות הפלסטיניות הבולטות לעומק, אומד את תקפותן, ומציע איך לתקן עוולות אמיתיות – כאלו הקשורות בהפרת זכויות הפרט. ראוי לציין שאף אחת מהעוולות לא מצדיקה את הפעולות והמטרות האלימות של התנועה הפלסטינית. וחיוני שנזכור שהתנועה הפלסטינית לא הראתה שום עניין אמיתי בתיקון עוולות אלה. גרוע מכך, היא הגדילה עוולות אלה וגרמה לאי-צדק משלה. התנועה הפלסטינית מחולקת לדיקטטוריים ספק-חילוניים ותיאוקראטים איסלאמיסטיים, מנצלת את בני-עמה, ומתייחסת אל חייהם כחסרי-ערך וזולים.
רבים בתוך הקהילה הפלסטינית אכן מאמצים את החזון האידאולוגי של התנועה הפלסטינית. הנה כמה הוכחות לכך: יאסר ערפאת, שהנהיג את התנועה לאורך זמן רב, הוערץ כגיבור; סקרי דעת-קהל מצביעים על תמיכה רחבה באג'נדה הבסיסית של התנועה. בנוסף: חלק מהתומכים התנדבו להיות מחבלים מתאבדים, רוצחים ממיקור-המונים, ומגנים אנושיים. רבים נוספים תומכים, מאפשרים ועוזרים לתקיפות האלימות של התנועה.
אבל לא כולם, וזה לא תמיד היה כך. רבים מהקורבנות הלא מוכרים של התנועה הפלסטינית הם אנשים החיים תחת עול העריצות ושטיפת המוח שלה. הכוונה ספיציפית לאותם אנשים (מעטים ככל שנותרו כיום) שבאמת מעוניינים בשלום, צדק וחירות עבור עצמם ועבור כולם – ובמיוחד כולל ישראלים.
לכן חיוני, בהקשרים רבים, להפריד בין התנועה הפלסטינית לבין הקהילה בשמה היא מתיימרת לדבר.
4. מה לגבי אדמה ערבית "גנובה"?
שאלה: אתה טוען שהמייסדים של מדינת ישראל קנו אדמה באופן מסחרי, אבל אין זה נכון שעדיין, במובן מסויים, האדמה הזאת "נגנבה"? האם זו לא הייתה אדמה "ערבית"? האם הצדק לא דורש שנתייחס לנושא זה?
ישנה הנחה שגוייה מאחורי התלונה המתייחסת לאדמות כ"ערביות", ואני דוחה הנחה זו. הרשו לי להסביר את ההקשר של נושא זה, ואז אתייחס לסיבה בגללה אני רואה בעניין הזה כמשני לטיעון המרכזי של הספר.
הפרק הארוך בספר, פרק 3, הוא על תלונות פלסטיניות, והתלונה הראשונה אליה אני מתייחס היא לגבי אדמות "גנובות". הנושא עלה בתחילת המאה ה-20, בעיקר בעשורים שלפני הכרזת העצמאות של ישראל (1948). אני מראה כיצד באותה תקופה, מייסדיה של ישראל רכשו אדמות באמצאות קנייתן מבעלי אדמות מקומיים (בדרך כלל הם נקראים "ערבים", מושג מעורפל הכולל מוסלמים, נוצרים ואחרים; בסופו של דבר המושג "ערבי" אינו ניתן להגדרה, לכן אני כותב אותו כאן במרכאות, ומנתח אותו בהרחבה בספר). ישנן טענות אחרות אודות אדמות "גנובות", ואני עוסק בחלקן מאוחר יותר באותו הפרק (לדוגמא, בהקשר של "התנחלויות" ישראליות). אבל ישנה גרסה אחת של הטענה על אדמות "גנובות" אליה בחרתי שלא להתייחס בספר.
באופן כללי ובקיצור, זהו הרעון לפיו האדמה בפלשתינה הייתה שייכת ל"ערבים" כקבוצה. הם נחשבים ילידי המקום, ולכן הבעלים החוקיים של האדמות שאליהן יש להם קשר קולקטיבי דרך אבותיהם – ללא כל קשר לזכויות רכוש ובאופן שמתעלם ממכירת אדמות באמצעות עסקאות מרצון. לכך מתווסף העניין המסובך במיוחד של השלטון הבריטי באיזור בתחילת המאה ה-20, ומדיניות ממשלות בריטניה כלפי פלשתינה, היהודים, ומנהיגים ערבים. עם נחבר את שתי הנקודות הללו, התוצאה היא הטענה לפיה האדמה הייתה "שייכת" לערבים, וממשלת בריטניה רימתה אותם כשהבטיחה אותה ליהודים.
הרשו לי לומר מספר מילים לגבי הסיבה בגינה בחרתי שלא להתייחס לטענה בספר. הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמעורבות האמריקאית בו הם נושא עצום, וכל ספר חייב להיות מוגבל להיבטים מסויימים של הנושא שלו. אני עוסק באירועים חשובים בהיסטוריה על-מנת לשפוך אור על המצב הנוכחי, אבל הספר שלי הוא לא על אותה היסטוריה. אני גם לא מנסה להיות מקיף על ידי סקירת כל תכונה ותת-נושא של הסכסוך. במקום זאת, הכוונה שלי הייתה לזהות את מה שאני רואה כתכונות המהותיות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, להסביר את הטבע והמניעים של הסכסוך, ולהציג ניתוח של איך ארה"ב צריכה לגשת לנושא.
החלטתי כי למרות שישנם נושאים היסטוריים חשובים הכלולים בתוך הטיעון הספציפי הזה על אדמות "גנובות" (עליו ארחיב מיד), זה היה עניין שולי לשאלה המרכזית שבה דן הספר. לא משנה באיזה צד של טיעון זה אתם נמצאים, אין זה משפיע על אופיים המוסרי וכוונות הזדון של המשטרים הדיקטטוריים והתנועות שרצו, ועדיין רוצים, להשמיד את החברה החופשית בישראל כיום. זה גם לא משנה באופן מהותי את מעמדה המוסרי של ישראל היום.
אבל חשוב לי לעצור ולהבהיר את דעתי לגבי הטענה הספציפית הזו של אדמות "גנובות". באופן בסיסי, אני שולל את הנחת היסוד המוסרית של טענה זו. אני דוחה את הרעיון לפיו לקבוצה כלשהי של אנשים יכולה להיות טענה לזכות קולקטיבית על אדמות כלשהן, לא על בסיס העיקרון המוסרי-פוליטי של זכויות רכוש (אפילו באופן ראשוני), אלא רק על בסיס העובדה שנולדו שם, או שלאבותיהם יש קשר למקום. לקביעות מסוג זה, להשקפתי, אין בסיס. הנחה שעומדת ביסוד רעיונות מסוג זה היא שעלינו לחשוב במונחים של הכלל, לא במונחים של הפרט. זהו מתכון לסכסוכים, שאותם עקרון זכויות הרכוש מייתר. מעבר לכך, טענות קולקטיביסיות מסוג זה לזכות על אדמות, המבוססות על קשרי מורשת או זכות אבות, לעיתים קרובות משקפות שנאת זרים, או, גרוע מכך, מוטיבציה: הרצון שלא לכלול "אנשים מבחוץ" בדיוק משום שהם שונים מקבוצת הגזע או השבט שלך.
האם קבוצות או פרטים יכולים לעבוד בשותפות, לרכוש זכויות על אדמות, ולהחזיק בהן בשותפות? כן, כמובן. אבל דבר זה עומדת בניגוד מובהק למה שנטען בטענה שהאדמה באופן טבעי "שייכת" איכשהו לקבוצה, בין אם עקב תורשה או דת – והביטוי המעורפל "ערבי" משלב אלמנטים של שניהם.
ישנו נושא נוסף ונפרד שיש לקחת בחשבון כשבוחנים את המדיניות הבריטית ביחס לאוכלוסייה ה"ערבית", מנהיגיה, והציונים (הציונות הייתה אידאולוגיה רב-גונית שמטרתה הייתה ליצור בית לאומי עבור ה"יהודים" ושעל מנהיגיה נמנו אתאיסטים, חילוניים ודתיים). בהתבסס על מה שקראתי, הטענה לפיה הבריטים צידדו בציוניים נגד הערבים לא משכנעת אותי. המדיניות הבריטית הייתה לא-עקבית, רצופה דעות קדומות, ולעיתים קרובות לא כנה, ובזמן שקדם להכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ניתן לזהות דפוס של פייסנות – כלפי שני הצדדים, במגוון נושאים. מטרתי כאן אינה להציג ניתוח מפורט של המדיניות הבריטית, אלא לציין שהבריטים עשו טעויות רבות והיו אשמים בכשלונות מוסריים גם הם (לדוגמא, הם מנעו ממהגרים יהודיים שברחו ממלחמת העולם השנייה להיכנס לפלשתינה).
על מנת להבהיר את עמדתי בנושא, אציג אותו במונחים של ניסוי מחשבתי. נניח שהייתם יכולים לחזור בזמן ולהחליט על עתיד האזור שמאוחר יותר הפך לישראל. כיצד הייתם שוקלים את שתי הדרכים הבאות: דרך אחת מכבדת את הטענה הקולקטיבית של הערבים לזכות על האדמה, ומכוונת לשמור דרך חיים מסורתית, מקובעת וסמכותית. הדרך האחרת תומכת בהקמת חברה חופשית חדשה, המאפשרת פיתוח כלכלי וקדמה אנושית לאנשים מכל מוצא ואמונה.
5. איך יכול אתאיסט לתמוך במדינה דתית?
שאלה: אתה אתאיסט, ועדיין קורא לתמוך בישראל – מדינה שמגדירה את עצמה "יהודית". זו לא צביעות לשמה?
אני אתאיסט, ובספר אני מציג את הטיעון בעד תמיכה בישראל כנגד האוייבים המשותפים לנו ולה, בעיקר האיסלאמיסטים – לא בגלל טענה תנכ"ית כלשהי לזכות על האדמה, אלא למרות ההיבט הדתי של ישראל. אני טוען שצריך לתמוך בה בשם עיקרון מוסרי חילוני ואינדבידואליסטי: עיקרון חירות הפרט.
מי שמעריך חיי אדם, חירות וקדמה צריך לעמוד לצד ישראל – ולצד כל שוחרי החירות באיזור, כולל אלה שבקרב הפלסטינים. על-פי אותה אמת-מידה, עליו לעמוד נגד התנועות והמשטרים העויינים לחירות. אני טוען שיש לתמוך בישראל בדיוק משום (ובמידה) שהיא מכבדת ומגינה על החירות.
חירות היא ערך פוליטי נדיר ויקר שאנחנו, כמו כל מדינה, צריכים לקיים ולקדם. עלינו להכיר בהישג האדיר של כל מדינה שמגינה על חירות הפרט ולחגוג אותו – ובמזרח התיכון, ישראל היא המדינה היחידה שעושה זאת. ישראל, כמו המדינות החופשיות האחרות בעולם, סובלת מבעיות ופגמים פוליטיים רבים, כולל מתיחות ייחודית בנוגע למקומה של הדת בפוליטיקה, מתיחות שאותה אני בוחן בספר. אני רואה במתיחות בין הדת למדינה בישראל בעיה רצינית. אבל משמעותיות ככל שבעיותיה ופגמיה של ישראל יהיו, הן מרוחקות מרחק שנות אור מהמשטרים הדיקטטוריים, האוטוריטרים והתיאוקרטים השוררים במזרח התיכון.
מה שאני טוען בספר זה הוא שעלינו להכיר בטבעה היסודי של ישראל כחברה חופשית, ולהעניק לה את תמיכתנו המוסרית כל עוד טבע זה נותר מאפיין מכונן.
זוהי אמת המידה שעלינו ליישם לגבי כל מדינה. אם אופייה הפוליטי של מדינה משתנה – אם, נאמר, היא פונה לכיוון משטר אוטוריטרי, כמו במקרה של טורקיה – עלינו לשנות את הראיה שלנו אותה ואת מערכת היחסים שלנו איתה. מנגד, אם משטר אוטוריטרי פונה לכיוון חירות אמיתית, שינוי חיובי מסוג זה חייב להוות גורם בגישה ובמדיניות שלנו כלפיו.
הטיעון שאני מציג בספר מנוגד באופן חד לעמדות המתבססות על מה שכתוב בתנ"ך ובברית החדשה, אחרית הימים הקרבה ובאה, או כל דוגמה על-טבעית אחרת. במקומם, הטיעון שלי מתבסס על ההגנה על – ובכך הבעת יושרה כלפי – העיקרון החילוני והאינדבידואליסטי של החירות.
מה הופך את נקודת המבט של ספר זה לייחודית
מעט לאחר שסיימתי לכתוב את "מה שהצדק דורש", שוחחתי על הספר עם עמית, ששאל אותי "למה אתה מתעקש שלא לקרוא לספר הזה "בעד ישראל"? התשובה שלי: משום שהכוונה הרווחת של ביטוי זה (כמו גם של הביטוי המקביל "בעד הפלסטינים") אינו מועיל. העמדה שלי מנוגדת בתכלית מן העמדות שבדרך כלל מקבלות את התווית הזו.
תווית זו מצביעה באופן עמום על המסקנה אליה אדם הגיע, אבל לא על הבסיס לעמדתו, האם סיבותיו תקפות, או במה עמדתו כרוכה בפועל. מה שמסבך את הבעיה, משום שזה מקדם את ההנחה שישנה אחידות בין דעות הנחשבות "בעד ישראל", כשבפועל אין אחידות כזו. להיפך. ארבעה אנשים שונים יכולים להגיע למה שנראה כאותה מסקנה – אבל מארבע סיבות שונות, שעשוייות להיות טובות, מעורבות, גרועות, או בלתי רציונליות בעליל. לדוגמא, ישנם אנשים שהם "בעד ישראל" באופן נלהב משום שהם מאמינים שהאלמנטים הדתיים של ישראל מגשימים נבואה תנ"כית. הספר שלי, מנגד, טוען שיש לתמוך בישראל למרות האלמנטים הדתיים שלה – ואני ביקורתי כלפי חוסר ההפרדה בין דת ומדינה. במהותו, הספר שלי הוא בעד הפרט ובעד החירות.
המסר שניסיתי להעביר במאמר זה הוא שהספר שלי מציע ניתוח ייחודי, והוא ייחודי דווקא בגלל הסיבות שמאחורי המסקנות. ביסוד הגישה שלי נמצאת נקודת המבט המוסרית של אובייקטיביזם, הפילוסופיה של איין ראנד. זה, בסופו של דבר, מה שעושה את הספר ליוצא דופן בנוף האינטלקטואלי.
אני מזמין אתכם להתמודד עם הטיעון שהספר מציג. לאחר שתעשו זאת, אני מצפה שיהיו לכם הערות, שאלות, ביקורות, התנגדויות. אנא שלחו אותן אליי. אני תמיד לומד ממשוב מסוג זה, ולמרות שלא אוכל להבטיח לענות לכל הערה ישירות, אני אחפש הזדמנויות להתייחס לנקודות בעלות עניין לכלל.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.