פורסם במקור ב-1 אוקטובר 2018 בבלוג New Ideal באתר מכון איין ראנד
בחוסר הסדר הכאוטי של המדיניות האמריקאית במזרח התיכון, בולטת שערוריה אחת חצופה ומתמשכת לאורך שנים. היא מתמשכת כיוון שטופחה על ידי הממשלים הרפובליקאים והדמוקרטים. היא בולטת בחוצפה, משום שבמקום להתמודד עם בעיה מבישה, רבים מהמנהיגים הפוליטיים שלנו מתחמקים מהכרה באופיה ומבקשים בשקיקה הזדמנויות להעלים את הבעיה.
אני מתייחס אל הברית הבלתי מוסרית של אמריקה עם הממלכה האיסלאמית של ערב הסעודית.
כאשר בשנת 2017 יצא הנשיא טראמפ למסע החוץ הראשון שלו כנשיא, הוא בחר בערב הסעודית כתחנה ראשונה. כמו הנשיאים אובמה ובוש לפניו, דונלד טראמפ קד לפני המלך הסעודי. הוא לא היה הראשון להפגין ידידות למנהיגים האוטוריטריים של המזרח התיכון (שבט בוש רקם ידידות מיוחדת עם משפחת המלוכה הסעודית), טראמפ הילל את היחסים בין ארצות הברית לסעודיה, והדגיש את העסקה שנחתמה לאחרונה למכור לסעודים כלי נשק בסכום שהוגדל ל-100 מיליארד דולר.
המשטר הסעודי מצדו משתוקק להסיט את תשומת הלב מטבעו הרודני. מוקדם יותר השנה, ביקר בארצות הברית נסיך הכתר הסעודי, מוחמד בן סלמאן. נסיך הכתר הוא הבא בתור לכס המלוכה, אך הוא כבר שולט בתחומים רבים בממלכה. בראיונות רבים הוא התאמץ לשכנע את כל מי שהיה מוכן להקשיב כי הוא פועל על מנת להוביל את ערב הסעודית לדרך של "רפורמה".
במהלך ביקורו האחרון בארה"ב זכה נסיך הכתר לקבלת פנים חמה בבית הלבן. הנשיא טראמפ אמר לכתבים כי הוא ונשיא הכתר בן ה -32 "הפכו לחברים טובים מאוד במשך פרק זמן קצר למדי". תומאס פרידמן, בעל טור ב"ניו יורק טיימס", שיבח אותו, בזהירות מתונה, כמבשר "אביב ערבי חדש, בסגנון סעודי."
נסיך הכתר הנהיג כמה שינויים – והבטיח אחרים – זה ראוי לתשומת לב. בין אלה: כיום מותר לנשים להשתתף במשחקי כדורגל. המשטר הסעודי הרשה לבתי הקולנוע לפתוח שוב את דלתותיהם. ולבסוף, בשנים אלו של תחילת העשור השני של המאה העשרים ואחת, נשים סעודיות הורשו לנהוג במכוניות.
אמנם חשוב, אם כי מפתיע, להכיר בכך שההתפתחויות האלה הן אכן התקדמות. עלינו לברך על השינויים הללו, שכן הם מפחיתים – אם כי רק במעט – את הדיכוי של המשטר הסעודי את עמו. אבל העובדה שאלו ההתפתחויות בהן מדובר חושפת עמוקות את טבעו של המשטר הסעודי.
בכדי להעריך את העיוות של הגישה האמריקנית לסעודיה, בחנו מקרוב את טבעו של המשטר המדכא הזה וכמה מההשלכות של הגישה המתעלמת שלנו ממנו. הנאמנות שלנו צריכה להיות עם אלה שבאמת מבקשים ונאבקים למען חירות גדולה יותר בערב הסעודית – אלה שהמשטר מרסק תחת כפות רגליו. אך בכריתת הברית עם המלוכה האיסלאמיסטית של ערב הסעודית, אנו בוגדים באידאל החירות הפוליטית שלנו ומפקירים את קורבנות המשטר – בהתאמה לדפוס המדיניות הרחב יותר של ארצות הברית במזרח התיכון.
החיבוק של המונרכיה האיסלאמיסטית
ביסוד הגישה האמריקאית נמצא כישלון בהערכה ראוייה של המשטר הסעודי, והתייחסות רצינית לאופיו הנורא. סעודיה היא מונרכיה מוחלטת המוגדרת על ידי הטוטליטריות האיסלאמית. זוהי מערכת פוליטית שנועדה לשעבד.
המלוכה בערב הסעודית שונה במידה ניכרת מן המונרכיות המעטות שנותרו באירופה. לדוגמה, עדיין קיימת מלוכה בבריטניה, שם גדלתי, אבל המלכה אליזבת השנייה היא דמות סמלית. משפחת המלוכה היא מעין אטרקציה תיירותית חיה ונושמת. מבחינה פוליטית, המלוכה הבריטית היא שריד של העבר האכזרי, הברברי, של ימי הביניים. היא מתקיימת בשוליים של חברה שהיא במהותה חופשית, מודרנית, ומתקדמת מדעית. לא כך המצב בסעודיה: אף על פי שמנהיגיה משקיעים באוצרות המודרניות והטכנולוגיה, ומבקשים להציג בפני העולם החיצון פנים של פתיחות מודרנית, ליבת המערכת הפוליטית שלה אכזרית, ברברית, ותואמת את אפלת ימי הביניים.
המלך בערב הסעודית מנהל בפועל את המדינה. נסיכים שונים משמשים בתפקידי שרים וכשגרירים. המלך הנוכחי, סלמאן, נמצא במרחק צעדים ספורים מן הקבר, ולכן נאלץ לבחור יורש מבין שורותיה הרוחשות של משפחת המלוכה. אחרי כמה תככים בבית המשפט בפועל, הוא בחר את בנו, מוחמד בן סלמאן, אשר השתלט בפועל. על פי התכנון, לנתיני המלך אין שום אמירה ביחס לכיוון המדינה, אין להם כוח לבחור את מנהיגיהם. ללא כל קשר לאמונותיהם או שיפוטם ביחס למנהיג העדיף לעתיד מדינתם, אין בפניהם כל דרך חוקית לשנות את ממשלתם.
החוק הדתי האסלאמי, או השריעה, הוא היסוד למלוכה הסעודית. משפחת המלוכה שואבת את סמכותה ממעמדה כאפוטרופוס של שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. האיסלאם אינו רק דת אחת שסעודים יכולים לבחור לחיות בה; כדי להיות אזרח סעודי, אתה חייב להיות מוסלמי. האסלאם הוא הדת הרשמית של המדינה, הוא ממומן בראוותנות, ומהווה את יסוד החוק.
המשט
ר כופה את נתיניו לציית לדוגמה הדתית. במהלך חודש הרמדאן, למשל, כאשר המוסלמים צמים בשעות היום, אסור לאכול, לשתות או לעשן בפומבי. כדי לאכוף ציות, המשטר הסעודי (כמו באיראן) מפעיל "משטרת מוסר" ממשית שמבקשת למנוע עבירות מוסר (למשל, על ידי אכיפת איסור על אלכוהול, התערבבות בין גברים לא נשואים לנשים, ואיסור פולחן של דתות אחרות, למעט הזרם המאושר באופן רשמי של האסלאם) וכדי לקדם את המעלות (למשל, על ידי אכיפת מועדי חמשת התפילות היומיות).
המערכת המשפטית הסעודית של השריעה נראת כמתוכננת על מנת להטיל אימה על האוכלוסייה ולהובילה לצייתנות. החוק קובע עונשים חמורים, בסגנון ימי הביניים. עבור אלו ה"מחללים" את האמונה, נקבעו עונשי הלקאה פומבית. עבור "ניאוף" – מונח בעל גמישות ללא סוף – אישה יכולה להיות נידונה למוות על ידי סקילה. עבור גניבה, קטיעת הזרוע של הגנב. עבור סוגים מסוימים של שוד, העונש הוא "קטיעה צולבת": קטיעת יד ימין ורגל שמאל של העבריין. עונשי העריפה מתבצעים על ידי המשטר בכיכרות ציבוריות.
הפקרת קורבנות המשטר הסעודי
ערב הסעודית משעבדת את כל אזרחיה, אבל מקום קשה במיוחד בגיהינום החי מיועד לנשים. חוקים המכונים חוקי "המשמורת" של המשטר הסעודי, מתייחסים לנשים כתינוקות. על נשים נאסר לצאת מן הבית ללא מלווה זכר, המכונה שומר או אפוטרופוס. השומר הוא בדרך כלל קרוב משפחה גברי – בעל, אב, אח, אפילו בן. תנו דעתכם לאופן בו נראים חיי היום יום: את רוצה ללכת לחנות הספרים? לפגוש חברים לארוחת צהריים ביום החופשה שלך? לקבל עבודה? לצאת לאוניברסיטה? להתחתן? רק אם האפוטרופוס שלך מתיר זאת. לעזאזל עם מה שאת רוצה. לעזאזל עם מה שאת שופטת כטוב ביותר עבור החיים שלך.
הקשיבו לאופן שבו נשים סעודיות מתארות את החיים תחת משטר חוקי ה"משמורת":
"אחותי הלכה לחנות ספרים בלי לקבל אישור מבעלה, וכשחזרה הוא היכה אותה ללא מעצור".
"[האפוטרופוס שלי] אוסר על ביקור אצל חברותי או יציאה לקניונים לבדי. זה בידוד מוחלט ומלא מכל ההנאות שלי בחיים."
"[האפוטרופוס שלי] לא מרשה לי לעבוד, למרות שאני זקוקה לכסף. הוא גם לא מספק את כל צרכי. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהוא גילה עניין במה שאני רוצה או צריכה. הוא נשוי לארבע נשים ועסוק בהן לחלוטין, והוא אינו מרשה לי לטייל עם אמי. אני סובלת מאוד, גם בחיי החברתיים. הוא שולט בהם לחלוטין ואינו מאפשר לי לארח או להתארח אצל חברים. הוא מכריח אותי לחיות על פי אמונתו ודתו. אני לא יכולה לנהוג על פי דרכי האמיתית. אני חיה בשקר רק כדי שלא יהרגו אותי ".
[רופאה בת 30 אומרת] "נאלצתי לוותר על מספר הזדמנויות להשתלמות מקצועית משום שהוא (האפוטרופוס שלי) לא חשב שרופא זקוק לתוכנית חילופי תרבות או לסימפוזיון שהוא לא הבין. אני מנסה לגרום לו להרשות לי לי להתחתן עם האיש שאני אוהבת במשך השנתיים האחרונות. . . . אני אחראית על חיי אנשים בכל יום, אבל אני לא יכול לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה. "
הכפייה כלפי נשים משקפת את הטבע האסלאמיסטי של המשטר הסעודי. שתי דוגמאות מדגישות את הטוטליטריות הדתית של המשטר. האחת היא האיסור שהוסר לאחרונה על נהיגה של נשים; אחרת, התקנות בנושא הלבוש וההתנהגות של נשים בפומבי.
מדוע לאסור על נשים לנהוג? ראו חלק מההצדקות. כמה אנשי דת סעודים טענו כי "זה לא הולם בתרבות הסעודית לאפשר נשים לנהוג, או שנהגים גברים לא ידעו איך לנהוג כאשר נשים ינהגו במכוניות לידם". אחרים טענו כי "לאפשר לנשים לנהוג יוביל להפקרות ולקריסת המשפחה הסעודית." איש דת אחד טען – ללא הוכחות – כי נהיגה פוגעת בשחלות של נשים." מנהיגי איראן, הטליבאן והמדינה האסלאמית (או ISIS) חולקים את אותה השקפה ביחס לנשים: פתיניות אשר עצם נוכחותם מסיתים גברים לתאוותנות, אך מתקבלות ככלי להולדת ילדים – כל עוד הן מכוסות בציבור ומופרדות מגברים.
זה בדיוק מה שהמשטר הסעודי דורש מנשים. במקומות ציבוריים, גברים ונשים מופרדים. בשם האדיקות והצניעות, נשים מחויבות על פי חוק ללבוש רעלה דתית. הן גם נדרשות ללבוש שמלות שחורות דמויות שק המסתירות את דמותן.
אי ציות עלול להוביל לענישה. כאשר הועלה לרשת סרטון וידיאו של אישה סעודית שיצאה לרחוב עם חצאית מיני וחולצה קצרה, המשטרה עקבה אחריה ועצרה אותה. הסרטון – וסיפור מעצרה – הפכו לויראלים. מעצרה עורר זעזוע ותדהמה ברחבי העולם. אולי בגלל הסיקור התקשורתי המביך, החליטו השלטונות הסעודיים לשחרר אותה ללא אישום.
תקרית זאת מאפיינת את האיחוד המיוחד של המשטר הסעודי בין דת ומונרכיה. היא מדגישה לא רק את הקנאות האיסלאמיסטית לדה-הומניזציה של נשים, הסתרתן מאחורי הצעיפים, והפיכתן לתלויות ב"אפוטרופוסים" שלהן, אלא גם בשרירותיות של דיקטטורה, במשטר תחת שלטון אנשים, לא חוקים.
זה הוא שעבוד מכוון, שיטתי – במיוחד של נשים – בסעודיה, שקובעי המדיניות האמריקנים צריכים לגנות, להתנגד ולהוקיע בשל כך את המשטר הסעודי. אבל, מלבד כמה מחוות רטוריות מדי פעם, הם מעדיפים להפנות את מבטם מכך. במקום לעמוד לצד קורבנות המשטר הסעודי הרבים ולדבר בשמם, המדיניות האמריקנית מפנה אליהם גב. והיא בוגדת באידאל החירות שלנו – עובדה המתוארת היטב בסיפורו של אחד המתנגדים הסעודים.
הבגידה במתנגדים הסעודים
הרשו לי להציג בפניכם את ראיף בדווי, בן 34, נשוי ואב לשלושה ילדים. הוא היה פעם סופר ובלוגר. בחברה עם צנזורה חודרנית ושליטה מחשבתית, בחירתו הפשוטה לבטא את רעיונותיו דרשה אומץ רב. לאחרונה, קראתי ספר מאמרים קצר של בדווי ואת פרסומי הבלוג שלו. המפגש עם מאמריו והשקפותיו הוא לא רק מרענן, אלא גם חוויה מרגשת – בעיקר משום שאני יודע על הסבל שהוא נאלץ לעבור היום בשל כתביו.
אילו היו מאמריו מתפרסמים ב"ניו-יורק טיימס" או ב"וול סטריט ג'ורנל" או ב"VOX" או ב"נשיונל רוויו", הם היו מתאימים לגבולות השיח הציבורי, אולי, בעיקר בשל כנותם. אבל בערב הסעודית, הם היו נפיצים.
עבור בדווי, "חופש הדיבור הוא האוויר שכל אדם חושב נושם; זה הדלק שמצית את האש של המחשבה האינטלקטואלית" – אמת לאמיתה, אך מחשבה כזאת אסורה בסעודיה. "במהלך המאות האחרונות," הוא ממשיך, "עמים וחברות התקדמו דרך עבודתם של האינטלקטואלים שלהם, שהציגו את רעיונותיהם ואת הפילוסופיות שלהם. האנשים, לאחר מכן, יכולים לבחור מתוך מאגר דעות זה, לפי הסגנון האינטלקטואלי המתאים להם; הם יכולים אפילו לפתח רעיונות אלו כדי להפליג אל הים העמוק של ידע, הקדמה, הציוויליזציה והשגשוג." זאת אמת, אך גם עוד מחשבה אסורה. [1]
הגורם המונע את ההתקדמות של סעודיה, טוען בדווי, הוא המיזוג של החיים עם הדת. באופן מדוייק הוא מבחין כי [ל]מדינה המבוססת על דת יש מטרה של הגבלת המחשבה של תושביה, להילחם בהתפתחות של ההיסטוריה וההגיון, ולטמטם את את אזרחיה. חשוב לעמוד בדרכה של גישה כזו, למנוע ממנה להמשיך במשימתה לרצוח את נשמות בני עמו, ולהרוג אותם ברוחם בעודם חיים ונושמים. [2]
הוא ראה את הדברים מתרחשים לא רק תחת האיסלאמיסטים, בעיקר החמאס בשטחים הפלסטיניים, אלא בעיקר בארצו. "הפילוסופיה הדתית השולטת על חיינו בסעודיה מנהלת מלחמה יום יומית על מנת לשתול ולכפות את קווי ההלכה הדתיים הסלפיים, שנכפו עלינו לפני מאות שנים". [3]
כדי להמחיש את טענתו, הוא כותב כי גם אם חמאס "ישחרר את פלסטין" אי פעם על ידי מחיקת ישראל מהמפה, הוא יהיה "האדם הראשון שיעמוד וילחם בחמאס". לא משום שהוא מעריץ את ישראל (למעשה, הוא אינו); אלא מפני שהוא מתנגד "להחליף את ישראל עם ישות דתית שנבנתה על חורבותיה. מדינה כזו [תחת האסלאמיסטים של החמאס] רק תבקש להפיץ תרבות של בורות ומוות בתוך עמה". [4]
מה שהוא דוגל בו הוא "חילוניות" ו"ליברליזם". הוא מסביר: "החילוניות מכבדת את כולם ולא פוגעת באיש. . . . חילוניות. . . הוא הפתרון המעשי לרומם מדינות (כולל שלנו) מתוך העולם השלישי ולהובילן לעולם הראשון", ו"עבורי, הליברליזם אומר פשוט, חיה ותן לחיות ". בהרחבה במאמר אחר, הוא מציין כי "מערכת פוליטית המודרכת על ידי הליברליזם היא משטר אופטימי המאמין ביכולתה של האחדות האנושית לבסס התקדמות באמצעות דיאלוג וללמוד מטעויות באמצעות ניסויים חוזרים ונשנים". [5]
ההנחה העומדת ביסוד מערכת פוליטית כזו היא, כי בני האדם הם "בוגרים דיים ומסוגלים לקבל החלטות משלהם ולקבוע את עתידם ללא אפוטרופסות חיצונית". [6]
הנחת יסוד זאת לא רק שהיא נעדרת בסעודיה אלא אף מנוגדת למותר. יתר על כן, בדאווי התנגד להפיכת נשים לתלויות ואף קרא להתייחס אליהן כאל שוות לגברים, וכך התנגד בעוד טאבו סעודי.
בספרו, בדווי מסביר את מניעיו: "רציתי לנתץ את חומות הבורות, לזעזע את קדושתם של אנשי הדת. ביקשתי לקדם שינוי וכבוד לחופש הביטוי, לקרוא לכיבוד זכויות של נשים ומיעוטים וזכויות החלשים בסעודיה". [7]
ראוי לציין כי הטיעונים של בדווי לעתים קרובות מעלים פסוקי קוראן על מנת להצדיק את נקודת מבטו. ויש בכך מידה של כבוד לאסלאם. הנושא המרכזי של מאמריו הוא הקריאה להפריד בין דת ומדינה בסעודיה. אין מדובר בדרישה מהכלל להתנער מהאיסלם (אם כי חלקם יעשו זאת, אם המשטר יפסיק איכשהו להטיף לאזרחיו ולהעניש חריגות). הדגשתי נקודה זאת, כי זה היה הבסיס להאשמה שהופנתה כלפי בדווי.
"1000 מלקות כי אני אומר מה שאני חושב"
בשל הבעת השקפותיו האישיות על האופן בו ראוי לחברה להתנהל, על ביטוי ביקורת כלפי המשטר הסעודי, הואשם ראיף בדווי ב"כפירה". זהו הפשע של יציאה נגד דת האסלאם במודע. בסעודיה העונש המוטל על פשע זה הוא מוות. ראיף בדווי עמד מול גזר דין מוות. הוא ניצל בקושי מגורל זה. מה היה עונשו המופחת?
10 שנות מאסר
מיליון ריאל סעודי (כרבע מיליון דולר).
ו-1,000 מלקות.
העונש חושב על מנת להשתיק קולות מתנגדים, להפחיד את כל מי שחשב להעז ולבטא את דעתו.
אם בדווי ישרוד את המלקות, אם ישרוד את תקופת המאסר בין "רוצחים, גנבים, ברוני סמים ופדופילים" הרי שהמכה הכלכלית המוחצת נועדה להבטיח חיי עוני עבורו ועבור משפחתו. (הספר של כתביו, אותו הזכרתי קודם נקרא 1000 מלקות: כי אני אומר את מה שאני חושב, ומשמש לגיוס כספים כדי לפרנס את משפחתו).
בדאווי נכלא בתא כלא מזוהם מאז 2012. בינואר 2015 הוא הולקה במנה הראשונה מתוך 1,000 המלקות. האירוע התרחש לפני מסגד בעיר ג'דה, בדווי הוכה ב-50 מלקות עבור הפשע של "העלבת האיסלאם". ההלקאה הראשונה עוררה זעקה בינלאומית, ורופא קבע כי בדאווי לא ישרוד המשך הלקאה. המשך ההצלפות נדחה מספר פעמים. בצירוף מקרים, מספר ימים לאחר ההלקאה של בדווי, אלפי קילומטרים משם, בפאריס, שלושה ג'יהאדיסטים טבחו את עיתונאי המערכת של כתב העת צ'ארלי הבדו – בשל אותו הפשע: "העלבת האסלם".
הקבלה זו היא תזכורת לכך שהמשטר הסעודי שותף לאותה השקפת עולם – חברה טוטליטארית המעוצבת על פי החוק האסלאמי – השקפה זאת מזינה את את התנועה האיסלאמית ברחבי העולם, תנועה שהסעודים מממנים ומעודדים. חיוני להבין שרדיפה, התביעה והעונש שהוטל על בדווי לא היו תקלה במערכת המשפט הסעודית. נהפוך הוא, כך נראית המערכת כשהיא פועלת.
בשל "הלחצים הרבים שהופנו כלפיהם," כותב בדאווי, אשתו ושלושת ילדיהם נאלצו להגר מסעודיה. [8] הם מתגוררים כעת בקנדה. אשתו, אנסאף, פועלת למען שחרור בעלה בתקשורת, בפרלמנטים ברחבי העולם, ודרך קרן ראיף בדאווי. תקוותו היחידה של בדאווי היא לזכות בחנינה על ידי צו מלכותי.
דפוס נרחב יותר של התעלמות מדרישות הצדק
בדאווי הוא מייצג בדיוק את סוג שוחרי-החירות הראויים לתמיכתנו המוסרית. ועם זאת, בעת שהנשיא טראמפ ביקר בממלכה הסעודית בשנת 2017, הוא לא השמיע שום ביקורת כלפי השעבוד של הפרט שמטיל המשטר הסעודי. אף לא מלה על גורלם של המתנגדים והאסירים הפוליטיים, שרבים מהם עומדים בפני הוצאה להורג על ידי מערכת משפטית השוללת את עקרון שלטון החוק. לא נאמרה אף מלה על היחס החולני לנשים. אף מלה על הטיפול הנתעב בראיף באדווי. אף מלה.
הכישלון לדבר למען החירות ולמען מבקשיה אינו טעות בלתי מכוונת. דונלד טראמפ לא היה הנשיא הראשון שהתחמק מהתייחסות לעוינות היסודית של המשטר הסעודי לחיי האדם ולחירות. הנשיא התאים עצמו לדפוס נרחב יותר במדיניות המזרח התיכון של ארה"ב.
יש קו דרך מקשר בגישה האמריקאית, לא רק כלפי המשטר הסעודי, אלא גם כלפי המזרח התיכון כולו. בדרכים שונות, הגישה שלנו מתעלמת מן הצורך בשיפוט אובייקטיבי. זו נקודה מכריעה שאני ממחיש בספר החדש שלי, "דרישות הצדק: אמריקה והסכסוך הישראלי-פלשתינאי". אחת הבעיות העיקריות של הגישה האמריקאית לסכסוך זה היא הכישלון בהפעלת שיפוט של היריבים על פי אמות המידה המוסריות שלנו ולהגדיר מדיניות התואמת את הערכותינו. מה שחסר בגישה שלנו לסכסוך הישראלי-פלסטיני – לסעודיה, למזרח התיכון כולו – היא ההכרה וההבדלה המוסרית הבסיסית בין חופש לעריצות. עלינו להשתמש בעקרון החירות על מנת להנחות את הערכתנו למשטרים, תנועות והתפתחויות.
משמעות הפעולה בדרך זאת היא היא כי אנו מכבדים באופן עקבי את החירות וזכויות הפרט לאורך זמן, ובכל מצב – ולא באופן אקראי וללא עקביות עקרונית, או רק כאשר הדבר נוח לנו, או רק במקרים מסוימים. במציאות, הגישה האמריקנית היא אקראית, חסרת עקרונות, ולעיתים בלתי מוסרית.
לדוגמה, המדיניות האמריקנית מטשטשת מזה שנים את את אי-השוויון המוסרי בין ישראל – חברה חופשית במהותה – לבין התנועה הפלסטינית ובעלי בריתה האנטי-ישראליים. אנחנו מעלימים עין מאופיה של התנועה הפלשתינית, ממחויבותה לאוטוריטריות ולניהול מלחמה נגד ישראל, כך בשם הרעיון שהתעלמות זאת יכולה איכשהו להחיש את השלום. בכך אנו מפנים עורף לחברה החופשית, בישראל ולמבקשי החופש האמיתיים (אך מעטים שנותרו) בקרב הציבור הפלסטיני.
דפוס דומה ניתן למצוא בגישה שלנו למזרח התיכון. המנהיגים הפוליטיים שלנו לא רק מתעלמים מהבדל המוסרי בין חופש לעריצות, אלא גם מפנים לו עורף. במקום לגנות, להדיח ולרדוף את הדיקטטורים, המונרכים, האוטוריטרים והתיאוקרטים האיזוריים, אנו מתרפסים כלפיהם ומנסים לאחוז כל בדל הזדמנות להציגם כ"רפורמטורים" סמויים או אמיתיים – כל מה שנדמה שיכול לשטוף את כתמי הדם.
לדוגמה: לפני פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ביקשו הדיפלומטים האמריקאים להתיידד עם באשר אל-אסד, שהוצג כאילו הוא מחויב לרפורמות, ובאמת פתחנו מחדש את השגרירות האמריקאית באותה מדינה. כן, אותו האסד, זה שתמיד היה דיקטטור אכזרי, וכעת ידוע לדראון לאחר הפצצות של נשק כימי נגד אזרחיו.
בחנו גם מאמצי ממשל אובמה במרדף להשגת עסקה גרעינית עם איראן. תהא אשר תהא דעתכם על הסכם לא מתפקד זה, היוזמה הדיפלומטית להגיע להסכם התבססה על התחמקות מאופייה של איראן כמשטר ג'יהאדיסטי מוביל וגם מהשיעבוד האכזרי של העם האירני. עובדות אלה, המתועדות היטב בדוחות מחלקת המדינה במשך שנים, הושמטו, ואיראן זכתה ליחס של משטר לגיטימי ומתורבת.
הברית המבישה בין ארצות הברית לסעודיה היא מקרה נוסף. אנו מתעלמים מאופיו של המשטר הסעודי, וממחויבותו לעריצות דתית. מה שמסביר חלק מן המניעים לתשבחות שהומטרו על נסיך הכתר הסעודי.
זה נכון, כפי שראינו, שהנסיך ביצע כמה שינויים בולטים, כולל פתיחתם מחדש של בתי הקולנוע (בכפוף לצנזורים ממשלתיים) והסרת האיסור על נהיגה של נשים. חלק מהשינויים האלה מבטיחים השפעה חיובית על חייהם של הסעודים. למרות מטרתו המוצהרת של עיצוב עתיד המדינה, יש לשים לב למה שמוצג כבלתי ניתן לשינוי – מרכזיותו של המשפט האיסלאמי – ומה שחסר בו באופן בולט – חופש אינטלקטואלי, חופש הדיבור, שלטון החוק.
אכן, נסיך הכתר עצמו, "הרפורמיסט" המהולל, הפעיל את אותן הסמכויות הטוטליטריות שאפיינו את המלכים הסעודים האחרים. בחודש נובמבר האחרון, ככל הנראה כחלק מהמזימות לביסוס אחיזתו בשלטון, הוא פיתה מאות אנשי עסקים, רבים מהם מבני משפחת המלוכה, וכלא אותם במלון ריץ קרלטון בבירה, ריאד, במה שהמשטר כינה קמפיין נגד שחיתות.
רובם שוחררו מאז אבל הם לא באמת חופשיים. במקום זאת, מגזר גדול זה של הבכירים בערב הסעודית חיים בפחד ובחוסר ודאות.
עדים מספרים כי במהלך חודשי השבי, רבים מהם היו כפופים לכפייה ולהתעללות פיזית. בימים הראשונים של ההשתלטות אושפזו לפחות 17 עצורים בגין התעללות גופנית, ואחד מהם נפטר במעצר כאשר אדם שראה את הגופה העיד כי צווארו נראה מעוות, גופו נפוח מאוד ונושא סימני התעללות אחרים…
מרבים נמנעה האפשרות להתקשר לעורכי הדין שלהם, אבל הנסיך אלוואליד דיבר השבוע עם כמה ממנהליו, דיווחו מקורביו. הוא נשאר מחוץ לעין הציבור עד ינואר, כאשר בית המשפט המלכותי התיר לעיתונאי מרויטרס לראיין אותו ב"ריץ" כדי לסתור דיווח של ה- BBC כי הוא מוחזק בחדר דמוי תא.
ככל הנראה, הנסיך ביקש לנטרל את המתחרים ולהפשיט אותם מעושרם. ייתכן שההיבט המדאיג ביותר בתקרית זו הוא התעקשותה של הממשלה כי חקירות השבויים הללו בוצעו "בהתאם לחוקים הסעודיים". במידה שהדבר נכון, זוהי תזכורת מוחלטת לרודנות העמוקה של המשטר.
בפשיטות אחרות, המשטר עצר מספר מתנגדים ופעילים. סבב כזה התרחש רק שבועות ספורים לפני הסרת האיסור על נהיגה של נשים, ובין אלה שנעצרו והוחזקו תוך מניעת קשר היו כמה פעילים שהתנגדו לאיסור על הנהיגה. לאחרונה נעצרו סמר באדווי, אחותו של ראיף, ופעילת זכויות אדם נוספת. ובמקרה של פעיל נוסף, ישרא אל-ר'גאם, שנעצר על מחאה לא-אלימה, קרא המשטר לעונש מוות.
ההשתוקקות לאמץ את נסיך הכתר כמתקן ורפורמיסט מעידה על מניע משונה: לגרום לו ולמשטרו להיראות טוב יותר ממה שהם. אך אין בכך כדי לשנות את העובדות, והיא הופכת אותנו לשותפים לעוולות שנעשו נגד ראיף באדווי – ועוד שוחרי חירות כמוהו.
בספרי אני טוען כי כדי להתחיל להבין מדוע מדיניותה של ארצות-הברית במזרח התיכון היא מתנהלת באופן מחפיר שכזה, יש לבחון את הכישלון להפעיל שיפוט מוסרי כלפי משטרים ותנועות. אם נגדיר ונפעל לקדם את האינטרסים שלנו באזור באופן נכון, ואם חלק זה של העולם יגיע לעתיד טוב יותר של חופש וקידמה, צעד אחד הוא הכרחי. עלינו להכיר בחלוקה המוסרית הבסיסית בין חופש לעריצות. עלינו לדגול באידאל של החופש ולהעניק את תמיכתנו המוסרית למבקשי חופש אמיתיים – ולהתייצב לצידם מול העריצים, הדיקטטורים והתאוקרטים באזור.
הערות שוליים:
- Raif Badawi, 1,000 Lashes: Because I Say What I Think, trans. Ahmed Danny Ramadan, ed. Constantin Schreiber, Lawrence Krauss, contrib. (Vancouver: Graystone Books, 2015)
- Badawi, 1,000 Lashes, 16.
- Badawi, 1,000 Lashes, 17.
- Badawi, 1,000 Lashes, 15–16.
- Badawi, 1,000 Lashes, 42.
- Badawi, 1,000 Lashes, 42.
- Badawi, 1,000 Lashes, xxv.
- Badawi, 1,000 Lashes, xxviii.Elan Journo
Elan Journo is a fellow and director of Policy Research at the Ayn Rand Institute. His latest book is titled What Justice Demands: America and the Israeli-Palestinian Conflict (June 2018). Elan is a senior editor of New Ideal.הערה: המאמר תורגם באישור הכותב אך אין הוא אחראי לאיכות התרגום.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.