אגדה אינדיאנית מאת אורי רדלר

נאומו של הצ‘יף פורסם בגרסאות רבות. ”אקו-ויקי“ העברי גורס כי הנאום נישא בשנת 1854 על ידי הצ‘יף וכוון אל נשיא ארה“ב פירס. הנאום, ממשיך האתר ומספר, ”[נישא] מול נציגי הממשל האמריקאי שבאו ”לרכוש“ את אדמת הדוואמיש. פורסם לראשונה באוקטובר 1887 על ידי הנרי א. סמית, עיתונאי אמריקאי, שהיה ידידו של הצ‘יף ונכח באירוע.“

העובדה היחידה שניתן לקבוע את נכונותה במידה כלשהי של וודאות היא שסמית‘ אכן פרסם נאום בשמו של צ‘יף סיאטל ב-29 באוקטובר 1887, כ-32 שנים אחרי התאריך בו נישא לכאורה. ניתוח של המקורות בנושא מצביע על כך שסמית, שלא נכח באף אחד מהתאריכים האפשריים לנאום, רקח את הנאום מרעיונות ונאומים שונים או, סביר יותר, המציא אותו.

בנאום מדבר הצ‘יף בשפה נרגשת על שקיעתם של האינדיאנים ועל הזכות שצריכה להיות שמורה להם לבקר את קברות אבותיהם ולעבוד בכך את אלוהיהם, ”הרוח הגדולה.“ הוא מסיים במימרה המפורסמת: ”אין מוות אלא מעבר בין עולמות.“ את המימרה הזו הוסיף לטקסט ג‘ון ריץ‘ בשנת 1932.

נקודה חשובה יותר היא שהנאום המרגש—שהקשר שלו לצ‘יף מפוקפק, אם הוא בכלל קיים—אינו עוסק כלל בשאלות של איכות הסביבה, אלא בקברות אבותיהם של האינדיאנים ובתהפוכות הגורל שגרמו לשקיעת כוכבם ולעליית כוכבו של האדם הלבן, שגם יומו יגיע. לאן נעלמו עדרי הבופאלו הנטבחים? איה הם מחטי האורן היקרות? נוף הגבעות הבשלות? האדמה שהיא אמנו?

מסתבר שהם לא נעלמו. הם לא היו שם מעולם. כל הסיפור הוא אגדה אורבנית . וככה זה הלך: בשנת 1971 נשכר התסריטאי טד פרי לכתוב תסריט לסרט עלילתי בהפקת תחנת הרדיו והטלוויזיה הבפטיסטית-דרומית. בין השאר, כלל התסריט גם נאום של צ‘יף אינדיאני המבטא את דאגתו לעתיד הסביבה. פרי רקח את הנאום מדמיונו, אך השתמש, כמסגרת, בסגנון הנאום של הצ‘יף (כלומר, של סמית) ושילב בו כמה משפטים מהנאום המקורי. לסיכום, הוא ייחס את הנאום לצ‘יף. לא מתוך כוונה רעה, כמובן. זה היה אמור להיות סרט עלילתי, כאמור, והנאום היה פרי הפרי: נאום בדיוני שנכתב 120 שנה אחרי שנישא הנאום המקורי. שום קשר לצ‘יף. שום קשר לרעיונות שהוא ביטא.

עד כאן יש לנו סיפור נאה על עוד אגדה אורבנית, אבל מה המסקנות? ידוע שאגדות מתות לאט. התנינים בביוב של ניו יורק שרדו שנים רבות אחרי שהתגלה שהם לא היו שם מעולם. גם כאן, ניתן היה לצפות שגם אחרי הפרכת סיפור הנאום—והוא ידוע כבלוף לפחות עשרים שנה, במקורות רשמיים שברשמיים—הוא ימשיך לדמדם עוד במרחבי השוליים של סיפורי המעשיות והאגדות עוד זמן מה.

אבל לא זה הסיפור כאן. ניתן להבין כיצד זוכה המאמר לפרסום בבלוג של הסביבתן הפעלתן (אקו-אקטיביסט) ינון פיאמנטה , המצרף גם איור המנציח את הצ‘יף והבופאלו הנכחדים. ככה זה בלוגים. אפשר להבין גם כיצד ניתן לאגדה הזו פרסום במקום כמו ”אקו-ויקי.“ אחרי הכל, האתר מצהיר שהוא מנסה ”לתת כלים לבניה של מושגים ותובנות שיהוו ”נרטיבים נגדיים“ לנרטיב הנאו- קלאסי.“ אף אחד לא אמר שאלו צריכים להיות גם כלים אמיתיים. לצורך העניין, גם פטיש דמיוני יכול לתקוע מסמר דמיוני.

קשה יותר להבין כיצד כמעט עשרים שנה אחרי שהארדין, מאלילי התנועה האקולוגית, חשף את המאמר כזיוף, עדיין מוצא הנאום הדמיוני הזה את דרכו למקומות כמו ”סנונית“ או כתב העת ”כמעט אלפיים,“ המגדיר עצמו כתב עת למדע וטכנולוגיה. עוד יותר קשה להבין איך נאום בדיוני יוצא בעברית בספר (“לילה אינדיאני“). מאמר ב“הארץ“, מאת שוקי בן-עמי משבח את הוצאת נהר על פועלה בהוצאת הספר: ”ניכר בספר שמוציאיו לאור נהגו הקפדה בתרגום דבריו של הצ‘יף האינדיאני… הם אף ציינו כי הדברים ”תורגמו מאמריקנית“, ואכן, יש משמעות לדקויות הלשוניות בין טקסטים אמריקאיים לטקסטים אנגליים, במיוחד כשמדובר במקורות אינדיאניים.“ בן-עמי אמנם מציין כי ”לא יכולתי להשתחרר מהיכרותי את נאומו של צ‘יף סיאטל בגרסה שהגיש טד פרי,“ אך כמה שורות אחר כך הוא מצליח להשתחרר בכל זאת ולהתפעל מהצ‘יף של פרי, המזדעזע נוכח ”עדרי בופאלו מתגוללים ללא רוח חיים לצד מסילות הברזל.“

ואולי, בעצם, דווקא קל להבין. כשהמטרה מקדשת את האמצעים, אפשר גם לשקר, לא? אל גור, כאשר היה עוד סנטור, הוציא את הספר ”כדור הארץ על כפות המאזניים“ ובו העלה בקווים כלליים את הטענות הסבביבתניות המוכרות. בין השאר הוא הביא גם את הנאום של הצ‘יף פרי, כאיור לאופן שבו ידעו האינדיאנים לחיות בהרמוניה עם הטבע שסביבם. גם בן-עמי, אף שהוא יודע בעליל שמדובר בנאום מפוברק, מכריז שהנאום של פרי כולל מסרים ”פציפיסטיים ואקולוגיים המאפיינים את הרוח האינדיאנית [ויש להם] משמעות אקטואלית ורלוונטית ביותר גם למצבנו ולמציאות חיינו כאן ועכשיו, אף כי נכתב[ו] הרחק מכאן, כ-150 שנה קודם זמננו.“

הם לא היחידים. תאודור רוז‘אק, מהוגי התנועה האקולוגית, הילל את נאומו של הצ‘יף בספרו המשפיע ”קולה של האדמה“ (1992). הוא אמנם הכיר בכך שמדובר בטקסט בדיוני, אך אמר גם כי ”למלים אלו יש הד… כמעט נבואי בין סביבתנים. אני יודע שמדובר בנאום אפוקריפי, אך הוא בעל זאת נוגע ללב… האינדיאנים מכבדים את הנאום כשיקוף מדויק של תפישת הדברים אצל עמם.“ ספר מאוחר יותר (1998) בשם ”לחזור לחיים“ של מייסי וינג בראון, המוגדר בין סביבתנים ”קריאת חובה“ מתארים הפעלת סדנאות בהן מדקלמים משלימי הסדנא הילידים: ”מי ייתן ומילותינו לצ‘יף סיאטל, כמו מילותיו אלינו, ישארו עמנו כדי לרפא את העולם.“ השתיים מסבירות את השימוש התמוה בנאום הידוע להם כפיקטיבי באמירה: ”איננו משתמשות בו כאן כמסמך היסטורי, אלא כדרך להעלות את הכבוד העמוק של האינדיאנים לאדמה, ואת הסכנה שחוסר כבוד מצד האדם הלבן יחולל.“

הבנתם מה שקורה כאן? השלמנו את המעגל: הפנטזיה הניאו-רומנטית של האדם הלבן ביחס לקיום אתיקה סביבתנית אצל האינדיאנים פגשה במציאות, אבל במקום הכרה בכך שמדובר בפנטזיה לבנה מעמיקים את השקר ואת הפנטזיה באמצעות הטענה ש”לא חשוב מאיפה זה בא“ וכדי להוסיף חטא על פשע מנסים לכפות את האידאה הרומנטית המזויפת הזו ביחס לבני הטבע על בני הטבע עצמם.

רק לעתים נדירות נחשפת התרמית האקולוגית בצורה כה בוטה במלוא מערומי הדורסנות האימפריאליסטית שלה. התנועה האקולוגית טוענת כי אנו צריכים ללמוד מהם, אבל הטענה הממשית היא שאנו צריכים ללמוד את ההזייה השקרית שיש לתנועה האקולוגית ביחס לעבר ולהווה, כאשר האינדיאנים או לא לבנים אחרים הם דגם או סמל מופשט — לא בני אדם ממשיים ושווי ערך.

התנועה האקולוגית רומסת את ה“ילידים“ בכך שתחת כסות של ביטוי קולם האמיתי היא שוללת אותו מהם וממירה אותו בזיוף בוטה שהיא מייצרת בעצמה. הסדנאות בהן ”מודים“ הילידים לצ‘יף סיאטל הן מסחטת קרבנות: ייעודן הוא לגרום לקורבנות הפנטזיה הלבנה לאשר בקולם שזו כביכול גם הפנטזיה שלהם. כך יכולים אנשי התנועה לטעון באופן שקרי שחקלאים בעולם השלישי רוצים להישאר חקלאים על סף הקיום ואף מרוצים מכך. היא מוכנה להשתיק את קולם של אנשי העולם השלישי ולהניח להם לגווע מרעב, ובלבד שלא תפגם הפנטזיה שלהם על הילידים האותנטיים. הצ‘יפים הלבנים הגדולים יודעים יותר טוב. אתם מחוברים לאדמה ותשארו מחוברים לאדמה ואם לא הולך מלמעלה, תתחברו אליה מלמטה.

הנאום האגדי: http://www.synaptic.bc.ca/ejournal/seattle2.htm