ב-18 באוגוסט פורסמה  במוסף 7 לילות ביקורת על ספרה של איין ראנד "קפיטליזם: האידאל" שיצא בתרגום חדש בעברית. (לרכישה כאן) ביקורת זאת מספקת הצצה מרתקת לשלב שבו פירשה יחימוביץ' באופן מוטעה את רעיונותיה של ראנד, נטשה את החיפוש אחר התשובות לשאלות הקשות ובחרה בתשובות הקונצנזוס הסוציאליסטי אותו היא מובילה עד היום.
המאמר התקבל בתרועות מצד עיתונאים שהתרשמו מכתיבתה. בינהם עודד בן עמי שצייץ כי מדובר ב"מאמר משובח" ומצידו של דן מרגלית שכינה אותו "מאמר מאלף" ואת איין ראנד "נביאת הקפיטליזם הפרוע".

יחימוביץ עצמה הגדילה לעשות ולא רק שטענה כי כי איין ראנד הפכה אותה ל"סוציאל-דמוקרטית"… אלא גם העלתה לאתרה את מאמרה עם דגש על כך כי היתה "קפיטליסטית"…

כותב אורן דואק במייל שהגיע אלינו בעקבות הטור:

"קודם כל, טוב שמרגישים צורך להתייחס לספר. חבל רק שההתייחסות של יחימוביץ' היא גיבוב פופוליסטי של כזבים כלכליים וסילוף עובדות. …"ובכן, כעת לא רק שהקפיטליזם ידוע בהחלט, אלא שכבר נוסה במלוא היקפו ושליטתו". מתי נוסה הקפיטליזם במלוא היקפו? בניו דיל שהיה פאשיזם כלכלי? או אולי עם יצירת מדינת הרווחה?
"מי כן יממן את בית החולים? היד הנעלמה? ומי ישלם לרופא את שכרו? ומי יבנה את בית החולים וירכוש את ה"מיקרוסקופ" המטפורי? ומי יממן מחקר? ומה אם הקלדנית "תנהל את הכנסותיהבאופן מושלם ובלי "לבזבז אותן על מוצרי קוסמטיקה", אבל שכרה לא יספיק לאשפוז ממושך ולטיפול יקר אם חלילה תחלה או תיפצע? ייתנו לה למות?"
יחימוביץ' כנראה מאמינה שהמדינה היא ארגון שיוצר הון. כמובן, שהאמת היא שהכסף של המדינה בא מהאזרחים. המדינה רק מבזבזת אותו, וכפי שמילטון פרידמן לימד אותנו, בצורה הכי פחות אפקטיבית שאפשר. ללא התערבות המדינה בכלכלה, הכסף יבוא מאותו מקום שהוא בא עכשיו–מהאזרחים היצרניים.
אצל יחימוביץ' רק המד
" ינה יכולה לחקור ולהמציא דברים. מי מימן את תומאס אדיסון? כיצד יתכן שהממשל בארה"ב בזבז הון על ניסיון לייצר מטוס, כולל העסקת המומחה מספר אחר בארה"ב לאירודינמיקה, אבל לבסוף היו אלה האחים רייט, יצרני אופניים, שהצליחו במשימה, ללא כל תמיכה ממשלתית?

ולגבי הקלדנית–יחימוביץ' כנראה לא שמעה על ביטוח בריאות פרטי או על צדקה."


את מאמרה של יחימוביץ' ניתן לקרוא כאן. את התגובה שפורסמה בידיעות ב-25 באוגוסט ניתן לקרוא כאן, ובתמונה:

ביחס לשתי הטעויות המרכזיות של יחימוביץ הקלטתי קטע וידאו שליווה תגובה קצה בת כ-200 מלה שהועלתה למוסף ידיעות בשבוע העוקב לפרסום.

ביקורת ראויה נוספת כותב תומר רביד, זוכה תחרות החיבורים של מרכז איין ראנד:

הביקורת של שלי יחמוביץ על Capitalism: the Unknown Ideal מרתקת ומפתיעה משתי בחינות. ראשית, עצם התייחסותה לספר מפתיעה. שלי יחימוביץ קוראת לכל מי שלא תומך בהגדלת הרגולציות באותו קצב בו היא תומכת (למשל נתניהו) "קפיטליסט, ניאו-ליברלי, ביביסטי, תאצ'רסטי, קיצוני משנות ה-80." נוח להתעמת עם אנשים המקבלים את כל העקרונות שלך אך פחות עקביים ממך (ולכן סופם להפסיד בעימות), ולהשתמש בתבוסתם כאיש-קש לאויביך המושבעים. מפתיע ששלי יחימוביץ מוכנה להתעמת עם קפיטליסטית עקבית ובלתי-מתנצלת. אכן, כאשר נכחתי בהרצאתה בטכניון והצגתי שהצגתי את עצמי כ"ניאו-ליברל קיצוני ביביסט תאצ'ריסט ראנדיסט אנרכיסט משנות ה-80" עם שאלה עקרונית, היא לא התירה לי לשאול אותה לטובת שאלות אדמיניסרטיביות בסגנון "האם צריך קודם לשדוד את הגז ואחר כך לתלות את תשובה או שמא קודם לתלות את תשובה ואחר כך לשדוד את הגז."

שנית, מרתק ומפתיע אפילו יותר ששלי יחמוביץ הושפעה בנעוריה מאיין ראנד. שלי יחימוביץ היא הארכי-קולקטיביסטית שקראה לספרה "אנחנו" (לא הרומן הדיסטופי של זמיאטין)—שאמרה ש"זכויות של אני" הן רעיון אגואיסטי ושהזכויות האמיתיות הן "זכויות של אנחנו"—שחושבת שרווח הוא פשע ושיש להגבילו בחוק (הגבלת שכר הבכירים)—ששונאת עשירים ומתנגדת לפעולות המתיישבות עם תפישת עולמה כאשר אלה מתבצעות על ידי עשירים ("יום המעשים הטובים"). איין ראנד קוסמת לנערים רבים שלא מבינים את הגותה שכן אלה טרם דיכאו את חתירתם לאינדיוידואליות, לאידיאלים ולֶאמת. אולם כאשר אלה "מתבגרים" כפי שאוהבים לנסח זאת, הם בדרך כלל הופכים להיות אנשים ממוצעים וחסרי עקרונות שבסך הכל מנסים "לשחות עם הזרם." שלי יחימוביץ, לעומת זאת, היא קולקטיביסטית נחרצת ועקבית למדי, ושיערתי שהיתה כזו מגיל צעיר למדי באותו אופן שראנד ואנוכי היינו בעלי נטיה אינדיוידואליסטית מגיל צעיר למדי.

ממאמרה ניכר כי לא היתה "אובייקטיביסטית" כלשונה שכן לא היתה לה הבנה בסיסית של מהו אובייקטיביזם. האקטים ה"אגואיסטיים" שהיא מתארת שביצעה בהשראת איין ראנד הם הישגים פרודוקטיביים לא בניית גורדי שחקים או התעשרות ממנוע חדשני, אלא גניבת אבוקדו ואי-ניקיון של מגש אוכל שלכלכה. (לשם השוואה, אני בתור עיקרון רוחץ כל כלי ששימש להכנת אוכל עבורי כאשר אני מתארח אצל משפחתי כדי *לא* להיות פרזיט.) איין ראנד הבהירה שאגואיזם אין פירושו סובייקטיביזם ("כל דבר בו אתה חפץ הוא בסדר מתוקף העובדה שאתה חפץ בו"), אלא פעולה ארוכת טווח לטובת חייך שלך. אגואיסט אינו רואה אנשים בתור עבדים שלו, כי הוא מבין שאם יעשה כן יתן פתח לאחרים לראות אותו בתור עבדם ברגע שיהיה להם רובה יותר גדול משלו. ברגע שזה יקרה, פעולותיו יישלטו על ידי הגחמות של אדם אחר—לא משנה כמה הוא יותר רציונלי מהאחרון, פשוט כי יש לו רובה. נראה כי שלי יחימוביץ אינה מבינה את הציטוט המפורסם ביותר ממרד הנפילים אותו טוענת שקראה: "I swear by my life and my love of it that I will never live for the sake of another man, *nor ask another man to live for mine*" (הדגשה שלי).

אז מה "האיר את עיניה" של יחימוביץ? יחימוביץ אומרת ש"הסביבה של[ה], שהייתה אלטרואיסטית שלא מדעת, כן השפיעה עלי[ה]." אמנם גם לא עשתה זו באמצעות שכנוע רעיוני אקטיבי או הפרכת טיעוניה של ראנד, אליהם כלל לא התייחסה במאמר. "לא היה לי כל כך עם מי לדבר על ראנד ועל קרוי . . ." יחימוביץ מתארת את הפידבק השלילי שקיבלה מסביבתה על התנהגות "אגואיסטית" ואת הפידבק החיובי שקיבלה על התנהגות אלטרואיסטית. כלומר: מה שהניע את יחימוביץ "להיגמל מאיין ראנד" לדבריה הוא *קונפורמיזם*. אם היתה מבינה את the Fountainhead שמדווחת שקראה ברמה יותר עמוקה כנראה לא היתה מושפעת ממנו.

הביקורת של יחימוביץ על תוכן הספר דווקא מאכזבת וסטנדרטית למדי. ציפיתי לביקורת חריפה בהרבה שמתעמתת עם העקרונות הבסיסיים של ראנד. במקום זה, יחימוביץ בעיקר מתארת את התדהמה האימוציונלית שלה מרמת העקביות של הקפיטליזם בו ראנד מצודדת: היא נדהמת שהיא לא רואה את אמריקה או את המפלגה הרפובליקנית כקפיטליסטיות (בצדק: הן לא מצהירות על עצמן ככאלה). היא נהדמת לחשוב מה ראנד היתה אומרת על קצבאות נכים, חינוך חינם חובה, רפואה ממשלתית וכו', למרות שמדובר ביישום טריוויאלי למדי של העקרונות בספר.

יחימוביץ טוענת שמאמריה של ראנד אקטואליים ולכן אינם רלוונטיים לתקופתינו, אך לא מבינה שראנד משתמשת באקטואליה רק כדי להמחיש באופן קונקרטי עקרונות כלליים שבשל היותם כלליים רלוונטיים ל*כל* תקופה. קריאה שטחית זו מתבטאת היטב במקטע אותו יחימוביץ מצטטת אודות קצרנית שמבמבזת את כספה על מוצרי קוסמטיקה במקום להשקיעו ברפואה, ובו ראנד טוענת שהשוק חופשי יראה לקצרנית שהתנהגות זו מובילה לתוצאות שליליות, ושאם בכל זאת לא תלמד אין זו אשמתו של אף אדם פרט לאותה קצרנית.

"מעבר לשוביניזם ולהתנשאות על הקלדנית המועדת לפורענות הקוסמטיקה, הטקסט הזה כל כך פשטני ומלא חורים, עד שאת שואלת את עצמך, איך הייתה יכולה הוגת דעות חריפה כמו ראנד לכתוב אותו בכלל. מי כן יממן את בית החולים? היד הנעלמה? ומי ישלם לרופא את שכרו? ומי יבנה את בית החולים וירכוש את ה"מיקרוסקופ" המטפורי? ומי יממן מחקר? ומה אם הקלדנית "תנהל את הכנסותיה" באופן מושלם ובלי "לבזבז אותן על מוצרי קוסמטיקה", אבל שכרה לא יספיק לאשפוז ממושך ולטיפול יקר אם חלילה תחלה או תיפצע? ייתנו לה למות?"

יחימוביץ מתעלמת מהעובדה שהעיקרון חל לא רק לגבי קצרנית ומוצרי קוסמטיקה, אלא *לגבי* כל אדם שדורש שיממנו עבורו *כל* מוצר שאינו מסוגל לממן בעצמו מ*כל* סיבה אפשרית. לאור זאת אירוני למדי שיחימוביץ מאשימה את ראנד ב"פשטנות." אז מי יממן בשוק חופשי בתי חולים?—בדיוק מי שמממן אותם כרגע: אינדיוידואלים. ממשלה אינה מייצרת בתי חולים יש מאין, אלא שודדת כסף מאינדיוידואלים מסוימים ונותנת אותו לאינדיוידואלים אחרים על מנת שיבנו את בית החולים. בשוק חופשי, מחיר נקבע לפי היצע וביקוש, ולכן אם יש מחסור בשירותי רפואה מחירם יתייקר מה שיגרום רק למי שבאמת מוכן לשלם הרבה על שירותי הרפואה המוגבלים לצרוך אותם ובו בעת יתמרץ יזמים להיכנס לשוק ולספק שירותי רפואה נוספים ובכך למנוע את המחסור. כאשר הממשלה שולטת ברפואה, מחיר הרפואה נקבע שרירותית על ידי ביורוקרט, ולכן זה עניין של מזל מי מקבל שירותי רפואה (למשל ניתוח) ומי לא ואנשים גוססים במסדרונות בתי החולים—ממש כמו בישראל כיום.

כמיטב אנשי התעמולה, יחימוביץ מאשימה את ה"רעים" (יהודים, בעלי הון, מהגרים, אימפרייליזם אמריקאי) בכל צרות העולם על אוטומט:

"ובכן, כעת לא רק שהקפיטליזם ידוע בהחלט, אלא שכבר נוסה במלוא היקפו ושליטתו, ובמידה מסוימת גם ננטש. פעם אחת משום שהביא לאי־שוויון הגדול ביותר שידעה האנושות זה מאה שנים ומכך נתפס כמזיק ולא מוסרי, ופעם שנייה דווקא משום שלא סיפק את תאוות הבצע של כוחות ההון. מצד אחד הם היללו את הקפיטליזם, משום שהתנער במוצהר מעקרונות של אחריות חברתית ואיפשר להם לצבור ממון רב, אבל בו־בזמן הם לא ויתרו על הכוח ועל היתרון שמעניקות להם אותן ממשלות ומדינות, שהקפיטליזם בז להן בתצורתו האיין־ראנדית הנקייה, המזוקקת."

יחימוביץ טוענת שהקפיטליזם נוסה במלואו מאז ראנד. אולם העולם המערבי שרוי בכלכלה מעורבת, שהיא מצב לא יציב בו מנסים לערבב בין העקרונות הסותרים של קפיטליזם וסוציאליזם במינונים לא מוגדרים (לא מוגדרים, כי לא נותר עוד עיקרון לא סותר שיגדיר אותם ומכאן לא יציב). התפישה הרווחת היא שקפיטליזם "עובד" אך "לא מוסרי" בעוד שסוציאליזם "מוסרי" אך "לא עובד." ברור שבטווח הארוך אנשים יראו נטיה למה שהם תופשים כ"מוסרי." ואכן, כמות החוקים והרגולציות הגדלה אקספוננציאלית בכל מדינות המערב—כולל ארה"ב—מראה שהעולם נהיה פחות ופחות קפיטליסטי. ליחימוביץ אין תירוץ לאי-הבנה כנה בנושא זה, שכן ראנד מגדירה בבהירות למה מתכוונת בקפיטליזם עוד בפרק הראשון של הספר (מדינה בה יוזמת שימוש בכוח פיסי אסורה בחוק), וברור שאף מדינה בהיסטוריה לא יישמה "קפיטליזם במלואו" (נטול מיסים, רגולציות, חינוך ממשלתי, הגבלות הגירה, צנזורה וכו' וכו' וכו'). כמו כן, "אי-שוויון" הוא מדד לקנאה ותו-לא (הוא לא מודד כמה טוב לאנשים אלא כמה רע לאנשים ביחס לאנשים אחרים), ולכן אינו ביקורת קבילה על קפיטליזם.

"אבל יש דברים שבאמת מסקרן ולא ידוע מה הייתה ראנד אומרת עליהם. לו הייתה יודעת, למשל, שהמתעשרים הגדולים כבר אינם התעשיינים שהיא כה העריצה והיללה את היצרנות ואת התעוזה שלהם, אלא אנשים שלא יצרו ערך מעולם, אלא להפך, השמידו ערך של חברות ועסקו רק בלהטוטים פיננסיים? האם הייתה מגוננת גם על אלה בכל כוחה?"

בניגוד ליחימוביץ, ראנד לא גורסת שעקרונות מוסריים שונים חלים על עשירים ועל עניים. נראה כי יחימוביץ רואה באובייקטיביזם תורה ניטשאנית שרואה בכל מעשה של עשירים מוסרי. זה לא אמור להפתיע את יחימוביץ, כי במרד נפילים רבות מהדמויות העשירות הן שליליות ביותר. אגב, האם יחימוביץ ייצרה בתור פוליטקאית ממונת כספי מיסים יותר מהמנכ"ל הכושל ביותר שתפקידו לחשוב בצורה היסודית והמערכתית ביותר על תפקודה של חברה נתונה?

"מהקפיטליזם היום לא נותרה אלא אוליגרכיה של בעלי הון המזכירה את הפיאודליזם יותר משהיא מזכירה את הקפיטליזם. כלומר, הערך הבסיסי של האובייקטיביזם של איין ראנד – האנוכיות – נשאר על כנו, אבל בדרך רתם לטובתו, באופן אנוכי, דווקא את כל מה שראנד תיעבה וביקשה להשתחרר ממנו: ממשלות, רגולציה, הטבות. אלה דווקא שוכללו וטופחו כדי לשרת אינטרסים של בעלי הון, ולייצר עבורם מציאות."

לבעלי הון אין שום סמכויות פוליטיות; הם אינם מחוקקים חוקים—הסמכות היחידה שלהם היא למכור מוצרים[1]. כיום בעולם המערבי, בעלי הון שנואים בכל צדי המפה (אני מוכן לחפש שחיפוש בגוגל של צירוף המילים "בעלי הון" יניב בעיקר תוצאות שליליות). סיפורי ילדים מציגים עשירים באופן שיטתי בתור רעים, שקרנים, ונצלנים. גם מערכת החוק מענישה עושר: עשירים משלמים לא רק יותר מס משאר האנשים במונחים אבסולוטיים, אלא גם באחוזים ממשכורתם (מס "פרוגרסיבי"). לא ברור באיזה עולם יחימוביץ חיה כששהיא טוענת שבעלי הון שולטים בעולם.

[1] אכן, ישנם עשירים שמשתפים פעולה עם סמכויות כוחניות של הממשלה, תומכים בהן ואף צוברים עושר בזכותן. לא ברור איך זה שונה מהותית מאנשים שאינם עשירים שעושים את אותו דבר בדיוק.

הוספת תגובה