מיתוס הברונים השודדים בישראל
מאת אנה שנידמן | 11 בספטמבר 2015
במחצית השנה האחרונה הגיע לשיאו "מאבק הגז" שבהובלתו התקשורתית בלט העיתון הכלכלי "דהמרקר". במסגרת עבודת חקר שהוגשה במסגרת הקורס תקשורת ודעת קהל באוניברסיטה העברית ניתחה אנה שנידמן את פירסומי העיתון והסבירה כיצד עורכי TheMarker נוקטים במספר פרקטיקות לעיצוב המסגור בסוגיית הגז בנרטיב בהיר ומוטה.
"המסגור מורכב מנרטיב של אזרחים אשר נשדדים על ידי טייקוני הגז המונעים מתאוות בצע ומקורבים לעטיני השלטון." הסבירה שנידמן, "המסגור מנצל את חוסר ההבנה של הציבור בנושא מורכב ומנסה להשפיע על דעת הקהל, הסבור שיש לו את הזכות לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות בגיבוש המדיניות. על רקע חשש זה, גורלה של מדינת ישראל עלול להיות מוכרע על ידי פופוליזם".
בספרה "כמעיין המתגבר" (עמ' 330) תיארה ראנד את האבטיפוס של מסע הצלב העיתונאי הפופוליסטי בדמותו של ה"באנר": "ה'באנר' יצא למסעי צלב רבים ואמיצים – גם בנושאים שלא היו לו שום מתנגדים. ה"באנר" הוקיע פוליטיקאים, שעה אחת לפני שהופיעו בפני חבר המושבעים הגדול; הוא תקף מונופולים, בשמם של המדוכאים; הוא לעג לעשירים ולמצליחים, לשימחתם של מי שלעולם לא ישיגו את אותם הישגים, הוא הבליט את חיי הזוהר של החברה הגבוהה ופירסם רכילות בנימה קלה של לעג, כך העניק לאיש הקטן סיפוק כפול; הצצה לאולמות הפאר ולחיי הזוהר, בלי שיצטרך לנקות את רגליו בפתח."
"ה'באנר' הורשה למתוח את גבולות האמת והטעם הטוב, אבל לא את גבולות המחשבה של קוראיו. הכותרות השערוריתיות, התמונות הנועזות והתוכן הפשוט הממו את החושים וחדרו למוחו של האדם בלי כל צורך בתהליך ביניים של הנעת גלגלי המוח, בדיוק כמו אוכל שמגיע ישירות אל פי הטבעת, בלי שהוא נדרש להתעכל".
לפניכם מספר קטעים מעבודת החקר שכתבה אנה שנידמן, הציטוטים מהספר "כמעיין המתגבר" נוספו על הטקסט הלקוח מן העבודה. לעיון במסמך המלא ראו כאן.
הבניה של הבסיס המוסרי למסע התעמולה
התקשורת אימצה בחום את הרעיון שהגז שייך לכולנו, למרות שמדובר בשיפוט אידיאולוגי המבוסס על עמדת המתבונן על ציר פוליטי-כלכלי. יש כאן פניה לרגש – תחושת הגזל. גם אם הקורא אינו בקיא בסוגיה ואינו בעל אג'נדה פוליטית, די לומר לו "גונבים ממך" על מנת לגרום לו לעמוד על המשמר, לנקוט עמדה בסוגיה והכי חשוב – לעקוב אחר התפתחות העלילה בסדרת "שוד הגז הגדול" של TheMarker. האסטרטגיה החשובה ביותר בתורת השכנוע היא זיהוי האינטרסים של הקהל, והניסיון לענות עליהם. בכותרת של גיא רולניק, "נתניהו מוליך אתכם שולל. עשרות מיליארדים עלולים להיגזל מאתנו ומילדנו", מעניק רולניק לקורא תחושה שהוא משרת את האינטרסים שלו בכך שהוא מזהיר אותו, לכאורה, מהגזל הגדול.
המסגור התקשורתי של סיפור הגז
כששואלים את האמריקאי מה אתה רוצה והוא משיב לשכן יש אוטו חדש ממש מצוחצח מבריק עם 400 כ"ס ו-600 ק"מ לשעה – אני רוצה אוטו כזה. הצרפתי אומר שלשכן יש מרתף יין עם יינות הכי טובים בעולם – אני רוצה אותו מרתף והבולשביק השיב: לשכן יש פרה גדולה שמנה שנותנת 30 ליטר חלב, אז אני רוצה שהיא תמות. זו הגישה של שלי יחימוביץ', TheMarker, וזהבה גלאון בנושא הכלכלה וגז ספציפי.
בדיחה זו טומנת בחובה התייחסות למקרה של מסגור תקשורתי, כאשר במסגרתה טען יו"ר מפלגת ישראל ביתנו שישנה השתלטות פופוליסטית של השיח הציבורי-כלכלי בנושא הגז הטבעי, מהצד השמאלי במפה הפוליטית-חברתית, בראשות ח"כ שלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה, יו"ר מפלגת מרץ זהבה גלאון, ועיתון TheMarker.
באיזה אופן מעצבת התקשורת את המסגור הנוכחי בסיקור של מאבק הגז ותהליכי גיבוש המתווה בין שותפויות הגז לממשלת ישראל?
העיתון TheMarker משתמש במסגור ברור וחד, הטומן בחובו נרטיב שלפיו עורכי העיתון משמשים ככלבי השמירה של הדמוקרטיה, ומביאים לקורא את כל האמת שהוא צריך לדעת. לכאורה חושף העיתון בפני הקורא את מפת האינטרסים במערך ה"הון שלטון עיתון". הבעיה העולה מכאן היא, שכל ניסיון לדחות את הטענות של העיתונאים ומצדדי המאבק החברתי, נענה בעוינות קשה.[1]
מסגור ההון – שלטון – עיתון של TheMarker
הדיון הציבורי בנוגע למדיניות הגז הטבעי סובל מבלבול בין עובדות לדעות, מדמוניזציה של הצדדים לוויכוח ומפנטזיות פרועות ולא מבוססות בכל הנוגע לתרומה הפוטנציאלית של הגז לאיכות חייהם של אזרחי מדינת ישראל. (אורי כץ, הארץ).
כמו אביגדור ליברמן, המצוטט בתחילת הסקירה, כך גם עיתונאים, כלכלנים, פוליטיקאים, ומומחים בתחום האנרגיה[2] מאמינים כי רוב אמצעי התקשורת נוקטים בטון דמגוגי ומעבירים דיסאינפורמציה תוך ניצול החולשה של צרכני התקשורת, בשל חוסר היכולת שלהם להבין או לעכל מידע מורכב (Jerit et al, 2006). העיתון TheMarkerהוא גוף התקשורת הבולט ביותר בעיצוב נרטיב צבעוני ובולט, אשר נוקט עמדה חד משמעית כנגד "ברוני הגז". אבי בר אלי הוא העיתונאי המוביל את סוגיית הגז ואחד הראשונים אשר החלו לאמץ את הנרטיב, אותו בנו ארגוני המחאה כ"צדק חברתי" ו"מגמה ירוקה" עוד קודם, והלבישו אותו כחלק מהמסגור. אחריו הצטרפו גיא רולניק ואיתן אבריאלי.
שילטון הפופוליזם
"הקוראים קנו לעצמם בקיאות בלי לימודים מפרכים, נעשו מומחים כמעט בחינם, מונו לשופטים בלי שום מאמץ. " "כמעיין המתגבר" , עמ' 69.
בסקר[3]שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, עלה כי 63% אינם מבינים את פרטי ההסכם. גם בחדשות ערוץ 2 נערך סקר[4] לפיו עלה כי 44% מהמשיבים אינם מבינים את פרטי ההסכם ועוד 27% אינם מכירים את ההסכם. לעומת זאת, 35% ממשיבי הסקר חושבים שיש להכריע בסוגיית הגז על ידי משאל עם. נשאלת השאלה, כיצד יתכן שכוח ההצבעה בנושא כה סבוך, הדורש הבנה מקצועית, יוטל על אנשים שלא בקיאים בסוגיית הגז?
כאן טמונה הסכנה של הדמוקרטיה – סכנת עריצות הרוב. גורלה של ישראל עלול להיות מוכרע על ידי פופוליזם.
על כך הגיב קונסטנטין בלוז, סגן יושב ראש רשות הגז הטבעי במשרד האנרגיה, בפייסבוק:
תוצאות משאל העם תלויות ביצירתיות השקרים שיציגו הצדדים. בינתיים 'המתנגדים' מובילים בשקרים באופן מוחלט – הם הצליחו להחדיר לראשם של אזרחים שאילולא תשובה, היו מחלקים להם את כספי הגז ברחובות… כל הנימוקים על זה שהגז מהווה סה"כ 0.5% מהתוצר, שהכנסות בעלי המאגר בתוך חשבון החשמל של אזרח ממוצע הן פחות מ-10% ושעל מנת שלווייתן, תנין וכריש יפותחו ויהיה פיתוח נוסף בתמר, מישהו צריך להשקיע כ-40 מיליארד ש"ח ב-4 השנים הקרובות. ואם המדינה 'תלאים' אותם – אז היא תצטרך להוציא את זה מתקציבי החינוך, הבריאות, הביטחון ועוד. כיוון שאת זה קשה למכור לציבור, אז גם מצדדי המתווה יצטרכו להמציא שקרים משלהם.
כשמדובר בסוגיות מורכבות מדי להבנה עבור צרכן התקשורת הממוצע, הפיתוי עבור עורכי ערוצי התקשורת למסגר לכדי נרטיב רדוד הוא גדול. הבעיה עולה כאשר הנרטיב הזה נתפש כאמת אובייקטיבית אשר דוחה כל ניסיון להציג נרטיב אחר. גם כאן, TheMarker אינו מהסס להשתמש בסקרי דעת קהל על מנת לגזור מכך אמירה על "הון שלטון":
"התשובות השגויות של הציבור לשאלה האם הגז כבר זורם הן ללא ספק תוצאה של המסרים של חברות הגז ושל הפוליטיקאים".
מסקנות ודיון
ההשלכות של הטיית המידע לטובת צד אחד בלבד, כמו בסוגיית הגז, עלולות להיות מסוכנות עבור הליברליזציה של הדמוקרטיה הישראלית, כאשר מן הציבור נמנעים מידע או פרשנות שונה מזו של הזרם המרכזי. אותו הציבור, אשר 35% (לפי מדגם מייצג בסקר של ערוץ 2) ממנו חושב שהוא זה, שאמור להכריע בסוגיית הגז.
קיטוב של קבוצות המתבטאות בהצגת כתבות ונתונים סותרים, מאפשר לצרכני תקשורת להטיל ספק במה שהם קוראים ולהחליט האם הם נמנעים מהבעת דעה, חוקרים את הנתונים בכוחות עצמם (משימה לא פשוטה כלל ועיקר) או בוחרים לנקוט בעמדה על ידי אימוץ הפרשנות של מוביל דעה השייך למחנה האידיאולוגי שלהם, כמו נחמיה שטרסלר עבור אנשי הימין הכלכלי או אור-לי בר לב עבור השמאל. הפתרון מכאן הוא לאמץ ולהשלים עם העובדה שמאחורי כל גוף תקשורת עומדים אינטרסים ויש לאפשר להם חופש ביטוי מלא. לא די להגן על הדמוקרטיה, אלא לשמור עליה כליברלית[5], ולשם כך יש לאפשר תחרות חופשית בין כל ערוצי התקשורת ולהקל על כניסת מתחרים חדשים (בעלי אינטרסים שונים ומגוונים). המטרה בסופו של דבר היא לאפשר פלורליזם בין הדעות, האינטרסים וכלל האליטות השונות – האמת, תהיה אשר תהיה, צפה בתווך של ההתנגשות בין האינטרסים.
[1]אחת הדוגמאות הבולטות מהשיח ברשתות החברתיות היא, שכל מי שמגיב נגד מאבק הגז מתויג מיידית כלוביסט של יצחק תשובה. ראו צילום מסך מהתגובות לפוסט של גיא רולניק בפייסבוק.
[2]אביגדור ליברמן, יוג'ין קנדל, עומר מואב, אורי כץ, נחמיה שטרסלר, אמיר פוסטר, בועז ארד, התנועה הליברלית החדשה, עמירם ברקת, עמית מור, אלכסנדר ורשבסקי, גדעון תדמור, איתן אייזנברג, ועוד.
[3]גודל המדגם הוא כ- 600 איש ואשה וטווח טעות הדגימה הוא כ- 4.5%.
[4]הסקר בוצע על ידי חברה פרטית שנשכרה על ידי חדשות ערוץ 2. גודל המדגם היה 500 איש ואשה וטווח טעות הדגימה הוא כ- 4.5%. ראו תוצאות הסקר בנספח בעמוד 14
[5]דמוקרטיה ליברלית שואפת לתת ביטוי לכל קבוצות המיעוט ולהגן על זכויותיהן ועל צרכיהן מבלי לתת להחלטות הרוב לבוא על חשבון רצונות המיעוט (הייגוהרופ, 2011).
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.