אמנות ותחושת חיים
מאת: איין ראנד | פורסם לראשונה ב"האובייקטיביסט", מרץ 1966 | עריכה לשונית: סמדר כץ
אם רואה אדם במציאות אשה יפה לבושה שמלת-ערב נוצצת כשעל שפתיה צלקת, לא תהיה לפגם זה כל משמעות מלבד צער קל, והרואה יתעלם ממנו.
אולם ציור אשה כזו יהווה התקפה מושחתת, מרושעת באורח נתעב, על האדם, על יופי, על כל הערכים – והצופה יחווה רגש בחילה עצומה וזעם כלפי האמן (ישנם גם כאלה השייכים לקטגוריה המוסרית של האמן, ואלה יחושו כעין הסכמה.)
התגובה הרגשית לציור זה תהיה מיידית, מהירה בהרבה מיכלתו של מוח הצופה לזהות את כל הסיבות המעורבות. המכניזם הפסיכולוגי המייצר תגובה זו (ואשר יצר את הציור) הוא תחושת החיים של האדם.
תחושת חיים היא שווה-ערך של מטאפיסיקה; הערכה רגשית תת-הכרתית מאוחדת של יחסי האדם והקיום.
שניים ממאמרי הקודמים הינם הבסיס ההכרחי או ההקדמה לנושא זה. לדיון על התפתחות תחושת החיים, ראו את המאמר "פילוסופיה ותחושת חיים" ("האובייקטיביסט", פברואר 1966). לדיון בטבע האמנות והקשר שלה ליכולת הידיעתית של האדם, ראו "הפסיכו-אפיסטמולוגיה של האמנות" ("המכתב האובייקטיביסטי", אפריל 1965).
תחושת החיים של האמן היא השולטת בעבודתו, מאחדת אותה, ומכוונת את הבחירות הרבות שעליו לבצע – החל מבחירת הנושא ועד לפרטי הסגנון הדקים ביותר.
תחושת החיים של הצופה או הקורא היא המגיבה ליצירת אמנות תגובה אוטומאטית (אך מורכבת) של קבלה ואישור, או דחיה וגינוי.
אין בכך לומר כי תחושת החיים הנה קריטריון אמין לערך אסתטי עבור האמן או הצופה. תחושת החיים היא ברת טעות; אך היא מקור האמנות, המכניזם הנפשי המאפשר לאדם ליצור אמנות.
הרגש המעורב באמנות אינו רגש במובן הרגיל של המילה: הוא נחווה יותר כתחושה, אך יש לו שני מאפיינים רגשיים:
– הוא אוטומאטי ומיידי;
– יש לו משמעות ערכית-אישית יסודית (אם כי תת-הכרתית).
הערך בו מדובר הוא החיים;
ומהות הרגש היא – "זוהי משמעות החיים עבורי".
יהיו אשר יהיו השקפותיו המטפיסיות של האמן, הרי יצירתו מבטאת באופן בסיסי זאת: "כך אני רואה את החיים."
ומשמעות תגובת הצופה הינה: "כך אני – או איני – רואה את החיים."
תהליך התקשורת הפסיכו-אפיסטמולוגי בין אמן לצופה או קורא הוא:
האמן יוצר הפשטה של ערכיו, אותה עליו להמחיש במציאות ע"י הפריטים המתאימים;
הצופה קולט את הפריטים, מאחדם, מפנים את ההפשטה ממנה נבעו, ומשלים בכך את המעגל.
בדרך מטפורית דומה תהליך היצירה לדדוקציה, ותהליך הצפיה – לאינדוקציה.
אין בכך לומר כי מטרתו הראשונית של האמן הינה תקשורת. מטרתו הראשונית היא לממש במציאות את דרך ראייתו את האדם והקיום. אך כדי להתממש במציאות, על ראייתו להתרגם למונחים אובייקטיביים (ולכן, ניתנים לתקשורת).
בפרק ראשון (בספר) דנתי בשאלה מדוע זקוק אדם לאמנות; מדוע – כיצור המודרך ע"י ידע מושגי – זקוק הוא לאמצעי להבאת סך-כל מושגיו המטפיסיים למודעותו המיידית. "הוא זקוק לראייה מקיפה של הקיום כדי לאחד את ערכיו, לבחור את מטרותיו, לתכנן את עתידו, לבסס עקביות בחייו."
תחושת החיים של האדם מספקת לו את סך כל מושגיו המטפיסיים; האמנות ממחישה אותם עבורו, ומאפשרת לו לחוש ולחוות את מציאותם המיידית.
פונקצית האיחודים הפסיכולוגיים קיימת כדי להבטיח קישורים אוטומטיים, כך שיעבדו כיחידת אחת, ולא ידרשו תהליך חשיבה מודע בכל פעם שנעשה בהם שימוש. (כל לימוד הוא אוטומטיזציה של הידע, על מנת להותיר את המוח חפשי להשגת ידע נוסף).
מוח האדם מכיל שרשרות-הפשטה רבות, ולפעמים מוצלבות (כשהמושגים קשורים ביניהם). הפשטות-ידע הן השרשרת הבסיסית בה תלויות כל השאר. שרשרות אלו הן איחודים שכליים המשמשים למטרה מיוחדת, והן מעוצבות בהתאם לפי קריטריון מיוחד.
הקריטריון לפיו מעוצבות הפשטות-הידע: מהו העיקר? (כלומר, מבחינה אפיסטמולוגית – איזו קבוצת ישויות עיקרית ביחס לשאר?)
הקריטריון לפיו מעוצבות הפשטות נורמטיביות והפשטות אסתטיות: מה חשוב?
אמן אינו מזייף את המציאות – הוא מסגנן אותה. הוא בוחר היבטים של המציאות אותם הוא רואה כמשמעותיים מבחינה מטפיסית; ובבודדו ובהדגישו אותם, ובהשמטת הבלתי משמעותיים והטפלים – מציג הוא את ראיית הקיום שלו. מושגיו אינם מנותקים מעובדות המציאות. מושגיו מאחדים את העובדות, ואת הערכתו אותן. בחירתו בונה את הערכתו. כל הכלול ביצירת אמנות, מן הרעיון לנושא, למשיכות המכחול, ועד לפרטים – נושא את המשמעות המטפיסית מעצם בחירתו להכלל ביצירה.
אמן המציג את האדם כדמות אלוהית (דוגמת פסלי יוון העתיקה) מודע לכך שאנשים עשויים להיות חולים או נכים או חסרי אונים; אולם הוא רואה מצבים אלו כמקריים, שאינם שייכים לטבעו העיקרי של האדם; והוא מציג דמות הממחישה עוצמה, יופי, אינטליגנציה, בטחון עצמי, כמצבו הטבעי והנכון של האדם.
אמן המציג את האדם כדחליל מעוות (כמו, למשל, פסלי ימי-הביניים), מודע לכך שישנם אנשים בריאים, מאושרים ומרוצים; אך מצבים אלו הוא רואה כמקריים או כאשלייה, כלא שייכים לטבעו העיקרי של האדם – והוא בוחר להציג דמות מעונה הממחישה כאב, כיעור ופחד כמצבו הטבעי והנכון של האדם.
בחן כעת את הציור שתואר בתחילת דיון זה. הצלקת שעל שפתי האשה היפהפיה רוכשת משמעות מטפיסית מפלצתית, עקב היותה כלולה בציור. היא מכריזה כי יפי האשה ומאמציה להשיג זוהר (שמלת הערב הנוצצת) הם אשלית-שוא המקועקעת בידי זרע השחיתות העלול להרסה בכל רגע. וזהו לעגה של המציאות לאדם: כל ערכיו ומאמציו הינם חסרי אונים כנגד כל שואה שהיא, ואפילו כנגד זיהום פיסי קטן ועלוב.
הטיעון מן הסוג הנטורליסטי, שיאמר כי בחיים עשויה להיות צלקת על פני אשה יפהפיה – אינו תקף מבחינה אסתטית. האמנות אינה עוסקת בתקלות או מקרים אקטואליים כשלעצמם, אלא במשמעותם המטפיסית לאדם.
עדות להשקפתה המטפיסית של האמנות היא באמירה הפופולרית כי קורא "מזדהה" עם דמות בסיפור. "הזדהות" הינה הכינוי העממי לתהליך ההפשטה. פירושה להבחין ביסוד המשותף לדמות ולעצמך, לייחס את חייה לחיי עצמך. זו הדרך הבלתי מודעת בה מגיבים רוב האנשים לספרות ולאמנויות אחרות; וזאת ללא כל ידע בתאוריות אסתטיות, אלא בזכות טבעה של האמנות.
אדם אינו מחפש ביצירת אמנות מידע עיתונאי, חינוך מדעי או הדרכה מוסרית (אם כי קיומם של הללו אפשרי באמנות, כתוצאות משניות). אדם מחפש מילוי צורך עמוק יותר: אימות לאופן ראייתו את הקיום; אמצעי לצפייה בהפשטותיו כשהן קיימות מחוץ למוחו, כישויות מוחשיות.
דוגמה לאחד ההבדלים החשובים בין סיפור חדשות מן החיים לבין סיפור ספרותי: סיפור החדשות הוא עובדה ממנה יסיק הקורא מסקנה – או לאו, במידה שימצאנה שייכת לחייו. סיפור ספרותי הוא הפשטה הטוענת לאוניברסליות, כלומר – המתייחסת לכלל חיי אנוש, כולל אלו של הקורא. לכן עשוי הקורא לגלות אדישות כלפי סיפור חדשות למרות היותו של זה אמיתי, בעוד סיפור ספרותי יגרום לו רגש רב עוצמה למרות היותו דמיוני. רגש זה אפשר שיהיה חיובי, כאשר הקורא מייחס את ההפשטה לחייו-הוא; או שלילי ומעורר סלידה כאשר הקורא מוצא אותו עויין ובלתי ניתן לייחוס לחייו-הוא.
מאחר וחיי אדם משמעותם עיצוב סביבתו הפיסית כדי שתשרת את מטרותיו; ומאחר וחייב הוא קודם בזיהוי, ואז ביצירת ערכיו – זקוק אדם רציונלי להקרנה מוחשית של ערכים; לתמונה שבדמותה יעצב מחדש את העולם ואת עצמו.
האמנות נותנת לו תמונה זו; היא מעניקה לו את חווית ראיית המציאות המלאה המיידית של מטרותיו הרחוקות.
מאחר ושאיפותיו של אדם רציונלי הן בלתי-מוגבלות, ומאחר וחיפושיו אחר ערכים והשגתם הינם תהליך מתמיד – וככל שגבוהים הערכים כן יקשה המאבק – זקוק הוא לרגע בו יוכל לחוות את תחושת משימתו שהושלמה, תחושת החיים בעולם בו הושגו ערכיו. זוהי הפוגה של הצטיידות בדלק, כדי להמשיך לנוע הלאה. האמנות מעניקה לו דלק זה. העונג שבצפיה במציאות המומחשת של תחושת-חייו, הוא העונג שבהרגשה כיצד יהיה זה לחיות באותו עולם אידאלי.
"חשיבותה של חוויה זו אינה במה שיכול אדם ללמוד ממנה, אלא בעצם החוויה. אותו דלק אינו עיקרון תיאורטי או מסר חינוכי – אלא חוויית הרגע של עונג מטפיסי; רגע של אהבה לקיום."
אותו עקרון, אם כי בדרך שונה, חל גם על אדם אי-רציונלי, לפי ראיותיו ותגובותיו השונות. לאדם אי-רציונלי משמשת הקרנתה המוחשית של תחושת-חייו השלילית לא כדלק והשראה לנוע הלאה, אלא כהשראה לקפוא על שמריו. היא מכריזה כי ערכים אינם ניתנים להשגה, כי מאבק הוא חסר תועלת, כי פחד, אשמה, כאב וכשלון הינם גורל האנושות שנקבע מראש, ושאין הוא יכול לעשות דבר לשנותם.
או, בדרגת אי-רציונליות גרועה יותר, הקרנתה המוחשית של תחושת-חיים ארסית מספקת לאדם תמונה של הרוע כמנצח, שנאה לקיום, נקמה בדגמי-חיים טובים יותר, תבוסתם והריסתם של כל הערכים האנושיים. סוג האמנות שלו מעניק לו אשלייה כי הצדק איתו, כי הרוע הוא החזק מבחינה מטפיסית.
האמנות היא ראי האדם המטפיסי: האדם הרציונלי מבקש לראות האמנות הצדעה; אדם לא רציונלי מבקש לראות בה הצדקה לשפלותו, עווית אחרונה להערכתו העצמית שנבגדה.
בין שני קצוות אלו נמצא רצף עצום של בני אדם בעלי הנחות מעורבות, אשר תחושת-חייהם מחזיקה ביסודות בלתי החלטיים, השקולים זה כנגד זה בחוסר בטחון, או סותרים זה את זה בגלוי, תוך הגיון וחוסר הגיון, ויצירות אמנות המשקפות תערובות אלו. ומאחר ואמנות היא תוצר פילוסופיה, ופילוסופית האנושות הינה תערובת טרגית, הרי אמנות העולם ברובה – כולל כמה מדוגמאותיה הגדולות ביותר – שייכת לקטגוריה זו.
אמיתותה או שקריותה של הפילוסופיה בה מחזיק אמן אינה עניין אסתטי. היא עשויה להשפיע על הנאתו של הצופה, אך אין בה כדי לסתור את ערכה האסתטי של היצירה. ובכל זאת, פילוסופיה מסויימת או ראיית חיים מסויימת הן יסוד הכרחי ביצירת אמנות. העדר ערכים מטפיסיים כלשהם – כלומר תחושת-חיים אפורה, בלתי מתחייבת, סבילה וחסרת החלטיות – משמעותו נפש חסרת דלק, מנוע או קול, והוא מייצג את חוסר כח-הגברא בשדה האמנות. אמנות רעה הינה בעיקר תוצר של חיקוי והעתקה מיד שניה, ולא ביטוי יצירתי.
שני מרכיבים נפרדים, אך קשורים זה בזה, של יצירת אמנות, הם האמצעים המכריעים להקרנת תחושת החיים שבה: הנושא והסגנון. מה שאמן בוחר להציג, וכיצד הוא מציג זאת.
נושאה של יצירת אמנות מבטא ראייה של קיום האדם, בעוד סגנונה מבטא ראייה של תודעת האדם. הנושא חושף את מטפיסיקת האדם, הסגנון את הפסיכו-אפיסטמולוגיה שלו.
בחירת הנושא מצהירה על מרכיבי הקיום אותם רואה האמן כחשובים; כראויים להברא מחדש ולהיראות. הוא עשוי לבחור להציג דמויות הרואיות כדגמים לטבע האדם; או עשוי הוא לבחור צירופים סטאטיסטיים של הממוצע, חסר הייחוד, הבינוני; או שיבחר דגמי רמשים מושחתים. יכול הוא להציג את נצחון הגיבורים בגופם או רוחם (ויקטור הוגו), או מאבקם (מיכלאנג'לו), או את תבוסתם (שייקספיר).
יכול הוא להציג את השכנים בדלת ממול: בדלת מול ארמונות (טולסטוי), או מול חנויות (סינקלייר לואיס) או מול מטבחים (ורמיר) או מול ביב-שופכין (זולא).
יכול הוא להציג מפלצות כנושאי גינוי מוסרי (דוסטוייבסקי) או כמושאי הפחדה (גויא), או שיכול הוא לתבוע אהדה למפלצותיו ובכך לזחול אל מחוץ לתחום הערכים, כולל אלו האסתטיים.
יהא המקרה אשר יהא, הרי הנושא (המוגבל ע"י הרעיון), הוא המקרין את ראיית יצירת האמנות בהקשר למקומו של אדם ביקום.
הרעיון ביצירת אמות הוא הקשר המאחד בין נושאה וסגנונה.
"סגנון" הינו שיטה מיוחדת האופיינית לביצוע. סגנונו של אמן הוא תוצר הפסיכו-אפיסטמולוגיה שלו: הקרנת ראייתו את תודעת האדם; את יעילותה או חוסר-האונים שלה, את אופן תפקודה. לרוב, אם כי לא תמיד, אדם הנמצא במיקוד נפשי מלא, ייצור ויגיב לסגנון של בהירות קורנת ודייקנות ללא פשרות. זהו סגנון של מתארים ברורים, נקיון, מחוייבות למודעות מלאה וזהות ברורה. זוהי רמת המודעות התואמת יקום בו א=א, בו חשוף הכל לתודעת האדם, ודורש את תפקודה התמידי.
אדם המונע ע"י ערפל רגשי, ומעביר זמנו ללא מיקוד, ייצור ויגיב לסגנון של אפלה מטושטשת, "מסתורית", בה מתמוססים מתארים וישויות מתפוגגות זו לתוך זו; בה רומזות מלים לכל דבר ואינן אומרות דבר, בה צפים צבעים ללא עצמים, או עצמים צפים ללא משקל. זוהי רמת המודעות המתאימה לעולם בו א' יכול להיות כל לא-א' בו בוחר הצופה, בי לא ניתן לדעת שום דבר בבטחון, ולא נדרש מאומה מתודעת הצופה.
הסגנון הוא היסוד המורכב ביותר באמנות; החושפני ביותר ולעתים קרובות המביך ביותר מבחינה פסיכולוגית. הניגודים הפנימיים מהם סובלים אמנים מודגשים ביתר שאת בעבודתם. לדוגמה: סלוואדור דאלי, שסגנונו מקרין את בהירותה הזוהרת של פסיכו-אפיסטמולוגיה רציונלית, בעוד רוב נושאיו מקרינים מטפיסיקה אי-רציונלית ומרושעת באופן מבהיל.
ניגוד דומה, אך מביש פחות, ניתן לראות בציוריו של ורמיר, המשלב בהירות זוהרת של סגנון עם מטפיסיקה דהוייה של נטורליזם. בקצהו השני של הרצף הסגנוני – הטשטוש המכוון והעיוותים החזותיים של האסכולה הקרוייה "ציורית", החל מרמברנדט ומטה-מטה, עד כדי התמרדות כנגד התודעה המבוטאת בזרם הקוביזם, המבקש לפורר את תודעת האדם ע"י ציור נושאים בדרך שהאדם אינו יכול לתפוס אותם (ממספר נקודות ריחוק בעת ובעונה אחת).
סגנונו של סופר עשוי להקרין תערובת של הגיון ורגש עז (ויקטור הוגו) – או תערובת הפשטות מרחפות של רגשות תלושים מן המציאות (תומס וולף) – או את הצרידות היבשה, החשופה, הכבולה למוחשי ומתובלת בהומור של כותב אינטליגנטי (סינקלייר לואיס) – או הביטוי המאופק, הממושמע, הרגיש והבהיר אך המושתק ע"י הדחקה (ג'והן אוהרה) – או הדיוק השטחי, המכוון ומפורט מדי של חוסר קשר למוסר (פלוברט) – או המלאכותיות המהוקצעת של יד שניה (מספר מודרניים שאינם ראויים לאזכור שמם).
הסגנון מבטא את חוש החיים הפסיכו-אפיסטמולוגי, כלומר: את אותה אמת בה מרגיש האמן "בבית". זוהי הסיבה לחשיבותו המכרעת של הסגנון באמנות – הן לאמן והן לצופה-לקורא – ולכך שהסגנון נחווה בדרך כה אישית. לגבי האמן – הסגנון הוא ביטוי. לצופה או לקורא – הוא אימות לתודעתו, ומכאן להערכתו העצמית (האמיתית או המדומה).
כעת מילת אזהרת על הקריטריונים לשיפוט אסתטי. תחושת החיים הינה מקור האמנות, אך אינה אמת המידה היחידה של אמן או אסתטיקן, ואינה קריטריון לשיפוט אסתטי. רגשות אינם כלי ידע. אסתטיקה הינה ענף של הפילוסופיה; וכשם שאין פילוסוף ניגש אל ענף ידע כלשהו בעזרת רגשותיו ככלי השיפוט שלו, כך אינו יכול לעשות כן בשדה האסתטיקה. תחושת חיים אינה ציוד מקצועי מספיק. אסתטיקן – ככל אדם המעריך יצירת אמנות – אינו יכול להיות מודרך רק ע"י רגש.
הסכמה או אי-הסכמה לפילוסופיה של אמן אינה שייכת להערכה האסתטית של אמנותו. אין צורך להסכים עם אמן (או אף ליהנות מאמנותו) על מנת להעריך את עבודתו.
בעיקרה, דורשת הערכה אובייקטיבית את זיהוי רעיונו של האמן; משמעותה המופשטת של עבודתו (וזאת רק על פי היצירה עצמה וללא שיקולים חיצוניים); הערכת האמצעים בהם הוא מבטא רעיון זה: כלומר – הרעיון יהווה קריטריון לפיו יוערכו היסודות האסתטיים של העבודה, השליטה (או אי-השליטה) הטכנית בה הוא מצליח (או נכשל) בהקרנת תחושת החיים שלו.
(העקרונות האסתטיים של אמנות מכל סוג, ללא קשר לפילוסופית האמן, והערכתם האובייקטיבית, הינם מחוץ לדיון זה. על מדע האסתטיקה לזהות עקרונות אלו; משימה בה נכשלה הפילוסופיה המודרנית באופן מצער.)
מאחר ואמנות היא מכלול פילוסופי, אין זו סתירה לומר: " זוהי יצירת אמנות גדולה, אך אינני אוהב אותה." זאת במידה והדובר מזהה את משמעותה של הצהרה זו: חלקה הראשון מתייחס להערכה אסתטית טהורה, ואילו השני לרמת פילוסופיה עמוקה יותר, הכוללת יותר מאשר ערכים אסתטיים.
אפילו בתחום הבחירות האישיות ישנם אספקטים רבים ושונים מהם ניתן ליהנות ביצירת אמנות, מלבד קרבה בתחושת החיים. תחושת חייו של הצופה מעורבת במלואה רק כאשר חש הוא רגש אישי עמוק כלפי יצירת אמנות; אך ישנן דרגות רבות אחרות של אהדה. ההבדלים דומים לאלו שבין אהבה רומנטית לידידות או חיבה.
לדוגמה: אני אוהבת את יצירתו של ויקטור הוגו בתחושה עמוקה מהערצה לגאונותו הספרותית העילאית, ומוצאת אני זהויות רבות בין תחושת החיים שלו ושלי, למרות שלמעשה אינני מסכימה עם פילוסופית החיים המוצהרת שלו.
אני אוהבת את דוסטוייבסקי בשל שליטתו המצויינת במבנה התוכן, ובשל ניתוחו הקפדני, חסר הרחמים, של פסיכולוגיית הרוע – למרות שהפילוסופיה ותחושת החיים שלו מנוגדות בתכלית כמעט לשלי.
מחבבת אני את הרומנים המוקדמים של מיקי ספילאני בשל שנינות תכנו וסגנונו המוסרי, למרות שתחושת החיים שלו מתנגשת עם שלי, ושום יסוד פילוסופי מוצהר אינו מעורב בעבודתו.
אינני יכולה לשאת את טולסטוי, וקריאתו היתה החובה הספרותית המשעממת ביותר שהיה עלי לבצע אי-פעם; הפילוסופיה ותחושת החיים שלו אינן אך מוטעות, אלא שליליות ממש; ובכל זאת, מנקודת מבט ספרותית טהורה, על פי מושגיו-הוא עלי להעריכו כסופר טוב.
ועתה, על מנת להדגיש את ההבדל שבין גישה אינטלקטואלית לתחושת-חיים, אביא שנית את הפיסקה הקודמת, הפעם במונחים של תחושת-חיים:
הוגו מעניק לי תחושת כניסה למקדש; דוסטוייבסקי מקנה לי תחושה של כניסה לחדר זוועות אך בלווית מדריך רב עוצמה; ספילאני נותן לי תחושת האזנה לתזמורת צבאית בפארק ציבורי; טולסטוי נותן לי תחושת כניסה לחצר אחורית מזוהמת, אליה אין לי כל חשק להכנס.
כאשר לומדים לתרגם את משמעותה של יצירת אמנות למונחים אובייקטיביים, מגלים כי אין דבר כה רב-השפעה כאמנות, בחשיפת תמצית אופי האדם. אמן מגלה את נשמתו העירומה בעבודתו – וכך גם אתה, קורא יקר, בדרך בה אתה מגיב לה.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.