אפולו ודיוניסוס מאת איין ראנד

אפולו ודיוניסוס 

מאת איין ראנד

המאמר פורסם בספר The new left: The Anti-Industrial Revolution לאחר הופעתו בניוזלטר של איין ראנד "האובייקטיביסט" בדצמבר 1969 ובינואר 1970.

להאזנה להרצאתה המלאה של איין ראנד כפי שניתנה במקור ולקטע השאלות והתשובות באתר מכון איין ראנד – הקליקו כאן. התמונה  Heroes by Bryan Larsen

ב-15 באגוסט 1969 התכנסו 300,000 אנשים מכל רחבי הארץ בבית-אל שבמדינת ניו-יורק בקרבת העיירה וודסטוק על מנת לחזות בפסטיבל מוסיקת רוק. 

שני מאורעות אלו היו חדשות, לא תיאוריה פילוסופית. אלא היו עובדות מקיומנו האקטואלי, מסוג העובדות אשר – הן על פי פילוסופים מודרניים והן על פי אנשי עסקים מעשיים – אין לפילוסופיה עימם ולא כלום.

אך אם חשוב לך להבין את משמעותם של שני אירועים אלו, לתפוש את שורשיהם ואת תוצאותיהם, עליך להבין את כוחה של הפילוסופיה וללמוד להכיר את האופנים המיוחדים בהם מופיעים הפשטים פילוסופיים בקיומנו הממשי.

הנושא, במקרה זה, הוא ההפרדה המוצהרת של שכל נגד רגש.

הפרדה זאת הוצגה בגירסאות רבות בהיסטוריה של הפילוסופיה אבל הכרזתה הצחה, הססגונית ביותר ניתנה על ידי פרידריך ניטשה ב"לידת הטרגדיה מנשמת המוסיקה". ניטשה טוען כי הוא מבחין בשני רכיבים מנוגדים בטרגדיות היווניות אותם ראה כעקרונות מטאפיסיים הטבועים בטבע המציאות: הוא קרא להם על שם שני אלים יווניים: אפולו, אל האור ודיוניסוס, אל היין. אפולו, במטאפיסיקה של ניטשה, הוא סמל היופי, הסדר, החכמה והיעילות (אם כי ניטשה הוא דו-משמעי ביחס לאחרון) כלומר: סמל השכל. דיוניסוס הוא סמל השכרות, או, ליתר דיוק, ניטשה קורא שכרות לזיהויו את מה שמסמל דיוניסוס: רגשות פראיים, פרימיטיביים, אורגיית הנאה, הרכיב האפל, הפראי, הבלתי-מובן באדם – כלומר: סמל הרגש.

אפולו, על פי ניטשה, הוא מרכיב הכרחי אך בלתי-אמין ולכן מדריך נחות לקיום, הנותן לאדם תמונה שטחית של המציאות: את האשלייה של עולם מסודר. דיוניסוס הוא הרוח החופשית, המשוחררת, המציעה לאדם – באמצעות אינטואיציה מיסתורית המתעוררת על ידי יין וסמים – מראה עמוק יותר מכל סוג של מציאות ולכן הוא נעלה יותר. בנוסף לכך – מה שמציין שניטשה ידע בדיוק על מה הוא מדבר, למרות שבחר לבטא זאת באופן דיוניסוסי שיכור ובטוח – מייצג אפולו את עיקרון האינדיבידואליות בעוד שדיוניסוס מוביל את האדם "אל שיכחה עצמית מוחלטת" ואל מיזוג עם אחדות הטבע. (אלו אשר בקריאה שטחית מקבלים את ניטשה כמטיף לאינדיבידואליזם, שימו לב בבקשה).

כל הנאמר עד כאן הוא נכון: השכל הוא אכן כושרו של האינדיבידואל המופעל באופן אינדיבידואלי: ורק רגשות אפלים, אי רציונליים הם המוחים את השפעת שכלו של האדם, היכולים לגרום לו להיטשטש, להתמזג ולהתמוסס בתוך המון או שבט. אנו יכולים לקבל את סמליו של ניטשה אבל לא את הערכתו את הערכים המתאימים להם ולא את הכורח המטפיסי שבהפרדת שכל-רגש.

אין זה נכון כי השכל והרגש הם ניגודים שאינם מתיישבים זה עם זה או שרגשות הם אלמנט פראי, בלתי ניתן לידיעה או להסבר. זהו מה שרגשות הופכים לגבי אלו שאינם דואגים לדעת מה הם מרגישים, המנסים לשעבד את שכלם לרגשותיהם. לכל גרסה של נסיונות אלו – כמו גם לתוצאותיהם – דמותו של דיוניסוס היא סמל מתאים.

דמויות סמליות הן נספח בעל ערך לפילוסופיה: הן עוזרות לאדם לפרש ולזכור את המשמעות היסודית של נושאים מסובכים. אפולו ודיוניסוס מיצגים את הקונפליקט היסודי של דורנו. ולאלו המנסים להתיחס אליהם כאל הפשטים מרחפים הציעה המציאות שתי המחזות ספרותיות מושלמות של שני סמלים מופשטים אלו: בקייפ-קנדי ובוודסטוק.  הם היו מושלמים מכל הבחינות הנדרשות מספרות רצינית: הם המחישו את עיקרי שתי העקרונות המעורבים בפעולתם בצורה טהורה, קיצונית, מבודדת. העובדה שספינת החלל נקראה "אפולו" היא רק צירוף-מקרים אבל צירוף-מקרים מועיל.

אם ברצונך לדעת בשלמות את משמעותו של הניגוד של שכל כנגד רגש אי רציונלי – בעובדות, במציאות עלי אדמות – זכור שני מאורעות אלו: המשמעות היא "אפולו 11" כנגד פסטיבל וודסטוק. זכור גם שאתה נדרש לבחור בין השניים – ושכל משקלה של התרבות בת-זמננו מופעל על מנת לדחוף אותך לצידו ולתוכו של רגש וודסטוק. 

במאמרי "אפולו 11" (האובייקטיביסט, ספטמבר 1969) דנתי במשמעותה ובגדולתה של הנחיתה על הירח "איש לא יכול לפקפק שחזינו בהישגו של האדם ויכלתו כיצור רציונלי – הישג של שכל, של הגיון, של מתמטיקה, של הקדשה טוטאלית למוחלטות המציאות… החמקן המובהק ביותר בקהל העולמי לא יכול היה להתחמק מן העובדה ש… שום רגשות, משאלות, רצונות, אינסטינקטים או "התנייה" מוצלחת… לא יכלו להשיג מעשה רב ערך זה שאין ערוך לו – שצפינו בהמחשה הממשית של כושר אחד ויחיד באדם: הרציונליות שלו."

אלו היו המשמעות והמניע של התגובה הניצחת הכלל עולמית לאפולו 11 באם ההמונים המריעים היו מודעים לכך או לא – ורובם לא היו. זו הייתה תגובתם של אנשים מורעבים למראה הישג, למראה אדם כגיבור.

היה זה המניע שמשך מיליון אנשים לקייפ קנדי, לשילוח. אנשים אלו לא היו אספסוף גועש ולא המון מאורגן: הם לא הרסו את ישובי פלורידה, הם לא בזזו את איזורי הכפר, הם לא השליכו עצמם כשודדים מייבבים לרחמי קורבנותיהם. הם לא יצרו שום קרבנות.הם באו כפרטים אחראיים המסוגלים לתכנן מראש את המציאות של יומים-שלושה ולספק את צרכיהם. אלה היו אנשים מכל הגילים, הדתות, הצבעים, הרמות החינוכיות והמעמדות הכלכליים. הם התגוררו ולנו באוהלים או במכוניותיהם, כמה מהם במשך כמה ימים, באי-נוחיות רבה ובחום בלתי-נסבל. הם עשו זאת בקלות, בעליזות, בשמחה: הם הפגינו רגש כללי של רצון טוב מלא אמון, את הקשר של התלהבות משותפת: הם יצרו חיזיון פומבי של פרטיות אחראית והם עזבו כפי שבאו, ללא שירותיהם של סוכני שיווק בעיתונות.

התיאור הטוב ביותר של הרגשה כללית זאת ניתן לי על ידי אישה צעירה ואנטלגנטית מבין מכרי. היא הלכה לראות את מצעד האסטרונאוטים בשובם לניו-יורק. היא עמדה למשך כמה רגעים קצרים בפינת הרחוב והניפה ידיה לעברם בחולפם על פניה. "זה היה כה נפלא" אמרה לי, "האנשים לא רצו לעזוב אחרי שהמצעד עבר. הם רק עמדו שם, מדברים עליו – משוחחים אל זרים – ומחייכים. זה היה כה נפלא לחוש פעם שאנשים אינם מרושעים כי אין צורך לחשוד בהם, שיש בנו משהו טוב משותף."

זאת היא תמציתה של הרגשה אמיתית של אחווה אנושית: אחוות הערכים. זאת היא הצורה האותנטית היחידה לאחדות בין אנשים – ורק ערכים יכולים להשיג זאת.

למעשה לא היתה בעיתונות כל הערה לגבי משמעות התגובה הכללית ל"אפולו 11". ההערות ברובן היו שטחיות, כלאחר יד, בעיקר סטאטיסיטיות. היתה התפרצות קצרה של שטויות  אודות "אחדות" כאילו היתה איזו שהיא ראשוניות רגשית  מסתורית וחסרת-סיבה – בצירוף הצעות לגבי הפניית אחדות זאת למטרות מעוררות השראה כמו מסעות-צלב נגד העוני, זיהום האויר, זיהום הסביבה ואפילו התחבורה העירונית. אחר-כך נזנח הנושא וסיפורה של "אפולו 11" נותר כחסר חשיבות נוספת.

אחד הפרדוכסים של זמננו הוא העובדה שהאינטלקטואלים, הפוליטיקאים וכל הקולות המגוונים שחונקים כאסטמה את גרון התקשורת שלנו מעולם לא שתקו או גמגמו בעצמה כזו  ביחס למסירותם לטובת הציבור וביחס לרצון העם כקריטריון הערך העליון – מעולם לא היו אדישים לעם בגסות כזאת. הסיבה הברורה היא שססמאות קולקטיביסטיות משרתות כרציונליזציה לאלו המתכוונים לא ללכת בעקבות העם אלא לשלוט בו. יש בכל זאת סיבה עמוקה יותר: הפער העמוק ביותר בארץ אינו בין העשירים והעניים אלא בין העם לאינטלקטואלים. בהשקפת עולמו, הרי העם האמריקאי הוא בעיקרו אפולוני; הזרם האינטלקטואלי הוא דיוניסוני.

כלומר: העם מעוגן במציאות, בטכנולוגיה (האינטלקטואלים קוראים לזה "חומרנות" ו"בינוניות"); האינטלקטואלים מעוגנים ברגש ומחפשים בבהלה מפלט ממציאות שאין הם יכולים להתמודד עמה ומתרבות טכנולוגית המתעלמת מרגשותיהם.

טיסת "אפולו 11" חשפה זאת, עם מעט יוצאים מן הכלל, האינטלקטואלים סלדו מניצחונה. סקירה בת שני עמודים של תגובות שפורסמה ב"ניו-יורק טיימס" ב-21 ביולי היתה כמעט פה אחד השמצות וגינויים. (ראה מאמרי "אפולו 11"). מה שגינו היה "טכנולוגיה". מה שסלדו ממנו היה הישג ומקורו: השכל. אותה גישה – עם מעט יותאים מן הכלל – הוצגה על ידי הפרשנים הפופולריים אשר אינם היוצרים אלא התוצרים ושבשבות הרוח של הזרמים האינטלקטואלים הרווחים.

וולטר קרונקייט מה-CBS היה יוצא דופן חשוב. אך אריק סברייך מ-CBS היה טיפוסי לדוגמה הרווחת. ב-15 ביולי, ערב השיגור, שידר מקייפ קנדי פרשנות שהודפסה ב"וראייטי" (27 ביולי 1968): "בוושינגטון ובכל מקום אחר", אמר "מתייחסים בספקנות לטיסות העתיד, מספרן, מחירן ותועלתן." כאילו הצלחת אפולו 11 כבר הובטחה. "אנחנו עם השונא כישלון. זה לא… אמריקאי. יהיה זה ניחוש הוגן שכשלון "אפולו 11" לא יפחית תכניות חלל בעתיד אלא ימריץ אותן מחדש".

בחנו בבקשה שני משפטים אלה: "אנו עם השונא כישלון. זה לא אמריקאי." (בהקשר הכללי זה לא היה מכוון כמחמאה, אם כי זה צריך להיות; זה היה מכוון כסרקזם.) מי מאתנו אינו שונא כישלון? האם צריך לאהוב אותו? האם ישנה אומה עלי אדמות שאינה שונאת כישלון? לבטח תודה שכישלון אינו בריטי או צרפתי או סיני. יכולה אני לחשוב רק על אומה אחת שלה זה לא יתאים: כישלון אינו לא-רוסי (במובן עמוק מאשר פוליטיקה).

אבל מר סברייד אינו מתכוון לכישלון. הוא מלגלג על ההקדשה האמריקאית להצלחה. דבר זה נכון שאף אומה אינה כה מצליחה כמו אמריקה וזו מעלתה הגדולה ביותר של אמריקה אולם ההצלחה לעולם אינה מיידית ואוטומטית; כניעה פאסיבית אינה מאפיין אמריקאי טיפוסי; אמריקאים מוותרים לעיתים נדירות. זהו התנאי המוקדם להצלחה: תחושת ה"נסה ונסה שוב" – שמר סברייד ניסה לקעקע.

הוא המשיך ואמר שאם תצליח "אפולו 11", "הלחץ להפנות סכומי כסף גדולים אלו לחלל הפנימי, לקרקע המוצקה, ולרוחני שבאדם יגדל בהתמדה." הוא המשיל לתאר את השקפותיהם של של האנשים הסבורים שהרפתקאה זאת, עד כמה שגדולה הדרמה שלה, "היא רק בריחה נוספת ששוב בורח האדם מעצמו ומדרכיו האמתיות, שאנו מתקרבים לצד הזוהר של הירח עם הצד האפל שלנו"… "אנו יודעים שהמוח האנושי ידע בקרוב על הרכב הירח יותר מאשר יודע הוא על המוח האנושי… (ו)מדוע עושים אנשים מה שהם עושים."

המשפט האחרון נכון. סביר לחשוב שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שעל האדם להשתמש בשכלו על מנת לחקור את הטבע האנושי בעזרת אותן שיטות רציונליות בהן השתמש בהצלחה כה רבה על מנת לחקור חומר דומם, אך לא כך סבור מר סברייד; הוא הגיע למסקנה שונה: "ייתכן שהניצוץ האלוהי שבאדם יעכלנו בלהבות, שהמוח הגדול יהפוך למגרעתנו הניצחת בגופו הגדול של הדינוזאור, שגוף המתכת אותו מצפים ארמסטרונג ואולדרין להנחית על פני הירח יהפוך להיות מצבתו של האדם."

בעשרים ליולי, כשהתקרבה "אפולו 11" לירח והעולם כולו עצר נשימתו בהמתנה, מצא מר סברייד לנכון לשדר את ההערה הבאה: "לא משנה עד כמה גדול אירוע זה", אמר "הרבה לא השתנה. האדם עדיין לובש את מכנסיו רגל אחרי רגל, הוא עדיין מתווכח עם אשתו וכו'…". טוב, כל אחד וסולם הערכים והחשיבויות שלו.

באותו היום הבחין דיוויד ברינקלי מה-NBC שמאחר ויכולים האנשים לשמוע ולראות הכל ישירות בטלוויזיה באמצעות חושים תפישתיים (כפי שהדגיש) כבר אין צורך בפרשנים. מכך משתמע שאירועים הנתפשים בחושים יספקו, איכשהו, בצורה אוטומטית, לאנשים את המסקנות הרעיוניות המתאימות. האמת היא שככל שתופשים האנשים יותר, הם זקוקים יותר לעזרת פרשנים, אבל של פרשנים המסוגלים לספק ניתוח רעיוני.

על פי מכתב קורא שקיבלתי מקנדה, היתה פרשנות הטלוויזיה האמריקאית במשך טיסת "אפולו 11" פושרת ביחס לזו של הטלויזיה הקנדית;  "שמענו שורת מומחים נוראה המבטלת את המבצע כ'התחכמות טכנולוגית גרידא של גרגר אבק מטופש ומתנשא בקוסמוס…' הם גם היו מודאגים ביחס לאגו האמריקאי שיתנפח. אם יצליח המבצע. כמעט ויכולת להתרשם שיחושו הקלה רבה אם יכשל המבצע!"

מה הוא המניע האמיתי מאחורי הגישה הזאת – המניע הלא-מוצהר, הלא-מודע? איש חדשות אמריקאי אינטלגנטי, הארי ריזונר מ-CBS קרא בשמו ללא כוונה; התרשמתי שלא הבחין בעצמו בחשיבות משפטו. קולות רבים הצהירו באותו הזמן כי הצלחת "אפולו 11" תהרוס את ההילה הפואטית-רומנטית של הירח, המיסתורין המרגש שלו, קסמו לנהאבים ולדמיון האנושי. הארי ריזונר סיכם זאת באמרו בפשטות, בשקט, מעט בעצב שאם "ימצא כי הירח עשוי מגבינה ירוקה תהיה זאת מכה למדע; אך אם לא, תהיה זאת מכה ל'אלו ביננו שחייהם אינם כה מאורגנים.'"

וזה הוא כל הסוד הנקלה: לאנשים מסויימים, מראהו של הישג הוא כתוכחה, זכרו כי חייהם הם אי-רציונליים, וכי אין כל מקלט וכל מפלט מן השכל ומן המציאות. סלידתם הינה המרכיב הדיוניסוני המפוחד, החושף את שיניו.

מה שמשתמע ממשפטו של הארי ריזונר היא העובדה שרק חיל החלוץ של הגדודים הדיוניסונים מורכב מאי-רציונליסטים פראיים, משתוללים, המכריזים בגלוי על שנאתם להגיון, השופכים יין ודם. עיקר עצמתו של דיוניסוס, הרוב הדומם שלו, מורכב מנשמות קטנות, שלוות, אשר לעולם אינן מבטאות פשע נגד השכל, אשר רק מתמכרות לגחמות הקטנוניות שלהן מידי-פעם, בחשאי, ובגלוי מחפשות "מאזן כוחות", פשרה בין גחמות למציאות. אך השכל הוא מוחלט: על מנת לבגוד בו אינך צריך לרקוד ערום ברחובות כשלראשך זר עלי גפן; די כי תתחמק במדרגות האחוריות. ואז, יום אחד, תמצא שאינך מסוגל להבין מדוע אינך חש כל שמחה מן התגליות המדעיות המלוות את חייך, או מדוע אותם הרוקדים עירומים מדלגים מעל גופך.

כאלו הם הנוהים אחרי דיוניסוס. אבל מי הם המנהיגים? אלו אינם תמיד חשופים או ניתנים לזיהוי מיידי. לדוגמא: הדיוניסוסי הגדול בהיסטוריה היה "מרובע" קטן וכמוש, הרבה מעבר לגיל שלושים, שמעולם לא שתה ולא עישן אף מקטרת, שצעידתו היומית היתה הרגל כה דקדקני ומונוטוני עד שאנשי עירו כיוונו את שיעוניהם לפיה, שמו היה: עמנואל קאנט.

קאנט היה ההיפי הראשון בהיסטוריה.

אך גנרליסימו כזה צריך קצינים ונגדים עם או בלי יפוי כוח; את אפולו אי אפשר לנצח על ידי טוראים חסרי אחריות שהם רק מוצריהם המותנים של הקצינים. הטוראים אינם יכולים לשחרר את הערב-רב הדיוניסוסי מתוך גני-החיות, בתי הקפה והקולג'ים בהם מגדלים אותם ולערכם לפריסה על פני העולם. כדי לעשות עבודה זו – ולתעתע בשומרים  – דרושים כמה אנשים בעלי שיעור קומה אך בעלי פנים חצויות אשר נושאים חצי מסיכה אפולונית על צידם המופנה כלפי העולם ומשכנעים בצורה זו את הבלתי זהירים ש"פשרה" היא אפשרית.

דבר זה מביא אותנו לאחד מקציניו חסרי יפוי הכוח של קאנט (הוא אינו היחידי אך הוא טיפוסי): אדם ששירת כחגורת ממסר לדיוניסוס ולוודסטוק; צ'ארלס א. לינדברג.

לפני ארבעים ושתים שנה היה לינדברג גיבור. מעללו הגדול – טיסת היחיד מעבר לאוקיינוס האטלנטי – הצריכה מעלות גדולות, כולל דרגה משמעותית של רציונליות. כהדגמה עגומה לטבעו של חופש הבחירה האנושי – של העובדה כי לא רציונליות כמו גם כל מעלה אחרת אינם קבוע אוטומטי, אלא דורשים מאמץ קבוע ומתמשך – אני מציעה כעדות את מכתבו של לינדברג המתייחס לטיסה הצפויה של "אפולו 11"  אשר פורסם במגזין "לייף" ב-4 ביולי 1969, הוא הדגים מה נותר ממה שהיה פעם גיבור.

מר לינדנברג מודה כי אינו יודע את כל המניעים שדחפו אותו לטוס אל מעבר לאוקינוס האטלנטי (מה שמוכיח רק כישלון של הסתכלות פנימית). "אך אני יכול לומר די בוודאות שהן נבעו יותר מאינטואיציה מאשר מרציונליות ושאהבת הטיסה הכריעה  מטרות מעשיות – עד כמה שהיו חשובות". שימו לב כי בחירת ואהבת המקצוע נחשבים כאן כחסרי כל קשר לרציונליות או למטרות מעשיות, תהינה אשר תהינה.

"ואז כשהוחלפה אמנות הטיסה במדע, מצאתי כי התענינותי במטוסים יורדת. מבחינה רציונלית קידמתי את בברכה את השיפורים שבאו עם מתנעים עצמיים, תאי טייס סגורים, טייסי רדיו וטייסים אוטומטיים, מבחינה אינטואיטיבית חשתי סלידה מהם כי הם קילקלו את שיווי המשקל שבין אינטלקט וחושים שהפך את מקצועי להנאה כזאת."

ניתן לזהות הרבה בהצהרה מסוג כזה על טיבה של האינטואיציה של מר לינדנברג ועל המניעים שהוא מוצא כמיסתוריים כל כך, אך אתן לו לדבר בשם עצמו ולכם להסיק את מסקנותיכם.

"וכך, כפי שהובילה אותי האינטואיציה לתעופה בתחילה, היא הובילה אותי להתעניינות קודמת מימי נעורי, התבוננות בחיים."

אין הוא מסביר באילו אמצעים מתכונן הוא להתבונן בחיים לאחר שדחה את השכל.

"מצאתי את המכניקה של החיים מעניינת פחות מאשר האיכות המיסטית שהם מפגינים. בעזרת מסקנות אלו התחלתי ללמוד תופעות על-חושיות ובשנת 1937 טסתי להודו בתקווה להשיג הבנה מהתנסויות יוגיות."

כמה שנים מאוחר יותר הוא אמר כי ערך מסעות אל לב האיזורים הפראיים של אפריקה, אירו-אסיה והיבשות האמריקאיות אשר העניקו לו פרספקטיבה חדשה. "פרספקטיבה אשר החדירה לתוך עצמותי לא פחות מאל מוחי את העובדה שבאינסטינקט ולא באינטלקט מתגלה התכנית הקוסמית של החיים."

כשביקר בתכנית השילוח של "אפולו 8" חווה התרשמות לרגע, "בדברי אל האסטרונאוטים והמהנדסים חשתי כמעט תשוקה ניצחת להיכנס שוב אל שדה האוירונאוטיקה- עם הועידות המדעיות, המעבדות, בתי החרושת והאנגרים, אולי אפילו לטוס לחלל בעצמי. אך אני יודע כי לא אשוב אליהם למרות האפשרויותת הבלתי-מוגבלות להמצאה, מחקר והרפתקאה."

"מדוע לא? עשורים של מגע עם המדע וכליו כיוונו את מוחי וחושיי לאיזורים שמעבר לתחום הגעתם. כעת אני רואה את ההישג המדעי כנתיב, לא כיעד; נתיב המוביל אל מיסתורין ונעלם בו."

שימו לב למניע של הצבת המניעים מחוץ לכוח השכל. דבר זה מאפשר לראות הסבר מסוג זה כמספק וכמענה. אפיסטמולוגיה מסוג זה לא דורשת שום הוכחה נוספת.

מן הפסקאות הבלתי עקביות שלאחר מכן אפשר רק להסיק כי שמה שיש למר לנדנברג נגד המדע היא העובדה שהמדע אינו נותן לנו ידע ויכולת כל-יכולים. "ידע מדעי טוען שחלליות לעולם לא תוכלנה להשיג את מהירות האור המבצע חדירה מזערית אל היקום במהלך חייו של אדם; ולפיכך יגבילו מרחקים קוסמיים את חקירותינו הפיסיקליות לכוכבים של מערכת השמש… נראה שעקרונות שנקבעו מבחינה מדעית מגבילים (את האדם) לטריטורית החלל של הכוכב הזעיר שהוא בתחום פעולתו. אנו חסומים על ידי חוסר זמן כפי שחסומים היינו פעם על ידי חוסר אוויר."

אבל, תוהה הוא, אולי מבקיעים אנו את הכניסה לעידן אחר "עידן שיעלה על עידן המדע, כפי שעידן המדע עלה על עידן האמונות הדתיות? בהולכנו בשבילי המדע נעשינו לעיתים קרובות מודעים יותר למיסתורין שמעבר להישג המדעי. בכיוונים כלליים אלו, הנתפשים בצורה עמומה, טמונות – חושבני – הרפתקאות העתיד הגדולות ומסעות שהם מעבר לרציונליות המאה העשרים שלנו – מעבר למערכת השמש, מעבר לגלקסיות רחוקות, ייתכן שדרך איזורים בתוליים שמעבר לזמן ולחלל."

אם הדברים נשמעים לך חסרי הגיון, האשמה היא ב"רציונליות של המאה ה-20" שלך. מר לנדנברג טוען לאמצעי הכרה שונים. "אנו יודעים כי לפני עשרות אלפי שנים נפרד האדם מסכנותיה והן מבטחונה של בחירות אינסטינקטיביות טבעיות, ושתגובותיו האינטלקטואליות הפכו לחזקות מידי מכדי להרשות לו לשוב אליהן… עלינו למצוא דרך למזג עם העריצות ההפכפכה של השכל את המרכיבים הרבים מספור, החלשים ושעדיין לא ידועים ברובם אשר יצרו את העיצוב מוחשי של האדם ושלוחותיו בלתי-מוחשיות."

לאחר מכן מגיע שיר הלל בלתי עיקבי ל"פראות" – לא "טבע" אלא "פראות". ב"פראות" – כניגוד לקדמה טכנולוגית וציוויליזציה – מצא  מר לינדנברג "כיוון… מודעות לערכים… ואת האמצעים לגאולתנו."

על מנת לסייע בידך להתיר סבך זה יכולה אני רק לצטט את אלסוורת טוהי ב"כמעיין המתגבר": "אל תטרח לבחון תרמית – שאל רק את עצמך: מה היא משיגה?" מר לינדנברג משיג את הדברים הבאים:

"אם נוכל לשלב את הידע המדעי שלנו עם חכמת הפראות, אז נוכל להזין את הציויליזציה דרך שורשיה בפרימיטיביות, יהפוך פוטנציאל האדם לבלתי מוגבל… הוא יוכל להתמזג עם המופלא – ואיזה שם טוב יותר נוכל לחבר לכך מאשר "אלוהים"? ובמיזוג זה זה הורגש זה מכבר בתחושות עך עדיין נתפס רק במעורפל על ידי הרציונליות, יוכל הנסיון לנוע מבלי להיזדקק להתלוות לחיים."

"האם נמצא אז כי החיים הם רק שלב, אם כי שלב חיוני באבולוציה קוסמית אשר לה מתחילה מודעותינו המתפתחת להיות מודעת? האם נגלה שרק ללא חלליות אנו יכולים להגיע לגלקסיות; שרק ללא ציקלוטרונים יכולים אנו לדעת את תוכם של האטומים? (לינדנברג הדגיש את ה"לא"). להעז להגיע אל מעבר להשגים הפנטסטיים של תקופה זו הפאנטסטית מבחינה פיסיקלית חייבת התפישה החושית להתרכב עם תפישה חוץ-חושית וחושד אני כי יתגלה כי האחת הינה פנייה האחרות של השנייה."

מה הן הפשרות הפעוטות אותן מבקשים פוליטיקאים בימינו לעומת החיפוש אחר פשרה מסדר גודל כזה?

אמרתי ב"מרד הנפילים" כי המיסטיקה היא אנטי-אדם, אנטי-שכל, אנטי חיים. קיבלתי מחאות אלימות ממיסטיקנים, שהבטיח לי שאין זה כך. שימו לב כי מר לינדנברג רואה את החיים, חלליות וציקלוטרונים כשווים באי חשיבותם כשמדובר ב"חוויה" הנעה מבלי הצורך להיזקק לחיים" – ושהאינטואיציה שלו מבטיחה לו הישגים גדולים יותר מאלו שהיגיעו אליהם התומכים  בחיים, בשכל ובציוויליזציה.

ובכן, המציאות עשתה עימו חסד. הוא אינו צריך לחכות עשרות אלפי שנים לאבולוציהף לאיחוד מחודש עם הפראות, למסע בין-גלאקטי. המטרה, האידיאל, הגאולה והאכסטזה הושגו – על ידי שלוש מאות אלף אנשים המתפלשים בבוץ על צלע הר מכוסה צואה ליד וודסטוק. השם שנתנו לחווית המסע הבלתי צמוד לחיים ולמרחבים שמעבר לזמן  ולחלל הוא "מסעות LSD  ".

"יריד המוסיקה והאמנות של וודסטוק לא התרחש בוודסטוק; כמו כל דבר באירוע זה היה שמו מזוייף, ניסיון לרכב על שמה האמנותי של קהילת וודסטוק. היריד התבצע על פני שלושת אלפים אקרים ריקים של אדמת מרעה שנרכשו על ידי המארגנים מאיכר מקומי. במענה למסע פרסום שעלותו היתה כ-200 אלף דולר הופיעו 300 מאות אלף היפים לאירוע. (מספרים אלו הם מן ה"ניו יורק טיימס", כמה מקורות מעריכים השתתפות גבוהה יותר).

על פי ה"ניוזוויק" (25 באוגוסט) "פסטיבל וודסטוק בין שלושת הימים היה שונה מפסטיבל פופ רגיל מראשיתו. לא היה זה רק קונצרט אלא היאספות שבטית, ביטוי של כל רעיונות הדור החדש; חיי קומונה הרחק מן הערים, הסתממות, חוויות אמנות, תצוגות מלאכת יד ובגדים, והאזנה לשירים  של המהפכה." המאמר מצטט את אחד מן המארגנים בהצהירו "האנשים כולם יעשו כרצונם. אין זאת רק מוסיקה אלא תלכיד כל השייך לתרבות החדשה."

וכך זה היה.

שום אמצעי מגורים, מזון או שירותים לא סופקו; המארגנים טענו כי לא ציפו לקהל כה גדול. "ניוזוויק" תיאר את התנאים כדלהלן: "אספקת המזון לפסטיבל אזלה כמעט מיד… המים באים מבארות שנחפרו באיזור פסקו לזרום או שנזדהמו. בליל שישי הפך גשם כבד את האמפיתאטרון לבוץ ואת האיזור השכור לביצה… שורות היפים רטובים, חולים ופצועים נדדו לאוהל בית-חולים מאולתר בסבלם הצטננויות, גרונות כואבים, עצמות שבורות, חתכי חוטי תיל ופצעי צפרנים שבורות. רופאי הפסטיבל קראו לזה 'מצב חירום רפואי'. כ-50 רופאים נוספים קובצו בניו-יורק על מנת להתגבר על המשבר."

על פי ה"ניו יורק טיימס" (13 אוגוסט) כשהחלה סערת הגשם "לפחות 80,000 אנשים צעירים ישבו או עמדו לפני הבימה וצעקו קללות כנגד השמים המתקדרים, כשאשפה נסחפת בזרמי המים הניגרים במורד הגבעה הבוצית. אחרים תפשו מחסה באוהלים דולפים, סככות, מכוניות ומשאיות… נערים ונערות רבים בהו אל מול הסערה עירומים כשבוץ אדום נדבק לגופם." סמים נצרכו, נמכרו, חולקו או ניטלו במהלך כל הפסטיבל. עדי ראייה טענו כי 99% מן הקהל עישנו מריחואנה; אבל הירואין, חשיש, ל.ס.ד. וסמים חזקים אחרים נסחרו בגלוי. עוויתות הסיוטים של מה שנקרא "טריפים פראיים" היו מחזה נפוץ. אדם צעיר אחד מת, כנראה ממנה מופרזת של הירואין.

דו"ח "ניוזוויק" מסכם: "המארגנים שכרו חברים מחוות הוג, קומונת היפים בניו-מקסיקו, בכדי לשמור על הסדר בפסטיבל בדרך שלווה. בסוף השבוע, ליד מחנה חוות הוג עדר של מטורפים פראים התקבץ והשתולל תוך נביחות ככלבים וריקוד במעגל משונה.  השירים נראו כסיכום מה שהאמינו האקווריוסים שהיה הפסטיבל ככלות הכל: 'עכשיו, עכשיו, עכשיו, זה כל מה שיש. אהבה היא כל מה שיש. אהבה היא אהבה'".

מי שילם עבור חגיגת האהבה הזאת? כנראה הבלתי-אהובים: אלו היודעים כי יש דבר נוסף חוץ מ"עכשיו" לגבי ייצור אנושי – ושמבלעדי דבר זה אפילו ה"עכשיו" אינו אפשרי כלל.

אזרחי בית-אל, הקהילה הקרובה ביותר, היו הקורבנות. זנוחים על ידי רשויות אכיפת החוק. קורבנות אלו לא היו נוודים או מיליונרים. הם היו איכרים ואנשי עסקים קטנים העובדים קשה על מנת להרוויח את מחייתם. סיפוריהם שדווחו ב"ניו יורק טיימס" (20 באוגוסט) נשמעו כאלו של ניצולי פלישה זרה.

ריצארד ס. גוינר, מנהל משרד הדואר המקומי והחנות המקומית אמר כי הצעירים בפסטיבל ממש השתלטו על רכושו – חנו על מדשאתו, הציתו מדורות בחצרו והשתמשו בחצר האחורית כמחראה…

קלארנס וו. טאוסנד, המנהל משק חלב בן 150 אקר זועזע מן המתרחש: אלפי מכוניות חנו בשדותינו – אמר – "היו נערים על פני כל האיזור. הם חנו בכל מקום שיכלו… הם הפכו את רכושנו לביב-שופכין ונסעו על שדות החיטה. אף גדר לא נותרה באיזור. הם פשוט פירקו אותן והשתמשו בהן כבעצי הסקה…"

"בריכה שלי הפכה לביצה (אמר רוידן גבריאל, איכר אחר) לא נשארו לי גדרות והם השתמשו בשדה שלי כבמחראה. הם קטפו חיטה וחנו על פני כל האיזור. הם פשוט חנו היכן שיכלו… הוצאנו כשלושים מהם מתוך מתבן החציר כשהם מעשנים… אם הם יבואו שוב בשנה הבאה אינני יודע מה אעשה" אמר מר גבריאל. "אם לא אצליח למכור, פשוט אשרוף את המקום".

שום אהבה – או מחשבה – לא הוקדשו לקורבנות אלה על ידי שליחי האהבה הבלתי- סניטאריים (ויום אחד יגלה העולם כי ללא מחשבה אין האהבה יכולה להתקיים). יתרה מזו – אהבה אוניברסלית לא שררה אפילו בין מארגני הפסטיבל. "לאחר סיום וודסטוק" כתב ה"ניוזוויק" (9 בספטמבר) "כששמחת שלושת ימי השלום והמוסיקה דועכת, יוצאים לאור סיפורי הבעיות, המריבות, מאבקי-הכוח והפילוסופיות השונות של ארבעת אנשי העסקים הצעירים."

המארגנים היו ארבעה צעירים, כולם בשנות  העשרים שלהם; אחד מהם ירש הון ממוצרי בתי-מרקחת, מישכן את הונו על מנת לכסות על הפסדי הפסטיבל, מאחר והאספסוף בוודסטוק הרס את תהליך מכירת הכרטיסים ומחצית האנשים נכנסו ללא תשלום דמי הכניסה בסך 7 דולר. היריד היה "אסון פיננסי", על פי היורש הצעיר שאמר  (בסיפור קודם) שחובותיו עלולים להגיע למיליון דולר.

כעת, מתפלגים ארבעת המארגנים ונאבקים על השליטה ב"אגודת ההשקעות של וודסטוק". אחד מהם תואר כ"יפי השומר רגל אחת  בעולם הפיננסי כל העת" וכנער "הסולד מנעליים, חולצות וספרים (אך אוהב קדילאקים עם נהגים, טיסות ביניבשתיות וגיחות אל שוק המניות)"… לכולם כנראה יש קשרים עם "כמה חברות ממסדיות גדולות וחברות השקעה של וול-סטריט המעונינות לרכב על שוק הנוער…"

אחד מהם הצהיר בגלוי: "אולי הדרך הטובה ביותר לזהות את 'תסבוכת תעשיית המחתרת…' היא אנשים חומרניים שבמחתרת מנסים לעשות הון מדור ילדי המחתרת החשים שאינם חומרניים."

הבעיה שפגעה במארגנים אלו "לפני במשך ולאחר הפסטיבל שיקפה את הקשיים שבמיזוג הרעיונות של עשיית כסף מן הילדים תוך שנותנים להם להאמין  כי פסטיבל רוק "לדוגמא" זה הוא, כפי שהציג זאת אחד מהם, "מפגש מדליק של השבטים, חלק מן המהפכה."

אם דבר זה מבחיל, יש עדיין דבר מבחיל יותר: הפסיכולוגיה של אותם מאות אלפי "ילדי מחתרת" אשר בצדק אינם ראויים ליותר.

תחת הכותרת "וודסטוק: כפי שזה היה", פירסם ה"ניו יורק טיימס" (25 באוגוסט) ראיון ארוך עם שישה אנשים צעירים שהיו בפסטיבל. הראיון נתן רק את שמותיהם הפרטיים ; חמישה נערים: סטיב, לינדסי, ביל, ג'ימי ודן ונערה אחת: ג'ודי. רובם היו תלמידי קולג', הצעיר ביותר היה "תלמיד בן 16 באחד מבתי הספר התיכוניים הפרטיים הטובים בעיר…" כולם היו מרקע של מעמד בינוני עמיד.

אצטט חלק מן הראיון. הוא מהווה מסמך פסיכולוגי מרשים.

 ש: מדוע רציתם ללכת (לפסטיבל)?

לינדסי: זו היתה המוסיקה. רציתי ללכת בגלל המוסיקה. זו היתה הסיבה היחידה.

ג'ודי: היתה שם שורה של כוכבי-צמרת, הפנטסטים ביותר ששמעתי עליהם אי פעם, יותר מבכל מקום ששמעתי עליו, יותר טובים מאשר בניו פורט.

ש: האם היה לכם מושג היכן תישנו או מה יהיה לכם לאכול?

ג'ודי: טוב, נסענו בשיירה של שתי מכוניות – הינו ארבע בחורות ושני בחורים –פ אבל היינו אמורים לפגוש עשרים או שלושים אנשים אחרים שנסעו מניו-המפשייר והם היו אמורים להביא אוהל, אך לא פגשנו אותם, פשוט התפזרנו. 

ש: ומה ביחס לאוכל?

ג'ודי: הבאנו שקית גזרים וקצת סודה.

ש: האם ציפית שתוכלו לקנות שם יותר?

ג'ודי: בכלל לא חשבנו על כך.

כשנשאלו מה חשו במעמד זה, ענתה ג'ודי: היתה לי פשוט הרגשה ש… ואוו, ישנם כה רבים מאיתנו, באמת יש לנו כוח. תמיד חשתי כל כך במיעוט. אבל חשבתי ואוו, אנחנו רוב – חשתי כך. חשבתי, הרגשתי – הנה התשובה לכל מי שקורא לנו סוטים.

ש: חשת כך לפני שהאזנת למוסיקה?

ג'ודי: לא יחסתי זאת למוסיקה. לא שמעתי כלל כל מוסיקה.

ש: כל סוף השבוע?

ג'ודי: כן, כל סוף השבוע.

לאחר מכן:  "כל המשתתפים העידו על תחושה של מה שהם כינו 'שיתוף'.

סטיב: כולם באו לשם כדי להיות ביחד – לא שכל אחד הפסיק להיות אינדיבידואל – אבל כולם באו כדי שיוכלו לבטא את סגנון החיים שלהם…

ש: האם היתה שיתופיות רבה?

קול: היתה שיתופיות בכל…

ביל: ישבתי בתוך קבוצת אנשים והיה חם והשמש היכתה. לפתע פתאום היכתה קופסאת חטיפי קקאו בצידי. מישהו אמר: 'קח חופן והעבר הלאה'. ובשבת אחר הצהרים ישבנו שם והאבטיח הגיע עם שלושה "ביסים" נגוסים בו. היית אמור לקחת 'ביס' ולהעביר הלאה, לפני שאיזה בחור שלוש שורות מעלינו אמר: 'תעבירו לאנשים האלה מעט אבטיח'.

לאחר מכן: כל המשתתפים הביאו איזה שהוא סם לפסטיבל – לרוב מריחואנה…. לעיתים לא רחוקות ניתנו סמים על ידי אנשים השמחים לחלוק. מה שלא ניתן היה להשיג בחינם ניתן היה לקנות מסוחרים שהסתובבו בחפשיות בקהל… …רוב המשתתפים ראו בסמים חלק בלתי נפרד מן המעמד.

ש: כמה זמן היו אנשים שם "מסטולים" (כלומר, מסוממים מאד)?

לינדסי: בערך 102% מהזמן…

ש: האם הייתם יכולים לערוך את הפסטיבל ללא הסמים?

סטיב: אני בטוח שהיו שם אנשים שאלמלא היו שם סמים היו נוצרות בעיות איתם. אחד מן הנערים ציין כי כמה מן המבוגרים עישנו קוקאין.

ש: מבוגרים? בני כמה?

ג'ודי: בערך 24-26.

כשנשאלו מה הם רוצים להיות בעתיד, ענו כדלקמן:

ג'ימי: כל חיי היה לי כמעט כל מה שרציתי ואני רוצה שיהיה לי כל מה שאני רוצה למשך כל חיי. רק שעכשיו אני צריך להתחיל לחשוב על איך לספק את זה לעצמי. אינני רוצה לעבוד מפני שאינני יכול שיהיה לי הכל ושאעשה כל מה שאני רוצה אם אצטרך לשבת באותו מקום בין 9 ל-5.

ג'ודי: אני עומדת לנסות כל דבר לפחות פעם. גרתי בחווה שיתופית במשך חודש במפרץ, טוב, זה מצא חן בעיני ובאמת נהנתי להיות שם ומייד רציתי לחזור ולנסות שוב לגדל עגבניות ועוד דברים.

ש: ומה ביחס למשפחה?

ג'ודי: ילד אחד. רק להתרבות. אתה יודע. אבל אינני רוצה משפחה מפני שאיני רוצה להיכנס לתוך אחריות גדולה כזו. אני רוצה להיות ניידת, אני רוצה שאוכל לעזוב בכל זמן. אינני רוצה הגבלה גדולה כזו.

לאחר מכן: ש: האם היה המין חלק חשוב מן המעמד?

דן: זה היה רק חלק. איני יודע אם זה היה חלק חשוב או לא.

סטיב: בכל חברה של 500,000 אנשים, במשך שלושה ימים יהיה לך מין – הבה נכיר בכך.

ג'ימי: הם לא היו חופשיים יותר או פחות בוודסטוק מאשר בכל מקום אחר.

דן: היתה מעט הגבלה למה שעשו אנשים, אני מתכוון – הם חיכו ללילה.

ש: אתה מתכוון שהיו סטנדרטים מסוימים של נוהגים?

דן: אני חושב שהיו, כן. לאנשים יש כמה מעצורים, כמה. לא הרבה.

היה לכם מספיק?

האם עלה פעם בדעתך כי אין זה מקרה, אלא מכניזם פסיכולוגי של השלכה הגורם לאנשים מסוג זה לקרוא למתנגדיהם "חזירים"?

אלו הם האנשים הצעירים שמהללת העיתונות כ"תרבות חדשה" וכתנועה בעלת חשיבות מוסרית גדולה – אותה עיתונות ואותם אינטלקטואלים אשר ביטלו או גינו את "אפולו 11" כ"טכנולוגיה" בלבד.

מבין כל הפרסומים שקראתי היה "ניוזוויק" הבררני ביותר ביחס לוודסטוק: הוא לא הביא כל שבחים. ה"ניו יורק טיימס" החל בגינוי הפסטיבל במאמר מערכת שכותרתו "סיוט בקטסקילים" (18 באוגוסט), אך חזר בו למחרת ופרסם מאמר בטון רך יותר.

מגזין "טיים" הלך עד לקצה: הוא פירסם מאמר תחת הכותרת: "בשורת האירוע הגדול ביותר בהיסטוריה" (29 באוגוסט). הוא כלל אמירות כגון: "ברגע בו הציגה תרבותו המיוחדת של הנוער האמריקאי של שנות ה-60 בגלוי את כוחה, עוצמתה והקול הקורא שלה, יוכל להימנות על האירועים הפוליטיים והסוציולוגיים החשובים ביותר של התקופה", ו-"השותפות הספונטאנית של הנוער שנוצרה בבית-אל היתה החומר ממנו נוצרות אגדות".

מגזין "לייף" ישב על הגדר. הוא פרסם הוצאה מיוחדת המוקדשת לפסטיבל וודסטוק: הישגי הטכנולוגיה הטובים ביותר בתחום הצילום הצבעוני שימשו כדי למלא גליון זה בתמונות יפות של פראים צעירים ומזוהמים. רק לקראת סופם של שני מאמרי הפתיחה תחב העורך מילת אזהרה: "הופעת הרוק המסוממת הגדולה פעלה כמופת דו-סטרי בהשתמשה בחופש להסתמם והפכה אותו לכוח שהכניע את הקהל ומיצה את שיתוף הפעולה שלו. לא שהיה אכפת למישהו, כמובן, החופש להסתמם היה כל החופש שביקשו… באור הקר והנוקב קיבל שדה התירס ההרוס את חזותו של מחנה ריכוז ארווליני המצוייד בסמים ומוסיקהומאוייש במשטרה נחמדה. קולו המפתה של הרמקול רק חיזק את הסיוט… אני חושש שזה ילך ויצמח בזכרון כששוק הטירוף יוביל למופעים שעדיף שלא נראה."

מצאתי מכתב קצר אחד לעורך ה"ניו יורק טיימס" (3 בספטמבר) כקול בודד של שפיות מודעת ומוסרית. בחלקו אמר הוא: "ייתכן והאספקט המשונה ביותר של אירוע זה, אם אנו נאלצים לראות את הפסטיבל כסמלי, הוא הקונפורמיות חסרת הדעה האיומה של הופעה והתנהגות חיצונית והייאוש המופגן של עדר צליינים זה העושה מה שדורש דהארמה – חוסר רצון או נשמה אישיים…"

פירסומים אלה מוכיחים כי ההיפים צודקים במובן אחד: תרבות הממסד של ימינו מחוסלת, היא רקובה עד היסוד – ולמרוד בה דומה למרידה בסוס מת.

ההיפים טועים. אך כשמדמים הם עצמם למורדים הם הינם תמציתה המזוקק של תרבות הממסד, הם התגלמות נשמתה, הם התגשמות האידיאל של הדיוניסונים הנסתרים הפורצים עתה החוצה.

מבין הטיפוסים השונים של הדור הצעיר של היום, הקונפורמיסטים הצייתניים ביותר הם ההיפים. באי יכולתם ליצור מחשבה משלהם, קיבלו את האמונות הפילוסופיות של המבוגרים כדוגמא שאין לשנותה כפי שבדורות הקודמים קיבלו החלשים ביותר מבין הצעירים את מרות ההשקפה הצדקנית של התנ"ך.

ההיפים לומדו על ידי הוריהם, שכניהם, עיתוניהן ומורי הקולג' שלהם שאמונה, אינסטינקט ורגש נעלים על ההגיון – והם צייתו. הם למדו שענינים חומריים הם רעים, שהמדינה או האל יספקו את מחסורם, כי פרחי השדה אינם נדרשים לעבודה – והם צייתו. הם לומדו שאהבה, אהבה ללא אבחנה לזולת היא הערך עליון – והם צייתו. הם למדו שמיזוג העצמיות עם עדר, שבט או קהילה היא הדרך הנאצלת ביותר לחיות – והם צייתו.

אין אף עיקרון יחיד של הממסד שאינם ממלאים – אין אף אמונה שלא קיבלו. כשגילו כי פילוסופיה זאת אינה עובדת – משום שלמעשה אינה יכולה לעבוד – לא היו להיפים לא החוכמה ולא האומץ לחלוק עליה; הם מצאו, במקום זאת, מוצא לתסכולם חסר האונים בהאשימם את המבוגרים על צביעותם – כאילו הצביעות היתה המכשול היחידי להגשמת האידיאלים שלהם. ובהישארם נכים בעיוורונם וחוסר עשתונותיהם מפני מציאות בלתי-מובנת שאינה מצייתת לרגשותיהם – לא היה להם מפלט אלא בזעקת קללות כנגד כל מי שמכשיל את הגחמות שלהם, גשם או אנשים, ללא הבחנה, ללא מושג על ההבדל.

דבר זה טיפוסי לתרבות ימינו, שמפגיני שנאה קוצפים וזועמים אלו נחשבים כמטיפים לאהבה. אנטי חומריים מוצהרים שהגילוי היחיד של מרידתם ויחודם הוא בצורה החומרית של הבגדים שבוחרים הם ללבוש הם מחזה קטנוני ומגוחך. מכל סוג של נונקונפורמיות זה הסוג הקל והבטוח ביותר לביצוע.

אך אפילו בעניין זה ישנו מרכיב פסיכולוגי מיוחד: שימו לב לבחירת הביגוד של ההיפים. אין הוא מכוון להעניק לה חזות מושכת, אלא גרוטסקית. אין הוא מיועד לעורר הערצה אלא צחוק ורחמים. איש אינו גורם לעצמו להיראות כקריקטורה אלא אם כן הוא מתכוון שהופעתו תתחנן: אנא קחו אותי ברצינות.

ויש איזו שהיא קריצה מרושעת, לגלוג מבזה, בקולות הציבוריים המהללים את ההיפים כגיבורים. לכך הייתי קוראת "הנחת ליצן החצר". ליצן החצר במונארכיה האבסולוטית הורשה לומר כל דבר ולהעליב כל אחד, אפילו את אדוניו, מפני שהליצן קיבל את תפקיד השוטה, ויתר על כל טענה לכבוד עצמי והשתמש בהשפלה עצמית להגנתו.

ההיפים הם עדר מיואש המחפש אחר אדון. להישלט על ידי מישהו; מישהו שיגיד להם איך לחיות מבלי לדרוש מהם את מאמץ המחשבה. המנטליות שלהם מוכנה לפיהרר.

ההיפים הם ההוכחה החיה לכוונה הטמונה בויתור על השכל והסתמכות על "אינסטינקטים," "דחפים," ו"אינטואיציות" – וגחמות. עם כלים שכאלה אין הם מסוגלים אף לתפוס מה נדרש כדי לספק את רצונם  – לדוגמא: הרצון לערוך פסטיבל. היכן היו ללא חסדיהם של ה"מרובעים" המקומיים שהאכילו אותם? היכן היו ללא 50 הרופאים שהובהלו מניו-יורק להציל את חייהם – ללא הסודה והבירה ששימשו להם תחליף למים. ללא המסוק שהביא את הבדרנים – ללא הישגי התרבות הטכנולוגית שהוקיעו?  בהעזבם לנפשם לא ידעו, באופן מילולי ביותר, איך לצאת מן הבוץ.

הסגידה ההיסטרית שלהם ל"עכשיו" היתה כנה: הרגע המיידי הוא כל מה שקיים עבור המנטליות של רמת התחושות הקונקרטיות והחיתיות; לתפוש "מחר" היא הפשטה עצומה, מעשה אינטלקטואלי האפשרי רק לרמה הרעיונית (רציונלית) של התודעה.

מכאן נובע מצב הפאסיביות המנווונת והכנועה: אם איש לא יבוא לעזרתם, הם ישבו בבוץ. אם קופסאת חטיפי קקאו מכה בצידם, הם יאכלו; אם אבטיח הננגס במשותף עובר לידם, הם ינגסו בו; אם סיגריית מריחואנה נתקעת בפיהם, הם יעשונוה; אם לא, לא. איך יכול מישהו לפעול כשהיום הבא או השעה הבאה הם חלל שחור ואטום במוחו?

ואיך יכול מישהו לרצות או להרגיש? האמת הברורה היא שעבדי התשוקות הדיוניסוניים האלו אינם רוצים באמת דבר; הפרזיט הקטן שהכריז: אני רוצה שיהיה לי כל מה שאני רוצה במשך כל חיי – לא יודע מה הוא רוצה. שימו לב ל"כל מה" שבהכרזתו. זאת לא ידעה גם הנערה שאמרה שתנסה "כל דבר לפחות פעם". כולם מחפשים בייאוש משהו שיוכלו להינות ממנו או לרצות בו. רצונות הם גם כן תוצאה של היכולת הרעיונית.

אך יש רגש אחד שההיפים אכן חווים בעוצמה: פחד כרוני. אם ראית אחד מהם בטלויזיה, ראית אותו מזנק לעומתך מעל המסך, פחד הוא סימן הזיהוי ואות החותם שלהם. פחד הוא התדר המיוחד לפיה הם מכירים אחד את משנהו.

ציינתי את טבעו של הקשר המאחד את מעריצי "אפולו 11": אחוות הערכים. גם להיפים יש אחווה, אך מסוג אחר: זאת היא אחוות הפחד.

הפחד הוא הדוחף אותם לחפש את החמימות, ההגנה וה"ביטחון" של העדר, בדברם על מיזוג עצמיותם ל"שלמות גדולה יותר" הם מקווים להטביע את הפחד בגלים חסרי הדרישות של גופות אנושיים בלתי מובחנים. מה שהם מקווים לדוג מתוך הבריכה היא האשלייה הרגעית של חשיבות עצמית שלא זכו בה.

אבל, כל השיחות וכל הויכוחים על ההיפים כמעט מיותרים בפני עובדה אחת ניצחת: רוב ההיפים משתמשים בסמים.

האם ישנו ספק כלשהו כי התמכרות לסמים הינה בריחה ממצב פנימי בלתי-נסבל? ממציאות שאי-אפשר להתמודד עימה? ממוח מנוון שלעולם לא ניתן להרסו לגמרי? אם היה השכל האפולוני בלתי טבעי לאדם ו"אינטואיציה" דיוניסונית היתה מקרבת אותו לטבע ולאמת, לא היו צריכים מטיפי האי-רציונליות לפנות לסמים. אנשים מאושרים ובטוחים בעצמם לא רוצים להיות "מסטולים".

ההתמכרות לסמים היא נסיון להכחיד את התודעה, חיפוש אחר שיגעון יזום בכוונה תחילה. ככזו היא פגע רע מגונה כל כך שכל פיקפוק בטיב באופיים המוסרי המגונה של המבקשים להתמכר היא בעצמה מגונה.

זה הוא טבעו של הניגוד שבין אפולו לדיוניסוס.

כולכם שמעתם את הדעה הקדומה על כך שהאדם עיניו בכוכבים ורגליו בבוץ. בדרך כלל מפרשים אותה בהסבר ששכלו של האדם וחושיו הפיסיים הם הרכיב המושך אותו כלפי מטה, אל הבוץ, בעוד שרגשותיו המיסטיים העל-רציונליים הם הרכיב הנישא אל הכוכבים.

זה הוא אחד ההיפוכים העגומים הרבים לאורך ההיסטוריה האנושית. אך בקיץ האחרון הציעה לך המציאות דרמטיזציה מילולית של האמת: אלו הם רגשותיו הבלתי-רציונליים המושכים אותו אל הבוץ, שכלו של האדם הוא הנושא אותו למעלה, אל הכוכבים.