ד"ר נתי קנטורוביץ' פרסם לאחרונה פוסט המלווה בהצצה לפרק היסטורי טראגי בתולדות יהודי ברה"מ, מה שנוכל ללמוד ממנו הוא גם הביטוי של אותו פרק באופן התעמולתי בו סיקרה התקשורת את האירועים וכיצד "זכו" בני משפחות הקורבנות שחיו בישראל להיחשף לידיעות המצורפות.
13 בינואר. זהו תאריך טרגי במיוחד עבור היהדות הסובייטית. תוך חמש שנים בלבד, מתאריך זה התרחשו שני אירועים שלגביהם ללא כל ספק ניתן לומר שעיצבו את רוח התקופה.
13.1.1948 – בהוראתו האישית של סטלין, במינסק נרצח סולומון מיכאלס (שלמה ווֹבסי), שחקן מהולל, במאי, מנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה, מראשי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי וממנהיגיה הבלתי מוכתרים של היהדות הסובייטית. רציחתו השפלה הוצגה ע"י הסובייטים כתאונת דרכים, ורק עם נפילתה של ברית-המועצות נחשפו פרטי הקנוניה סביבו, שבה היו מעורבים "טובי בניהם" של השירות הסובייטי החשאי.
סטלין, שכידוע, היה "אוהב ישראל מושבע", למרות שרבים מנאורי ארצנו עדיין מעריצים את דמותו המשופמת, הבין, שהדרך הטובה ביותר לפגוע ביהודים היא לפגוע בעלית התרבותית והלאומית שלהם. רציחתו של מיכאלס פתחה את תיבת פנדורה הסובייטית והובילה לשורה של מהלכים נפשעים שביצעה ברית-המועצות נגד העם היהודי.
13.1.1953 – חמש שנים בדיוק לאחר רציחתו של מיכאלס, שטב בהוראתו האישית של סטלין נפתח מבצע אנטישמי בקנה מידה ארצי – בתאריך זה התפרסמה הודעה של סוכנות הידיעות הסובייטית (TASS) על מעצר קבוצת רופאים בכירים, רובם המכריע יהודים, ש"תיכננו בזדון כי רב להמית את הנהגת ארצם של הפועלים והאיכרים". הייתה זו המערכה הראשונה במחזה החדש שסטלין תיכנן להעלות מעל עמודי ההיסטוריה היהודית ואלמלא התפגר תוך פחות מחודשיים מתאריך זה, לכו תדעו מה היה עולה בגורלם של העצורים ושל כלל יהודי ברית-המועצות, שכן בחודשיים אלה עברו מסכת קשה של התעללויות, סילוק ממקומות העבודה, הוקעה ציבורית והשפלה לאומית.
מעל: כותרות מהעיתונים של חירות, "מעריב", הארץ" ו"הצופה". מתחת: "על המשמר", "דבר" ו"קול העם". חלקם "מיישרים קו" עם תעמולת משטר סטאלין.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.