הבריחה מסוביבור מאת יגאל ליברנט

המאמר פורסם במקור על ידי יגאל ליברנט בדף הפייסבוק שלו.

היום ניזכר בגיבור שואה רגיל, אלכסנדר פֵּצֶ'רְסְקִי, מנהיגו של המרד המוצלח היחיד במחנה השמדה, ומי שהוביל את הבריחה הגדולה מסוביבור.

אני כותב "רגיל" בכוונה – שום-דבר בחייו לפני או אחרי המלחמה לא רמז על הרואיות מיוחדת, ולא הצביע על ייחודו של האיש, זולת, אולי, שורה של התרחשויות ממוזלות מאוד שקרו לו במהלך המלחמה.

הוא נולד ב-1909, סיים בית-ספר, עשה שירות חובה בצבא האדום בתחילת שנות השלושים, נשא אישה, היה אב לבת, עבד בתור חשמלאי בבית-חרושת. היה חבר בתיאטרון חובבים, אם זה חשוב למישהו.

ביום הראשון של הפלישה הגרמנית לברה"מ גויס. שירת כמה חודשים במטה של אגד ארטילרי, בדרגה שהייתה מקבילה ל"סגן" (סיפור הדרגות בצבא האדום בתחילת המלחמה הוא מורכב, ולא כאן המקום להרחיב עליו). באוקטובר נקלעה יחידתו לתוך כיתור גרמני ונפלה בשבי.
פה המזל חייך לו לראשונה – הוא עבר את הסלקציה הגרמנית הרגילה עם השבויים, לא זוהה כיהודי ולא הוצא להורג במקום.
במחנה הוא חלה בטיפוס, אבל הצליח להסתיר את העובדה הזאת עד שהבריא – חיוך שני של מזל, כי הגרמנים נהגו להרוג חולי טיפוס רוסיים.

ב-1942, השתתף בניסיון בריחה כושל – הנמלטים נלכדו אחרי יום, אך שוב, בשל אי-אלו נסיבות לא נורו במקום, כמקובל, אלא הועברו למחנה העונשין של האס.אס. במינסק. כאן, בבדיקה הרפואית, גילה הרופא הגרמני שפצ'רסקי נימול, והלה נשלח אל "המרתף היהודי", שם ישב עם הנחשפים האחרים במשך עשרה ימים, כמעט בלי מזון, מים ואוויר. אבל גם משם הוציאו אותו – הנאצים משום-מה נזקקו לכוח עבודה במינסק, וכך הוא הצליח לשרוד שנה נוספת, עד שנשלח, יחד עם חיילים סובייטיים-יהודיים אחרים אל סוביבור.

במחנה ההשמדה היו כמה מאות אסירים שלא היה מועמדים להשמדה מיידית: עובדי מתפרה ומנהלות שונות, ואלה המופקדים על איסוף חפצי ערך מגופות הנרצחים ועל שריפתן. במחנה כבר פעלה מחתרת יהודית-פולנית, שניסתה להתכונן ליום שבו המחנה "יפורק" וגם המאות הללו תצטרפנה לאחיהן.
הגעתו של משלוח החיילים הסובייטים זירז את ההכנות.

מספרים שפצ'רסקי הרשים את "ותיקי" סוביבור בהתנהלותו האמיצה מול אחד מאנשי האס.אס – הוא ביצע בהצלחה איזו משימה מפרכת וסירב לפרס שהציע לו הנאצי. הפולנים פנו אל הקצין הסובייטי, ומהר מאוד, מהר להדהים, בתוך 22 יום בלבד ששהה שם, ארגן פצ'ורסקי תוכנית בריחה.

סגל האס.אס. של המחנה כלל 29 אנשים, הנעזרים בכמה מאות שומרים אוקראינים. ביום שנבחר, מחציתם הייתה בחופשה. נקבעו מקומות שונים שבהם קבוצות של אסירים תחסלנה את חיילי האס.אס., (בעיקר, יפתו אותם להיכנס למתפרה לשם "המדידות"), לאחר מכן תוכנן להשתלט על הנשקייה, לתקוף את הזקיפים על המגדלים, לפרוץ את התיל, לפנות נתיבים בתוך שדות המוקשים המקיפים את המחנה, לברוח אל היערות ולהצטרף לפרטיזנים הפולניים וסובייטיים.

בתוך שבועות ספורים, פצ'רסקי הכין תאים ייעודיים, שנועדו לפתות שומרים להיכנס למלכודות כשהם בגפם, הכין נשק להריגתם (בעיקר גרזנים), חיבל ברכבים וסימן מקומות פריצה אפשריים בגדרות.

החלק המוצלח של התוכנית, שהוצאה אל הפועל ב-14 באוקטובר 1943, הייתה רציחתם של 11 אנשי אס.אס. וחבלה ברכבים של המחנה (שעיכבה ביממה את היציאה לחיפושים אחר הנמלטים), אבל אז התחיל ירי, המורדים לא הצליחו להשתלט על המחסן, והוחלט על פריצה החוצה במתכונת בלתי מסודרת – מאות אסירים פרצו את הגדרות בנקודות שונות, נלחמים בשומרים האוקראינים (נהרגו שם כמה עשרות מקרבם) באבנים ובמקלות, מתפוצצים על מוקשים ונקצרים במקלעים.

מתוך כ-550 האסירים, נהרגו במהלך הבריחה כשמונים, וכ-170 נלכדו בידי הגרמנים במהלך הסריקות והחיפושים בימים הבאים. כמאה ושלושים אסירים בחרו להישאר במחנה – הם וכל מי שנלכד הוצאו להורג. עד סוף המלחמה שרדו 53.

פצ'רסקי, בראש חבורת לוחמים קטנה, התחיל לנוע מזרחה, נוטש בשלב מסוים את החברים הפולניים – הוא תירץ זאת בכך שאלה נמצאים בשטח שלהם, וקבוצה גדולה תתגלה על בטוח. הוא סבר שהיהודים הפולניים יצטרפו לפרטיזנים הפולניים, בעוד שהסובייטיים יחפשו את הפרטיזנים הסובייטיים. הפרטיזנים הפולניים, אגב, שדדו והרגו כמה עשרות מנמלטי סוביבור. גם הקבוצה הראשונה של הפרטיזנים הסובייטיים פשוט שדדה את היהודים מכל דברי ערך ומכמה כלי נשק שהיו בידיהם, אבל למזלם לא הרגו אותם, וכך פצ'רסקי וכמה חבריו הצטרפו ליחידת פרטיזנים אחרת, שבה הייתה נציגות יהודית מורגשת. שם פ'צרסקי לחם כחבלן, ואף פוצץ כמה רכבות גרמניות.

בקיץ 44', הצטרפה הקבוצה אל הצבא האדום הסדיר, ופצ'רסקי, בתור קצין שנפל בשבי, נשלח ליחידת עונשין – "גדוד סער", שסיכויי השרידות שם היו נמוכים להדהים, אבל הוא אכן שרד עד לפציעה רצינית שהביאה לשחרורו.

העדות שלו על אירועי המרד בסוביבור אמנם תועדה בצורה רשמית, אבל שינויי האקלים הפוליטי בברית המועצות בתום המלחמה הפכו אותה לבלתי-רצויה: השואה ורציחתם הסלקטיבית של היהודים לא היו נושאים מקובלים לדיון, ויהודי שמארגן מרד יהודי במחנה השמדה ליהודים – זה לא היה סיפור שהתעמולה הסובייטית רצתה להתמודד אתו. מה עוד שעם תחילת מסע הרדיפות נגד ה"קוסמופוליטים", ב-1948, פצ'רסקי פוטר מעבודתו ואחיו בכלל מת בכלא מסיבוכי סכרת.
אמנם אחרי מות סטלין, פצ'רסקי חזר לעבוד בבית חרושת, אבל סיפורו עדיין הושתק, ולא הניחו לו לצאת לשום משפט נגד הנאצים שנערך מחוץ לגבולות ברה"מ.

הותר לו לשמור על קשר עם חבריו לבריחה, והוא אף הוזמן להעיד במשפט שנערך בקייב בשנת 1962, שם שפטו כמה מן השומרים האוקראיניים ששירתו בסוביבור, אבל לא מעבר לזה. בתחילת שנות השמונים סורב בעלייה לישראל, ואפילו עם תחילת הפרסטרויקה, כשבהוליווד צילמו עליו סרט, לא התירו לו לצאת את גבולות המדינה.

ולא שהיה אדם מאיים – קרוביו מספרים על איש רגיל לגמרי, נחמד ולבבי, שבחיים לא היית מנחש עליו שהנהיג את מרד המחנה המוצלח היחיד: הוא לא הצטיין בדבר, לא זכה בשום עיטורי עוז מיוחדים, עבד בעבודה רגילה וחי חיי שגרה. בחו"ל ידעו על אודותיו הרבה יותר מאשר בסביבתו המיידית או בברית המועצות בכלל.

אלכסנדר פצ'רסקי נפטר ב-19 בינואר 1990 ונקבר בעירו – רוסטוב שעל נהר הדוֹן. אחרי פירוק ברית המועצות, מצב הזיכרון קצת השתפר – הוקמו אתרים לכבודו, כולל בארץ (רחוב בצפת ואנדרטה קטנה בדרך השלום 100), ופוטין אפילו העניק לו בדיעבד עיטור עוז, שנמסר לנכדתו ב-2016.

נזכור.