שימור המורשת הצלילית מאת אליהו הכהן

שימור המורשת הצלילית

מאת אליהו הכהן | פורסם במכתבו של בן עזר 13 ביולי 2009

נאום בטקס קבלת פרס על מפעל חיים מטעם הפורום לשימור הזיכרון האודיו ויזואלי במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים.

לזכות בפרס זה תמיד נעים, וכשמדובר בהפתעה גמורה כמו במקרה שלי זה אפילו עוד יותר נעים. אני רוצה להודות למנהל הפורום מר יהונתן נדב, ולחברי הפורום על שמצאו אותי ראוי לפרס הזה. לאחר שלאחרונה נעו אמות הסיפים של קריית ספר שלנו בגלל פרסים, אדגיש למען הגילוי הנאות, כי נכון להיום לא ידוע לי על כל קירבה משפחתית שלי למישהו מחברי הפורום, ומעולם לא קיימתי מגע אודיו ויזואלי עם מי מהם.

לפני כמאתיים שנה, בשנת 1814, כתב המשורר האנגלי הלורד ביירון סדרה של 23 שירים שקרא להם "מנגינות עבריות", ובהם הוא התרפק על הזמרה העברית הקדומה רבת היופי. זו השירה שהרשימה פעם אנשים ועמים, ועתה לא נותר ממנה זכר.

שיריו אלה של ביירון הם בעיניי הקדימונים של שירת חיבת ציון. לא היה במאה ה-19 שיר שתורגם לעברית פעמים כה רבות כמו מחזור השירים הזה שלו. שלושה דורות לפני העלייה הראשונה, שואל ביירון לאן נעלם הזמר העברי, ומתי ישובו וייש?מ?עו בירושלים אותם שירי ציון ונגינות שפת עבר ששמם יצא לתהילה בפי כול.

בגלל היעדר אמצעי שימור צלילים בעבר, אין לנו היום שמץ של מושג מה היה הסגנון של המוסיקה העברית המקורית העתיקה. איך נשמעו הלחנים הראשונים של "עוזי וזמרת יה" ושל "ושאבתם מים בששון" כשהושרו בפעם הראשונה כאן בירושלים, לא רחוק מהמקום שאנחנו מכונסים בו, ואיך שרו כאן את "אל גינת אגוז" ואת "יונתי בחגווי הסלע" כאלפיים שנה לפני ששרה לוי תנאי ודובי זלצר הלחינו אותם במנגינות המוכרות לנו. אין לנו כל מידע על הצלילים המקוריים של "שירת הים" ושל חמישה עשר שירי המעלות ששרו הלוויים על מדרגות הר הבית. בחפירות ירושלים מעולם לא נמצאו פרטיטורות ואף כי הארכיאולוגים מעלים חרס בידם ולא תקליטים, ל?בם טוב עליהם והם מרוצים.

היום אנו מורגלים להקליט ולהסריט על כל צעד ושעל, וכמעט בכל בית אפשר למצוא חומר אודיו-ויזואלי המתעד שירים ואירועים ונופים, איש כאוות נפשו.

לא כך היה המצב בראשית ימי היישוב. יכולות ההקלטה וההסרטה היו אז נחלת יחידים. מפאת דלות החומר והיעדר מסורת של שימור צלילי, התיעוד האודיו ויזואלי של ימי העלייה הראשונה והשנייה הוא מועט ולוקה בחסר. גם כאשר החלו להתפתח יכולות טכנולוגיות של אחסון צלילים, הן לא נוצלו דיין כדי להנציח את הניצנים הראשונים של זימרת הארץ. תרבות השימור הצלילי התמהמהה מאוד.

אין לנו ולו הקלטה אחת של צליל הדיבור הארצישראלי בעת התחדשותו בימי העלייה הראשונה, גם לא בימי העלייה השנייה. בתוך כך הלך והיטשטש סגנון הדיבור האופייני של בני יישובים שונים בארץ, שכאשר שמעת את הגייתם ידעת בדיוק מאין באו.

היכן נשמע עוד את העברית המדרשית של איכרי עקרון ואת העברית המשכילית של מתיישבי הכפר יהודייה? לאן נעלמה שפת הב?' בראש פינה ונוסח הדיבור הטברייני האיטי ועימו ההיגוי המנומנם של זקני מסחה, שמאוחר יותר היוו השראה מבורכת לחיקוי אצל הגששים?

בליל הקולות של תושבי השכונות הראשונות בירושלים צד עוד לפני 90 שנה את אזנו החדה של המושל הבריטי הראשון שלה סיר רונלד סטורס. "ירושליםת" הוא אמר "היא העיר היחידה בעולם שבה יכול כל אדם לבחור את המאה שהוא רוצה לחיות בה."

ומה עם קולות היחיד? עד עצם היום הזה לא נתגלתה הקלטת קולו של המשורר הלאומי שלנו ביאליק, ושערו בנפשכם כמה פולמוסים היו נחסכים וכמה קולמוסים היו מתייבשים אילו הייתה בידינו הקלטה עם מילותיו האחרונות של טרומפלדור, שתעיד כי ברגעיו האחרונים הוא אכן דיבר עברית ולא ח?ר?ף ברוסית.

מתי אם-כן התעוררה לראשונה המודעות לשימור הצליל העברי הארצישראלי?

הבה נצא למסע קצר לאחור נגד כיוון השעון:

בשנת 1937 התכנס בציריך הקונגרס הציוני העשרים. הוגשה בו הצעת החלטה הקוראת להקים בארץ מרכז עולמי לכינוס ושימור המוזיקה העברית ולעידוד כוחות היצירה בתחום זה.

אני מחזיק בידי את הכרטיס המקורי שבו ניסח משה שרת את ההחלטה הזאת. לצד הטקסט המודפס מופיעה הערה נחרצת בכתב יד: "למשה – לצערי לא." מי הכותב? – אין יודע. מכל מקום ההחלטה אכן לא יצאה אל הפועל.

13 שנים לפני כן, בשנת 1924, עלה לארץ המלחין והמוזיקולוג יואל אנגל, מחלוצי הזמר העברי ומי שנחשב לדמות מרכזית בתחום שימורה של הזימרה העממית היהודית. עוד בהיותו ברוסיה השתתף אנגל במשלחת של חוקר הפולקלור אנסקי שהקליטה לפני מלחמת העולם הראשונה מאות שירים ומנגינות יהודיות.

עם עלייתו של אנגל ארצה, החליטו ידידיו, לאות הערכה והוקרה, להקים בתל אביב את "מרכז השירה העברית" שייקרא על שמו ויעסוק בטיפוח ושימור המוזיקה היהודית.

שוחרי זמר תרמו כספים; דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, הסכים להקצות מגרש מתאים, רחל גולדברג, אשת הנדיב י.ל. גולדברג, נאותה לממן את בניית הבית. נותר רק להחליט על אופי המוסד הזה. ואז מה עושים? ממנים וועדה מיוחדת, כדי שתתכנס ותדון, ותשוב ותדון, ותשוב ותדון, וכצפוי – לא תגיע לתמימות דעים, ולמעשה עד עצם היום הזה היא לא השלימה את עבודתה.

הלא בדיוק על כך כתב חנניה רייכמן:

לו במקום משה אחד

היה ועד מיוחד

מתעכב היה עמנו

במצרים עד ימינו

 

ארבע עשרה שנים לפני כן, בשנת 1910, הונחה בירושלים אבן הפינה ל"היכל הזמר העברי", מוסד שהציב לעצמו מטרה לשמר את כל הנכסים המוזיקליים של העם היהודי. הצעד הזה התקבל בהתלהבות ונחשב אז למאורע היסטורי, עד כדי כך שהעיתונים בישרו על כך בכותרותיהם הראשיות.

אני מחזיק בידי את העיתון "החרות" מיום 20 במאי 1910, שכל העמוד הראשון שלו מוקדש למאורע הזה, והכותרת הראשית מכריזה:

 

הוקם מכון לשירת ישראל בארץ ישראל

"המכון יאצור בקרבו את כל שירות ומנגינות העם מכל הדורות והתקופות והשבטים והארצות. המכון הזה יהיה המשכן והזבול שבו תלון השירה והמנגינה של עם ישראל."

הכתב פונה לקוראיו ומשגר אליהם קריאה נלהבת : "אבן הפינה הונחה, היסוד עומד וקיים, את הבניין אפשר לבנות בעזרת העם. בוא נא עם ישראל, עשה לך ניר!"

הוגה הרעיון ומי שעמד בראשו היה אברהם צבי אידלסון, המלחין המקצועי הראשון בארץ, חוקר זמר, מורה ומנצח מקהלות שהקדיש את חייו לאיסוף המסורות המוזיקליות של כל שבטי ישראל, ובמיוחד של יהודי המזרח. כאשר ניסה אידלסון לשיר שיר תימני על פי התווים שרשם, התקשה לשחזר בדייקנות את הצלילים. כך נוכח לדעת שרישום התווים בכתב אינו מדויק די הצורך ואינו משקף נכונה את מנגינות המזרח, ומכאן הסיק שתווים הם אמצעי רישום אמין רק כשמדובר בלחנים אירופיים. על כן פנה לאקדמיה הממלכתית למדעים בווינה וביקש שיעמידו לרשותו מכשיר הקלטה. האקדמיה נענתה לו וכך הגיע לארץ מכשיר ההקלטה הראשון, ובשנים 1910-1911 החל אידלסון להקליט בזה אחר זה זמרים, חזנים וסתם "עמך" יושבי ירושלים בני עדות שונות ששרו לתוך הפונוגרף שירים שזימרו אבותיהם ואף ניגונים ששמעו מפי סביהם ילידי המאה השמונה עשרה. ביתו של אידלסון בשכונת עזרת ישראל היה בעצם אולפן ההקלטות הראשון בארץ.

אלא שכעבור זמן קצר שבת המכון, והקיץ הקץ על מימושן של הציפיות הגדולות למכון ארצישראלי מרכזי לשימור אוצרות המוסיקה היהודית, שיהיה גם "המשכן והזבול של הזמר העברי."

אידלסון עבר לגרמניה, שם הפיק בשנת 1922 את סדרת התקליטים הראשונה של שירי ארץ ישראל, 39 במספר, והוציא לאור את עשרת כרכי "אוצר נגינות ישראל", מפעל חשוב בפני עצמו.

נלך עוד אחורה: אם אתם סבורים ש"מכון שירת ישראל" של אידלסון היה הניסיון הראשון להקים בארץ מוסד לשימור המוזיקה העברית, טעות בידכם. הצעד הראשון בנושא זה נעשה עוד בשלהי המאה ה-19, בימי העלייה הראשונה.

בשנת 1898 נחנך בראשון לציון בית העם הראשון בארץ. בין יוזמיו היה הד"ר אהרון מזי"א, הרופא של היישוב, שבשעות הפנאי גם הלחין מנגינות, בין היתר לשירי אימבר מחבר "התקווה". בנאום חנוכת הבית שנשא מזי"א הוא דיבר באריכות על ייעודו של בית העם לשמש כמרכז הזמרה והנגינה העברית בארץ. נאומו הותיר רושם רב בקרב שומעיו ועורר בהם את התקוות שלראשונה אחרי אלפיים שנה יזכה סוף סוף הזמר העברי לקורת גג איתנה שתחתיה יכונסו כל נפוצות השיר והלחן העבריים לדורותיהם. גם תוחלת ראשונית זו נכזבה.

לו מומש הרעיון הזה בשנת 1898, היה מרכז השימור הצלילי בראשון לציון חוגג היום 111 שנים לקיומו ולפחות היו שורדות ההקלטות הראשונות בעולם של שירי זמר עבריים ומעשירות את גנזי התרבות שלנו. אתם אולי בוהים לעברי בעיניים תמהות כלא מאמינים שבשנת 1898 כבר היו הקלטות של שירים עבריים. היו גם היו! ולא סתם שירים עבריים אלא שירי ארץ ישראל שנכתבו והולחנו בימי העלייה הראשונה בלחנים מקוריים והוקלטו בחוץ לארץ על גלילים משעווה (צילינדרים) כדוגמת הגליל שאני אוחז בידי.

שני שירי הזמר העבריים הראשונים שהוקלטו מאז ומעולם היו "אל טל ואל מטר", שירה של עלמה משוררת חובבת ציון ששמה שרה שפירא, ו"ציון תמתי" של מנחם דוליצקי במנגינה הראשונה שלו, שאינה זו המושרת היום. כל זה התרחש בשנת 1892.

עותק מוקלט מכל שיר נשלח אז למושבה רחובות, אך לא נמצאו בארץ מכשירי פונוגרף שבאמצעותם אפשר היה להשמיע את ההקלטה, והגלילים השבירים אבדו או התפוררו או שמא הם עדיין מצויים במצב של טרום התפוגגות אי שם בבוידעם כלשהו של ותיקי היישוב.

הפונוגרף הראשון הגיע לארץ רק בשנת 1896. עד אז הרינגטונים היחידים שנשמעו בארץ היו פעמוני הגמלים וה"קאטארינקות", תיבות הנגינה, שאותן תיאר בחן רב הסופר פרידברג כ"מכונות מלאכותיות שבהן הכול מסודר למפרע. העוגב הזה משמיע את מנגינותיו לפי הגליל הסובב אותו, ומה יתרון להשומע אם י?ד?ע מראש את כל הבא אחרי כן."

חסרונו של השימור האודיו ויזואלי מורגש כבר מראשית ימי היישוב. לו הייתה קיימת הקלטה מקורית של השיר הארצישראלי הראשון של העלייה הראשונה, "חושו אחים חושו", הוא לא היה מושר בארץ באופן משובש זה כ-130 שנה. נוהגים לשיר "חושו אחים חושו נרימה פעמינו, טו?ש?ו? אחים טו?ש?ו? לארץ אבותינו". אך לא זו בלבד שאין בעברית מילה כזאת "טושו", אלא שיש כאן החמצה של התעוזה הלשונית של מחבר השיר יחיאל מיכל פינס. פינס השתוקק להטיס לארץ את עולי העלייה הראשונה עוד לפני שהומצא המטוס, על-דרך הפסוק היחידאי מספר איוב: "כנשר י?טו?ש? עלי אוכל". הוא כתב בהתאם "טו?ש?ו אחים טו?ש?ו" בשין שמאלית, אך מאחר שהטקסט לא היה מנוקד, אנשים קראו "טו?ש?ו?".

גם שמו המקורי של השיר: "בית יעקב לכו ונלכה" נשתכח, ואופיו השתנה לחלוטין: במקורו הוא נכתב כשיר לאומי הקורא להתיישב בארץ הורתנו ולא באמריקה, אך תוך זמן קצר, אולי בגלל המצלול הקליל, הוא הפך לשיר ילדים משעשע שרקדו אותו במעגל.

שישה עשר בתים היו לשיר אך רק מעטים מהם מופיעים בשירונים. מדוע?

פינס הדפיס את השיר בשנת תרמ"ג בשירון קטנטן שאני מחזיק בידי ובמספר עותקים מצומצם. זה היה בעצם גיליון אחד מקופל.

בתו של פינס, איטה, נישאה לדוד ילין, וכשנולד בנם הבכור, הניחו אותו בעריסה ואיטה היתה שרה לו שיר ערש: "חושו אחים חושו" ובגיליונות השיר שהיו בביתה היא כיסתה את העריסה כדי שמשחר ילדותו יהיה התינוק עטוף באווירה ציונית. אחר כך ניגשה לחלון ופתחה אותו, נכנסה רוח וכל הגיליונות עפו החוצה ונפוצו לכל עבר, ומאז נחשבת איטה ילין לאישה הראשונה שהפיצה את הזמר העברי בירושלים…

כשהתחלתי לפני למעלה מיובל שנים לתעד את ראשית צמיחתו של הזמר העברי בארץ, נוכחתי לדעת כי שירים שיש לגביהם עדויות שהיו נפוצים ומושרים מאוד – אין להם זכר כלשהו לא בתווים ולא בהקלטות. לפני שילכו בדרך כל בשר אחרוני ילידי העלייה הראשונה והשנייה, חשתי כי יש למהר ולהציל מפיהם את המנגינות שנשאו עימם. עם מכשיר הקלטה כבד ומסורבל נדדתי "מקסטינה עד ראש פינה" כדי לצוד מנגינות נשכחות.

הנה קומץ דוגמאות על קצה המזלג:

סימה פרידמן בת ה-90+ מיסוד המעלה שרה לי את השיר הנשכח "בת יפתח בטרם מותה" מתוך המנגינות העבריות של ביירון בתרגום יל"ג. הקטע הקצרצר שתשמעו מיד הוא מתוך ההקלטה היחידה של אחד השירים הנפוצים ביותר בארץ בימי העלייה הראשונה, שהושר גם בהצגות בתי ספר.

[הקלטה]

את השיר הנשכח של של"ג "עוד ארצנו לא אבדה", שהיה בימי העלייה הראשונה בין המתחרים הרציניים של "התקווה" על התואר המנון לאומי, הקלטתי מפי בת הבילויים מאירה בלקינד, אחותו של איש ניל"י נעמן בלקינד שנתלה בדמשק.

[הקלטה]

פעמים אין ספור פקדתי את ביתו של זרובבל חביב, שנולד וגד?ל בראשון לציון בימי העלייה הראשונה. מפיו הקלטתי את הלחנים הבתוליים הנדירים של ליאון איגלי, תושב המושבה גם הוא, שהיה המלחין הראשון של ההתיישבות החדשה בארץ. לפחות חמישה שירים הלחין איגלי. שלושה מהם זכיתי להקליט. אם יש את נפשכם לדעת מה היה שיר הזמר העברי הראשון שהולחן בארץ בלחן מקורי – הנה לפניכם ההקלטה הראשונה והיחידה שלו. זהו שירו של אימבר "החלוצים", בלחן של איגלי, על המושבה ראשון לציון (אגב, אימבר הוא האיש שטבע לראשונה את המושג "חלוצים" לגבי ראשוני היישוב).

[הקלטה]

איגלי נהג להלחין כל בית בשיריו בלחן שונה וזרובבל זכר את המנגינות של כל הבתים בכל השירים. בכך הם זכו להיכנס בשערי ההיסטוריה של הזמר העברי, שכן השירים האלה הם פרי הביכורים של הזמר הא"י או אם תרצו: "ראשית צמיחת גאולתנו השירית."

איגלי היה הראשון שהלחין את "התקווה" בלחן מקורי. מי שידע את השיר כולו בעל פה ולימד את ילדי ראשון היה הבילויי ישראל בלקינד. כל ימי חייו היה מפזם לעצמו את הלחן, אך למרבה הצער איש לא טרח להקליט אותו מפיו קודם שנפטר בשנת 1929.

החלוצים הראשונים, שכה הפליאו לעשות היסטוריה וכה שקדו לתעד אותה ביומנים ובפרוטוקולים, שגו כשהניחו בתמימותם כי הצלילים יישמרו כשיועברו מפה לאוזן אל הדורות הבאים. דווקא כאן כשלו בתיעוד.

לעומת זאת הצליחו לשרוד ע?ש?רות הקלטות של השיר "התקווה" מתקופת היישוב, בלחן השני, המוכר והנפוץ, בטרם התגבש סופית כהמנון. בכל ההקלטות האלה הושרו בתים נוספים מתוך השיר המקורי "תקוותנו" בן תשעת הבתים. כל זמר גיוון את שירתו בבית נוסף לפי בחירתו.

אסיים בהשמעת אחת ההקלטות הראשונות והמרגשות של הנוסח הראשון של "התקווה", המעל?ה דמעה על ל?ח?י, מפיה של זמרת הסופראן הבינלאומית ממוצא יהודי אלמה גלוק, ילידת המאה ה-19, שבחרה להוסיף לשירתה את הבית על הירדן והכנרת: "כל עוד מי הירדן בגאון, מלוא גדותיו יגולו, ולים כנרת בשאון בקול המולה יפולו."

אלמה גלוק עשתה היסטוריה. היא היתה הזמרת הראשונה בעולם שתקליט שלה נמכר בלמעלה ממיליון עותקים. את כל התמלוגים שלה מהשיר "התקווה" היא תרמה לפיתוח ההתיישבות הציונית בארץ.

[הקלטה]

 

אהוד: אליהו היקר, מערכת המכתב העיתי, מיסתוריתי ואני – ועימנו אלפי הנמענים של "חדשות בן עזר" – מצטרפים לברכה לך על קבלת הפרס על מפעל חייך לשימור המורשת הצלילית, מטעם הפורום לשימור הזיכרון האודיו ויזואלי.

מי ייתן ובקרוב תוכל לכבד בנוכחותך גם את מעמד פרס ישראל למפעל חייך בתחום הזמר העברי!

בארכיון שלנו ישנה הקלטה, אמנם לא בטיב מעולה ולא בזמר – של סבנו יהודה ראב בן עזר כשהוא מתאר את מעמד התלם הראשון שנחרש בשלהי דצמבר 1878 – בדבריו בעצרת חגיגית באולם היכל ב-11 בנובמבר 1943, שהוקלט על ידי "קול ירושלים", וזאת במלאת 65 שנים לחריש התלם הראשון ולייסוד פתח תקווה.