הרומנטיזם המוברח של ג'יימס בונד

 

לפני מספר ימים הלך לעולמו השחקן המוערך שון קונרי. את קריירת המשחק שלו פתחה ההצלחה הגדולה של סרטי ג'יימס בונד.

איין ראנד שצפתה בסרט הראשון בסדרה "ד"ר נו", כתבה: "ההופעה של קונרי, הייתה דוגמא מבריקה לאמנות המסך הרומנטית – בהפקה, בימוי, כתיבה, צילום, ובעיקר – בהופעה של שון קונרי. ההופעה הראשונה שלו על המסך הייתה כיהלום מלוטש של טכניקה דרמטית, אלגנטיות, שנינות וסגנון תגובות של מועט המחזיק את המרובה".

"בלילה שבו צפיתי בסרט," סיפרה ראנד, "כאשר המצלמה התקרבה לקלוז-אפ והוא נשאל לשמו בסרט וענה 'בונד. ג'יימס בונד', הקהל פרץ בתשואות".

כשעלה הסרט לאקרנים בבריטניה (באוקטובר 1962) הוא זכה לגינויים מצד קריית הוותיקן בגלל אכזריותו של בונד והתוכן המיני בסרט, בעוד הקרמלין טען כי "בונד הוא התגלמות הרוע הקפיטליסטי". שתי הביקורות לא הפריעו, וככל הנראה גם הועילו להפיכתו להצלחה מסחרית גדולה בבריטניה ובשאר העולם המערבי.

על רגע תרבות שלעגה לגיבורים וביקשה לגכחם, היה הסרט הראשון בסדרת בונד תופעה מרעננת. ראנד כינתה את התופעה "רומנטיציזם מוברח" (ובינואר 1965 גם פרסמה מאמר בו סיפרה על החוויה של הצפייה בסרט בניוזלטר האובייקטיביסטי).

לצערה של ראנד, החוויה הזאת כבר דוללה בסרטו השני "מרוסיה באהבה", אז היא כותבת "כבר לא היו מחיאות כפיים… בונד הוצג כמי שמפזר נשיקות על פניה של צעירה חלשה למראה בבגד ים… הסיפור היה מבולבל עד לא מובן,  והמתח הדרמטי הבנוי במיומנות שאיפינה את פלמינג הוחלף בדברים קונבנציונליים כמו מרדפים מיושנים שייצגו סכנה פיסית בלבד… ולמרות זאת, " כתבה "אלך לראות את הסרט הבא בסדרה…".

ראנד ראתה בהופעה של קונרי בסרט "ד"ר נו" תופעה יוצאת מן הכלל שחרגה מן הכלל של יצירות אמנות המבקשות להציג את האדם בחולשתו, במצב של פחד כרוני ולעסוק באומללות. אלו היו הסרטים שמבקרי הניו יורק טיימס שיבחו באותה תקופה.

המבקרים ביקשו לעג ואירוניה במקום גיבורים רומנטיים והרואיים. ראנד ראתה בהופעה של קונרי ובסרט בונד הראשון יוצא דופן שהצליח לחמוק מכך.

סרטי מתח, ומותחנים בכלל מגון סיפורי המרגלים הם גרסה פשוטה יותר של היצירות הרומנטיות הגדולות. הם מתאפיינים בהתנגשות בין ערכים – מהלכיו של הגיבור ביצירת אמנות כזאת מייצגים פעולה תכליתית להשגת והצלת ערכים. יצירה רומנטית היא יצירה ממוקדת ערכים בה פועלות הדמויות מתוך בחירה ורצון חופשי המבוססים על עקרונות מוסר. זאת המשמעות של קרב הטוב מול הרע בהפשטה האמנותית והדרמטית. זאת הסיבה שהקהל פרץ בתשואות באולמות הקולנוע כששון קונרי השיר מבט למצלמה ואמר "בונד, ג'יימס בונד".

הסיבה שראנד קראה למאמר אותו כתבה "רומנטיציזם מוברח" היא משום שברוח התקופה דולל העיקרון של מלחמה למען ערכים בהומור ובהגכחה, אלו מכסים בבוץ את העקרונות שביסוד הדרמה האיכותית המייצגת את המאבק לערכים.

על הפער שנפער בין המבקרים לבין הקהל באותה תקופה העיד מאמר במדריך הטלויזיה (9 במאי 1964) תחת הכותרת "אלימות יכולה להיות מהנה" וכותרת משנה: "בבריטניה כולם צוחקים על "הנוקמים" – חוץ מהקהל". הקהל אהב את המאבק הערכי – המבקרים ראו רק את האפשרות ללעוג לו ולהפכו לפארודיה.

איאן פלמינג, היוצר של ג'יימס בונד, שירת במהלך מלחמת העולם השנייה במודיעין הצי הבריטי, ומשירותו זה שאב רעיונות שהובילו לכתיבת שנים עשר ספרים ושני קובצי סיפורים קצרים. כפי שאיין ראנד הטביע על סיגריות את סמל הדואר המוזהב, כך פלמינג העניק לדמותו המסוגננת והאריסטוקרטית (במובן החיובי) של בונד את סיגריות מורלנד המעוטרות בשלושה פסי זהב המייצגים את דרגות הצי הבריטי.

בין ההסברים על מקור דמותו של בונד בולטת במיוחד ההשוואה לסידני ריילי, "אלוף המרגלים," הרפתקן חסר גבולות ממוצא רוסי-יהודי שפעל נגד המשטר הבולשביקי ברוסיה ושירת את הסקוטלנד יארד ואת שירות הריגול הבריטי. ידיד משותף סיפר לפלמינג על עלילותיו.
גם מחייו שלו שאב פלמינג השראה, כעיתונאי הוא סיקר משפטי ראווה נגד מהנדסים בריטים שהואשמו במעשי ריגול וחבלה והתוודע לאכזריות והרוע של המשטר הסובייטי ושלוחיו.
במלחמת העולם השנייה שירת בתפקיד מודיעיני בכיר ורגיש כעוזרו של אדמירל ג'ון גודפרי מפקד המודיעין של הצי הבריטי והכיר היטב את מערכות המודיעין הבריטי והאמריקאי.

פלמינג הכיר את העולם כפי שהיה וידע להבדיל בין טוב ורע, שון קונרי, ידע לתת לדמות גיבורו, גיימס בונד את הפנים והתכליתיות שרוממו את רוחו של הקהל, ואלו הפכו את סדרת ג'יימס בונד לאחד המותגים המצליחים בקולנוע.

המבקרים שביקשו למוסס באפור את העימות בין שחור ולבן, וטוב ורע נחלו הצלחה חלקית בלבד. שון קונרי, ניצח למרות זאת, הוא השיק קריירה רבת הישגים ותרם תרומה בלתי נשכחת לאמנות המסך הרומנטית.