הסיפור הבא, העוסק בגיבור העם האמריקני דייווי קרוקט, פורסם בעשורים האחרונים בשם Not Yours to Give והופיע במקור במגזין הארפר בשנת 1867. הוא נכתב בידי ג'יימס ג'. בֶטוּן, שם העט של אדוארד ס. אליס. עיקר האירועים המתועדים כאן התרחשו, אולם סביר שעורבו בהם פרטים בדיוניים, כך או כך העובדה שהסיפור הודפס בשנת 1867 והופץ ברחבי ארה"ב והיה חלק מהמיתוס של גיבור אמריקאי מלמדת רבות.
זה אינו שלך לחלקו מאת קולונל דייוויד קרוקט
נכתב בידי אדוארד ס. אליס
יום אחד בבית הנבחרים, עלה להצבעה חוק לתקצוב אלמנתו של קצין מכובד מהצי הימי. מספר נאומים יפהפיים נישאו בעד החוק המדובר. יושב הראש עמד לפתוח את ההצבעה, כאשר דייווי קרוקט קם ממושבו:
"אדוני יושב הראש – יש בי כבוד ניכר למתים, ואהדה רבה לסבלם של החיים, אם הם אכן סובלים, כמו לכל אדם אחר בבית הזה. אבל אסור לנו להניח לכבוד שלנו כלפי מתים או לאהדה שלנו לכמה אנשים חיים – להוביל אותנו למעשה של חוסר צדק כלפי השוויון בין החיים. לא אכנס לדיון כדי להוכיח שלקונגרס אין את הסמכות לחלק את התקציב הזה לצדקה. כל אחד מחברי הבית יודע את זה. יש לנו את הסמכות, כאנשים פרטיים, לחלק את הכסף הפרטי שלנו כאוות נפשנו. אולם כחברי הקונגרס – אסור לנו להעניק אפילו דולר אחד מכספי הציבור. נישאו כאן כמה נאומים רהוטים שטענו שמדובר בחוב שלנו כלפי המנוח. אדוני יושב הראש, המנוח האריך ימים הרבה אחרי סיום המלחמה, כיהן בתפקיד עד יום מותו – ומעולם לא שמעתי שהמדינה הלינה את שכרו.
כל אחד מחברי הבית יודע שזהו לא חוב אמיתי. אסור לנו, כל עוד לא נחטא בשחיתות הדוחה ביותר, לחלק את הכסף הזה בטענה שמדובר בתשלום חוב. אין לנו אפילו צל של סמכות לחלק אותו כתרומה לצדקה. אדוני יושב הראש, אמרתי שיש לנו את הזכות לחלק את כספנו שלנו כפי שנרצה. אני האדם העני ביותר באולם הזה. אני לא יכול להצביע בעד החוק המדובר, אבל אני מוכן לתרום משכורת שבועית אחת לטובת הנושא הנידון. אם כל אחד מחברי הבית יעשה כך – נוכל לגייס סכום גדול יותר מהתקציב שעל הפרק".
קרוקט התיישב בחזרה. איש לא פצה את פיו. החוק עלה להצבעה – ובמקום לעבור פה אחד, כפי ששיערו כולם – הוא זכה לקולות בודדים ונדחה.
-
קטע מן המאמר במגזין הרפר -
לאחר מכן, כאשר אחד מחבריו שאל אותו מדוע הוא התנגד להקצאת התקציב, דייווי קרוקט העניק את ההסבר הבא:
"לפני מספר שנים עמדתי על מדרגות הקפיטול ולצידי כמה מחברי הקונגרס. את תשומת הלב שלנו תפסה שריפה גדולה מעל ג'ורג'טאון. קפצנו על סוסינו ומיהרנו לזירה. עשינו כמיטב יכולתנו, ובכל זאת אינספור בתים נשרפו ומשפחות רבות נזרקו לרחוב. חלקן איבדו את כל רכושן, מלבד הבגדים שהיו עליהם. מזג האוויר היה קר מאוד, וכאשר ראיתי את סבלם של הנשים והילדים – הרגשתי שעליי לעשות משהו עבורם. למחרת בבוקר העלינו להצבעה חוק שהקציב 20,000 דולר לטובת מאמצי הסיוע. זנחנו לרגע את כל עיסוקינו האחרים והעברנו את החקיקה בהקדם האפשרי.
"בקיץ שלאחר מכן, כאשר הגיע הזמן לחשוב על הבחירות, החלטתי לסייר בקרב התושבים במחוז הבחירה שלי. לא הייתה לי אופוזיציה אמיתית שם, אבל כיוון שהבחירות עוד היו רחוקות – לא יכולתי לדעת מה ילד יום. כאשר רכבתי באחד מחלקי המחוז שהיו זרים לי ביותר, ראיתי גבר חורש את אחד השדות. הוא התקרב לגדר הנחלה, אז חישבתי את צעדיי כדי שאפגוש אותו. כאשר הוא הגיע אליי, פניתי אליו. האיש השיב בנימוס – אבל הבחנתי בנימת קולו הקרירה למחצה.
"אמרתי: שלום, ידידי. אני אחד מאלו שאיתרע מזלם להיות מועמדים ו – "
"כן, אני מכיר אותך. אתה קולונל קרוקט. פגשתי אותך בעבר והצבעתי לך בבחירות הקודמות. אני מניח שאתה כאן כדי לגייס קולות, אז לא כדאי לך לבזבז פה את זמנך. לא אצביע לך שוב.
"הייתי בהלם. הפצרתי בו שיסביר את עצמו.
"תראה, קולונל, אין טעם לבזבז זמן או מילים על הנושא הזה. אני לא יודע איך נוכל להגיע לעמק השווה. בחורף שעבר אתה הענקת את קולך למטרה שמוכיחה אחד משניים: או שאתה לא מסוגל להבין את החוקה, או שאתה לא מעוניין לעקוב אחרי הנחיותיה. כך או כך, אתה לא האדם שראוי לייצג אותי. אני מתנצל בפנייך על צורת הדברים שלי. אני לא רוצה לנצל את מעמדי כאזרח כדי להעליב או לפגוע בך. אני מתכוון לומר שהבנתך את החוקה שונה מאוד מהבנתי. אגיד לך, ואני מקווה שאני לא מתחצף כאן, שאני מאמין שאתה אדם הגון. אבל מפערים כאלה בכל מה שקשור לחוקה אני לא יכול להעלים עין – כיוון שהחוקה, כדי שתהיה לה משמעות כלשהי, חייבת להיות מקודשת ולהישמר מכל משמר. כשהאיש האוחז בכוח מפרש את החוקה בצורה שגויה – הוא מסוכן יותר ככל שהוא הגון יותר.
"אני מודה שאתה דובר אמת, אבל חייבת להיות כאן אי-הבנה. אני לא זוכר שהצבעתי בחורף האחרון על סוגיה חוקתית כלשהי.
"לא, קולונל, אין כאן אי הבנה. למרות שאני חי כאן בשממה ולא עוזב את ביתי בתדירות גבוהה, אני קורא את העיתונים מוושינגטון ועוקב בקפידה אחר ההצבעות בקונגרס. בעיתון שלי כתוב שהצבעת בחורף האחרון כדי להעניק 20,000 דולר לכמה אומללים שנפגעו משריפה בג'ורג'טאון. זה נכון?"
"ובכן, ידידי, עליי לקחת אחריות. אני מודה שתפסת אותי כאן. אבל בוודאי אף אחד לא יתלונן על כך שמדינה עשירה וגדולה כמו שלנו החליטה להעניק סכום חסר חשיבות כמו 20,000 דולר, כדי לסייע לנשים ולילדים. על אחת כמה וכמה כשאוצר המדינה מלא וגדוש. אני מאמין שאם היית שם במקומי, היית פועל כמוני."
"זה לא הסכום, קולונל, שנגדו אני מוחה. זה העיקרון. מלכתחילה, לממשלה אסור להשתמש באוצר המדינה למטרות שאינן לגיטימיות – אבל זה לא הנושא כאן. הסמכות לאסוף ולחלק כסף היא הסמכות המסוכנת ביותר שאפשר להעניק לבן אדם. במיוחד בשיטה כמו שלנו, שאוספת הכנסות באמצעות מכסי מגן, שנגבים מכל אדם בארצנו – לא משנה כמה עני הוא. למעשה, ככל שאתה עני יותר – כך תשלם יותר ביחס להכנסתך. גרוע מכך, המכסים גובים כסף מהציבור ללא ידיעתו. איש מאזרחי ארצות הברית לא יכול לנחש כמה כסף הוא משלם לממשלה. אתה רואה, את הכסף שתרמת כדי לסייע בשיקומו של אדם אחד – לקחת מכיסיהם של אלפי אנשים אחרים שמצבם אפילו גרוע ממצבו.
אם אתה רשאי לתת כסף לאדם אחד – אתה רשאי לתת כסף לכולם. כיוון שהחוקה לא מגדירה את המושג צדקה או את הסכום הראוי, אתה יכול לחלק לכל אחד כל סכום שתרצה – אם אתה רואה בכך צדקה. אתה יכול לראות בקלות איזה דלת רחבה נפתחה לרמאות, לשחיתות ולהעדפת מקורבים, מחד, ולשוד הציבור מאידך. לא, קולונל, הקונגרס לא רשאי לחלק כסף לצדקה. חברי הבית עצמם רשאים לחלק את כספם שלהם כאוות רצונם, אבל אסור להם להשתמש למטרה הזאת אפילו בדולר אחד מכספי הציבור. אם היו נשרפים במחוז הזה כפליים מהבתים שנשרפו בג'ורג'טאון – לא אתה ולא עמיתייך הייתם שוקלים להקצות כסף כדי לשקם את הנפגעים. מכהנים בקונגרס בערך מאתיים וארבעים חברים. אם הם היו מביעים את האהדה שלהם לנפגעים באמצעות תרומה של משכורת שבועית אחת, הם היו אוספים יותר מ-13,000 דולרים. יש אינספור אנשים בעלי אמצעים בסביבת וושינגטון הבירה, שהיו יכולים לגייס 20,000 דולרים בלי לפגוע באורחות חייהם הנוחים. חברי הקונגרס העדיפו לשמור על כספם הפרטי – שחלקם, לפי דיווחים, לא בדיוק מנצלים בצורה ראויה. תושבי וושינגטון, ללא ספק, שיבחו אותם על הסיוע – שאותו הם מימנו באמצעות כסף שאינו שלהם.
הציבור העניק לקונגרס, באמצעות החוקה, את הסמכות לעשות שורת דברים. למען המטרה הזאת, הקונגרס רשאי לאסוף ולחלק כספים – אך למען המטרה הזאת בלבד. כל דבר מעבר לכך הוא ניצול לרעה של סמכות – והפרה של החוקה.
"אז אתה רואה, קולונל, שהפרת את החוקה בצורה שאני מגדיר מהותית. מדובר בתקדים שמסכן את האומה, כיוון שכאשר הקונגרס מחליט להשתמש בכוחו מעבר למגבלות החוקה – אין לכך גבול – ואין שום ביטחון לשלום הציבור. אין לי ספק שפעלת בצורה כנה, אבל זה לא משפר את המצב מכל בחינה שאינה בחינתך האישית. לכן איני יכול להצביע לך."
"אני אומר לכם שהרגשתי מובך. ידעתי שאם יקום נגדי מועמד מתחרה, והאיש הזה יתחיל לדבר – הוא יגרום לאחרים לפתוח את הפה ואני אהיה אבוד במחוז הבחירה. לא יכולתי לענות לו, והאמת היא שהייתי כה משוכנע שהוא צודק – כך שבכלל לא רציתי לענות לו. אבל הייתי חייב להשיב, אז אמרתי לו:
"ובכן, ידידי, צדקת לגמרי כשאמרת שאני לא מסוגל להבין את החוקה. התכוונתי לפעול לפי הנחיותיה וחשבתי לתומי שלמדתי אותה על בוריה. שמעתי הרבה נאומים בקונגרס על סמכויות בית המחוקקים, אבל יש יותר היגיון בסיסי במה שאמרת לי כאן בשדה החרוש שלך – מאשר בכל אותם נאומים רהוטים. אם הייתי מסתכל על הנושא מנקודת מבטך, הייתי מעדיף לתקוע את הראש שלי בתוך השריפה לפני שהייתי מצביע בעד החוק הזה. אם תחליט לסלוח לי ולהצביע לי שוב – אני נשבע שאעדיף לחטוף כדור ולא להצביע לחוק בלתי-חוקתי כזה."
"הוא צחק והשיב: כן, קולונל, נשבעת לי גם בפעם הקודמת. אני אסמוך עלייך בתנאי אחד. אם אתה משוכנע שההצבעה שלך הייתה שגויה, עדיף שתכיר בכך בפומבי מאשר שתלקה את עצמך. אם, בעודך מסתובב כאן במחוז, תספר לאנשים על ההצבעה שלך ועל כך שאתה משוכנע שזו הייתה טעות – לא רק שאצביע עבורך, אלא שגם אעשה כל שביכולתי כדי למנוע ממועמדים חדשים לרוץ מולך. אולי אפילו אפעיל את השפעתי הקטנה בהקשר הזה."
"אם לא אעשה זאת, אמרתי, עדיף שיירו בי. כדי להוכיח לך שאני עומד מאחורי הבטחותיי, אחזור לכאן בעוד שבוע או עשרה ימים. אם תכנס כאן כמה אנשים – אני אנאם מולם. תארגן ברביקיו ואני אשלם עליו."
"לא, קולונל, אנחנו בחבל הארץ הזה איננו אנשים עשירים, אבל אנחנו מסוגלים לתרום כסף לטובת ברביקיו – ולטובת אלו שלא יוכלו לתרום את חלקם. עבודת השדה תסתיים בעוד כמה ימים, ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו יום של ברביקיו. היום יום חמישי, אני אדאג שזה יקרה ביום שבת הבא. בוא לביתי ביום שישי – ונלך לאירוע ביחד. אני מבטיח לארגן לך קהל מכובד ביותר."
"ובכן, אני אהיה כאן. רק דבר אחד לפני שאני מסתלק: אני חייב לדעת מה שמך."
"קוראים לי באנס."
"ייתכן שאתה הוריישו באנס?"
"כן."
טוב, מר באנס, מעולם לא פגשתי אותך בעבר – אם כי אתה טוען שפגשת אותי. בכל זאת, אני מכיר אותך היטב. אני שמח שנפגשנו – ואני גאה מאוד לקוות שאולי נהפוך לחברים."
"הפגישה שלי איתו הייתה אחד הרגעים ברי-המזל של חיי. הוא כמעט ולא הסתובב בציבור, ובכל זאת נודע למרחקים בחוכמתו, ביושרה הבלתי-מתפשרת שלו – ובליבו ההגון והטוב. את כל אלו הוא הוכיח לא רק במילים – אלא במעשים. הוריישו באנס היה אוראקל עבור היישובים שמסביבו, ותהילתו טיילה למרחקים ארוכים ביותר. מעולם לא פגשתי אותו לפני כן, אבל שמעתי עליו רבות. אלמלא הפגישה הזאת – ייתכן שהייתי מובס בבחירות שאחר כך. אף אדם לא יכול לשרוד במחוז כזה אחרי שהצביע כפי שהצבעתי."
"כשהגיעה השעה, באתי לביתו – אחרי שסיפרתי על פגישתנו לכל קהל שפגשתי ולכל אדם שאירח אותי. נוכחתי לגלות שזה חיזק את האמון והעניין של הבוחרים במועמדותי, יותר מאי פעם."
"למרות שהייתי עייף כשהגעתי לביתו של באנס, ובנסיבות רגילות ודאי הייתי ממהר לישון, נשארתי לשוחח איתו עד אמצע הלילה. דיברנו על ענייני הציבור והעקרונות שמאחוריהם. זכיתי לשאוב ממנו יותר ידע אמיתי על ענייני הציבור – מאשר בכל חיי לפני כן."
"מאז יצא לי לפגוש אותו פעמים רבות, כיוון שאני מכבד אותו. לא, זאת לא המילה המתאימה – אני חש כלפיו יראת כבוד ואהבה, יותר מאשר אני מרגיש כלפי כל אדם אחר. אני נוסע לפגוש אותו פעמיים או שלוש בכל שנה. אגיד לך, אדוני, שאם כל אדם המתקרא נוצרי היה מתנהג כמוהו – הנצרות ודאי הייתה כובשת את העולם בסערה."
"בחזרה לסיפור שלי. בבוקר שלמחרת נסענו לברביקיו, ולהפתעתי – המתינו לנו שם אלף בני אדם. פגשתי שם בוחרים רבים שלא הכרתי בעבר, והם – יחד עם חברי החדש – הציגו אותי בפני היתר. לבסוף כולם הכירו אותי."
"הגיעה השעה שבה היה עליי לנאום בפניהם. הם התאספו ליד במה שהוכנה מראש. פתחתי את הנאום שלי ואמרתי:
"עמיתיי האזרחים – אני פונה אליכם היום כאדם חדש. העיניים שלי נפתחו לאמיתות שעד כה הוסתרו ממני, בין אם באשמת בורות ובין אם באשמת דעה קדומה. אני מרגיש שאני מסוגל להציע לכם היום שירות יעיל יותר מאי פעם. אני נמצא כאן היום כדי להכיר בטעות שלי ולבקש את הקולות שלכם. אני כאן כדי להכיר בטעות הזאת בפניי עצמי ובפניכם. ההחלטה אם להצביע לי – היא שלכם בלבד."
"המשכתי וסיפרתי להם על השריפה ועל ההצבעה שלי בעד חלוקת התקציב. הסברתי להם מדוע הגעתי למסקנה שזו הייתה טעות. סיימתי את דבריי במילים הבאות:
"כעת, עמיתיי האזרחים, נותר לי רק לגלות לכם שמרבית הנאום ששמעתם בקשב רב הוא למעשה חזרה על הטיעונים שהציג בפניי השכן שלכם, מר באנס. הוא הראה לי את טעותי.
"זה היה הנאום המוצלח ביותר שנשאתי בחיי, אבל מר באנס ראוי לשבח. כעת אני מקווה שהוא מרוצה מתלמידו, ושהוא יעלה לבמה ויאמר לכם את זה."
"הוריישו באנס עלה אז לבמה ואמר:
"עמיתיי האזרחים – אני נענה לבקשתו של קולונל קרוקט בשמחה רבה. תמיד ידעתי שהוא אדם הגון, ואני יודע שהוא יעמוד בכל ההבטחות שהעניק לכם היום."
"הוא ירד מהבמה, והקהל הריע לדייווי קרוקט כפי שאיש לא הריע לי מעולם."
"אני לא בוכה בקלות, ובכל זאת נחנקתי שם והרגשתי דמעות כבדות יורדות במורד לחיי. עד היום, זיכרון המילים שהוא אמר שם והתרועות שהן עוררו – שווה בעיניי יותר מכל כבוד אחר שבו זכיתי או אזכה במהלך כהונתי כחבר קונגרס.
"עכשיו, אדוני, אמר דייווי קרוקט, אתה יודע למה נשאתי את הנאום הזה אתמול.
"יש דבר אחד שאני רוצה להדגיש בפנייך. אתה זוכר שהצעתי לתרום משכורת שבועית אחת מכיסי. יש כאן בבית הנבחרים כמה אנשים אמידים ביותר – כאלה שמוכנים להוציא ללא היסוס משכורת שבועית, או אפילו תריסר משכורות שבועיות, עבור ארוחה אחת או משתה – כאשר הדבר משרת את האינטרסים שלהם. כמה מהאנשים האמידים הללו נשאו כאן נאומים יפהפיים על החוב הכבד של המדינה למנוח – חוב ששום סכום כסף לא יוכל להשביעו. הם דיברו על חוסר החשיבות של הכסף, בטח כשמדובר בסכום פעוט כמו 10,000 דולרים, לעומת כבוד האומה. למרות כל אלו – איש מהם לא נענה להצעה שלי. מבחינתם, כשהכסף יוצא מכיסו של הציבור – הוא שווה ערך לפסולת . ובכל זאת כסף הוא הדבר שרובם שואפים להשיג, ומרביתם מוכנים להקריב את כבודם, יושרתם וחוש הצדק שלהם כדי להשיג אותו."
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.