סיבתיות לעומת חובה מאת איין ראנד

סיבתיות לעומת חובה
מאת: איין ראנד

המאמר "Causality Versus Duty"
פורסם לראשונה במגזין "האובייקטיביסט" ביולי 1970 ונכלל בספר: Philosophy: Who Needs It, The Bobbs-Merrill Co. Indianapolis/New York 1982

אחד האנטי-מושגים ההרסניים ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה של המוסר הוא המונח "חובה". אנטי-מושג הוא מונח מלאכותי, שאין צורך בו ושאינו ניתן לשימוש רציונלי, המיועד להחליף ולהרוס מושג לגיטימי כלשהו. המונח "חובה" הורס יותר מאשר מושגים בודדים; זהו רוצח מטפיסי ואפיסטמולוגי; הוא שולל את כל העיקרים של ראייה רציונלית של החיים והופכם לבלתי ישימים לפעולות האדם.
המושג הלגיטימי הקרוב ביותר במשמעותו למושג "חובה" הוא "מחויבות". לעיתים קרובות משתמשים במושגים אלו כמילים נרדפות, אך יש הבדל עמוק ביניהם שאנשים חשים בו, אך מזהים אותו רק לעיתים רחוקות.

מילון רנדום האוס לשפה האנגלית (המהדורה המורחבת, 1966 ) מתאר את ההבדל כך: "חובה, מחויבות מתייחסות למה שאדם חש שעליו לעשות. חובה היא מה שאדם מבצע, או נמנע לעשות, במלאו את הצווים הקבועים של המצפון, האדיקות, הזכות או החוק: חובה לארצך, חובה לומר את האמת, חובה לגדל את ילדך בצורה נכונה. מחויבות היא מה שעל אדם לעשות כדי למלא את צווי הנוהג, הנימוס או המנהג, או לקיים הבטחה או הסכם מסוים, ספציפי, ולעיתים-קרובות אישי: מחויבות כספית או חברתית".
מאותו המילון: "מכיר-חובה ( Dutiful) – מכבד, צייתן מקבל מרות…"
מילון ישן יותר היה, במידה מסוימת, יותר פתוח לגבי העניין: "חובה – 1. התנהגות המגיעה להורים או לאילו שמעליך, המוצגת על ידי ציות או קבלת מרות…" "מכיר-חובה – 1. מבצע, או מוכן לבצע, את החובות, שבעל הזכות לדרוש ציות, מרות או הכנעה דורש אותם…" (המילון הבינלאומי של ובסטר, מהדורה שנייה 1944).
משמעות המונח "חובה" היא: ההכרח המוסרי לבצע פעולות מסוימות ללא סיבה פרט לציות לסמכות גבוהה יותר, ללא התייחסות למטרה, מניע או רצון או אינטרס אישיים.
ברור שאנטי-מושג זה הוא תוצר של מיסטיקה, ולא הפשט הנגזר מהמציאות. בתורת אתיקה מיסטית, "חובה" מייצגת את הרעיון שהאדם חייב לציית לצווים של סמכות על-טבעית. אם-כי האנטי-מושג קיבל צורה חילונית, וסמכות רצונו של האלוהים יוחסה לישויות ארציות, כגון ההורים, הארץ, המדינה, האנושות וכיוצאים באלו. עליונותם לכאורה עדיין אינה נחה על דבר פרט לצו מיסטי. למי לעזאזל יכולה להיות הזכות לדרוש סוג זה של צמיתות או מרות? זו הצורה – והמקום – הנכונים היחידים לשאלה זו, כי לשום דבר ולאף אחד לא יכולה להיות זכות או תביעה כזו על-פני האדמה.

הארכי -מטיף ל"חובה" הוא עמנואל קאנט; הוא כה הרחיק לכת הרבה מעבר לתיאורטיקנים אחרים, עד כדי כך שהם נראים תמימים וטובי-לב בהשוואה. "חובה" הוא טוען, היא המדד היחיד למעלה; אולם מעלה שאין תמורה בצידה: אם מעורבת תמורה, אין זאת מעלה. ההנעה המוסרית היחידה, הוא טוען, היא מסירות לחובה למען החובה; רק פעולה המונעת בלעדית על ידי מסירות כזאת היא פעולה מוסרית (ז"א, פעולה המבוצעת ללא עניין או "נטייה" [רצון] או אינטרס-עצמי).
"זאת היא חובה לאדם לשמור על חייו, ומעבר לכך, לכל אחד יש נטייה ישירה לעשות כך. אך מסיבה זאת הדאגה, החרדה לעיתים קרובות, שבה רוב האנשים מתייחסים לכך אינה בעלת ערך עצמי, ואין לנוהג לעשות כך חשיבות מוסרית. הם שומרים על חייהם בהתאם לחובה, אך לא מתוך החובה. אך אם מצוקות וצער חסר-תקווה גוזלים לגמרי את אהבת החיים, אם אדם חסר-מזל בעל נפש חזקה אינו מדוכא או מדוכדך, אלא ממורמר לגבי גורלו ורוצה למות, ובכל-זאת שומר על חייו מבלי לאהוב אותם. לא מתוך נטייה ולא מתוך פחד, אלא מתוך חובה – אז יש למעשה זה חשיבות מוסרית". (עמנואל קאנט, יסודות המטאפיסיקה של המוסר, בעריכת וולף, הוצאת בובס-מריל, 1966 ניו-יורק, עמ' 16-17 ). [1] וכמו כן: "ללא ספק, עלינו להבין בדרך זו את אותם קטעים בכתבי-הקודש המצווים עלינו לאהוב את שכננו ואפילו את אויבינו, שכן אי-אפשר לצוות על אהבה כנטייה. אך עשיית-טוב מתוך חובה, כששום נטייה אינה מניעה אותה ואפילו כשדחייה טבעית שאין לעמוד בפניה מתנגדת לה, זו אהבה מעשית, ולא אהבה פתולוגית; היא נמצאת ברצון ולא בנטיות הרגש, בעקרונות הפעולה ולא בחיבה עדינה; והיא לבדה ניתנת לציווי.
"[כך הכלל הראשון של המוסר הוא שכדי שיהיה לפעולה ערך מוסרי עליה להיעשות מתוך חובה]". [בסוגריים הערת עורך של וולף, בעמ' 18-19].
אם אדם מקבל אותו, האנטי-מושג "חובה" הורס את מושג המציאות: כוח על-טבעי בלתי נתפש תופס עדיפות גבוהה יותר מהעובדות ומכתיב את פעולותיך ללא התייחסות להקשר או לתוצאות.
"חובה" הורסת את השכל: היא דוחה את הידע והשיפוט של האדם, ומנתקת את הקשר בין תהליך החשיבה והשיפוט לפעולות האדם.
"חובה" הורסת ערכים: היא דורשת מאדם לבגוד בערכיו הגבוהים ביותר או להקריבם למען פקודה בלתי מוסברת – והיא ממירה את הערכים לאיום על הערכתך העצמית המוסרית, שכן חווית ההנאה או הרצון מטילה ספק בטוהר המוסרי של מניעך.
"חובה" הורסת את האהבה: מי יכול לרצות שיאהבו אותו לא מתוך "נטייה" אלא מתוך "חובה"?
"חובה" הורסת את ההערכה העצמית: היא אינה מותירה כל עצמי שניתן להעריכו.
אם אדם מקבל חלום-בלהות זה בשם המוסר, האירוניה השטנית היא שה"חובה" הורסת את המוסר. תורת אתיקה דאונטולוגית (שמוקדה בחובה) [2] מגבילה עקרונות מוסריים לרשימת "חובות" מוכתבות ומותירה את שאר חיי האדם ללא כל הדרכה מוסרית, מנתקת את המוסר מכל יישום לבעיות הממשיות ולעניינים של קיום האדם. עניינים כגון עבודה, קריירה, שאיפות, אהבה, ידידות, הנאה, אושר, ערכים (במידה ואין שואפים להם כחובות), בעיני תורות אלו, א-מוסריים, כלומר, מחוץ לתחום המוסר. אם כך, לפי איזה קנה-מידה צריך אדם להחליט את החלטותיו היום-יומיות, או לכוון את מהלך חייו?
בתורה הדאונטולוגית, כל הרצונות האישיים מגורשים מתחום המוסר; לרצון אישי אין משמעות מוסרית, יהיה זה רצון ליצור או רצון להרוג. לדוגמה, אם אדם אינו תומך בחייו מתוך חובה, מוסר כזה אינו מבדיל בין תמיכה בהם על ידי עבודה ישרה או על ידי שוד. אם אדם רוצה להיות ישר, הוא אינו ראוי לשבח מוסרי; כפי שקאנט ינסח זאת, יושר כזה הוא "ראוי לשבח", אך ללא "חשיבות מוסרית". רק מדחיקן ( Represser ) מרושע, המרגיש רצון עמוק לשקר, לרמות ולגנוב, אך מכריח עצמו לפעול ביושר למען ה"חובה", יקבל מקאנט ומהדומים לו הכרה בערך מוסרי.
זהו סוג התורה המוציאה שם רע למוסר.
הפחד ו/או הדחייה הנפוצים מפני המוסר – ההרגשה שהמוסר הוא אוייב, תחום טחוב של סבל ושעמום ללא טעם – אינה תוצר תורות המוסר המיסטיות, הנזיריות או הנוצריות בפני עצמן, אלא מצבה למחסן המכוער ביותר של שנאה לחיים, לאדם ולשכל: נפשו של עמנואל קאנט.
(התיאוריות של קאנט הן, כמובן, מיסטיקה מהסדר הנמוך ביותר [מהסדר ה"נומינלי"] אך הוא הציע אותן בשם ההגיון. הרמה הפרימיטיבית של התפתחותם האינטלקטואלית של אנשים מודגמת בצורה הטובה ביותר בכך שהוא הצליח לחמוק עם זאת).
אם "גאון" פירושו יכולת יוצאת מן הכלל, אז אפשר לומר שקאנט היה גאון ביכולתו לחוש להפעיל ולמחזר פחדים, אי-רציונליות, ומעל-לכל בורות. השפעתו אינה נובעת מגורמים פילוסופיים, אלא פסיכולוגיים. ראייתו את המוסר מופצת על ידי אנשים שמעולם לא שמעו עליו – הוא רק נתן להם מעמד אקדמאי רשמי. תחושת "חובה" קנטיאנית מוטמעת על ידי הורים בכל פעם שהם מכריזים כי ילדם חייב לעשות משהו בגלל שהוא חייב. ילד הגדל תחת מהלומות מתמידות של "חיובים" חסרי-סיבה, שרירותיים, סותרים וללא הסבר, מאבד (או שלעולם אינו רוכש) את היכולת לתפוש את ההבדל בין הכרח מציאותי לגחמות אנושיות – ומבלה את חייו בציות שפל וצייתני לשני והתרסה נגד הראשון. במשמעות המלאה של המונח, הוא גדל ללא תפישה ברורה של המציאות.
כמבוגר, אדם כזה יכול לדחות את כל צורות המיסטיקה, אך הפסיכו-אפיסטמולוגיה הקנטיאנית שלו תישאר (אלא אם יתקנה). הוא ממשיך לראות כל קושי או משימה בלתי-נעימה כענישה בלתי-מוסברת עליו, כחובה שהוא מבצע, אבל מתעב; הוא מאמין ש"חובתו" להרוויח למחייתו, ש"חובתו" להיות מוסרי, ובמקרים קיצוניים ש"חובתו" להיות רציונלי.
במציאות ובתורת המוסר האובייקטיביסטית, אין דבר כזה כמו "חובה". יש רק בחירה והכרה מלאה וברורה בעקרון שמושג ה"חובה" מערפל אותו: חוק הסיבתיות.
את הגישה הנכונה לאתיקה, התחלה מטאפיסית מלוח נקי, ששריד של קאנטיאניזם טרם השחיתו, מדגים בצורה הטובה ביותר הסיפור הבא. בתשובה לאדם שאמר לה שהיא חייבת לעשות דבר כלשהו, אמרה קשישה חכמה ממוצא אפריקאי: "אדון, אין דבר שאני חייבת לעשות מלבד למות".
חיים או מוות היא הברירה היסודית היחידה של האדם. פעולת הבחירה הבסיסית שלו היא לחיות. אם הוא בוחר לחיות, אתיקה רציונלית תאמר לו אלו עקרונות-פעולה דרושים ליישום בחירתו. אם הוא אינו בוחר לחיות, הטבע יפעל את פעולתו.
המציאות מעמידה בפני האדם "חיובים" רבים, אך כולם מותנים; הנוסחה של הכרח מציאותי היא: "אתה חייב, אם – " וה"אם" מייצג את ברירת האדם: "אם אתה רוצה להשיג מטרה מסוימת." אתה חייב לאכול, אם אתה רוצה לשרוד. אתה חייב לעבוד, אם אתה רוצה לאכול. אתה חייב לחשוב, אם אתה רוצה לעבוד. אתה חייב להביט במציאות, אם אתה רוצה לחשוב – אם אתה רוצה לדעת מה לעשות – ואם אתה רוצה אליו מטרות לבחור – אם אתה רוצה לדעת כיצד להשיגן.
כדי לבצע את הבחירות הנדרשות להשגת מטרותיו, אדם זקוק למודעות מתמדת ואוטומטית לעקרון שהאנטי-מושג "חובה" מחק כמעט לגמרי ממוחו: עקרון הסיבתיות – בפרט הסיבה הסופית האריסטוטלית (אשר למעשה, מתייחסת רק לישות מודעת), כלומר התהליך בו מטרה קובעת את האמצעים, כלומר, תהליך בחירת מטרה ופעולה להשגתה.
באתיקה רציונלית, הסיבתיות – ולא ה"חובה" – היא המשמשת כעקרון המנחה בשקילת, הערכת ובחירת פעולות האדם, בפרט אלו ההכרחיות להשגת מטרה לטווח-ארוך. בעקבו אחר עיקרון זה , אדם אינו פועל מבלי לדעת את מטרת פעולתו. בבחירת מטרה, הוא שוקל האמצעים הדרושים להשגתה, שוקל את ערך המטרה מול קשיי האמצעים ומול ההקשר ההיררכי המלא של מכלול ערכיו ומטרותיו האחרות. הוא אינו דורש מעצמו את הבלתי-אפשרי, ואינו מחליט מה בלתי-אפשרי בקלות רבה מידי. הוא תמיד שומר על הקשר הידע העומד לרשותו, ולעולם אינו מתעלם מן המציאות, מתוך הבנה מלאה שמטרתו לא תושג עבורו על ידי שום כוח פרט לפעולתו שלו, ואם הוא יתחמק, הוא לא ירמה סמכות קנטיאנית כלשהי, אלא את עצמו.
אם קשיים מייאשים אותו, הוא מזכיר לעצמו את המטרה הדורשת אותם, מתוך ידיעה שהוא חפשי לחלוטין לשקול מחדש – לשאול: "האם זה שווה זאת?" – וששום עונש אינו מעורב בכך פרט לוויתור על הערך שהוא מבקש (רק לעיתים רחוקות הוא יוותר במקרים כאלו, אלא אם כן יגלה שזה הכרחי באופן רציונלי).
בנסיבות דומות, קנטיאני אינו מתמקד על מטרתו, אלא על אופיו המוסרי. תגובתו האוטומטית היא אשמה ופחד – פחד מפני כשלון כלפי "חובתו", פחד מפני חולשה כלשהי שה"חובה" אוסרת, פחד מפני הוכחת עצמו כ"בלתי-ראוי". הערך של מטרתו נעלם ממוחו, טובע במבול של ספק-עצמי. יתכן שיניע את עצמו להמשיך בצורה קודרת זו זמן מה, אך לא לאורך זמן. קנטיאני מבצע או לוקח על עצמו מטרות חשובות רק לעיתים רחוקות: הן מהוות איום להערכתו העצמית.
זהו אחד ההבדלים הפסיכולוגיים המכריעים בין עיקרון ה"חובה" ועיקרון הסיבה הסופית. הדוגל בסיבתיות מביט כלפי חוץ, הוא מונחה-ערכים ומכוון-פעולה. כלומר: מונחה-מציאות. הדוגל ב"חובה" מביט פנימה, הוא מרוכז-בעצמו, לא באופן רציונלי-קיומי, אלא במובן הפסיכו-פתולוגי של המונח, כלומר, עוסק בעצמיות המנותקת מהמציאות; "מרוכז-בעצמו", בהקשר זה פירושו: "מרוכז בספק עצמי".
יש הבדלים רבים אחרים בין שני העקרונות. הדוגל בסיבתיות מסור באופן עמוק לערכיו, מתוך ידיעה שהוא מסוגל להשיגם. הוא אינו מסוגל לרצות סתירות, להסתמך על "איכשהוא" או להתמרד כנגד המציאות. הוא יודע שבכל המקרים האלו, הוא אינו מתריס ופוגע בסמכות קנטיאנית כלשהי, אלא בעצמו – והעונש לא יהיה סוג מיסטי כלשהו של "אי-מוסריות", אלא תסכול מרצונותיו שלו והרס ערכיו.
קנטיאני או אפילו חצי-קנטיאני אינו יכול להרשות לעצמו להעריך שום דבר באופן עמוק, כיוון ש"חובה" בלתי מוסברת עלולה לדרוש את הקרבת ערכיו כל רגע, כשהיא מוחקת כל תכנית לטווח ארוך או מאבק שאולי נטל על עצמו על מנת להשיגם. בהעדר מטרות אישיות, כל משימה, כגון להשתכר למחייתו, הופכת להיות לשגרה סרת-טעם, אך הוא רואה אותה כ"חובה" – ורואה התאמה לדרישות המציאות כ"חובה". ואז בהתקוממות עיוורת נגד ה"חובה", זאת היא המציאות אותה הוא מתחיל לדחות ובסופו של דבר להימלט ממנה, בחיפוש אחר תחום כלשהו בו מתגשמות משאלות באופן אוטומטי ומטרות מושגות ללא אמצעים. זהו התהליך התת-מודע בו קאנט מייצר מגויסים למיסטיקה.
רעיון ה"חובה" הוא אנטי-סיבתי באופן מובנה. במקורה, "חובה" מפרה את עיקרון הסיבה היעיל – כיוון שהיא חסרת סיבה (או על-טבעית); בהשפעותיה, היא מתריסה נגד עיקרון הסיבה הסופית – כיוון שיש לבצעה ללא התייחסות לתוצאות. זהו סוג חוסר האחריות שהדוגל בסיבתיות לא ירשה לעצמו. הוא אינו פועל ללא התחשבות – וקבלת – כל התוצאות הניתנות לחיזוי של פעולתו. בידיעתו את הפעולה הסיבתית, ובראותו עצמו כגורם סיבתי (כשלעולם אינו מנסה לחמוק עם סתירות), הוא מפתח מעלה שהקאנטיאניזם הורג: אחריות.
האדם שאינו מקבל כל "חובות" מיסטיות או מחויבויות שלא בחר, הוא האדם המכבד בדייקנות את המחויבויות שהוא בוחר. המחויבות לקיים את הבטחותיך היא אחד המרכיבים החשובים ביותר בהתנהגות אנושית ראוייה, המרכיב המוביל לביטחון הדדי ומאפשר שיתוף פעולה בין אנשים לאפשרי. אך בחנו את השפעתו המשחיתה של קאנט: בציטוט המילון הקודם, מחויבות אישית נזרקת פנימה כמעט בבוז כהערת שוליים; מקור ה"חובה" מוגדר כ-"ציווים הקבועים של המצפון, האדיקות, הזכות והחוק"; המקור ל"מחויבות", כ"צווי המנהג או הנימוס" – ואז, כבהערת אגב: "ולבצע הבטחה או הסכם מסוימים, ספציפיים ולעיתים קרובות אישיים". (הדגשה שלי – א.ר.) הבטחה אישית או הסכם הם המחויבות הכובלת היחידה שמבלעדיה שום מחויבות אחרת לא עומדת או יכולה לעמוד.
הקבלה של אחריות מלאה לבחירותיך ופעולותיך (ותוצאותיהן) היא משמעת מוסרית חמורה כזו שאנשים רבים מנסים לברוח ממנה על ידי כניעה למה שהם מאמינים שהוא הביטחון הקל, האוטומטי ללא-מחשבה של מוסר ה"חובה". הם לומדים לקח, לעיתים קרובות שכבר מאוחר מידי.
הדוגל בסיבתיות עומד בפני החיים ללא כבלים בלתי-מוסברים, עול שלא בחר בו, דרישות בלתי אפשריות או איומים על-טבעיים. גישתו המטפיסית והעיקרון המוסרי המנחה אותו ניתנים לסיכום על ידי פתגם ספרדי עתיק: "אלוהים אמר: קח מה שאתה רוצה ושלם עבור זה". אך בכדי לדעת את רצונותיך שלך, משמעותם ומחירם הנך נדרש למעלה האנושית הגבוהה ביותר: רציונליות.

מראי מקום

1. Immanuel Kant, Foundation of the Metaphysics of Morals, ed. R. P. Wolff, New York, Bobbs-Merril, 1969, pp. 16-17.
2. לקריאה נוספת על הערך דאונטולוגיה בויקיפדיה.

איור 1 – עמנואל קאנט 1724-1804- מתוך ויקיפדיה

הזכויות למאמר שמורות לד"ר ליאונרד פיקוף, יורשה וממשיך דרכה של ראנד. התרגום והפרסום ב"אנכי" באישור מיוחד – אין להעתיק מאמר זה או להפיצו ללא רשות מפורשת בכתב מבעל הזכויות. המאמר פורסם לראשונה במגזין "האובייקטיביסט" ביולי 1970 והודפס בספר: Philosophy: Who Needs It, The Bobbs-Merrill Co. Indianapolis/New York 1982 p.114..