סילארד, איינשטיין, איין ראנד ופצצת האטום

ב-6 באוגוסט 1945,  לפני 73 שנים, הוטלה פצצת האטום על הירושימה. זה היה השימוש המבצעי הראשון בנשק גרעיני. שלושה ימים אחר כך, הוטלה הפצצה על נגסאקי. שישה ימים לאחר הטלת הפצצה, הודיע קיסר יפן על כניעה ללא תנאי. המהלך הזה הוביל לסיומה הרשמי של מלחמת העולם השנייה.
הסיפור הגדול שמאחורי הפצצה הוא סיפורם של אנשי המחשבה, המדענים והיזמים שנמלטו מאימת העריצות והיו תורמים המרכזיים לכך שארה"ב ניצחה במרוץ לפצצת האטום.
לאחר המלחמה החלו אולפני ואליס ואולפני MGM  במרוץ נוסף, הפעם להפקת סרט על פרויקט בניית הפצצה. איין ראנד הוזמנה לכתוב תסריט לאחד הסרטים האלה, הסרט "סודי ביותר". הסרט אמנם נגנז אך הרעיונות והמחקר שערכה ראנד לשם הכנתו מצאו את מקומם בספרה "מרד הנפילים".

המכתב ששינה את ההיסטוריה

אחת מאבני הדרך ההיסטוריות במרוץ לייצור הפצצה האטומית מערבת דווקא את מי שהיה לכאורה פחות צפוי להיות מעורב בו בשל נטיותיו הפצפיסטיות, אלברט איינשטיין.

ב-2 באוגוסט 1939 חתם איינשטיין על מכתב לנשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רווזוולט ובו תוארה סכנת הנשק הגרעיני והובע החשש מפני הסכנה שגרמניה הנאצית תתקדם לכיוון פיתוחו. המכתב אותו כתב בעיקר לאו סילארד מתאר בפני רוזוולט את עבודתם של אנריקו פארמי ושל סילארד  עצמו שרשמו כבר פטנט משותף ל"כור נויטרונים". אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר היו שותפים להתייעצות שהובילה למכתב. איינשטיין, בזכות יוקרתו הבינלאומית הרבה ופרסומו, היה האיש המתאים להתריע בפני נשיא ארה"ב והממשל על הסכנה הצפויה אם גרמניה הנאצית תשיג פצצת גרעין.

במכתב מסביר איינשטיין לרוזוולט את משמעות התגליות:
"הדבר יאפשר לייצר תגובת שרשרת גרעינית במאסה גדולה של אורניום, בה כמות כוח  גדולה ורכיב דמויי-רדיום בהיקף גדול ייווצרו.  … תופעה חדשה זאת תוביל גם לבניית פצצות, וניתן להעריך – אם כי בפחות וודאות – כי פצצות בעוצמות אדירות מסוג חדש זה ייבנו. פצצה בודדה מסוג זה, שתובל על ידי  ספינה ותתפוצץ בנמל, יכולה להרוס את כל הנמל יחד עם האזורים הסובבים אותו."

המכתב מסב את תשומת ליבו של רוזוולט לכך שמחצבי אורניום זמינים לגרמניה הנאצית דרך השתלטותה על צ'כוסלובקיה שהייתה ספקית האורניום המובילה באירופה מאז 1946, ומציין בפני הנשיא את העובדה שגרמניה הנאצית שהשתלטה על המכרות בצ'כוסלובקיה הפסיקה למכור את המחצב ואוגרת את האורניום במקביל למאמצים לקדם עבודה בנושא האורניום במכון מחקר בברלין.

"לאור מצב זה", ממשיך המכתב, "…רצוי להקים קשר קבוע של הממשל עם קבוצה של פיזיקאים העובדים על תגובות שרשרת בארה"ב".

המכתב מפרט את תפקיד הממשל בקידום המחקר ובשחרורו ממגבלות של תקציבים והרחבת התשתיות, וממליץ על גיוס כספים מתורמים פרטיים ושיתוף המגזר התעשייתי והיצרני הפרטי על מנת לקדם את הפרוייקט.

במכתב זה הובילו סילארד, טלר, ויגנר ואיינשטיין לכניסה לפרוייקט הגרעין האמריקאי (המועצה המייעצת בנושא אורניום הוקמה על ידי רווזוולט באוקטובר של אותה שנה והשתתפו בה סילארד, טלר וויגנר). קשה להעריך מה היה קורה אילולא הצליחו אנשי המחשבה הגאונים להימלט מהעריצויות באירופה (בינהם: אלברט איינשטיין, לאו סילארד, הנס בטה, וון ניומן, אדוארד טלר, גיימס פרנק ואחרים) ופעלו עם הממשל בארה"ב ובריטניה על מנת להבטיח את הצלחתה של ארה"ב במירוץ לפצצה הגרעינית ולהצלת העולם החופשי.

ראוי לציין בהקשר זה כי סילארד, שהיה יהודי, היה שותף  להקמה של "המועצה לסיוע אקדמי", מערכת הצלה עצומה שסייעה לאלפי מדענים נמלטים לבנות את חייהם ולהמשיך בעבודתם במדינות חופשיות. נאומו האחרון של איינשטיין באירופה לפני יציאתו לארה"ב (אוקטובר 1933) היה בפני כינוס של המועצה בו נכחו עשרת אלפים איש ב"אלברט הול" ובו עודד את הקהל "להתנגדות לכוחות המאיימים לדכא את החירות האינטלקטואלית והאישית".

איין ראנד והתסריט ל"סודי ביותר"

בשנת 1944 איין ראנד עבדה עם האל ואליס בכתיבת סדרה של תסריטים. האל ואליס, הוא המפיק של הסרט המצליח "קזבלנקה". בשלהי שנת 1945 הציע ואליס לראנד לכתוב תסריט מקורי על פיתוח הפצצה הגרעינית. למרות שראנד הייתה מעוניינת בפרויקט, היא הביעה התנגדות:
"אמרתי לו שלא אסכים לכך משום שככל הנראה לא נסכים פוליטית… ציינתי כי לא אוכל לקחת משימה כזאת אלא אם יהיה לנו הסכם כי לא ייכנס לסרט דבר שמתנגש עם הרעיונות הפוליטיים שלי; אם הוא מוכן להסכים לכך אכתוב את התסריט".

ראנד התייחסה לפרויקט הזה ברצינות עצומה והעניקה לו כובד משקל. כהכנה לתסריט היא כתבה מזכר שמסביר את הרעיונות שמונחים ביסודו. כותרת המזכר הייתה: "ניתוח הגישה הראויה לסרט בנושא הפצצה האטומית". המזכר הוגש כמסמך סודי לוואליס.

לאחר קבלת המזכר, הסכים ואליס לגישתה של ראנד, והיא החלה במחקר ובכתיבה וראיינה כמה אנשי מפתח בפרויקט מנהטן, בהם ד"ר רוברט אופנהיימר, המנהל המדעי של הפרויקט. הרישומים שערכה ראנד פורסמו בספר "Journals of Ayn Rand".

הפצצה האטומית והסכנה המאיימת על העולם

ראנד זיהתה כי הנושא יכול להיות הישג עצום או "פשע מוסרי", וכי יש לגשת אליו במיטב התבונה, ההוגנות והאחריות, כפי שאדם ניגש ל"יום הדין" – משום שזה מה שהנושא מייצג למעשה.

בסעיף 1 במזכר מסבירה ראנד לוואליס את הסיכון שמציבה הפצצה הגרעינית בפני המין האנושי כנשק השמדה המוני.

כאשר מתקיים נשק כזה בתקופה שבה בני אדם ואומות מכוונות לנתיב של הרס היא עלולה למחות את המין האנושי.

מה הוא הרעיון המסוכן המוביל את העולם לאבדון? שואלת ראנד במזכר ועונה: סטאטיזם.

"סטאטיזם אינו רק סוכני גסטאפו המתרוצצים סביב ויורים בנשים וילדים. זאת התוצאה הסופית של הסטאטיזם, לא הסיבה; אחד הביטויים לכך, לא המהות. המהות של הסטאטיזם היא הרעיון כי הממשלה צריכה להיות כל-יכולה וחייבת לשלוט על קיומם של אנשים.

יש צורות וואריאציות שונות של הרעיון, אך כל ההבדלים אינם אלא קישוטים. אנו שומעים גיבובים של שטויות שטחיות על הבדלים בין סטאטיזם "טוב" וסטאטיזם "רע", על ההבדלים בין "גזע ארי" לבין "פרולטריון", "למען מטרות אנוכיות" או "למען מטרות לא אנוכיות", שליטה "על ידי העשירים" או "על ידי העניים" – וכל זה אינו אלא שטויות ילדותיות. הרעיון הבסיסי – של ממשלה כל יכולה – הוא אותו דבר בכל התאוריות הללו. ובפועל אנו רואים כי התוצאות הן אותן תוצאות בדיוק תחת כולן. ולא רק תחת הגרסאות המודרניות של הסטאטיזם אלא גם תחת כל הגרסאות שהתקיימו לאורך ההיסטוריה.

כעת, בימינו, הנושא המרכזי בעולם – העימות הקריטי – הוא בין סטאטיזם וחירות. ובאופן מדויק: בין ממשלות כל יכולות ובין יוזמה חופשית."

על העימות בין יצרנות ויוזמה חופשית פירטה ראנד בהמשך המזכר וציינה:

"וכעת מה באשר למלחמה האחרונה? מי פתח בה? השותפות של שני דיקטטורים – היטלר וסטאלין. בחן את הנקודה המשמעותית ביותר: האסטרטגיה האמריקאית-בריטית לאורך כל המלחמה הייתה להרוס את מרכזי הייצור של האוייב ולשתקו – משום שאמריקה ובריטניה לא נלחמו למען הבזיזה, לא היה להם דבר להרוויח ממלחמה, הן היו אומות יצרניות ורק הגנו על עצמן. האם זאת הייתה האסטרטגיה של גרמניה ורוסיה? לא. כאשר גרמניה פלשה לאירופה היא נזהרה להימנע מפגיעה במרכזים תעשייתיים, על מנת להשתלט עליהם ללא פגע, ולבזוז את המכונות התעשייתיות ולהובילן לגרמניה. ורוסיה פעלה בדיוק באותה צורה בעת שכבשה את גרמניה – והיא עדיין עושה זאת."

המסר של איין ראנד

"בני האדם צריכים להיות חופשיים או להיכחד" כתבה ראנד במזכר, והבהירה, להיות חופשי משמעו חופשי מכפייה; משמעותו חירות משלטון באמצעות איום בכוח; משמעותו חופשי משליטה ממשלתית בייצור. פצצת האטום הובילה למיקוד דעת הקהל והדיון הציבורי במשמעותה ובכיוונים שאליהם צריכה האנושות להתקדם, והסטאטיסטים כבר מפיקים הון תעמולתי ממנה כשהם זועקים כי עלינו להגדיל את הסטאטיזם ולהפכו ליותר גדול ויותר משופר למען השלום וההרמוניה. אולם הרמוניה אינה מושגת באמצעות כוח. אחווה אינה מושגת דרך כפייה. ושלום אינו מושג על ידי התרפסות.

"הרמוניה, אחווה ושלום יכולים להיות מושגים רק באופן וולנטרי – או כלל לא. רק אנשים חופשיים הם שוחרי שלום. כאשר אנו זקוקים לשלום באופן נואש כמו היום, עלינו להשיג חירות".

"כל ההיסטוריה של הפצצה האטומית היא דוגמה ברורה של הטיעון למען היוזמה החופשית. יהיה מפלצתי לא להתחשב בשיעור זה, להתעלם ממנו או לעוותו על מנת להציג את ההיפך המוחלט". כתבה ראנד.

ברשימות לתסריט שחיברה ציינה ראנד: "האנשים שדיקטטורות זקוקת להם ביותר על מנת לשלוט (אם ברצונם להשיג כוח אמיתי) הם הראשונים שהופכים לאוייבים המרים של הדיקטטורה (פרמי, איינשטיין) – מעצם המהות והטבע של הדיקטטורה".

התסריט, הסרט ומרד הנפילים

ראנד המשיכה לפתח את הנושא המרכזי של הסרט ונפגשה פעמיים עם אופנהיימר שסיפר לה על תהליך גיוס המדענים לפרויקט ואופי שיתוף הפעולה בו. ברשימות שערכה ראנד בעקבות הראיון ב-8 בינואר 1946 ציינה: "הם שמרו את הפרויקט בסודיות ללא חוקים – פשוט מעצם העובדה שעבדו על פי העיקרון לשמור את הפרויקט בסודיות".

מתוך הראיון עם אופנהיימר עלה גם כי אנריקו פרמי שניצל את קבלת פרס הנובל בשבדיה בשנת 1938 על מנת להימלט מאיטליה הפאשיסטית (והיה נשוי ליהודיה) תרם תרומה משמעותית לפרויקט.
לפי בקשה מיוחדת של פרמי מד"ר קיינס שעבד בצוות של ריצ'ארד פיימן, עימו שוחחה ראנד, ערך קיינס חישובים לגבי הסכנה שכדור הארץ יתפוצץ. 100 טונות של TNT שימשו לבחון את הציוד חודשים ספורים לפני ביצוע הניסוי האטומי.

מראיון שערכה ראנד עם גנרל לסלי גרובס, שהיה האחראי הישיר על פעילותו של אופנהיימר, היא מציינת ברשימותיה: "איש לא נתן פקודות בלוס אלמוס". ולאחר שנים היא סיפרה על המפגש עמו: "שאלתי אותו אם המדענים עבדו תחת פקודות. הוא הביט בי בדרך שבה הדמויות הטובות ביותר שלי היו מביטות ואמר בטון מתרעם: 'איש מעולם לא נתן פקודה בלוס אלמוס'".
ברישומיה כתבה ראנד: "הם עשו דברים שהם לא רצו לעשות – רק משום שהבינו את ההכרח".

השיחות עם אופנהיימר אמנם לא הבשילו לדמות בסרט אך שימשו את ראנד כמודל לדמותו של רוברט סטאדלר ב"מרד הנפילים". בראיון בשנת 1961 סיפרה ראנד: "אופנהיימר שימש מודל לדמותו של סטאדלר במחשבתי, וזאת גם הסיבה לכך שבחרתי בשמו הפרטי רוברט. זהו הטיפוס שאופנהיימר הקרין – תבונה עצומה, מרירות כלשהי, אך מאוד ג'נטלמני ואקדמאי, ומעט מנותק מהעולם, אפילו משרדו היה מה שתיארתי עבור סטאדלר – פשטות כמעט ראוותנית".

סוף דבר

הסרט לא הופק. כאשר החל ואליס בפרויקט גילה כי MGM כבר עובדים על סרט משלהם על הפצצה. לאחר שראנד השלימה שליש מהתסריט מכר ואליס את הזכויות לעבודתה ל-MGM. אך הסתבר כי MGM  רכשו את התסריט על מנת למנוע תחרות עם הסרט שלהם. ראנד הפסיקה לעבוד על התסריט ב-1946 והחלה להקדיש את כל זמנה לכתיבת "מרד הנפילים".

ברשימותיה לתסריט מתואר סוף הסרט שלא בא לעולם. בתמונת הסיום מטיילים אופנהיימר וג'ון (הגיבור אותו מלווה הסרט) סביב לוס אלמוס. אופנהיימר מספר לג'ון כי ההישג לא היה מקרי – רק אנשים חופשיים המשתפים פעולה מרצון מסוגלים לעשות זאת – כל עוד הם חופשיים. התשובה שיצרה ראנד עבור גיבורה היתה: "האדם יכול לרתום את היקום – אך איש אינו יכול לרתום את האדם".

 

לקריאה נוספת:

"מתנות מן השמים": המשמעות של הניצחון האמריקאי על יפן, 1945 מאת ד"ר ג'ון לואיס, ג'ון לואיס (באתר אנכי)
היומנים של איין ראנד, ד"ר לאונרד פייקוף, דיוויד הרימן (אמזון)