זה היה אחד ממקרי ה"פייק ניוז" החמורים בהיסטוריה האנושית והוא התרחש על רקע של זוועות המשטר הסטליניסטי שהובילו למוות של מיליונים. לסיפור הזה אין סוף טוב, התעמלן שהתחזה לעיתונאי חי כדמות מעוררת הערצה וזכה בפרס פוליצר ואילו גארת' ג'ונס, העיתונאי הגיבור שחשף את הזוועות, נרצח על ידי שליחי השלטון הקומוניסטי שאת פשעיו סייע דורנטי להסתיר.

וולטר דורנטי היה כתב החוץ הבכיר ביותר של ארה"ב בשנות ה1930. הוא הוצב בברה"מ על ידי הניו יורק טיימס כדי לסקר חדשות ולדווח משם. הדיווחים שלו נקראו בשקיקה בכל העולם המערבי, ולרבים היו דיווחים אלו מקור החדשות היחיד מתוך ברית המועצות.

מה שלא היה ידוע אז הוא כי במשך שנים הוא מיחזר את כל דיווחי ה"חדשות" של הקרמלין ופירסם אותם בניו יורק טיימס כסיפורי חדשות אמיתיים, כשהם מוצגים לקוראים כאילו היו תוצאות של עבודת העיתונאות החוקרת הקפדנית שהוא כביכול ביצע. אמריקאים וקוראים בעולם זכו לקרוא על הצלחת תוכנית החומש האחרונה, על עודפי החיטה שאוקראינה מייצרת, על רמת החיים שלא מפסיקה לעלות תחת סטאלין, על עלית הקומניזם מול השקיעה הבלתי נמנעת של קפיטליזם בדיוק כמו שמארקס הסביר שיקרה, (והשפל הגדול בארהב של אותה תקופה מוכיח את זה) ועוד ועוד.

בשנות השלושים הסובייטים ביצעו את ה"הולודמור" – ההרעבה המכוונת של אוקראינה (ועוד כמה איזורים). הסובייטים פתחו במבצעים נרחבים של החרמת אוכל של כל החקלאים (לא רק חיטה. גם פירות וירקות, חיות מהחוות, וכל דבר שניתן לאכול או שמייצר אוכל) זה הוביל לרעב ענק ורצח ההמונים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית עד הנקודה הזו בזמן – מליוני אנשים מתו – בעיקר ברעב וגם מהוצאות להורג נרחבות (אנשים שהסתירו אוכל או התנגדו בכל צורה שהיא) גולאגים שהעבידו אנשים למוות, ועוד. כדי להיות בטוח שאיש אחד לא ינצל, הסובייטים הטילו מצור על איזורי הרעב. אף אחד לא יוצא לחפש אוכל במקום אחר – ואף אחד לא נכנס, כדי לא לדווח לעולם בחוץ מה קורה כמובן. בנקודה מסויימת, אוכלוסיות שלמות התדרדרו לקניבליזם. שגריר איטליה דיווח כי כל יום שירותי הניקיון אוספים מאות גוויות בחרקיב שבאוקראינה, הרבה מהן מנוקבות בצד הגוף, כי הוציאו את הכבד למכירה כפשטידה בשוק.

וולטר דורנטי ישב באותו זמן במוסקבה, והמשיך לשלוח דיווחים לניו יורק טיימס, הכל טרי מהקרמלין. "אמנם יש מחסור באוכל פה ושם, אבל אף אחד לא מת" היה אחד המשפטים המפורסמים שלו. ומי שאומר אחרת – משקר. כנראה פרופגנדה קפיטליסטית, אוייב הפועלים שמנסה לחבל בפרוייקט הקומניסטי, או מה לא.

פרנקלין רוזוולט הסתמך על הפירסומים של דורנטי כשהכריז שהוא לא רואה שום בעיה עם ברית המועצות – והמשיך להכרה מלאה וכינון יחסים דיפלומטים עם הקרמלין. סטאלין שיבח את דורנטי כעיתונאי אמיץ שמוכן לספר את האמת על ברית המועצות, והעניק לו פגישה אישית.

כתב חדשות צעיר בשם גארת' ג'ונס, לשעבר עוזרו האישי של ללויד ג'ורג' – החליט לעשות עבודת מחקר בעצמו. "נמאס לי מכל הכתבים שנוחתים במוסקבה ומובלים כמו כלב ברצועה על ידי שירותי הביטחון של הקרמלין" הוא טען. הוא טס למוסקבה ככתב, וביקש לדווח מה קורה באוקראינה. הקרמלין הצמיד לו ליווי, ויחדיו הם עלו לרכבת לאוקראינה, שנועדה לעבור ללא עצירה באיזורים הכפרים שבהם שהרעב פגע קשות, וישר לעיר הגדולה, בה הרעב הורגש פחות.

מתוך מאמר של גארת' ג'ונס שפורסם ב31 במרץ, שנת 1933

לאחר שהרכבת עברה את קו המצור ששירותי הביטחון של הקרמלין הטילו, ג'ונס קפץ מהרכבת, והחל ללכת ברגל מכפר לכפר. שם נחשף למראות הרעב הקשים, עד ששירותי הביטחון תפשו אותו, עצרו אותו, וגירשו אותו מיחוץ לברית המועצות.

ג'ונס דיווח את כל מה שראה שם, ועד היום אלו בין הדיווחים היחידים שיש לנו מתוך ההולדמור.

כתבה של ג'ונס משנת 1933 – "הרעב מושל ברוסיה"…"תוכנית החומש הרגה את אספקת הלחם"

כתגובה, הוא זכה למכתב פומבי לעגני ומתנשא מדורנטי, שהכחיש שוב את הרעב, והתייחס לג'ונס כאדם צעיר ומתלהב אך עדיין אינו יודע איך עושים עבודה עיתונאית יסודית. (ראו כאן את תשובתו של ג'ונס לדורנטי).

מכתב פומבי זה חיזק את דעתו של רוזוולט בקשר לברה"מ, והוא היה משוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון עם ההכרה הדיפלומטית. דורנטי גם קיבל פרס פוליצר על עבודתו.

ומה קרה לאחר מכן?

הנ.ק.ו.ד (ה"גסטאפו" הסובייטי) שם את ג'ונס הצעיר על הכוונת, ולבסוף הם תפסו אותו בזמן משימה עיתונאית במונגוליה, ורצחו אותו.

דורנטי נפטר ב1957 כאחד העיתונאים הגדולים בדורו, יחד עם פרס הפוליצר.

לאחר נפילת הקומניזם ובזמן שחדשות על ההולדמור לראשונה יצאו החוצה בקנה מידה גדול, הניו יורק טיימס הזמין חקירה על עבודתו של דורנטי. התוצאה פורסמה ב1990: "זו היתה אחת מעבודות העיתונאות הגרועות שפורסמו אי פעם מעל דפי עיתון" ועדת הפוליצר שקלה מחדש את מתן הפרס, והחליטה להשאיר אותו על שם דורנטי. ב2003, בעקבות קמפיין של אוקראינים בקנדה, ועדת פוליצר החליטה לשקול את הענין מחדש. הם שכרו פרופסור להיסטוריה רוסית מאוניברסיטת קולומביה כחוקר עצמאי. החוקר החליט שכל עבודתו של דורנטי היתה פרופגנדה קומניסטית, ואם הניו יורק טיימס רוצים לשמור על כבודם, הם צריכים לוותר על הפרס. הניו יורק טיימס שלח את הדוח לועדת פוליצר, שהחליטה להשאיר את הפרס – כי "אין עדות לכוונה ברורה של דורנטי לשקר".

רק שבשיחה פרטית באותו זמן, דורנטי טען שלפי שמועות מהקרמלין, כנראה שמספר המתים באוקראינה הוא בין 10 ל40 מיליון (אף אחד לא ידע אז כמה, אבל אלו היו ניחושים שרצו במוסקבה). כלומר "יש מחסור באוכל אבל אף אחד לא מת" היה שקר מפורש. ספקולציות על למה דורנטי עשה את זה רצות עד היום. כנראה שלא היה קומניסט בעצמו – אבל הוא רצה לשמור על עמדתו בתור עיתונאי החוץ מספר אחד בעולם – ואם היה אומר את האמת לא רק שלא היה מקבל פגישות עם סטאלין, סביר להניח שהיה מגורש ממוסקבה – או יותר גרוע.

דיסאינפורמציה למחלקת המדינה

הדיסאינפורמציה שהפיץ דורנטי לא נעצרה בתקשורת ובפרסומי הניו יורק טיימס. הוא עמד בקשר עם נציגי מחלקת המדינה שלא היו לה נציגים רשמיים בברית המועצות, והזין ואתם במידע מטעה כפי שמעיד פרוטוקול של פגישת דורנטי עם נציגי השגרירות האמריקאית בברלין המתוארך ל-4 ביוני, 1931, דורנטי מסביר בפגישת תדרוך אישית כי היבולים עולים והשטחים המעובדים ברוסיה הגיעו לגודל העולה על השנה הקודמת. המצב הפוליטי רגוע וסטאלין בחר לצאת לחופשה שנתית מחוץ למוסקבה. (ראו להלן המברק למחלקת המדינה).

דיווח למחלקת המדינה על הפגשיה עם דורנטי בשגרירות ארה"ב בברלין (1931)
https://youtu.be/hy3mEf3VCak

הגיבור האמיתי של הפרשה הוקע ובוזה על ידי הניו יורק טיימס שמעולם לא התנצל בפני משפחתו על מעלליו. גיבורים נוספים ובהם גם איין ראנד שניסו לספר את הסיפור האמיתי נתפסו לעיתים כאנשים המנותקים מהמציאות.

איין ראנד ופרסום "אנו החיים"

בשנת 1936 פרסמה איין ראנד את ספרה "אנו החיים" בו תיארה את החיים ברוסיה הקומוניסטית כפי שהכירה אותם מיד ראשונה. למרות ביקורות אוהדות רבות עדיין נתקלה ראנד בתקשורת מבטלת שהסבירה לציבור בארה"ב כי ראנד מטעה את הקוראים באופן הצגת המשטר הקומוניסטי.

בספר Goddess of the Market: Ayn Rand and the American Right מתארת ג'ניפר ברנס חלק מהביקורות שלה זכה הספר "אנו החיים"כשפורסם ב- 1936: "העיתונים היו מלאים בתעמולה על רוסיה, אבל זה היה הרומן המבוסס על מידע אמיתי של ראנד, שנדחה כלא מציאותי" כותבת ברנס. "הסיפור הוא קריאה טובה, אך הצגת דברים גרועה. זה לא מסמך בעל ערך, בכל האמור בניסוי הרוסי ", כתב הסינסינטי טיימס סטאר. האומה הטילה ספק בכך ש"נציגי ממשל ברוסיה הסובייטית נוסעים לאופרה בלימוזינות זרות, בעוד העובד נותר ללא מזון."

כרזת הסרט "אנו החיים"

במאמר על הביקורות לספר כותב ד"ר מייקל ברלינר כי בביקורת הספרים בעלת המשקל המשמעותי ביותר, של הניו יורק טיימס, מעסיקו של דורנטי כאמור, הספר זכה לשבח מהמבקר הרולד שטראוס עבור "האנגלית הזורמת באופן יוצא דופן" אבל לצד זאת ההסתייגות היתה כי "הרומן מוטה בזלזול לתכתיבים של תעמולה".
אחת הביקורות שהרתיחו את ראנד במיוחד היתה זאת שאותה בחר לפרסם ה"Saturday Review of Literature" היוקרתי כאשר העניק את הבמה לביקורת לאחת ממשתפות הפעולה עם המשטר הסובייטי, בת למשפחת אצולה רוסית בשם אירנה סקאריאטינה שכתבה ספר בשם "ראשונה לחזור (לרוסיה הסובייטית)" הביקורת שלה הציגה את הספר כעניין שהתרחש בעבר והסתיים כאשר היא חותמת באופן שגרם לראנד גועל מיוחד: "תודה לאל שתקופה זאת אותה חוו בני עמי חלפה מהעולם" (הדברים נכתבו בשנת 1936 שלוש שנים לאחר הרצח של מליוני קולאקים ובשיא הטרור הסטליניסטי).

בסופו של דבר זכה משטר הפשע הסטליניסטי לתדמית חיובית בחוגים אינטלקטואלים מובילים ובקרב רבים בתקשורת העולמית. גם בישראל תוחזקה התדמית הנאורה על ידי אידיאולוגים מטעם ואידיוטים שימושיים. במבט היסטורי כדאי לבחון את הדברים ולהעלות על נס את שמם של הגיבורים האמיתיים שסיפרו לעולם על הפשעים גם כאשר לא הקשיבו להם.

 

 

הוספת תגובה