מחדל הגנת העורף מאת בועז ארד

מחדל הגנת העורף

 

מאת בועז ארד | 18 ביולי 2008 נכתב במקור עבור ה"ביזנסוויק ישראל"

 

בעשורים האחרונים הפכו הטילים להיות הנשק המועדף לאיום ופגיעה בישראל, מצב הדורש שינוי קונספטואלי מצידנו – כיצד אנו נערכים? כמה זה יעלה לנו? העימותים האחרונים ממלחמת המפרץ הראשונה וממלחמת לבנון השנייה עודדו את אויבינו להאיץ את ההצטיידות בעוד מערכות הביטחון בישראל מסתבכות בשורה של החלטות, סותרות לעיתים, המעוררות שאלות קשות. ד"ר עודד עמיחי קורא לפרשה "מחדל הגנת העורף", המחדל שלא נחקר על ידי ועדת ווינוגרד.

 

אין כל הפתעה בכך שאיום הטילים הופך להיות כלי המדיניות והלוחמה העיקרי בידי מדינות טוטאליטריות, הם זולים ומתאימים לאומות מפגרות מבחינה טכנולוגית, יתרונם הגדול הוא בכך שתמיד הם יהיו זולים וזמינים יותר מאשר אמצעי ההגנה נגדם, מבחינה מוסרית הרג באוכלוסייה האזרחית הינו אמצעי לגיטימי מבחינת מדינות טרוריסטיות וארגוני טרור אלו.

במלחמת המפרץ הראשונה הדגים צאדם חוסיין כי הוסרו המעצורים ונשחקה ההרתעה מפני שימוש בטילים גם כלפי אוכלוסיה אזרחית תוך שהוא משמיע הצהרות איום גם על בירות אירופה. טילים הפכו גם לנשק הנבחר של ארגוני הטרור בעזה שפועלים מזה מספר שנים להפוך את שיגרת שיגור הטילים על אוכלוסיה אזרחית ל"נורמה" מדינית.

אם למישהו עוד היה ספק כלשהו בכך שאנו ניצבים בפני איום אסטרטגי הרי שמלחמת לבנון השנייה חשפה את הציבור בישראל לקונספציות הלחימה החדשות – כאשר האזרחים בעורף הם היעד המרכזי של האויב באמצעות התקפות טילים שאין לנו אמצעים יעילים נגדם.

 

ההתעוררות הציבורית המלווה את ההכרה החדשה באה לידי ביטוי גם בהקמתה של עמותת עי"ט, העמותה הישראלית להגנה בפני טילים, העמותה העוסקת בעיקר בקידום אינטרסים של התעשיות הביטחוניות, אירחה ליום עיון את מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף איתן בן אליהו. בסקירה שהציג האלוף בן אליהו, על מלחמת לבנון השנייה הוא תיאר את המצב ערב המלחמה שבו החיזבאללה החזיק בלמעלה מ10 אלפים טילים, יש הטוענים כי המספר הגיע ל- 14 אלף, שהיו מסוגלים להיות משוגרים נגד מדינת ישראל.

ממאגר זה שוגרו במלחמה 4200 טילים. (4000 קצרי טווח ו-200 לטווח בינוני) שרובם נפלו בשטחים פתוחים. כיום מעריכים כי המצב אף הוחמר והחיזבאללה מצויד במספר גדול יותר של טילים.

 

בן אליהו הסביר כי הניסיון להתמודד במלחמת לבנון השנייה עם האיום באמצעים הרגילים של "צייד" באמצעות מטוסים הוביל להשמדתם של כ-90 משגרים ו-33 "צינורות" שיגור קטנים. עוד 50 הושמדו על סמך מודיעין. הנתון הפחות מפורסם  הוא שבמלחמת לבנון השנייה בוצעו 11,870 גיחות קרב (ממוצע של 350 ביום) מספר שדומה לכל הגיחות שבוצעו במלחמת יום כיפור בחזית המצרית והסורית גם יחד. למי שזוכר את התסכול בשל הכישלון לחסל את יכולת השיגור העיראקית במלחמת המפרץ ב1991 נתונים אלו לא היוו הפתעה.

 

על פי איתן בן אליהו, "התסריט הצפוי לעימות מול סוריה ואירן יהווה עליית מדרגה – טילים שיכוונו לגוש דן כבר לא יפלו ברובם בשטחים פתוחים. אם במלחמת המפרץ הראשונה ספגנו 40 טילים, צפי הפורענות במלחמה עתידית מול אירן וסוריה עומד על כמויות הגדולות עד כדי פי-6 וההערכות נעות סביב 250 טילים שעלולים לפגוע במרכזי אוכלוסייה". וזאת עוד בטרם נעריך את המשמעויות של ראשי קרב בלתי קונוונציונאליים.

 

בראיון עבור ביזנסוויק מסביר ד"ר עודד עמיחי, מומחה למערכות לייזר שעמד בראש המחלקה למערכות פיזיקליות ברפא"ל: "סכנת איום הרקטות קצרות הטווח אותרה עוד בשנות ה- 90, וביוזמת ממשלת ישראל (ורה"מ דאז פרס, 4.1996) הוחל במיזם משותף עם ארה"ב לפיתוח מערכת לייזר (נאוטילוס), שפיתוחה הסתיים בהצלחה רבה ביולי 2000. המערכת ביצעה בשדה ניסויים של הצבא האמריקאי (ווייט-סנדס בניו מקסיקו) 46 יירוטים של רקטות שונות, פגזי ארטילריה ופצמ"רים, בירי בודד ובמטח, ירי בהפתעה ובמזג אוויר סגרירי, במאה אחוזי הצלחה. תופעה חסרת תקדים בכל מערכת נשק, שנובעת מיתרון השימוש בנשק הפועל במהירות האור. המערכת הייתה מיועדת להתקנה ליד קריית שמונה, אותר שטח מתאים ליד מרגליות וקבוצת אנשים (מענף נ"מ/ח"א) נסעה לארה"ב לקבלת הכשרה להפעלת המערכת. למרות זאת, מערכת הביטחון הקפיאה את הפרויקט, מסיבות שונות."

 

"ועדת וינוגרד התמקדה בבעיות אמיתיות וחשובות, אולם אלה מתגמדות לנוכח הפקרת העורף"

"אני וחבריי" אומר ד"ר עמיחי "סבורים שלו היו בנמצא אפילו 10 -12 מערכות סקייגארד (דגם הייצור המבוסס על הנאוטילוס) בגבול הצפון בעת מלחמת לבנון-2, תוצאות המלחמה היו שונות לחלוטין. אנו גם סבורים שועדת וינוגרד (אליה פנינו, כ"א בנפרד), התמקדה בבעיות אמיתיות וחשובות, אולם אלה מתגמדות לנוכח הפקרת העורף."

את פרוייקט הנאוטילוס מלווה ד"ר עמיחי מראשית שנות ה-90 ועד היום. מאז אותו יום בפברואר 1996 כאשר נחתו קטיושות בקרית שמונה ושבו בישר רה"מ פרס כי "בקרוב יהיה לנו נשק לירוט קטיושות" חלף יותר מעשור. גם היום, הוא אינו מסוגל להבין מדוע, למרות הצלחתה של המערכת שפיתוחה החל לבקשת ישראל, מערכת כזאת אינה מוצבת ומספקת את ההגנה הנדרשת לתושבי שדרות וישובי עוטף עזה.

ההתעלמות ממערכת הנאוטילוס שפותחה עבור ישראל ונמצאת בשדה הניסויים "ווייט-סאנדס" בארה"ב בהמתנה להזמנה, אינה נותנת מנוח לד"ר עמיחי ולחבריו אל"מ יוסף ארזי, לשעבר ראש מחלקת מערכות בחיל אוויר ולאל"מ (מיל.) עופר לביא שהיה ראש מחלקת תכנון בגוף המחקר והפיתוח של מערכת הבטחון ( מו"פ ואח"כ מפא"ת) ושימש בתפקידים בכירים בחברות בטחוניות שונות. מזה כמעט עשור עוקבים ד"ר עמיחי וחבריו אחר ההתנהלות של מערכת הביטחון הישראלית בנושא אסטרטגי רגיש זה; "יחד עם חבריי, אני מנהל כבר 8 שנים מאבק עם הממסד הביטחוני בנושא ההגנה מנשק תלול מסלול (טילים, רקטות, פצצות מרגמה- פצמ"רים). יוסי ארזי הצטרף למאבק לפני כשנה וחצי ועופר לביא לפני כחצי שנה".

ד"ר עמיחי קורא לפרשה "מחדל הגנת העורף" ומסביר: "ה"נאוטילוס" מספקת תשובה זולה, יעילה ובעיקר זמינה לאיום הטילים קצרי הטווח. מסיבות שונות, מעדיפים בארץ פתרונות נחותים, יקרים ושאינם מוכחים. נורתטרופ-גרומן, אחת משלוש החברות הגדולות והמוערכות ביותר בעולם בתחום המערכות הצבאיות, התחייבה בתחילת שנת 2007 להציב מערכת תפעולית סקייגארד , המבוססת על הנאוטילוס, תוך 18 חודש מרגע ההזמנה ועד הפעילות המבצעית בשטח" הם עדיין מחכים להזמנה. אם היינו נענים להצעה ששוכבת כאבן שאין לה הופכין על שולחנות הממונים במשרד הביטחון תמונת המצב בדרום הארץ הייתה שונה לגמרי היום.

חברת נורתרופ-גרומן האמריקאית, מפתחת הנאוטילוס, שלחה מכתב בתאריך 16 בינואר 2007 לכל הגורמים הרלוונטיים במערכת הביטחון (שמור במערכת). המכתב מתווה תכנית שהייתה יכולה להתחיל מיד עם קבלתו והייתה מביאה לכך שמערכות ההגנה הראשונות היו יכולות להיות מוצבות באזור עוטף עזה כבר החל מחודש זה (יולי 2008). "המלצתנו" כתב אז מייק מקוויי, סגן נשיא בחברת נורתרופ-גרומן, לראש מפא"ת המכהן גם היום שמואל קרן "הינה לנוע מיידית כעת לשלב הפריסה האופרטיבית עם יחידת ירי לייזר המשלבת טכנולוגיות בדוקות המובנות במערכות רכישת מטרה ורשת חיישני מעקב, עם פתרונות ירי ותשתית פיקוד ובקרה שיכולה לשמש לא רק בעבור הלייזר אלא גם לטילים ותותחים, אם בשלב כלשהו יפותחו מערכות אלו ויתגלו ככדאיות כלכלית" במכתבו הציע מר מקוויי להתחיל בפריסה מיידית תוך התחייבות לעמידה בלוח זמנים כשהוא מציע כי נורתרופ-גרומן תערוב ללוח הזמנים ותשא בקנסות עבור איחורים בהשלמת הצבת המערכת.

באפריל 2008, כשנה לאחר קבלת המכתב מנורתרופ נשאל מר פנחס בוכריס מנכ"ל משרד הבטחון על ידי העיתונאי בן כספית מה היא עמדתו ביחס למכתבו של מייק מקוויי מחברת נורתרופ-גרומן. תשובתו מלמדת דבר או שניים על ההתנהלות בעניין: "אתה מדבר על מכתב שנשלח לפני שנים, ועל ה'נאוטילוס', וכל זה לא רלבנטי עכשיו. אני לא יודע להתייחס לדברים שנעשו לפני תקופתי" כך ענה בוכריס מבלי למצמץ.

במצב עניינים זה, המזכיר סצנה מסדרת "כן אדוני השר", לא ברור אם חודש לאחר אותו מכתב, בפברואר 2007, היה שר הביטחון עמיר פרץ מודע להצעתה של יצרנית הנאוטילוס כשהכריז על "הפתרון" לבעיית הקסאמים והפצמ"רים. למרות המצוקה שנצטברה אחר אלפי רקטות ופצצות מרגמה שנחתו בישובי עוטף עזה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה, התעלמה מערכת הביטחון מפתרון הלייזר – הזמין, המוכח, היעיל והזול להפעלה ובחרה בפרויקט פיתוח מקומי – "כיפת ברזל", מתוצרת רפא"ל, שאינו זמין, יעילותו טרם הוכחה, ועלות הפעלתו גבוהה.

המערכת, הסביר אז שר הביטחון פרץ נבחנה בצורה "מקצועית"… "למערכת הזאת יש משמעות אדירה", ו- "חבל שלא השקיעו בה בשנים הקודמות". לשכתו של פרץ הודיעה באותם ימים כי: "ההחלטה הייתה מקצועית ולא פוליטית. התקיימה עבודת מחקר מקיפה וממושכת שבחנה את החלופות, וההחלטה היא בתחום סמכותו של השר". סגן שר הביטחון, אפרים סנה, אמר אז בראיון ל"קול ישראל" כי ההחלטה שקיבל המשרד לבחור במערכת של רפא"ל היא "החלטה מקצועית של טובי המומחים, והיא חפה משיקולים זרים". מערכת כיפת הברזל אמורה הייתה להיות מבצעית תוך שנתיים ( בתחילת 2009) בעלות של מיליארד שקל.

ספק אם פרץ הבין בעת הכרזתו את מלוא המשמעויות הטכניות והכלכליות של המערכת שלימים הסתבר כי אינה מסוגלת להגן על הישובים בטווח של 4 קילומטר מגבול עזה, טווח בו נמצאים רוב היישובים המופגזים בשנים האחרונות וגם "שדרות" בה מתגורר פרץ.

בעת הכרזת מערכת "כיפת ברזל" הוצג מחירו של כל טיל מיירט של המערכת בכ-30-40 אלף דולר, מחיר שכבר אז אמור היה לגרום לשאלות נוקבות, שהרי מחיר רקטת קסאם בייצור ביתי לא עולה על 500 דולר. העמדת משוואה זאת תזמין את הפלשתינאים להתיש אותנו כלכלית על ידי שילוח אלפי רקטות זולות. אגב, כיום עוד בטרם הוכנסה מערכת "כיפת ברזל" לשימוש מבצעי שהתאריך המיועד לו שהיה במקורו שנתיים מהתנעתו בינואר 2007 עומד כיום על שנת 2011, כבר עומדות ההערכות למחיר יירוט עד כדי 50-80 אלף דולר. בהשוואה, מסביר ד"ר עמיחי: "מחיר יירוט על ידי לייזר עומד על 1000-2000 דולר".

כמה זה עולה לנו?

מול איומי הרקטות והטילים מציבה ישראל כיום מספר שכבות הגנה, הפטריוט המשופר PAC3, והחץ מדגם 2 ו-3 שנועדו ליירט את הטילים ארוכי הטווח, אשר מאיימים מכיוון איראן וסוריה, מחיר היירוט באמצעות טיל פטריוט משופר מגיע לכדי 4 מיליון דולר, החץ "זול" יחסית ומחיר כל טיל כ-2.5 עד 4 מליון דולר (בכפוף לשיטת החישוב). על פי נתונים שנמסרו על ידי איתן בן אליהו נדרשים לצורך הבטחת היירוט 2 טילי חץ לכל יירוט דבר שיכפיל את העלויות מעל.

כמענה לטילים שנורים מתחת לטווח החץ והפטריוט, לטווח יירוט של 70-200 ק"מ מוקמת מערכת "שרביט קסמים" (פיתוח של רפא"ל בשת"פ עם ריתיאון), מחירו של טיל "שרביט" יגיע לכ-600 אלף דולר. לרקטות בטווחים של 6-70 ק"מ מפותחת על ידי רפא"ל מערכת "כיפת הברזל" (שאינה מסוגלת ליירט פצצות מ רגמה), מחיר כל ירוט נע בין 30-50 אלף דולר לפי הערכות מוקדמות ויש המעריכים כיום את המחיר גם ב-80 אלף דולר.

מערכת נוספת הנבחנת היא מערכת תותח הפלנקס, זה הוא תותח נ"מ בעלי טווח יעיל של מספר מאות מטרים בלבד, ולכן תתחייב כמות גדולה מהם להגנת עיר כמו שדרות. (תותח כזה יעיל להגנת מטרות נקודה כמו תחנת הכוח באשקלון או בסיס הטירונים בזיקים אך אפקט הפעלתו עלול להתברר כמזיק לשגרת חיי תושבים בעיר כשדרות). קצב הירי של הפלנקס (מתוצרת חברת ריתיאון האמריקאית) הוא 6000 פגזים בדקה (100 בשניה). על מנת ליירט מטרה כמו רקטת קסאם דרושות שתי דבוקות של כ- 5 שניות כ"א, סה"כ כ- 1000 פגזים, בעלות של כ- 10,000 דולר.

יוצאת דופן מכל מערכות אלו היא מערכת יירוט באמצעות לייזר, ה"נאוטילוס" בו הושקעו ע"י ממשלות ארה"ב וישראל כ-400 מיליון דולר במהלך 8 שנות עבודה, במקור עבור הגנת קריית שמונה בפני קטיושות (1996-2000), מערכת זאת מסוגלת ליירט פצצות מרגמה ורקטות קצרות טווח במחיר של 1000-2000 דולר ליירוט. נבחנת מערכת דומה שתורכב על גבי מטוס במסגרת פרוייקט שנקרא "אריאל" שיגדיל את הטווח ל150 ק"מ, טווח זה יאפשר למערכת לתת גיבוי משלים למערכת החץ.

אין נביא בעירו – "מהלך איסטרטגי שמתבצע על ידי בעלי עניין…"

אריה סתיו הינו המנכ"ל של מרכז אריאל למחקרי מדיניות, המרכז שנוסד בשנת 1977 כגוף מחקרי בלתי-תלוי זיהה את האיום האסטרטגי הטמון בטילים והפיק את ספר המאמרים המקצועי המוביל בנושא: "טילים בליסטיים, איום ומענה – עיקרי ההגנה נגד טילים בליסטיים". הספר שראה אור בשנת 1998 במהדורה עברית ואנגלית מרכז את מאמרי מיטב המומחים בנושא. בין השאר נכתב פרק מתוכו על ידי פרופ' יחזקל דרור, שיכהן לימים בוועדת וינוגרד. מהדורות מלאות של הספר באנגלית נמכרו לנאט"ו והוא מופץ לגופים מקצועיים בעולם, לעומת זאת בישראל הייתה ההתעניינות בספר מוגבלת.

בראיון לביזנסוויק אומר אריה סתיו: "זה סוד גלוי, המחקר בארץ הושתק ככל האפשר על ידי בעלי עניין כמו התעשייה האווירית. פרויקט בסדר גודל של החץ ומיגון מפני טילים בליסטיים נבחן בכל מקום על ידי צוות בלתי-תלוי שבוחן את ההצעות של התעשיות הביטחוניות. בארה"ב הוקמה על ידי הקונגרס וועדה בלתי תלויה שפסלה לחלוטין את פרויקט ה THAAD שהיה המקבילה האמריקאית ל"חץ", שם הקונספציה נפלה לחלוטין והפרויקט בוטל.

בישראל, למרות שהבעיה יותר חריפה מעולם לא הנחתה הכנסת, שזה תפקידה, על הקמת גוף חיצוני שיבדוק את התעשייה האווירית. הספר שלנו, שהוא היחיד מסוגו, מצוטט על ידי מכוני המחקר בעולם אך הוא הוחרם בישראל. אנו מדברים על מהלך אסטרטגי" אומר מר סתיו, "שנעשה רק על ידי בעלי עניין ואין דבר חמור מזה" .

מעבר לכך מוסיף מר סתיו: "יש צורך בבחינה של הסוגייה של מערכות הגנה כעיקרון. אל תשכח שמערכת הגנה היא אופציה בלבד. השמדת התקפית של האיום, בעיקר מול מדינות או יישויות מטורפות, היא זולה ויעילה בהרבה. לעומת זאת, כשל בהקמת מערכת הגנה דוגמת ה"חץ" או "כיפת הברזל" גורם להסלמה מרחיקת לכת באופי ובהיקף של האיום. פרויקט החץ שעלה על שולחן השרטוט בסוף שנות השמונים היה הגורם הישיר לעלייה באלפי אחוזים בהצטיידות בטילים בליסטיים זולים דוגמת הסקאד. לעומת זאת, מערכת הגנה פעילה דוגמת "מלחמת הכוכבים" האמריקנית, מוטטה את המערך הסובייטי בימי המלחמה הקרה".

בימים אלו נערכים במרכז אריאל למחקר נוסף שיעסוק בהערכות להגנת העורף מפני איומים שנעים עד הטווח הבלתי-קונוונציונאלי, נושא נוסף שמצב ההערכות לו בישראל מדאיג מאד.

ד"ר עמיחי מסכים עם סתיו לחלוטין על הצורך בגוף בדיקה אובייטיבי אך רואה לנכון להדגיש כי: "מערכות הגנה באמצעות לייזר (נאוטילוס, סקייגארד, אריאל) ינטרלו את האיום על העורף ביעילות מרבית ובעלות קטנה ויאפשרו לצה"ל חופש פעולה רב יותר כנגד התוקפן, בין אם הוא ארגון טרור או מדינת אויב. נשק הלייזר יוציא את העורף ממעגל הלחימה ויאפשר לצה"ל לנצל את יתרונו הגדול בפעולה בשטח התוקפן, בהתאם לדוקטרינת הביטחון שהתווה עוד בן גוריון לפני ששים שנה".

ד"ר עודד עמיחי וחבריו מחכים לשר הביטחון…

בחודש שעבר (יוני) נשלח מכתב לשר הביטחון אהוד ברק, על המכתב חתמו יותר מארבעים אנשי מקצוע בעלי רקע וניסיון במדע, בתעשייה, בכלכלה, בביטחון ובתחומים אחרים. חלקם היה מעורב בפרויקטים ביטחוניים רבים, בהם כאלו שזכו בפרסי ביטחון ישראל ושקידמו את חזית הידע הכללי, וכאלו שיצרו פריצות דרך מדעיות, טכנולוגיות ומבצעיות בקנה מידה עולמי. במכתב מבטאים החותמים את דאגתם מן האופן שבו נמנעה ישראל מלהשתמש בפתרון הלייזר למרות כל יתרונותיו.

"הייתכן שישראל נפלה קורבן למה שהנשיא איזנהאור כינה בינואר 1961 כ"סכנה לביטחון הלאומי של ארצות הברית מעירוב אינטרסים של התעשיות הביטחוניות האמריקניות עם פקידים בכירים בפנטגון" ("military-industrial complex" )?" שואל ד"ר עמיחי. שאלתו מקבלת משנה תוקף כאשר הוא מצטט בכיר במפא"ת שאמר לאחרונה שאילו ה'נאוטילוס' הייתה מערכת כחול-לבן היה היחס אליו שונה.

 

"מדוע אותו לייזר שהיה טוב להגנת קריית שמונה, נמצא לא מתאים להגנת שדרות?" שואל ד"ר עמיחי, "מפא"ת הייתה שותפה לכתיבת המפרט ללייזר זה ("נאוטילוס"). אם הוא כל כך גרוע, כיצד יצא המפרט מידיה? כיצד "בוזבזו" כספי הציבור (האמריקני ברובו) על מפרט מוטעה לכאורה? האם ניתן לסמוך על שיקול דעתם של אותם אנשים שטעו (כדבריהם) בצורה כה חמורה והפקירו את העורף הישראלי לירי מסיבי של רקטות?"

"מתקבל הרושם שאנו עומדים מול קיר אטום", אומר ד"ר עמיחי, "מול מערכת ביטחונית מתוקשרת היטב שלא נותנת לעובדות לבלבל אותה. זאת בשעה שאיום נשק תלול המסלול לא רק שלא הוסר אלא גבר. הירי מרצועת עזה לא ייפסק מעצמו. עשרות אלפי הרקטות שבידי החיזבאללה לא יחלידו במחסנים (כפי שטען גורם ביטחוני בכיר לפני מלחמת לבנון-2). לצה"ל אין פתרון לירי מנשק תלול מסלול זולת התנעה מהירה של פרויקט הלייזר (נאוטילוס/ סקייגארד). אסור ששיקולים זרים לכאורה ימשיכו לפגוע בביטחון הלאומי. צריך למצוא דרך לשבור את מחסום הרשעות והאיוולת של מערכת הביטחון בנושא ההגנה על העורף, שנעולה על קונספציה מוטעית, שמערבת שיקולים של ביטחון לאומי עם יצוא נשק ושמטעה את הציבור."

במכתבם, שנשלח בחודש שעבר לשר הבטחון מבקשים ד"ר עמיחי וחבריו משר הבטחון " לקיים דיון מקצועי מסווג, ע"י צוות מומחים בלתי תלויים". מלשכת השר טרם התקבלה תגובה.

 

 

פרופ' בן ישראל משנה עמדה… פרופ' יצחק בן ישראל הינו חבר סיעת "קדימה" בכנסת, אלוף במיל. ששימש בעבר כראש מפא"ת (מחקר ופיתוח אמצעי לוחמה ותשתית טכנולוגית) במשרד הביטחון. בן ישראל אף לקח חלק בפיתוח הנאוטילוס, בעבר אמר פרופ' בן ישראל בראיון ל"מקור ראשון" (29.12.2006): "בניסויים שנערכו בניו מקסיקו על ידי צוות הפיתוח הוכיחה המערכת מאה אחוזי הצלחה. משנת 2000 ועד להקפאת הפרויקט בשנת 2004 הביאו איתם המדענים הישראלים עשרות קטיושות תוצרת המזרח התיכון, וכולן, ללא יוצא מן הכלל, הופלו בזמן מעופן". מייק מקוויי, סגן נשיא חברת נורתרופ גרומן אומר דברים זהים בראיון לירחון "אירוספייס אמריקה" (מרס 2007). בן ישראל בראיונות שונים אמר כי אין סיכוי רציני שהפתרונות המוצעים יספקו מענה אמיתי למרגמות ולרקטות קצרות טווח. מעבר לבעיות טכנולוגיות שונות, יש לכך שתי סיבות יסוד: הראשונה נוגעת לזמן המעוף הקצר, כ-15 שניות במקרה של הקסאם, שאינו מאפשר יירוט באמצעות טיל; השנייה היא מחיר הירי, במיוחד כשלוקחים בחשבון תרחיש של מאות ואפילו אלפי רקטות (כמו במלחמת לבנון השנייה). "שתי הסוגיות הללו מובילות בהכרח למסקנה כי אין מנוס משימוש בנשק הלייזר", הסביר בן ישראל. "מהירות הקליע ב'נאוטילוס' היא מהירות האור. הקרן מתייצבת על המטרה, מיירטת אותה בשתיים עד שלוש שניות, ומיד מוכנה למטרה נוספת… גם בסוגיית המחיר למערכת הלייזר יתרון ברור… משהו סביב אלף דולר. מדוע אם כן החליטו במשרד הביטחון לעצור את הפרויקט? טווח הרקטות הקצר השפיע ככל הנראה גם על טווח החזון והחשיבה של אנשי משרד הביטחון…". כיום, אומר פרופ' בן ישראל בראיון לביזנסוויק: "נורתרופ גרומן התחייבו להעמיד מערכת בפתח המפעל בארה"ב ולא בשדרות … האווירה בארץ היא לומר שכולם מטומטמים וזה בכל תחום בחיים ככה הורסים את המדינה… " בן ישראל מוסיף: "דעתי בנושא הלייזר לא השתנתה – הפתרון הוא בלייזר מצב מוצק ולא (בנאוטילוס והסקייגארד) שעדיין אינו קיים. המערכת תפותח במשך 5 עד 10 שנים והיא אינה קיימת כיום". עודד עמיחי מתרעם על טיעונים אלה של בן ישראל: "דרושה עזות מצח על מנת לטעון שלייזר שפיתוחו הסתיים לפני 8 שנים ושהוכיח עצמו בעשרות ניסויי יירוט מוצלחים (נאוטילוס) אינו קיים, כאשר בכל פגישה מתוך ארבע פגישות שנערכו בישראל החל ממאי 2006 ועד ינואר 2007 ציינו נציגי החברה כי הם מתחייבים להעמיד את המערכת המתקדמת (סקייגארד) בשדרות תוך 18 חודש. כך גם מצוין במכתב של נ"ג: "אנו מקווים מאד לקבל את ההזדמנות לפרוס את המערכת בישראל" (שמור במערכת). לעומת זאת, לייזר "מצב מוצק" אינו בכלל פתרון: אין ויכוח שהוא לא יהיה זמין בעשור הקרוב. לייזר מסוג זה חסום, ככל הידוע עכשיו, להספק של כעשירית מהספק הסקייגארד, כך שיירוט מטרות ייעשה בטווח קצר מדי, שלא יספיק להגנת יישובים. אורך הגל הקצר יותר של לייזר זה יוצר שתי בעיות: רגישות יתר למזג אוויר, ובעיית בטיחות (האור המוחזר מהמטרה יעוור את מי שיסתכל עליו). הצגתו כחלופה מועדפת ("כחול לבן") היא עוד ספין בו משתמשת מערכת הביטחון על מנת להסיח את דעת הציבור מהפתרון היחידי הקיים – מערכת הנאוטילוס – סקייגארד."