פילוסופיית האובייקטיביזם – תמצית
מאת דר' ליאונרד פיקוף


פילוסופיה שלמה הדוגלת בשכל ובאנוכיות נוצרה בתקופתנו ע"י איין ראנד. זוהי הפילוסופיה האובייקטיביסטית, המתוארת במפורט ב"מרד הנפילים", ב"מבוא לאפיסטמולוגיה אובייקטיביסטית" וב"מעלת האנוכיות".

פילוסופיה זו היא התרופה למצבו הנוכחי של העולם. (כל המובאות להלן, למעט היכן שנאמר אחרת, הן מאת איין ראנד).

רוב הפילוסופים לא ציינו במפורש את נקודות ההתחלה של שיטותיהם. האובייקטיביזם, לעומת זאת, הוא בעל בסיס המצויין במפורש: "הקיום קיים – ומתפישתה של הצהרה זו משתמעות שתי אקסיומות: שמשהו, אשר אותו אתה תופש, קיים, ושאתה קיים ובעל תודעה; תודעה היא "היכולת לתפוש מה שקיים".

הקיום והתודעה הן עובדות המשתמעות מכל תפישה חושית. הן היסוד לכל ידע (ותנאי מוקדם לכל הוכחה): ידע מניח מראש משהו אותו אפשר לדעת ומישהו שיודע אותו. אלה הם מוחלטים שאי אפשר לפקפק בהם או להתחמק מהם: כל טענה שאדם טוען, כולל הכחשה של אקסיומות אלה, מניחה מראש שמוש בהן וקבלתן.

האקסיומה השלישית הנמצאת בבסיס כל ידע – אקסיומה הנכונה, כפי שציין אריסטו, לגבי "הקיום באשר הוא קיום" – היא "א היא א" – חוק הזהות. חוק הזהות מגדיר את מהות הקיום: להיות פרושו להיות משהו, כל דבר הוא מה שהוא. מחוק הזהות נובע העיקרון היסודי של כל פעולה, חוק הסיבתיות, אשר לפיו פעולות של כל דבר נקבעות לא במקרה, אלא לפי טבעו של הדבר, כלומר לפי מה שהוא.

חשוב מאוד להבין את היחס שבין שלושת האקסיומות הללו. הקיום הוא האקסיומה הראשונה. הקיום קיים באופן שאינו-תלוי בתודעה. האדם יכול להתאים את סביבתו לצרכיו, אבל "כדי לשלוט בטבע, יש לציית לו" (פרנסיס בייקון). שום תהליך שכלי אינו יכול לשנות את חוקי הטבע או למחוק עובדות. תפקודה של התודעה אינו ליצור את המציאות, אלא להבין אותה. "קיום הוא זהות, תודעה היא זיהוי".

אריסטו הוא המקור הפילוסופי של גישה זו, והוא החשוב מבין הדוגלים בה בתולדות הפילוסופיה. אויבי גישה זו הם כל שאר המסורות הפילוסופיות החשובות, כולל האפלטוניזם, הנצרות, והאידיאליזם הגרמני. כל המסורות האלו, באופן ישיר או עקיף, דוגלות בגישה אשר לפיה התודעה יוצרת את המציאות. מהותה של גישה זו היא הכחשת האקסיומה שהקיום קיים.

בגרסתה הדתית, טוענת גישה זו ש"מעל" המציאות קיימת תודעה, כלומר שזו נעלה על הקיום ונוגדת אותו; בגרסתה החברתית, היא מטשטשת את הטבע לערפל לא ברור שהרצון האנושי נותן לו מעין צורה זמנית. האסכולה הראשונה מכחישה את המציאות על-ידי טענה שקיימות שתי מציאויות. האסכולה השניה מבטלת את מושג המציאות לגמרי. הראשונה דוחה את המדע, את חוקי הטבע, את הסיבתיות, את הזהות, וטוענת שהכל אפשרי לרצונו הכל-יכול, מחולל-הנסים של האל. השניה משתמשת, לצורך אותה דחיה, במונחים חילוניים וטוענת שהכל אפשרי בהתאם לרצון ה"עם".

אסכולות אלה אינן יכולות לטעון לקיומו של בסיס בעדויות אובייקטיביות. אין דרך להסיק מהטבע את שלילתו, מעובדות את השמדתן, או מכל הנחה שהיא את ביטולו של כל טיעון, כלומר של מה שהוא היסוד לכל טיעון: אקסיומות הקיום והזהות.

המטפיסיקה והאפיסטמולוגיה קשורות זו לזו באופן הדוק; ביחד הן יוצרות את המסד שעליו ניצבת הפילוסופיה כולה. באופן דומה, הופיעו בתולדות הפילוסופיה דחיית המציאות ודחיית השכל כשהן שלובות יחד, כפי שאפשר ללמוד מהדוגמה של תורת אריסטו, מטפיסיקה התומכת במציאות דורשת ומאפשרת אפיסטמולוגיה התומכת בשכל.

איין ראנד הגדירה את השכל כ"יכולת המזהה ומאחדת את החומר המסופק ע"י חושי האדם".

השכל פועל באמצעות מושגים ותקפות השכל מבוססת על תקפותם של המושגים. אולם טבעם ומקורם של המושגים הוא אחת הבעיות הראשיות בפילוסופיה; אם מושגים מתייחסים לעובדות, אז לידע יש בסיס במציאות, וניתן להגדיר עקרונות אובייקטיביים שינחו את תהליך רכישת הידע. אם המושגים מנותקים מהמציאות, אז כך גם כל הידע האנושי מנותק מהמציאות, והאדם הוא עיוור וחסר-אונים. זוהי "בעית האוניברסלים", הבעייה אשר גרמה להתמוטטות הפילוסופיה המערבית.

אפלטון טען שמושגים אינם מתייחסים לעולם הזה אלא למימד על-טבעי של מהויות. בעיני המחזיקים בתפישת הפילוסוף קאנט, המושגים (כולם או חלקם) אינם מתייחסים לדבר, כלומר: הם תוצרים סובייקטיביים של השכל האנושי והם בלתי-תלויים בעובדות החיצוניות. שתי הגישות, וכל הגרסאות שלהן בתולדות הפילוסופיה, מובילות לאותה תוצאה יסודית: ניתוק בין אמצעי רכישת-הידע של האדם לבין המציאות, ולכן הן גם מובילות להריסת יסודו של השכל האנושי (האפיסטמולוגיה של אריסטו טובה הרבה יותר, אבל בתורת המושגים שלו מעורבים שיירים של אפלטוניזם והיא איננה תקפה). הפילוסופים בני-זמננו ויתרו על העיסוק בבעיה זו, וכתוצאה מכך ויתרו על הפילוסופיה.

איין ראנד הולמת בגישת האנטי-שכל ביסודה. ההישג ההיסטורי שלה הוא בקשר שעשתה בין צורת רכישת-הידע הייחודית לאדם לבין המציאות, כלומר בכך שהוכיחה את תקפותו של השכל האנושי.

האובייקטיביזם טוען שמושגים מבוססים על עובדות המציאות ומתייחסים אליהן.

כפי שזיהה אריסטו, השכל האנושי בלידתו הוא כלוח חלק; לא קיימים רעיונות מולדים. החושים הם האמצעי של האדם לקשר עם המציאות; הם נותנים לו את התנאי המוקדם לכל ידע, את העדות לכך שקיים משהו. ברמה המושגית של התודעה הוא מגלה מהו אותו משהו.

יצירת מושגים היא שיטת האדם לארגון חומר החושים. כדי ליצור מושג, אדם מבודד שני ישים מסויימים (קונקרטיים) דומים או יותר מתוך שאר השדה התפישתי, ומאחד אותם ליחידה שכלית אחת, שאותה מסמלת מלה. מושג מתייחס למספר בלתי-מוגבל של מקרים: לישים המסויימים אותם בודד האדם, ולכל שאר האחרים (בעבר, בהווה ובעתיד) הדומים להם.

דמיון הוא המפתח לתהליך זה. השכל זוכר את התכונות של ישים מסוימים דומים מבלי לציין את מידותיהם, המשתנות ממקרה למקרה. "מושג הוא איחוד שכלי של שתי יחידות או יותר בעלות אותה תכונה מבחינה (או אותן תכונות מבחינות), תוך השמטת מידותיהן המסוימות". "העיקרון הבסיסי של יצירת מושגים (אשר לפיו המידות המושמטות חייבות להתקיים בכמות כלשהי, אבל יכולות להתקיים בכל כמות שהיא) מקביל לעקרון הבסיסי של החשבון, שלפיו סמלים חשבוניים (ספרות) חייבים להיות בעלי ערך מספרי מסויים, אבל יכולים להיות בעלי ערך כל שהוא. מבחינה זו, מודעות תפישתית היא החשבון הפשוט, ומודעות מושגית היא המתימטיקה, של רכישת הידע".

מושגים אינם על-טבעיים ואינם סובייקטיביים: הם מתייחסים לעובדות של העולם הזה, כפי שאמצעי רכישת הידע של האדם מעבדים אותן. (לדיון מלא בנושא זה ראה "מבוא לאפיסטמולוגיה אובייקטיביסטית"). המושגים מייצגים את העובדות כפי שהן נתפשות על ידי האדם.

החושים, המושגים, הלוגיקה (תורת ההגיון): אלה הם יסודות השכל האנושי – יסודו, מסגרתו, שיטת פעולתו. המשמעות של "השתמש בשכלך" היא: בסס את הידע על התבוננות באמצעות החושים; צור מושגים בהתאם ליחסים הממשיים (הניתנים למדידה) בין ישים מסויימים; השתמש במושגים בהתאם לחוקי ההגיון (כלומר בהתאם לחוק הזהות). מכיוון שכל אחד מיסודות אלו מבוסס על עובדות המציאות, המסקנות שאליהן אדם מגיע ע"י שמוש בשכלו הן אובייקטיביות.

האלטרנטיבות לשכל הן המיסטיקה והספקנות. המיסטיקן מחפש ידע על טבעי; הספקן מכחיש כל אפשרות לידע. המיסטיקן טוען שאמצעי רכישת הידע של האדם אינם מספיקים, ושידע אמיתי צריך לבוא מן האל; הספקן מסכים שאמצעי רכישת הידע של האדם אינם מספיקים, ומכחיש את קיום האל. המיסטיקן דוגל בעקרונות מוחלטים אותם הוא מקבל באמונה; הספקן משיב לו שאין לו אמונה. אמונתו של המיסטיקן היא, למעשה, ברגשותיו שלו, אליהן הוא מתייחס כאל מכשיר תקשורת עם מה שמעל ומעבר; הספקן מכחיש את מה ש"מעל ומעבר", ואז פועל לפי רגשותיו שלו שהם, לדבריו, הבסיס היחיד לפעולה בעולם שאינו ניתן לידיעה.

רגשות הם תוצרים של רעיונות ושיפוטי ערך שבהם אדם מחזיק באופן מודע או תת-מודע. רגשות אינם כלי לרכישת ידע או מדריך לפעולה.

בעבר גינו אנשי הדת את השכל האנושי על יסוד היותו מוגבל, סופי, כבול ל"עולם הזה", לעומת שכלו המושלם אך הבלתי ניתן להבנה של האל. זוהי, למעשה, התקפה על הזהות (וכזו גם כל התקפה אחרת על דבר בשל היותו סופי, מסויים), אבל במסווה של הכרה בתודעה בעלת זהות גדולה יותר, על-טבעית. הניהיליסטים כיום, לעומתם, דוגלים לא באין-סוף אלא באפס. בדיוק כשם שבמטפיסיקה הם דוחים את מושג המציאות, כך באפיסטמולוגיה הם דוחים את האפשרות לתודעה.

האדם, אומרים התומכים בתורת הפילוסוף קאנט, אינו יכול לדעת את "הדברים כפי שהם" בגלל שהוא רכש את הידע שלו באמצעות חושים אנושיים, מושגים אנושיים, לוגיקה אנושית, כלומר באמצעות אמצעי-הידע האנושיים.

אפשר לטעון אותו דבר לגבי כל תודעה – של אדם, של חיה, או של האל (אילו היה קיים): אם התודעה היא מה שהיא, אם היא מוגבלת לאמצעי ידע כלשהם, אז לפי אותו טיעון היא לא תדע אף פעם "את הדברים כפי שהם", אלא רק את "הדברים כפי שהם נראים" לסוג זה של תודעה.

קאנט מתנגד לעובדה שלשכל האנושי יש טבע. תורתו משמעה: זהות – מהות הקיום – מבטלת את התודעה. או: האמצעים לרכישת ידע הופכים ידיעה לבלתי אפשרית. כפי שמציינת איין ראנד, מתורה זו משתמע ש"האדם עוור, בגלל שיש לו עיניים – חרש, בגלל שיש לו אזניים – טועה, בגלל שיש לו שכל – והדברים שהוא תופש אינם קיימים, בגלל שהוא תופש אותם".

כשם שהניהיליזם האפיסטמולוגי של קאנט מנתק את הידע מהמציאות, כך מנתק הניהיליזם המוסרי שלו את המוסר – את תחום הערכים – מכל הנאה מהחיים. האתיקה (תורת המוסר) האובייקטיביסטית היא ההיפוך הגמור לזו של קאנט.

האתיקה האובייקטיביסטית מתחילה בשאלה יסודית: מדוע יש צורך במוסר? התשובה לשאלה זו נובעת מטבעו של האדם כיצור חי. יצור חי חייב לפעול בפני ברירה מתמדת: חיים או מוות. החיים תלויים בתנאים מסויימים; יצור חי יכול להתקיים רק באמצעות דרך פעולה מסויימת, למשל הפעולות להשגת מזון. לצמחים ולבעלי-חיים אין ברירה בעניין זה: בגבולות היכולת שלהם, הם פועלים באופן אוטומטי כדי לקיים את עצמם. לאדם יש ברירה. הוא אינו יודע אוטומטית אילו פעולות יקיימו אותו; כדי להתקיים עליו לגלות מפתח של ערכים ומעלות, שהוא המפתח המסויים הדרוש לחיי האדם, ואז לבחור לפעול לפיו. מטרת תורת המוסר (האתיקה) היא להגדיר מפתח כזה.

האובייקטיביזם הוא הפילוסופיה הראשונה שזיהתה את היחס בין החיים לבין ערכים מוסריים. "האתיקה", כותבת איין ראנד, "היא הכרח אובייקטיבי, מטפיסי, לקיומו של האדם – קיום, לא בזכות העל-טבעי, או שכניך, או משאלותיך השרירותיות, אלא בזכות המציאות וטבעם של החיים".

קנה המידה האתי, הנדרש ע"י טבע המציאות וטבע האדם, הוא חיי האדם. "כל מה שמתאים לחייו של יצור רציונלי הוא טוב; כל מה שהורס אותם הוא רע". ג'ון גאלט, גיבור "מרד הנפילים" מציין; "שכלו של האדם הוא כלי הקיום היסודי שלו. חייו נתונים לו, אבל לא מזונו. שכלו נתון לו, אבל לא תכנו. כדי להישאר בחיים, עליו לפעול ולפני שיוכל לפעול עליו לדעת את טבען ותכליתן של פעולותיו. הוא אינו יכול להשיג מזון ללא ידע לגבי מזון ולגבי הדרך להשיגו. הוא אינו יכול לחפור בור – או לבנות מאיץ חלקיקים – ללא ידע לגבי מטרתו ולגבי האמצעים להשגתה. כדי להישאר בחיים, עליו לחשוב."

האבות המייסדים של ארצות-הברית צדקו לגבי העובדה שזכויות הן פוליטיות, ולא כלכליות, כלומר הן מאפשרות לאדם לפעול ולהחזיק בתוצרי פעולותיו, ואינן מתירות לו לקבל דבר מפעולותיהם ותוצריהם של אחרים מבלי שהרויח אותו. הם צדקו לגבי העובדה שתפקידה הנכון של הממשלה הוא ההגנה על זכויות האדם. את זכויות האדם, כפי שהבינה איין ראנד, אפשר להפר רק באמצעות כוח פיסי (ומרמה היא צורה עקיפה של כוח פיסי). מערכת פוליטית המבוססת על הכרה בזכויות האדם היא מערכת המגינה על האדם מפני אלימות. כתוצאה מכך אנשים באים במגע זה עם זה, לא כרוצחים פוטנציאליים, אלא כסוחרים ריבוניים, בהתאם לשיפוטם העצמאי ולהסכמתם החופשית. סוג זה של מערכת מייצג את ההגנה השיטתית על שכלו של האדם ועל האינטרס העצמי שלו, כלומר על הפעולה והתכלית שבהם תלויים חיי האדם.

הממשלה היא המוסד המחזיק במונופול על שימוש חוקי בכוח פיסי. בחברה חופשית הממשלה משתמשת בכוח רק כתגובה, ורק נגד אלה שהתחילו בשימוש בו. לצורך זה היא ממלאת שלושה תפקידים עיקריים: משטרה; צבא; ובתי-המשפט (המספקים את האמצעים ליישב חילוקי דעות ללא אלימות, בהתאם לכללים אובייקטיביים).

לממשלה של חברה חופשית אסור לחקות את הפושעים, היא נוצרה בכדי לבלום אותם. אסור לה ליזום כוח כנגד אנשים חפים מפשע. היא אינה רשאית להחדיר את כוח ההרס הפיסי לחייהם של אזרחים שלווים, לשום תכלית שהיא ובשום תחום שהוא, כולל תחום הייצור והמסחר.

משמעותו של עיקרון זה היא דחיית כל הפרדה בין חופש פוליטי וכלכלי. משמעותו היא הפרדה בין כלכלה ומדינה. משמעותו היא האלטרנטיבה היחידה לעריצות שנתגלתה אי-פעם: הקפיטליזם.

ההסטוריה מלמדת שהקפיטליזם פעל באופן מוצלח, ושהוא המערכת היחידה המסוגלת לפעול. הסוציאליזם, בכל גירסה שלו, הביא לאסונות, וימשיך להביא לאסונות בכל מקום שינסו אותו. מדריכי האנושות בהווה מעריצים את הסוציאליזם ומגנים את הקפיטליזם. המקור להיפוך זה הוא העובדה שהחופש הוא דבר אנוכי, זכויות הן אנוכיות, הקפיטליזם הוא אנוכי.

זה נכון שהחופש, זכויות האדם והקפיטליזם הם אנוכיים. זה נכון גם שאנוכיות, בהגדרתה הנכונה, היא הטוב המוסרי.

אין כל עתיד לעולמנו מאשר באמצעות התחייה המחודשת של הגישה האריסטוטליאנית לפילוסופיה. לשם כך יש צורך בהכרה אריסטוטליאנית בממשות הקיום, בריבונות השכל, בחיים בעולם הזה – ובגדולת האדם.

אריסטו והאובייקטיביזם מסכימים לגבי עקרונות היסוד, ולכן גם בעניין זה. שניהם טוענים שהאדם מסוגל לחיות במציאות, יכול להשיג ערכים, וכשיר לחיות באופן לא טרגי. אף אחד משניהם אינו מאמין באדם התולעת או באדם המפלצת; שניהם רואים את האדם החושב, ולכן את האדם הגיבור. אריסטו קורא לו "האדם גדול-הנשמה". איין ראנד קוראת לו הווארד רוארק, או ג'ון גאלט.

בכל תקופה שומה על בני האדם להיאבק: הם חייבים לפעול, באופן מודע או לא מודע, למען הגשמת תמונה מסויימת, עקבית או סותרת, נעלה או שפלה, של הפוטנציאל האנושי. בסיכומו של דבר, הם חייבים לבצע בחירה יסודית, הקובעת גם את החלטותיהם האחרות ואת גורלם. ביסודו של דבר, הבחירה הבסיסית היא תמיד הבחירה האפיסטמולוגית: בעד השכל או נגדו.

הצורה שבה תופשים האנשים את השכל, וגרסאותיהם השונות להתנגדות לשכל, משתנות מתקופה לתקופה בהתאם למידת הידע שלהם ובהתאם לשיעור-קומתם המוסרי. הצורה המסויימת של הבחירה, והתוצאה המסויימת שלה, משתנות בהתאם לכך.

בעולם העתיק, אחרי מאות שנים של שקיעה הדרגתית, היתה הבחירה האנושית בין רעיונות התרבות הקלסית לבין רעיונות הנצרות. בני האדם בחרו בנצרות. התוצאה היתה ימי-הביניים. בסוף ימי-הביניים, אלף שנים אחר כך, הבחירה היתה בין הנזיר אוגוסטין (שהטיף לערכים המסורתיים של הנצרות) לבין תומס אקוינס (שתמך בעבודות אריסטו). אנשים בחרו באקוינס. התוצאה היתה הרנסנס.

ארבע-מאות שנה אחר-כך, בעידן הנאור, נאבקו מייסדיה של ארצות-הברית במטרה ליישם פוליטית את בחירת אבותיהם מתקופת הרנסנס, אבל לא הצליחו לשמר אותה לעתיד באופן מלא. התוצאה היתה ארץ חדשה ונהדרת, אך עם נטיה פנימית להרס עצמי.

כיום, בארצות-הברית ובכלל, הבחירה העומדת בפני בני האדם היא בין גישת האבות-המייסדים הנדרשת למילוי היסוד הפילוסופי-מוסרי המפורש שחסר להם, לבין גישת קאנט שמשמעה הרס כללי. האפשרויות – והתוצאה – עדיין פתוחות.

***

The Philosophy of Objectivism: A Brief Summary By Dr. Leonard Peikoff, Originally published in The Ominous Parallels (Plume Books, 1997).

הוספת תגובה