ההתרסקות של וונצואלה (חלק א) / עדי ברמן

עדי ברמן, הצטרפה לכותבי אנכי במאמר בכורה ראשון בסדרה בעקבות מסעה לנפאל ופגישתה עם פליפה הפליט מוונצואלה. חלק שני כאן.
מוזמנים לתמוך באנכי פטראון ולהנות מתכנים יחודיים לתומכים.

הגיע זמן לכתוב על אחת החוויות הכי משמעותיות שהייתה לי בחיים:
ראיון של 6 וחצי שעות עם פיליפה, פליט מוונצואלה, שברח לפני שנתיים לנפאל.
ההיכרות שלי עם פיליפה הייתה לגמרי מקרית:
ידיד שטיילתי איתו בנפאל, העלה פוסט בפייסבוק שבו המליץ לכולם להגיע לפוקרה (עיר במרכז נפאל) ולעשות מצנחי רחיפה עם חברה מסויימת, שניכסה לעצמה את מדריכי הצניחה הכי טובים באסיה: "ראג'ו התותח מנפאל, ופיליפה המקסים מוונצואלה".

בהתחלה הייתי מופתעת. שמעתי כמובן שקרוב ל-10% מאזרחי וונצואלה ברחו ממנה לכל מקום אפשרי, כאשר ברי המזל הצליחו להגר לארה"ב או אירופה, והיתר "הסתפקו" בקולומביה, ברזיל, אקוואדור, פרו. אבל וונצואלנים שברחו לנפאל? על כאלה לא שמעתי.

שלחתי לידיד הודעה: "אתה בטוח שהמדריך צניחה שלך הגיע מוונצואלה?"
-"כן כן, גם אני הייתי מופתע. הוא ברח הנה לפני שנתיים אחרי ששם הוא פשט את הרגל".
-"ונראה לך שהוא יסכים להיפגש איתי לשיחה על המצב שם?"
-"למה לא? הוא היה ממש נחמד ודיבר אנגלית מצוין".
לא יכולתי לעמוד בפיתוי. נשאר לי שבוע שלם להעביר לבד בנפאל אחרי שהחברים שטיילתי איתם חזרו לישראל.
נכנסתי לפייסבוק של פיליפה ושלחתי לו הודעה.
פיליפה חשב שאני רוצה לצנוח איתו ולקבל הצעת מחיר, אז מיד הצגתי את עצמי כמי שפשוט מתעניינת במצב הכלכלי הקשה של וונצואלה, ושאשמח להזמין אותו לבירה ולדבר על העניינים.
ניכר היה שהוא לא מתרגש במיוחד ומחכה בשקיקה למפגש בינינו, אבל לפחות הוא הסכים.

אז נסעתי לפוקרה, כדי לראיין את אחד מהוונצואלנים המעטים (פחות מעשרה סה"כ), שהיגרו עד לנפאל.

רק ההצגה הראשונית הזו של פיליפה מציגה לכם את סיפורה העצוב של וונצואלה:
ממדינה שבשנות ה-80 הייתה בין העשירות באמריקה הלטינית, מדינה עם עתודות הנפט הכי גדולות בעולם, מדינה שעקפה את שכנותיה בכל המדדים הכלכליים שאנחנו מכירים,
למדינה שאזרחיה בורחים ל… נפאל.
נפאל נחשבת למדינה הענייה ביותר במרכז אסיה. מדינה עם תמ"ג-פר-נפש עלוב שעומד על 2100 דולר לשנה.

ושם פיליפה מצא מקלט, ועבודה מכובדת שמכניסה לו 2000 דולר לחודש.
האקסית שלו, אמא של בנו, מרוויחה 4 דולר לחודש. רק כדי שתבינו.

>>

קבענו להיפגש בשעה 8 בערב של יום ראשון.
הגעתי לדירה הצנועה שלו ("דירה"… חדרון שהוא שוכר מהוסטל מקומי בפוקרה עבור 180 דולר לחודש), פיליפה הכין לי תה, הציע לי סיגריה, ומהר מאוד ניגשתי לעניין.

השיחה בינינו הייתה כל כך ארוכה ומשמעותית.

סיימנו אותה לקראת 1 בלילה, וזה לא היה מספיק. קבענו להמשיך את השיחה למחרת.

בסוף הפגישה השנייה שלנו (שהסתיימה גם כן לקראת 1 בלילה), נפרדנו לשלום בחיבוק ידידותי, תוך כדי שפיליפה אומר לי:
"את יודעת, זה היה נחמד דווקא. הרגשתי כמו בטיפול אצל פסיכולוג. הרבה זמן לא דיברתי על זה."

–למה הרבה זמן לא דיברת על זה?
"כי אף אחד בנפאל לא יודע מה קורה בוונצואלה. מדי פעם כשאני מספר ללקוחות מערביים שברחתי משם, הם מתעניינים ושואלים קצת מה המצב שם.. מרימים גבה או משהו כזה.
לא יצא לי לספר את כל הסיפור שלי לאף אחד בינתיים."

>>

במהלך שתי השיחות שלנו, היה מאוד מורגש שפיליפה קצת חושד בי, וקצת מפחד.

בסיום הפגישה הראשונה שלנו ביקשתי שנצטלם (סתם כדי להראות לחברים שלי הוכחה, "תראו, ראיינתי פליט מוונצואלה!"),
אך הוא סירב בנימוס.
ביקשתי ממנו שישלח לי את התמונה של הטנדר שלו שפושעים גנבו לו.
הוא שוב סירב, הפעם לא בנימוס.
שאלתי אותו איזה פרטים על החיים שלו אני יכולה להציג במלואם.
"כלום, בבקשה ממך, כלום."

בפגישה הראשונה, פיליפה סיפר לי על החיים שלו והתנהג ממש כמו "מרואיין ממושמע".

הוא לא נידב המון מידע על דעת עצמו,
אז פשוט תחקרתי אותו כמה שרק רציתי:
כמה ילדים יש לך, איפה הם היום, במה עבדת בוונצואלה, במה ההורים שלך עבדו, מתי הלאימו לך את הבית, כמה הילדים שלך אוכלים, וכו'.

אל הפגישה השנייה, פיליפה הגיע עם דרישות. ניכר היה שהוא מוטרד ממה שעלול לקרות לו, אם משהו ממה שאני אכתוב יגיע איכשהו לגורמים הלא נכונים בוונצואלה.

דפקתי על הדלת, פיליפה פתח אותה ומיד אמר:
"שומעת? חשבתי על זה אתמול בלילה.. ואני מבקש ממך-
אל תספרי את השם של המפעל של אבא שלי.
ואל תספרי על החברת תעופה שעבדתי בה.
ואל תספרי בן כמה הבן שלי.
ואל תספרי במה האקסית שלי עובדת.
ואל תספרי ואל תספרי ואל תספרי."

אז לצערי הרב, אספר את הסיפור שלו עם כמה שפחות פרטים:

• פיליפה בן 40, אבא לשני ילדים, בן ובת.
  את בתו הבכורה הביא עם אישה אחת, ואת הבן הצעיר עם אישה אחרת ("טעות פטאלית! לא ממליץ לאף אחד להביא ילדים עם יותר מאישה אחת").
  כיום הוא גר בנפאל ועובד כמדריך צניחה.
• הוא ברח מוונצואלה לפני שנתיים.
  בתו הבכורה ברחה עם אמא שלה לפרו, כי אח של אמה מצא שם מקלט מדיני, ולפני שנתיים היה הרבה יותר קל לברוח מוונצואלה כל עוד יש לך דרכון.
  למזלו הרב, לשתי האמהות של ילדיו + לשני הילדים שלו, יש דרכון.
• לצערו הרב, הבן הצעיר שלו ואמו, ובנוסף אמא של פיליפה ושני האחים שלו, לא ברחו בזמן.
  בנו + אמא של בנו + אמא שלו עצמו + אחיו הבכור, תקועים בקראקס.
  אח אחר תקוע בוולנסיה (עיר אחרת בוונצואלה).

אז מה המשפחה שלך שנשארה שם, עושה כל היום?
"מה שאסירים עושים כל היום. תקועים בתא."
מה זאת אומרת?
"מה שאת שומעת..
פעם בשבוע אמא שלי ואמא של הבן שלי יוצאות לשוק השחור לקנות דברים. בשאר הזמן הן תקועות כל היום בבית, מהבוקר עד הלילה. וונצואלה הפכה לבית כלא אחד ענק, אנשים מתים מפחד לצאת מהבתים."
ומה הבן שלך עושה כל היום?
"בבוקר אמא שלו מלווה אותו לבית ספר, בצהריים היא מחזירה אותו, ובשאר הזמן הם פשוט תקועים בבית.
פה (בנפאל) את רואה ילדים משחקים, הולכים למועדונים, מסתובבים ברחובות עם אופניים. בוונצואלה אין את זה בכלל. אף ילד לא מעיז להסתובב עם אופניים. אף אמא לא מרשה לילד שלה לצאת לבד לרחוב. את מבינה מה זה בית כלא?"

• להורים של פיליפה היה עסק משפחתי מצליח מאוד, לייצור וייבוא מוצרים שקשורים לאש.
  הילדות של פיליפה הייתה מאושרת, רגילה לחלוטין.

"הילדות שלי ושל הילדים שלי, שונה מאוד.
לי הייתה ילדות ממש רגילה.
אחרי ביה"ס יצאתי לשחק עם אחים שלי ברחוב, הלכנו לתנועות נוער, הלכנו לקולנוע, פעם בשבוע ההורים שלי היו מארחים את כל המשפחה לארוחה, הכל היה פשוט רגיל."

• כאמור, החברה של משפחתו הייתה מצליחה ורווחית, כי תמיד יש ביקוש למוצרים שקשורים לאש (גם ביקוש מהממשלה וגם ביקוש מאזרחים פרטיים) .
  לכן, המשפחה שלו הייתה אמידה מאוד:
  יש להורים שלו דירה אחת בפורטוגל,
  דירה אחת במיאמי, והיו להם 2 דירות בקראקס.
  דירה אחת עדיין בבעלותם ושם אמא של פיליפה גרה,
  ואת הדירה השנייה הממשלה הלאימה (אספר על זה בחלק הבא).
• הכל היה בסדר, גם אחרי ש"הסוציאליסטים המסריחים" (ציטוט שלו), עלו לשלטון ב-1999.
  הממשלה לא הלאימה את העסק שלהם, כיוון שלא היה צורך:
  "אפילו כשצ'אבס מת ומאדורו עלה לשלטון ב-2013, העסק של ההורים שלי לא הולאם כי הממשלה הבינה שזה עסק חיוני וחשוב, וכדאי שהוא ימשיך להתנהל ע"י אנשים פרטיים."

אז אתה אומר שמאדורו בעצמו מודע לעובדה שעדיף שעסקים יישארו פרטיים?
"ברור שהוא מודע לזה!  הוא אמנם חזיר מרושע שהרס לנו את החיים, אבל הוא לא מטומטם. עסקים שעברו הלאמה, פשטו רגל תוך פחות משנה. אי אפשר להיות עיוור."

אתה שונא את מאדורו?
"חחחחחחח… תראי. אני לא מכיר את מאדורו באופן אישי, ומאדורו מן הסתם לא מכיר אותי. הוא בכלל לא מודע לקיום שלי.
ועדיין, החזיר הזה הרס לי ולילדים שלי את החיים.
הוא גרם לי לעזוב את הילדים שלי ולברוח מהמדינה שלי כמו פושע.
אז אם אני 'שונא' את מאדורו?
שונא זו לא מילה. אני צריך למצוא מילה אחרת למה שאני מרגיש כלפיו, חזיר קומוניסט מסריח."

• החברה של הוריו הייתה מצליחה מאוד במשך 40 שנה,
  אבל דברים השתנו בשנת 2008, אז הממשלה הסוציאליסטית החליטה לפקח על הכל:
  -היא קבעה כמה משכורות ישולמו לעובדים;
  -היא קבעה את שער הדולר בצורה לא ריאלית שגרמה לכל הייבואנים להפסיד כסף ולפשוט את הרגל;
  -היא קבעה כמה ציוד יהיה אפשר לייבא;
  -היא קבעה כמה עובדים מותר לפטר;
  וההחלטה הכי הרסנית (לטענת פיליפה):
  הממשלה העניקה לוועד העובדים המון סמכויות, והעניקה לו גיבוי אוטומטי.

על כך פיליפה סיפר לי:
"את לא מבינה בכלל לאיזה רמות זה מגיע, וכמה כוח יש לוועדי עובדים בוונצואלה.
בשנת 2012 הוועד רצה להשתלט לאבא שלי על העסק, סתם כי הם לא אהבו שאבא שלי מנהל אותם.
אז הם פנו לשר העבודה (פיליפה סיפר לי שבוונצואלה לשר העבודה יש קשר ישיר עם וועדי עובדים, והם מקבלים ממנו גיבוי מלא וכמעט אוטומטי),
ופשוט אמרו לו שזה לא הגיוני שהעסק יהיה שייך לאבא שלי, כי אבא שלי בכלל לא ונצואלני במקור!
הרי אבא שלי הגיע לוונצואלה מפורטוגל רק בגיל 20, והעובדים שלו נולדו בוונצואלה, אז מה פתאום שאבא שלי ינהל עסק וונצואלני אם הוא עצמו לא וונצואלני "טהור"?

ואז הם התחילו לעשות לאבא שלי את המוות.
לאיים עליו, לעקוב אחריו, להמציא סיפורים שהוא מתעלל בעובדים, פשוט שטויות.
למזלנו, שר העבודה הבין שהעסק הזה חשוב מדי בשביל להיות מולאם.
בסה"כ אבא שלי ניהל את העסק בצורה מעולה במשך 40 שנה, והוא מייבא ומייצר ציוד חשוב, ציוד שאפילו הצבא של הקומוניסטים צריך לשימוש יומיומי!

"אז הממשלה אמרה לוועד העובדים שבגלל שזה 'עסק חיוני לשעת חירום לאומי', הוא ימשיך להיות מנוהל בידי אבא שלי.
אבל, הם הגיעו לפשרה עם הוועד:
וועד העובדים ינהל את המפעל עצמו (את הייצור והאריזה של הציוד),
ואבא שלי ימשיך לנהל את המשרד, את ההזמנות ואת הייבוא."

ולאבא שלך היה איך להשפיע על ההחלטה?
"ברור שלא. האמת שהוא שמח על הפשרה הזאת, כי הוא מת מפחד מהוועד.
את צריכה להבין שאלה אנשים מסוכנים.
הם עקבו אחריו, הם עקבו אחריי ואחרי אחים שלי, הם איימו על החיים שלנו.
אני מבטיח לך שאבא שלי לא מת מהסרטן, אלא מהלחץ והדאגות מהמצב של העסק."

• אבא של פיליפה נפטר לפני כשנה מסרטן.
  העסק מחולק היום לשניים:
  יש את המפעל, שמנוהל ע"י הוועד,
  ויש את המשרד שאחראי להזמנות ולייבוא, שמנהל אחיו של פיליפה.

העסק כמובן הצטמצם, ומ-260 מועסקים בתקופות היפות,
כיום מועסקים 50 פועלים בלבד.
פיליפה סיפר לי שאח שלו כמובן לא צריך כ"כ הרבה פועלים, אבל הוא מת מפחד לפטר אותם.

איך העסק ממשיך להרוויח בעצם?
"הוא לא מרוויח. אח שלי שורף את כל החסכונות שהוא צבר ב20 שנים האחרונות."
>אז למה הוא לא סוגר את העסק?
"תראי, קודם כל זה לא פשוט לסגור עסק משפחתי. אנחנו קשורים לעסק הזה, הוא שלנו, ההורים שלי בנו אותו בשתי ידיים.
דבר שני, יש חודשים שבהם העסק לא מפסיד. כמובן שהוא לא מרוויח כי בוונצואלה של היום יום אי אפשר להרוויח, אבל יש חודשים שבהם הצבא קונה הרבה ציוד, והעסק נמצא במצב מאוזן.
ודבר שלישי, אח שלי פוחד לסגור את העסק. לכי תדעי מה הפועלים יעשו לו."

מה לדעתך יקרה אם הוא יסגור את העסק?

"אני יודע בדיוק מה יקרה אם אח שלי יסגור את העסק:
הוועד יפנה לממשלה ויגיד שאח שלי קפיטליסט חזיר שמרשה לעצמו לנהוג במכונית ולגור בדירה יפה, שעה שהוא מפטר עובדים מסכנים שאין להם לאן ללכת.
ואז, או שהממשלה תכריח את אח שלי להמשיך עם העסק ולספוג את ההפסדים,
או שהממשלה לא תתערב, ואח שלי יסגור את העסק, והוועד יעשה לו את המוות.
ושני התסריטים גרועים מאוד."

>>
*על הטרור של הוועדים, אפרט בחלק הבא*
>>

• כאמור, אבא של פיליפה נפטר מסרטן.
  סיפור הפטירה של אביו ממחיש בצורה מדוייקת את המצב המזוויע שוונצואלה נמצאת בו, וכמה אזרחיה אומללים.

"בהתחלה, אבא שלי קיבל כימותרפיה פעמיים בשבוע.
אחר כך הרופאים מרחו אותו ואמרו לו שהם עסוקים מדי, אז שיבוא רק פעם בשבוע.
אחר כך הרופאים מרחו אותו ואמרו לו לבוא פעם בעשרה ימים.
אחר כך, הרופאים פשוט סיפרו לו את האמת, שנגמר להם הכימו, והם לא יכולים לקבל אותו יותר מפעם בשבועיים.
אז אבא שלי הגיע פעם בשבועיים.
בסופו של דבר, הרופאים ביקשו ממנו להגיע רק פעם בשלושה שבועות.

ועדיין, למרות שהוא לא קיבל מספיק טיפולים, אני בטוח שמה שהרג אותו זה המצב במדינה וההתפרקות של העסק שלו.
אבא שלי נפטר לפני שנה בגיל 73.
טסתי לוונצואלה להלוויה, חזרתי מיד לנפאל, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הילדים שלי".

• בוונצואלה פיליפה עבד כטייס בחברת טיסה מקומית, שהפעילה בעיקר טיסות פנים בתוך וונצואלה.

החברה פשטה רגל ב-2007, אחרי שכמובן עברה הלאמה.

בפגישה הראשונה שלנו פיליפה סיפר לי את השם של החברה, הראה לי תמונות שלו מתוך המטוס, הראה לי תמונות שלו על מדי הטייס.
אבל, כפי שכתבתי, בתחילת הפגישה השנייה הוא מיד התחרט וביקש ממני שלא אחשוף כלום.

• משנת 2007, פיליפה עבד קצת בעסק המשפחתי, והרוויח משכורות מאוד נמוכות, כמו כולם בוונצואלה.
  משנת 2013, כשמאדורו עלה לשלטון, המצב נהיה הרבה יותר קשה.
  האוכל נעלם ממדפי החנויות מהר מהרגיל,
  ופיליפה נאלץ לעמוד בתורי האוכל המפורסמים.

הראיתי לו סרטונים ביוטיוב של אזרחים וונצואלנים שעומדים בתור ארוך, תור שלעתים יכול להתפרש על פני קילומטרים ולגזול שעות מחיים של אנשים. אנשים שרק מחכים לקבל אוכל.

ושאלתי אותו:

תגיד פיליפה, יצא לך לעמוד בתורים כאלה, שנמשכו נניח יותר משעה וחצי?
"כל הזמן. תאמיני לי שאם הייתי עומד פחות משעה, זה היה נחשב יום מצויין."

ואז שאלתי אותו, "ותגיד, אתה מכיר אנשים שירדו במשקל?"

(אני בחיים לא אשכח את השניות האלה. את המבט על הפנים שלו למשמע השאלה, את התנוחה שישב בה כשבא לענות לי, ובעיקר לא אשכח את ההרגשה המחורבנת שלא עזבה אותי לשארית הערב. הרגשתי כל כך רע עם עצמי. בשביל מה שאלתי את השאלה הנוראית הזאת? איך העזתי? בשביל מה להכאיב ככה לבנאדם? למה היה דחוף לי להזכיר לו באיזה גיהינום הבן שלו נשאר לחיות?)

אז פיליפה ההמום התפוצץ מצחוק, ממש צחוק גדול ומריר מכל הלב, וענה:
“Are you serious? Every single person in Venezuela lost weight!
Every single one of us!”
כדי להקליל קצת את האווירה, צחקתי איתו שזה לא ממש מדויק,
כי דווקא קיים אזרח וונצואלני אחד שלא ירד במשקל: ניקולאס מאדורו.

עדיין עוברות בי צמרמורות כשאני נזכרת בצחוק הזה…
כי יש לצחוק הזה המון משמעות.

הצחוק הזה מכיל בתוכו כמויות של ייאוש, והבנה עמוקה של עד כמה המצב קטסטרופלי.

קטסטרופלי מספיק כדי שהשאלה שלי "האם אתה מכיר אנשים שירדו במשקל", נשמעה לו תמימה ומנותקת.
'מה, היא רצינית איתי?', הוא בטח חשב לעצמו.

'ברור שאני מכיר אנשים שירדו במשקל, כי כל מי שאני מכיר ירד במשקל. האם לא ברור לה שכל המדינה שלי גוועת ברעב כבר 4 שנים?'

אז עכשיו זה בהחלט ברור, וטרגי ברמות שקשה לי לשאת.

נראה לי שזה מספיק חומר לחלק הראשון. הסיפור של פיליפה עוד ארוך.

 

המשך יבוא.