המכתב הפתוח של שירין עבאדי

מכתב גלוי שפרסמה ב-12 בפברואר, כלת פרס נובל לשלום, עורכת הדין ופעילת זכויות האדם שירין עבאדי, לרגל יום השנה ה-41 לניצחון המהפכה באיראן. עבאדי היגרה לבריטניה לאחר הבחירות לנשיאות איראן בשנת 2009, בעקבות גל הרדיפה הקשה נגד מבקרי המשטר.
את המכתב תרגמה אורלי נוי והוא הופיע במקור בפרסית באתר balatarin.

"אני כותבת את המכתב הזה בפברואר 2020, 41 שנים אחרי המהפכה שחוללנו בני דורי ואני, אל בנותיי ובני ובנות דורן, בתקווה שתסלחו לנו על הטעות שעשינו.
סלחו לנו על שהרסנו את עולמכם, זאת לא היתה כוונתנו.
רצינו לבנות עולם טוב יותר משהיה, עבורנו ועבורכם, אבל הלכנו בדרך שגויה. הלכנו אחרי מנהיג חדש ובלתי מוכר, מנהיג שמבלי להכיר אותו לאשורו, מבלי לקרוא אפילו ספר אחד שלו או לשמוע את דבריו במסגרת דיון חופשי, הלכנו אחריו מיליוני איראנים וצעקנו סיסמאות של "יחי פלוני" ו"מוות לאלמוני". אולי אם היה לנו את חופש הביטוי והיינו יכולים לקרוא את כתביו של רוחוללה חומייני, אם היו מזמינים אותו לדיון פתוח בכלי התקשורת, אם היה חופש פעילות פוליטית לדעות ומפלגות שונות, הסיסמה "מוות לשאה" לא היתה הופכת לשגורה כל כך. אולי אם פלגים פוליטיים שונים היו יכולים לפעול בגלוי, לא היינו משתרכים בצורה מסוכנת כל כך אחרי מנהיג שלא באמת הכרנו.
כשאני מביטה כיום לאחור, אני ערה לכך שהמהפכה התרחשה לפני שהבשיל זמנה. הזמן של הרפורמות האלה שמדברים עליהן כה רבות בשנים האחרונות היה אז, לפני 41 שנים. במיוחד בהתחשב במחלתו של השאה, שהוא עצמו היה מודע לה אז, ולאור דמותו של שאהפור בחתיאר שהרקורד הפטריוטי שלו היה ידוע לכולם, היינו צריכים לפעול למען הרפורמות האלה במקום ללכת אחרי חומייני. לא היתה לנו השהות להכיר אותו. הנחנו שמנהיג דת בלבוש מסורתי ראוי לאמון כי הוא לא משקר. חשבנו שחומייני לא אמור להתערב בעולם הגשמי והפוליטי שלנו, כי ככה הוא עצמו אמר.
ואז הכל עבר לשליטתו. אני זוכרת איך היינו מחכים לשמוע את גילויי הדעת שלו ברדיו בי.בי.סי. וכשהוא היה מורה לצאת לרחובות בשעה הזאת והזאת, היינו מקשיבים. וכשהשאה היה מתלונן שהבי.בי.סי מתערב בענייניה הפנימיים של איראן ומשרת את המהפכנים, תשובתו המשכנעת לחלוטין של הבי.בי.סי היתה אנחנו מסקרים את שני הצדדים – גם את החדשות וההודעות של השאה, וגם אלה של מתנגדיו. על כל פנים, מה שקרה זה שרבבות אנשים כמונו היו מצמידים בכל ערב את האוזן למקלט הרדיו כדי לשמוע את ההודעות של חומייני ולתכנן לפיהן את יום המחר.
אני לא משחזרת כעת את הזיכרונות האלה כדי להפיל את האשמה על מישהו אחר, כמו למשל על שידורי הרדיו בשפה הפרסית. האשמה כולה עלינו, שהצבענו עבור משטר שעל טיבו לא ידענו דבר. שלא דרשנו לקיים דו שיח במקום להאזין פסיבית לנאומים של שחקן יחיד. אולי אם היו מדפיסים ומפרסמים את הספרים שלו באיראן והם היו בהישג ידו של הציבור, מיליוני אנשים לא היו הולכים אחריו עיוורים ורואים את דמותו משתקפת בלילה בירח.
אך מה שלא היה צריך לקרות קרה, והגענו לימים החשוכים האלה שבהם איראן הנהדרת מתאבלת על צעירים רבים כל כך שהקריבו את חייהם במהלך השנים למען החירות כדי לכפר על חטאי הדור שלי. ימים בהם צעירים רוכשים השכלה בדי עמל ומתוך תשוקה, אבל מולדתם לא יכולה להציע להם את העתיד שלו הם מקווים. אלפי צעירים איראנים עזבו בדמעות את משפחתם ואת ביתם בחיפוש אחר עבודה וחופש והלכו לרדוף אחרי החלומות שלהם באמריקה ובאירופה, ולקחו חלק בשגשוגן של ארצות זרות. כי במולדת שלהם לא היה להם מקום. מדינה שכמו הצטמקה בשחיתותה למימדים של שבט אחד, ומי שנותר מחוץ למעגל השבט הזה אין לו כל תקווה לקידום או חיים בכבוד.
אותו חומייני שבעת שהותו בפריז דיבר על חופש לכולם, ברגע שכף רגלו דרכה באיראן, רק שבועות ספורים אחרי המהפכה, אמר שנשים שעובדות במשרדי ממשלה ובשירות הציבורי חייבות לכסות את ראשן. באותו היום הבנתי שגם איש דת יכול לשקר, גם מנהיג רוחני יכול להוליך שולל. זה היה היום שדרכי נפרדה מהמהפכה וממנהיגה.
המהפכה הזו היא שגזלה ממני, כאישה, את הזכות לכהן כשופטת, מה שרק חידד אצלי את ההבנה שמהפכה כזאת לעולם לא תוכל להבטיח את השוויון והזכויות שלי כאישה. אבל ההתנתקות מהמהפכה היוותה עבורי הזדמנות חדשה ופתחה בפניי אופקים חדשים. כדי להקל על הבושה שחשתי, התחלתי להתמקד אט אט בהגנה על הקורבנות של הפרות זכויות האדם כעורכת דין. שילמתי מחיר כבד על הבחירה הזו, אבל עלי לומר בכנות שלמרות כל מה שעשיתי כדי לכפר על חטאי העבר ועל אף המחיר הכבד ששילמתי כל כך, אני עדיין מרגישה שיש לי חוב גדול לדור הצעיר, הדור שמולדתו חרבה בגלל טעויות הדור שלי.
היום הוא יום השנה ה-41 לאותו כאב. אחרי המהפכה הפכתי לאם. ידעתי שכאשר הן תגדלנה, יום אחד הן תעמתנה אותי עם השאלה הזו – למה לקחתי חלק במהפכה שהיתה בפועל הרס העתיד. כשאני חושבת על העבר, אני מרגישה בושה גדולה מול הדור הצעיר. דור שהיה ראוי לקבל מדינה משגשגת, ולא קיבל. אני מרגישה חובה להתנצל בפניהם. סלחו לנו. היינו צריכים לפקוח עיניים לרווחה. היינו צריכים לבחור אחרת".