הדרך לרוטשילד – גירסת הבמאי
מאת יניב מנוס | 22 באפריל 2014
בכנס החירות הישראלי הראשון שנערך בתחילת חודש אפריל הוצג הסרט התיעודי "הדרך לרוטשילד" בפני כ-300 מבאי הכנס וקצר תשואות ועניין רב. בתחילת השבוע הוא שוחרר לראשונה לצפייה חופשית באינטרנט דרך מרכז איין ראנד וצבר עד לכתיבת שורות אלו כ-3000 צפיות. סקר בין הצופים גילה כי רובם הגדול ימליצו על הסרט לחברים ומכרים וכי הערכת הצופים לסרט נעה ברובה בין מרתק וטוב מאוד למעניין וטוב. בין גולשי קבוצת הדיונים של התנועה הליברלית החדשה התעורר עניין לשאול את יניב על אופן הכנת הסרט והציפיות שהתממשו או לא בתהליך, הנה לפניכם גירסת הבמאי:
את הצילומים התחלתי ב– 2008, הרבה לפני המחאה. למדתי קולנוע ורציתי לעשות סרט על קפיטליזם. לא היה לי רעיון מגובש עד הסוף, אבל היה לי את יניב, מרואין פרובוקטיבי שסיפק נקודת מבט ייחודית.
את יניב פגשתי לפני שלמדתי קולנוע, עוד כשלמדתי בבאר–שבע. כסטודנטים לפני עידן הפייסבוק, היינו כותבים בפורום בשם bgu.co.il. היה שם תת–פורום של וויכוחים בנושאי פוליטיקה ואקטואליה, ושם נתקלתי ביניב, שהיה מתווכח תוך שימוש בטיעונים סופר–שערורייתים בתגובות שלו. בהתחלה הייתי קורא אותו כי זה מצחיק לקרוא משהו כל כך קיצוני ומעליב מצד אחד, אבל מצד שני גם מאד שנון. רציתי לראות מה הוא יעיז לכתוב עכשיו. זה היה קצת כמו לשמוע תכנית של האוורד סטרן. לא האמנת שהוא אומר את הדברים האלה. אבל במשך הזמן זיהיתי שיש לו משנה סדורה מאחורי הטיעונים הפרובוקטיביים, ושמתי לב שלמרות שבבטן אני לא מסכים איתו, מהראש אני לא באמת מסוגל להסביר למה.
הטיעונים שאחרים העלו מולו התייחסו לקיצוניות שלו, אבל לא לעניין עצמו. אז נפגשנו ודיברנו קצת, והוא נתן לי את אוסף המאמרים The virtue of selfishness של איין ראנד. עכשיו יכולתי להבין יותר טוב מאיפה מגיעה נקודת המבט שלו.
כשהתחלתי ללמוד קולנוע מראש סימנתי אותו כדמות מעניינת לצלם. הוא אמנם מעורר אנטגוניזם מבחינת תוכן, אבל הוא חד, פרובוקטיבי ומקורי בסגנון שלו. אי אפשר להתעלם ממנו, וזה נהדר לסרט. אז צילמנו שיחות איתו (מה שיש בסרט זה אולי 10%. המון ירד בעריכה), והיה באמת נורא מעניין – אבל הרגשתי שחסר בשר.
גם בסרט על פילוסופיה צריך שיקרה משהו. וגם כשלקחתי אותו לכנס סוציאליזם ב-2008, מתוך תקוה לאיזה ויכוח מעניין בין שני הצדדים – פשוט לא קרה כלום. הרגשתי שאין סרט, והכל נכנס להקפאה. אבל כשהתחילה המחאה ב– 2011, לקחתי את המצלמה ונסעתי לרוטשילד. לא ידעתי עדיין שמהשיחות עם יניב והמחאה יהיה מאש–אפ לסרט אחד, אבל זה התבשל בראש תוך כדי הצילומים.
ישבתי עם החומרים מול המחשב והתחלתי לשחק. זה היה בלאגן כי מדובר במשהו כמו 150 שעות של חומר גלם, ללא סדר הגיוני, אבל ברגע שמיקדתי את הסרט על קפיטליזם מול סוציאליזם בהקשר של המחאה – היה קל לסנן ולמקד.
לא רציתי סרט שיציג קפיטליזם כמשהו ש"עובד". מאד התחברתי לטיעונים של יניב לגבי חופש כאידיאל, וזו מהות הסרט. ברור לי שהסגנון שלו מעורר אנטגוניזם, אבל זה סיכון שהייתי מוכן לקחת. אני מודע לזה שאני מוותר על קהל שרוצה שימכרו לו רעיונות בעטיפה מתחנפת, אבל אני לא מוכר מכוניות. אידיאולוגיה זה משהו שלכל אחד יש את האחריות להיות מודע ולחתור אליו. אתה לא יכול לוותר על זה על ידי התעלמות.
"התעלמות" היא פשוט בחירה בברירת–מחדל שמונחת מולך כרגע, מבלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות. אז אם יניב מוציא אותך מהשלווה שהיית בה – נהדר, כי הוא מעמת אותך עם השקפת העולם שלך והופך אותך מודע אליה ולסתירות שבתוכה. ואם אתה מוותר על התמודדות עם שאלות על אידיאולוגיה בגלל שהאיש מכירות הזה קצת מעליב מדי בזמן שהוא מנסה להעביר נקודה– אז כנראה שזה לא ממש חשוב לך לפתור את הסתירות האלה.
אז אני שמח שאנשים נהנים, ועוד יותר שמח אם הם קצת מתעצבנים.
לקינוח, ראיון עם יניב מנוס בתכנית "ערב חדש" לקראת הקרנת הבכורה של הסרט. לצפייה בסרט כאן.
{youtube}etxeUUscpk8{/youtube}
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.