ההתרסקות של ונצואלה, סיפורו של פליפה (חלק ב') / עדי ברמן

חלק שני בסדרה מאת עדי ברמן בעקבות מסעה לנפאל ופגישתה עם פליפה הפליט מוונצואלה. חלק ראשון כאן.
מוזמנים לתמוך באנכי פטראון ולהנות מתכנים יחודיים לתומכים.

בפגישתנו הראשונה, פליפה בעיקר תיאר לי את התרסקותה של המולדת שלו ע"י סיפורו האישי והמשפחתי.
הוא עבד בחברת תעופה מקומית, החברה הולאמה בתחילת שנות ה-2000, פשטה רגל סופית ב-2007, פליפה איבד את עבודתו, ומיד הצטרף למיליוני האזרחים שנאלצו לעמוד בטורים ארוכים כדי לקבל חבילות מזון בסיסיות: אורז, קמח, שמן, סוכר, אבקת חלב, ירקות, פעם בשבוע עוף (אם נשאר: "הכל תלוי בכמה מוקדם התחלת לעמוד בטור"), ושאר דברים בסיסיים.

כדי להרוויח קצת כסף, פליפה עבד בחברה המשפחתית לייצור מוצרי אש, חברה שלא הולאמה עד רגע כתיבת שורות אלה (ממשלת מאדורו החליטה, בתבונה יש לציין, להשאיר את החברה בידיים פרטיות "בשביל צרכים לאומיים").

אך כפי שסיפרתי בפרק הקודם:
בשנת 2012, מצויידים ברוח גבית מהממשלה ומתקשורת מגוייסת שמטיפה לערכי סולידריות חברתית וחשיבות העבודה המאורגנת, וועד העובדים החליט להשתלט על החברה.
אבא של פליפה לא וויתר בקלות על החברה המשפחתית, ופליפה ומשפחתו טעמו מנחת זרועה האלימה של וועדי העובדים בוונצואלה.

"הרדיפות של וועד העובדים זה מה שגרם לי לעזוב סופית את ונצואלה", סיפר פליפה.

"בוקר אחד קמתי, לקחתי את הטנדר ויצאתי לבקר במפעל, לראות איך הולך לעובדים.
בדרך למפעל עצרתי במסעדה. החניתי את הרכב, ושמתי לב שרכב אחר חנה בדיוק לידי למרות שהייתה מספיק חנייה במגרש.
נכנסתי למסעדה והתיישבתי, כששלושה גברים נכנסו קצת אחריי והתיישבו לידי. הזמנתי אוכל והסתכלתי עליהם.
איך שהאוכל הגיע, הקרימינלים התנפלו עליי, אחד הצמיד לי אקדח לצלעות, אחד גנב לי מהכיסים את הארנק והפלאפון, ואחד גנב את מפתחות הרכב שלי ומיד יצא לחנייה. הם ידעו את השם שלי, ואמרו לי "פליפה, בוא איתנו".
אמרתי להם שאין סיכוי שאני בא איתם, כי הם ירצחו אותי.
אז הבחור עם האקדח החליט שחבל לבזבז עליי את הזמן, סימן לחבר'ה לעזוב אותי, והם ברחו מהמסעדה עם הטנדר שלי."
-היו אנשים במסעדה?
"ברור. הם לא עשו כלום. הטבח בישל כל הזמן הזה."
-למה הם לא עשו כלום?
"כי מה כבר הם הם יכולים לעשות? קודם כל תביני, שבוונצואלה זה לא נדיר לראות שוד באמצע היום במקום ציבורי. זה כבר חלק מהשגרה בקראקס במשך שנים. דבר שני, אנשים מפחדים, לא רוצים לקחת סיכון שירצחו אותם. ודבר שלישי והכי עצוב, גם אם היו מתקשרים למשטרה, היא לא הייתה עושה כלום. גם השוטרים בוונצואלה מפחדים מהפושעים, פשוט כי אין להם גבולות. לאנשים רעבים אין גבולות".
-ומי אתה חושב שהיו השלושה פושעים האלה?
"יכול להיות שאלו היו 3 עובדים מהמפעל עצמו, אני לא מכיר את כל העובדים אישית. ויכול להיות שהוועד שילם לחבר'ה האלה. ככה או ככה, היה לי ברור שהם באו להפחיד אותי כדי שאני אשכנע את אבא שלי לתת להם את המפעל".
-למה הם כל כך רוצים את המפעל לעצמם? מה אכפת להם שאבא שלך ינהל?
"בשביל הכוח, בשביל להרגיש שהם שולטים.
המצב בוונצואלה הוא על הפנים, קטסטרופה. אנשים עובדים כל היום, ועדיין לא בטוחים כמה ארוחות הם יזכו לאכול. הם חווים פיטורים, עומדים שעות על גבי שעות בטורי אוכל ממשלתיים, אחר כך עומדים שעות בטורים של השוק השחור. הם שומעים כל הזמן סיפורים על חברים שפוטרו או חברים שנרצחו, או בני משפחה שמנסים לברוח ולא מצליחים, והם פשוט מרגישים חוסר שליטה. אין להם שליטה על החיים שלהם! גם אם הם עובדים משרה מלאה ומרוויחים משכורת כלשהי, המשכורת חסרת משמעות, המחירים עולים ועולים בלי שליטה, העובדה שיש לך הכנסה קבועה לא מבטיחה שתאכל באופן קבוע. העובדה שהיום אתה עובד, לא מבטיחה שמחר תעבוד. העובדה שהמשפחה שלך מנסה לברוח, לא מבטיחה שהיא באמת תצליח לחצות את הגבול.
לאנשים אין תקווה, והם רעבים, והם מיואשים, והם רוצים כוח. הם רוצים לשלוט על משהו, לנהל משהו, לדעת שיש להם את היכול לפטר."
-אז אחרי האירוע הזה, ארזת את החפצים שלך ועזבת?
"לא. אחרי האירוע הזה הבנתי שאני חייב לעזוב, או את קראקס, או את ונצואלה כולה. ואז במשך כמה ימים, כל פעם כשיצאתי מהבניין שלי, חיכו לי חבר'ה קשוחים עם אופנועים שהסתכלו עליי ושרקו לי, "פליפה… פליפה…". זה היה ממש מפחיד.
אז נשארתי בבית, לא יצאתי לשום מקום, רק פעם אחת יצאתי כדי למכור את האופנוע שלי. מכרתי אותו, ועם הכסף הזה קניתי מצנח רחיפה וכרטיס טיסה לנפאל".
-למה דווקא נפאל?
"חבר אחר שלי שברח מוונצואלה, סיפר לי שהוא הגיע לתאילנד ושם שמע שמחפשים עובדים מערביים בנפאל להיות מדריכי צניחה. הוא טס לנפאל, התחיל לעבוד, ראה שזה כסף טוב, והציע לי להצטרף.
אני אוהב להיות באוויר, אני אוהב לטייל, אז החלטתי ללכת על זה. נפרדתי מהבן הקטן (הילדה הגדולה של פליפה ברחה לפרו לפני 3 שנים), נפרדתי מההורים ומהאחים, והגעתי לפה."

ביקשתי לראות תמונות של המשפחה.
פליפה נענה ברצון, אמר שיש לו 30 ג'יגה של תמונות מוונצואלה, והתיישבנו לראות.
כמובן שמהתמונות הכל נראה רגיל.
תמונות של משפחה בתוך בית, תמונות של תינוקות, תמונות של פליפה בתא הטייס, תמונות של פליפה מטיולים על האופנוע. חיים רגילים לגמרי.

פליפה נעצר על תמונה של רכב מסוג FORD.
"את רואה את האוטו הזה? הוא של אח שלי. הלאימו לו אותו."
-מה זאת אומרת?
"לאח שלי היו שני רכבים, רכב אחד של העבודה, ורכב אחד פרטי. כנראה שמישהו מהוועד הלשין לממשלה שאח שלי חזיר קפיטליסט שנוהג בשני רכבים, אז יום אחד הוא קיבל הודעה בדואר שנציגים מהממשלה באים לאסוף את האופנוע. זהו, מולאם, אין מה לעשות יותר. והם לא הביאו לו אגורה בתמורה!
כשהלאימו להורים שלי את הבית ב-2013, לפחות הביאו לנו קצת "כסף".
-איך הלאימו לכם את הבית?
"גם עם הבית זה התנהל ככה: קיבלנו מכתב בדואר שנציגים מהממשלה יבואו לקנות מאיתנו את הבית השני. הם הגיעו והביאו איתם צ'ק על סך 5,000 דולר.
אבא שלי התווכח איתם, צעק עליהם, 'קניתי את הבית הזה ב-200 אלף דולר, ואתם מביאים לי רק 5,000?! זאת בדיחה?'
והם פשוט אמרו לו בצורה פשוטה – אדוני, או שתיקח את הכסף והבית יהיה שלנו, או שלא תיקח את הכסף והבית יהיה שלנו. אז הוא לקח את הכסף, והבית הולאם.
שנה אחרי שהלאימו אותו, נסעתי לראות מה קרה עם הבית מאז. ותשמעי, את מכירה את הפאבלות של ברזיל, את הבתים המתפוררים? אז זה נראה גרוע יותר.
הבית היה מוזנח ומפורר, לא מחובר לחשמל, שיכנו שם מלא הומלסים עניים אז הכל היה מבולגן, מלא מזרנים ובגדים מלוכלכים מפוזרים, המקרר כמובן היה ריק, הכיור היה ריק, פשוט נורא. לא מאמין שפעם גרתי שם".

פליפה הדליק סיגריה.

שאלתי אותו איך הוא מרגיש עכשיו כשהוא בנפאל, רחוק מכל זה.

"עכשיו אני בעיקר מרגיש מתוסכל שאני לא יכול לעשות שום דבר, והמשפחה שלי עוד תקועה שם.
אבל בהתחלה הייתי מאוד עצוב… התגעגעתי נורא, מדי פעם גם בכיתי. אני וכל החברים שלי שברחנו מוונצואלה, אוהבים להגיד שקשה לחיות בוונצואלה, אבל אפילו יותר קשה לחיות רחוק ממנה."
-אז מה באמת עם המשפחה שלך? איך זה שרק ס', בתך הבכורה, הצליחה לברוח?
"לאמא של ס' היה מזל. אח שלה ברח לפני כמה שנים לפרו. הוא התחיל לעבוד שם באיזו מסעדה, ולאט לאט חסך כסף כדי להבריח את אחותו ואחיינית שלו. הוא קנה לשתיהן כרטיסי טיסה, שיחד כמה פקידים בוונצואלה, והביא אותן לגור איתו בפרו.
לאמא של מ' (בנו הצעיר), אין את המזל הזה. אמנם יש לה דרכון והיא יכלה לעזוב, אבל היא לא רצתה לעזוב את וונצואלה, היא פוחדת. רציתי כמובן לקחת את מ' איתי לנפאל, אבל בסוף שנינו הסכמנו שיהיה לו יותר טוב להישאר עם אמא שלו, במדינה שלו, עם החברים שלו, ושאני אעביר להם כסף כל חודש כך שהם לא יהיו רעבים.
וזה מה שאנחנו עושים."
-ומה לגבי אמא שלך ואחים שלך? למה הם לא עוזבים?
"אז עם אמא שלי זה סיפור מצחיק, עצוב מאוד אבל מצחיק. הדרכון שלה פג תוקף, וכשהיא הלכה לחדש אותו אמרו לה במשרד הפנים שנגמר הדיו. היא החליטה לשחד את אחד הפקידים ב-200 דולר, הוא לקח את הכסף, ולא חזר אליה עם תשובה. היא ניגשה שוב למשרד הפנים, ונאמר לה שוב שנגמר הדיו המיוחד שאיתו מדפיסים דרכונים.
אני ואחי עשינו כמה בירורים, וגילינו שזה נכון, באמת נגמר הדיו.
אז שיחדנו כמה פקידים, שילמנו עוד איזה 300 דולר לכל מיני אנשים, כולם לקחו את הכסף וברחו בלי לספק לאמא שלי דרכון חדש. אז עכשיו היא תקועה שם. אבל גם לה אני מעביר כסף כל חודש, היא לא רעבה."

לאמא של פליפה יש עוד שתי דירות בבעלותה, שהיא ובעלה קנו בזמנים טובים יותר: אחת בפורטוגל ואחת במיאמי.

-ולמה אמא שלך לא מוכרת את הדירות בבעלותה?
"כי מה כבר היא תעשה עם הכסף? אין מה לקנות בוונצואלה! אין אוכל, מכונית היא לא צריכה, דירה היא לא צריכה. וחוצמזה, נכסים. זה חשוב שיהיו נכסים. הרי מתישהו המשבר בוונצואלה יסתיים, והחיים יחזרו להיות נורמאלים. כנראה שאמא שלי לא תהיה בחיים כדי לראות את זה, אבל אם היא תוריש לי ולאחים שלי את הדירות, אנחנו נוכל למכור אותן בכסף אמיתי, לחזור לוונצואלה עם הכסף הזה, ולחזור לחיות חיים נורמאליים."
אתה מאמין שאפשר להציל את וונצואלה?
"אם להגיד את האמת? אני חושב שהדרך היחידה להציל אותה היא ע"י התערבות חיצונית. שטראמפ יפלוש לפה או משהו. אחרת לא נצליח לבצע מהפכה. ניסינו כבר, והצבא הקומוניסטי המסריח רצח אותנו. אלה חבר'ה מפחידים. מכירה את פאבלו אסקובר? אז בוונצואלה לא רק שמאדורו מסוכן כמו פאבלו אסקובר, אלא כל מי שקרוב אליו מסוכן כמו פבלו אסקובר. כל חייל בצבא מסוכן כמוהו. זה פשוט פחד אימים, אנשים פוחדים, מעדיפים לברוח מאשר להילחם ולמות".
-פליפה, אתה חושב שאנשים בוונצואלה מבינים שהכלכלה קרסה בגלל סוציאליזם?
"אני חושב שכן. אני לא יודע להגיד לך מבחינת אחוזים כמה וונצואלנים תומכים בקפיטליזם וכמה בסוציאליזם, אבל אני דיי בטוח שכל המעמד הגבוה ומעמד הביניים כבר הבין שסוציאליזם זה רע.
אנחנו מסתכלים על ארה"ב, הקפיטליסטית, ה"אכזרית", ה"מפחידה", ואנחנו רואים כמה טוב שם. אנחנו רואים את הצמיחה, אנחנו רואים את התמונות, ואנחנו רוצים את זה גם. מה שזה לא יהיה שעובד בארצות הברית כל כך טוב, הוונצואלנים רוצים את זה גם."
-אז מי בכל זאת עדיין תומך במאדורו ובסוציאליזם?
"המעמד הנמוך, האנשים הכפריים. תחשבי שהמפלגה הסוציאליסטית, בהנהגת צ'אבס ומאדורו, באו לאנשים הכפריים האלה ובנו להם בתים בחינם. פשוט הביאו להם דירות חינם. חילקו להם אוכל חינם. הביאו לילדים שלהם חינוך חינם. תחשבי שאנשים שהתרגלו לא לעבוד כבר שנים, פתאום קיבלו דירה ואספקה קבועה של אוכל. גם אם זה מעט אוכל, הם עדיין לא עושים כלום בשביל לקבל את האוכל הזה. אז ברור שאלו יהיו האנשים שיתמכו בקומוניזם."
הראיתי לפליפה את התמונה המפורסמת הבאה, ושאלתי אותו אם היא אמיתית:

 

"ברור שהיא אמיתית!", הוא ענה והוסיף-
"עכשיו תביני איך השוק השחור בוונצואלה עובד:
סביר להניח שמה שקרה לבחור הזה, זה שחיילים החרימו לו את האוכל.
נניח הוא מכר קמח ב-X בוליבר, ויום אחד הגיעו חיילים שרצו לאכוף את המחיר המפוקח שקבעה הממשלה. כלומר, הגיעו לראות שאף בעל עסק לא מוכר קמח במחיר יקר יותר ממה שהממשלה קבעה.
ואז הם באו למוכר המסכן שאת רואה בתמונה, יכול להיות שמישהו הלשין עליו ויכול להיות שהם עברו שם במקרה, והם ראו שהוא מוכר קמח ביותר בוליבר ממה שמותר. אז הם פשוט החרימו לו את כל הסחורה, על המקום, בלי שום בעיה.
המוכר נשאר בלי כלום, החיילים נשארים עם כל הסחורה, וב-99% מהמקרים הם מוכרים אותה בעצמם בשוק השחור. ככה בדיוק זה עובד."

אז מה בסוף יקרה עם המדינה שלך?
"אני באמת לא יודע. מה שאני יודע, זה שייקח לפחות 30 שנה לשקם את הקטסטרופה שהולכת שם."

ומה יהיה עם הבן שלך ב-30 השנה האלה, אם הוא לא יברח מוונצואלה?

"קודם כל נראה איך אני אשרוד את ה-30 שנה האלה. בינתיים אני מדבר איתו כמה פעמים בשבוע בסקייפ, והאמת שהוא נראה בסדר, הוא ילד שמח. בסך הכל הוונצואלנים הם עם שמח, למרות כל מה שקורה לנו…"