לקראת שלום היסטורי

לקראת שלום היסטורי

בעקבות השליחות האחרונה ולקראת בואו המתקרב של המתווך האמריקאי הבא למען השלום במזרח התיכון, הננו נותנים פרסום מחודש לקטעים ממכתביו של השגריר האמריקאי הראשון בלונדון ולימים נשיא ארה"ב, ג'ון אדמס, שעסק בתיווך השלום הראשון בין מדינות ערב לבין אמריקה, המכתב נשלח למר תומאס ג'פרסון מלונדון בתאריך 17 בפברואר 1786 :

אדוני היקר,

זמן מה התלבטתי אם עלי לשים לב לשגריר הטריפוליטני; אבל נודע לי שהוא שאל על אודותי ואף הביע תמיהה על כך ששאר השגרירים הזרים ביקרו אצלו, ואילו השגריר האמריקאי נעדר; ולכן, אחרי שביררתי וגיליתי שהוא "שגריר נצחי וכלל עולמי", חשבתי שמוטב שאתייצב אצלו לביקור נימוסין. אמש, בעוד אני עורך סבב של ביקורים אחרים, התייצבתי בפתח ביתו וכל כוונתי הייתה רק להשאיר את כרטיס הביקור שלי, אבל התבשרתי שהשגריר נמצא בבית והוא מוכן לקבל את פני, נתקבלתי בכל גינוני הטקס.

שני כיסאות גדולים לפני האח המבוערת, אחד מהם נועד לי, האחר להוד מעלתו. שני מזכירי שגרירות, אישים כבודים וכלל לא קוטלי קנים, ניצבים זקופים במרכז החדר ואינם מעיזים להתיישב כל זמן היותי שם, ואיני יודע אם גם עכשיו הם עדיין עומדים על רגליהם, אם לאו. ואז התחילו הקשיים. הוד מעלתו אינו מדבר שום לשון אירופאית חוץ מאיטלקית ולינגואה פרנקה , ואתה הרי יודע שיומרותי בלשונות האלה הן מזעריות. בלא שהיות הוא החל לשאול אותי שאלות על אמריקה ועל הטבק שלה, ואני הופתעתי לגלות שבעזרת קמצוץ של איטלקית וכמה מילים צרפתיות שהוא מבין הצלחנו להבין זה את זה להפליא. "אנחנו עושים טבק בטריפולי", אמר הוד מעלתו, "אבל הוא חריף מדי. הטבק האמריקאי שלכם טוב יותר". בשלב זה נכנס ובא אחד ממזכיריו, או אחד ממשרתי-העל שלו, והביא שתי מקטרות ממולאות ובוערות. הארוכה מן השתיים הוצעה לי, האחרת להוד מעלתו. עברו יובלות מאז עישנתי מקטרת לאחרונה, אך זה היה חטא לא יסולח אילו התרשלתי בנימוסי בזמן שיחה חגיגית כל כך, ולכן נטלתי את המקטרת בשאננות רבתי, השענתי את קערית הטבק על השטיח, שכן הקנה שלה היה יכול לשמש מקל הליכה, לדעתי יותר משני ירדים אורכו, והעלתי עשן ברוב הוד והדר, על כל נשיפה של הוד מעלתו נשיפה אחת משלי, וכך המשכנו עד שהביאו קפה. הוד מעלתו לקח ספל לעצמו אחרי שאני לקחתי ספל לעצמי, והוא לגם קפה ושאף עשן טבק לסירוגין, ואני רק הצטערתי שהוא לא נטל קורט של טבק הרחה מקופסתו לשם גיוון; ואשר לי, אני חיקיתי את הוד מעלתו בעישונו ובלגימתו בדיוק מושלם ובחגיגיות כה גדולה ששני המזכירים ממש התמוגגו מהתפעמות, והבכיר מן השניים, הדובר מילים אחדות בצרפתית, קרא בהתרוממות הנפש: Monsieur, vous etes un Turk [אדוני, אתה ממש תורכי]. – בזאת הסתיים הצד הטקסי החיוני, והוד מעלתו פתח את הצד העסקי של השיחה.

הוא שאל שאלות רבות על אמריקה: על סוג הקרקע, על האקלים, על החום ועל הקור, וכן אמר שאמריקה היא ארץ גדולה מאד. אבל "טריפולי מצויה במצב מלחמה איתה". אני "הצטערתי מאד לשמוע זאת ". "לא ידוע לי על שום מלחמה עם טריפולי". "אמריקה לא פגעה שום פגיעה בטריפולי, לא ביצעה שום מעשה איבה נגדה; וגם טריפולי לא פגעה שום פגיעה באמריקה ולא ביצעה שום מעשה איבה נגדה, לפחות אני לא שמעתי על כך". אמת ויציב, אמר הוד מעלתו "אבל מוכרח להיות חוזה שלום. לא יכול להיות שלום בלי חוזה. התורכים והאפריקנים הם ריבוני הים התיכון, ולא ייתכנו לא ספנות ולא שלום בים התיכון בלא חוזי שלום. אמריקה מוכרחה לשאת ולתת על חוזה כשם שעשתה צרפת וכשם שעשתה אנגליה, וכל שאר המעצמות. אמריקה מוכרחה לשאת ולתת עם טריפולי ואחר כך עם קונסטנטינופול ולאחר מכן עם אלג'יריה ועם מרוקו". בשלב זה נכנס מזכיר והגיש לו איזה מסמכים, וביניהם כתב מינוי בצרפתית מטעם הפחה, הדיי והעוצר של טריפולי, המעניק לו סמכויות מלאות בכהונת שגריר לשאת ולתת עם כל מעצמות אירופה ולחתום על חוזים כראות עיניו, ובקיצור, לנהל את כל יחסי החוץ של ארצו; ואת המסמך הזה הוא נתן לי לקרוא, הוא היה מוכן לנהל משא ומתן ולחתום על חוזה שלום. אם אני יכול לבוא למחרת היום, או ביום שלאחריו, או בכל יום אחר, ואביא איתי מתורגמן, הוא יאזין לתנאי ויציע את תנאיו, ואחר כך הוא יכתוב לטריפולי ואני אוכל לכתוב לאמריקה, וכל צד יוכל לקבל את תנאי הצד האחר או לדחותם כראות עיניו. כמה זמן יעבור עד שיישלח מכתב לקונגרס ותתקבל תשובה? שלושה חודשים. זה קצת יותר מידי, אבל הוא מתעתד להישאר כאן עוד זמן מה. אחרי שסיימתי לקרוא את התרגום הצרפתי של כתב הסמכויות שלו, הוא הראה לי את המקור בשפת אימו. עיניך הרואות שהוד מעלתו היה מעוניין יותר ממני ולהוט יותר ממני לפתוח במשא ומתן, כי קרוב לודאי שהוא מצפה שייצא נשכר מן החוזה. לא יכולתי לפגוש אותו למחרת היום, וגם לא ביום שאחריו, אבל אני אחשוב על זה.

עלי לבקשך, אדוני היקר, לשלוח לי עותק של טיוטת החוזה ששלחו מר ברקלי ומר לם, שכן לא הספקתי להכין עותק לעצמי כאשר הטיוטא הייתה כאן. אנא כתוב לי את מחשבותיך ושלח לי את עצתך. זה איש נבון, מוכר היטב לרבים מן השגרירים הזרים שכבר פגשוהו בעבר בשוודיה, בוינה, בדנמרק וכו'. הוא בילה זמן רב באירופה ועל כן הוא יודע על אמריקה לפחות כמו כל אחד באירופה, ובשל כך אי אפשר לחדש לו כלום באמצעות התוועדויות איתו. לפיכך מוטב שנשמע מייד את תביעותיו. חוששני שהן תהיינה גבוהות מכפי שנוכל לנחש.

בעת קבלת הפנים המלכותית שמעתי את המלך מספר לשגריר זר אחר סיפור על השגריר הטריפוליטני: הלה סירב לנהל משא ומתן עם נציגים של המלך והתעקש להתקבל לראיון מלכותי. אבל כשבא לפני המלך כל שהיה לו לומר הוא שטריפולי מצויה במצב של שלום עם אנגליה ושהיא משתוקקת להמשיך כך. המלך הוסיף [באוזנינו] שכל מה שהשגריר ההוא מבקש זו מתנה, ואת תשלום הוצאות נסיעתו לוינה או לדנמרק.

תיאור הביקור שלי אצלו בלי ספק אינו הולם את כבוד מעמדי ואת כבוד מעמדך, אבל הנלעגות של הפגישה הייתה אמיתית, ועל כן, ועל כן ההתבדחות המלעיגה היא בלתי נמנעת. איך נוכל לשמר את כבודנו בעת התדיינות עם אומות שכאלה? ומי מלבד נוקדן קטנוני, מקפידן על כללי הטקס, יוכל לשמור על ארשת רצינית בפגישה שכזו. בהוקרה עמוקה הריני הכנוע לך ביותר,

ג'ון אדמס

קיראו בהמשך מכתב נוסף המגולל את תנאי הצעת "השלום" הטריפוליטאית. מכתב זה נשלח לאחר הגעתו של תומאס ג'פרסון ללונדון מטעם אדמס וג'פרסון לשר החוץ האמריקאי, ג'ון ג'יי ב 28 במרץ, 1786.

כבודו,

מייד אחרי בואו של מר ג' ללונדון, קיימנו פגישה עם שגריר טריפולי, בביתו.
המידע שהצלחנו להשיג ממנו הוא זה: חוזה שלום ניצחי עדיף מכל הבחינות, מכיוון שחוזה זמני פותח פרצה להגדלת התביעות בכל פעם שמחדשים אותו, והסדר של תשלומים שנתיים כרוך בסכנה של פיגורי תשלום, וכל תשלום שלא ישולם במועדו יגרום לחידוש המלחמה, ובעקבותיה יהיה הכרח להתחיל את המשא ומתן מראשיתו ואז שוב יגדלו התביעות של ממשלתו, והבדלי התעריפים בשום אופן אינם שווים את הטורח ואת הטרדה, שכן תשלום המינימום בעבור חוזה לשנה אחת בלבד הוא 12,500 גיני בשביל שולחיו ועוד 10 אחוזים בשבילו.
30,000 גיני בשביל מעסיקיו ו 3,000 ליש"ט בשבילו הם מחירי המינימום בעבור חוזה שלום ניצחי, ואת הסכום במלואו צריך לשלם במזומנים בעת המסירה של מסמך ההסכם עם חתימת השליט שלו, ולא יתקבלו שום טובין כתחליף לכסף מזומן.
תוניסיה תהיה מוכנה לחתום על חוזה על פי אותם התנאים, אבל הוא אינו יכול לדבר בשמן של אלג'יריה ושל מרוקו.
העזנו לחקור אותו מעט בנוגע לשאלה, מתוקף איזו זכות יוצאת ארצו למלחמה נגד אומות שלא פגעו בה שום פגיעה, והצבענו על כך שבעינינו כל בני האנוש נחשבים ידידנו, חוץ ממי שעשו לנו רעה או פגעו בנו פגיעה הדורשת תגובה.
השגריר השיב שזכותם מבוססת על חוקי נביאם, שהיא כתובה בקוראן, דהיינו, שכל האומות שאינן מקבלות את מרות חוקיו הן אומות חטאות, ושעל כן זו זכותם ואף חובתם לצאת למלחמה נגד החוטאים באשר הם שם ולמכור לעבדות את כל שבוייהם; ועוד אמר שכל מוסלמי שנהרג בקרב מובטחים לו חיי נצח בגן העדן.
הוא הוסיף שעל פי החוק, הלוחם המוסלמי הראשון העולה על אוניית אויב זכאי לקבל עבד אחד לעצמו בנוסף על חלקו בשלל המשותף, וזה פועל כתמריץ לאומץ לב קיצוני וליוזמנות חריגה; וכל אימת שספינות הפשיטה שלהם מסתערות על ספינת אויב, המלחים התוקפים מזנקים על סיפון האונייה המותקפת כשהם לופתים פגיון בכל יד ועוד פגיון שלישי הם אוחזים בפיהם, והמראה הזה מכניס אימה ופחד בלב אויביהם עד שאין איש מעז לעמוד נגדם; והוא מאמין באמת ובתמים שהשטן מסייע לבני ארצו, שכן הם מצליחים כמעט בכל קרבותיהם. אמרנו שאנו זקוקים לזמן כדי לשקול את העניין והבטחנו לתת לו תשובה, אבל אין אנו רשאים לתת לו שום תשובה אלא זו, שתביעותיו חורגות מציפיותינו ומציפיות הקונגרס חריגה גדולה כל כך, שעלינו לקבל הנחיות חדשות בטרם נוכל להמשיך במשא ומתן.
אנו יודעים על דרך אחת בלבד להשגת הכסף, אם הקונגרס יסמיך אותנו להוציא את ההוצאה הדרושה בשביל ההסכם, וזו היא לקיחת הלוואה בהולנד. אין אנו בטוחים שאפשר להשיג הלוואה שכזו שם. אך אם הקונגרס יצווה עלינו להשיג את ההסכמים הטובים ביותר שאפשר לחתום עם תוניסיה, עם טריפולי, עם אלג'יריה ועם מרוקו, ויסמיכנו להשיג את הכסף מכל מקור אפשרי בתנאים כמו תנאיה של ההלוואה האחרונה שלקחנו בהולנד, אנו נעשה כמיטב מאמצינו להסיר את המכשול העצום הזה החוסם את דרכה של ארצות-הברית לשגשוג מסחרי. […]

ג' א'
ת' ג'

***

מקור: "תומס ג'פרסון איש רנסנס אמריקאי בעולם של מהפכה" בעריכת ותרגום גיורא קולקה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1992. פורסם ב"אנכי" 15 מאי 1997.