מאת ד"ר מיכל פרם כהן

כאשר ויקטור הוגו כתב את הרומן האחרון שלו, שנת התשעים ושלוש, בשנים 1872-1873, האסכולה הספרותית הנטורליסטית כבר הפכה לבעלת ההשפעה המובילה בספרות הצרפתית. הוגו סלד מאסכולה זו, והתכוון ששנת התשעים ושלוש יהווה מתקפת נגד מולה. קהל הקוראים הצרפתי, אולם, לא הצטרף למאבקו. בני ארצו אמנם קראו את הרומן החדש מפרי עטו של סופרם הדגול, אך לא נענו לקריאתו להחיות את האסכולה הרומנטית בספרות. 

איור מתוך המהדורה הראשונה לספר 1st edition, 1874

כך, שנת התשעים ושלוש הפך להיות פרק הסיום של האסכולה הספרותית הרומנטית בצרפת. כמאה שנים לאחר מכן, ב-1969, איין ראנד פרסמה את המניפסט הרומנטי, קובץ מאמרים המיועדים להשיק מחדש את הקרב שהוגו הפסיד בו: הקרב להחייאתה של האסכולה הספרותית הרומנטית. בהקדמה לקובץ הכריזה ראנד: "אין כיום תנועה רומנטית. אם תהיה תנועה כזו באמנות בעתיד, ספר זה יסייע להיווצרותה".[i] בין המאמרים כללה ראנד הקדמה שכתבה ב-1962 לתרגומו האנגלי של לוֹאֶל בֶּר לשנת התשעים ושלוש. בהקדמה זו, ראנד ייעצה לקוראים לגלות את האסכולה הרומנטית באמצעות הוגו, ואת הוגו באמצעות שנת התשעים ושלוש. כך, אם המניפסט של ראנד יצליח כפי שקיוותה, שנת התשעים ושלוש ימלא תפקיד כפול בתולדות הספרות הרומנטית: כפרק סיום וכפרק התחלה חדשה. במילים אחרות: הרומנטיציזם מת, יחי הרומנטיציזם!

תקציר עלילת שנת התשעים ושלוש (אזהרת ספוילר)

על מנת להעריך את מעלותיו של שנת התשעים ושלוש, יש לבחון את עלילת הרומן המורכבת לפרטיה. הסיפור מוצג על רקע מלחמת האזרחים שהתחוללה בצרפת ב-1793 בעקבות המהפכה הצרפתית, בין תומכי המהפכה (הרפובליקנים) ומתנגדיה (המלוכנים).

הסיפור פותח בקבוצת חיילים רפובליקנים הנתקלים באיכרה עם שלושת ילדיה הקטנים הנמלטים מן המלחמה, ומאמצים אותם כשלהם. באותו זמן, המרקיז דה לאנטנאק המלוכני שב מגלותו באנגליה על מנת להנהיג את התקוממות האיכרים המלוכנים במחוז וֶנְדֶה, בחופה המערבי של צרפת. הספינה עליה מגיע לאנטנאק נפגעת במהלך המסע משום שמלח התרשל ולא קשר את אחד התותחים, המתגלגל על הסיפון ומנתץ כל מה שנקלע בדרכו. לאנטנאק משתלט על התותח ומצווה להוציא להורג את המלח על התרשלותו. זמן קצר לאחר מכן, הספינה מכותרת על ידי ספינותיהם של הרפובליקנים המתקיפות ומטביעות אותה, אולם אחד המלחים מתנדב לחלץ את לאנטאק והשניים נמלטים בסירת משוטים. המלח, האלמלו, מתגלה כאחיו של המלח שהוצא להורג בפקודת לאנטנאק, ומתכוון לנקום את מות אחיו. אולם לאנטנאק מניא את האלמלו מכוונתו בהזכירו לו את מטרתם המשותפת הנעלה יותר מנאמנות משפחתית: הקמתה מחדש של המונרכיה.

כאשר לאנטנאק מגיע לחוף וֶנְדֶה, קבצן אביון בשם טלמארק מעניק לו מחסה למרות שהוא יודע שהרפובליקנים הכריזו פרס על ראשו של לאנטנאק. למחרת, לאנטנאק נוטל את הפיקוד על האיכרים המלוכנים, ובהנהגתו הם מביסים את החיילים הרפובליקנים אשר אמצו את האיכרה וילדיה. לאנטנאק מצווה להוציא להורג את כל השבויים, כולל האיכרה, אך מחליט להחזיק בשלושת הילדים כבני ערובה. האיכרה נורֵית אך שורדת, ולאחר שהמלוכנים עוזבים את המקום, מוצא אותה טלמארק ומציל אותה. לאחר שהחלימה מפצעיה, יוצאת האיכרה לחפש את ילדיה בחזית הקרבות.

באותו זמן, בצד הרפובליקני, מפקד הצבא בוֶנְדֶה, גוביין, נחשד בכך שגילה רחמים כלפי המורדים המלוכנים. לפיכך, שליח מטעם הממשל הרפובליקני, סימורדיין, נשלח על מנת לפקח עליו. רצה הגורל וגוביין הוא אחיינו של לאנטנאק, וקרוב המשפחה היחיד שנותר לאחר המהפכה. בד בבד, גוביין הוא תלמידו לשעבר של סימורדיין, והאדם היחיד שסימורדיין אהב אי פעם. גוביין וסימורדיין שואפים שניהם להביא את בשורת המהפכה לאיכרים המלוכנים, אולם בעוד סימורדיין גורס שיש למחוץ את התנגדותם, גוביין מאמין שניתן לשכנעם בטוב. גוביין וסימורדיין מייצגים את ניגודיה של המהפכה: קנאות פנאטית לעומת אידיאליזם אוטופי. 

כשכוחות המלוכנים והרפובליקנים מתנגשים שוב בוֶנְדֶה, לאנטנאק ואנשיו מתבצרים באחוזתו-לשעבר של לאנטנאק, לה-טורג. הם מחזיקים בשלושת הילדים כבני ערובה ומאיימים להרגם אם לא יינתן להם מעבר בטוח להימלט. גוביין וסימורדיין העומדים בראש הכוחות הרפובליקנים מסרבים לאולטימטום ותוקפים את האחוזה. לאנטנאק ואנשיו מכותרים, אך ברגע האחרון מופיע המלח האלמלו דרך מעבר תת-קרקעי סודי, ומוביל אותם למקום מבטחים. סגנו של לאנטנאק, אימאנוס, מתנדב להישאר מאחור ולהדוף את הרפובליקנים המסתערים על האחוזה. לאחר שנפצע פצעי מוות, אימאנוס מצית את חדר הספרייה בו כלואים הילדים, אותם הוא חושב לילדי הרפובליקנים, כנקמה במהפכנים.

עם יציאתו מן המעבר התת-קרקעי, לאנטנאק מרותק למקומו למשמע צעקותיה של האיכרה אֵם הילדים, אשר זה עתה הגיעה ללה-טורג בחיפושיה אחריהם. היא ניצבת חסרת אונים בראותה דרך חלון הספרייה את ילדיה הלכודים בחדר הבוער. הרפובליקנים אינם מצליחים לחלץ את הילדים, אולם לאנטנאק חוזר דרך המעבר התת-קרקעי, מציל את הילדים, ובכך מסגיר את עצמו לאויביו. סימורדיין מתכונן להוציא להורג את לאנטנאק כמנהיג מתנגדי המהפכה, אולם גוביין, הנפעם מאצילות מעשהו של לאנטנאק, משחררו בסתר. כאשר סימורדיין נוכח במעשהו של גוביין, הוא מצווה להוציאו להורג כבוגד, אולם בה בעת שפקודתו מתמלאת, סימורדיין מתאבד בירייה.

יצירה רומנטית למופת

עלילת שנת התשעים ושלוש, כותבת ראנד בהקדמתה לרומן, מגלמת שני עקרונות המייחדים את הרומנטיציזם כאסכולה ספרותית:

ראשית, ספרות רומנטית מציגה את האירועים לא כפי שהתרחשו מבחינה היסטורית אלא כפי שהיו יכולים להתרחש, וכפי שהיו צריכים להתרחש על פי מערכת הערכים של הכותב או הכותבת. בשנת התשעים ושלוש משתמש הוגו בעימות בין המלוכנים והרפובליקנים שהתחולל במחוז וֶנְדֶה בצרפת ב-1793 כרקע, אך מציג את דמויותיהם של שלושה מנהיגים בדיוניים – לאנטנאק, סימורדיין, וגוביין – על רקע זה. נראה שהוגו חקר היטב את הרקע ההיסטורי לספרו: ארבעים ושלושה ספרים על המהפכה הצרפתית ואחריתה נמצאו בספרייתו, כולם מלאים בהערות בכתב ידו בשוליהם. עם זאת הרומן אינו מהווה דיווח על האירועים שהתרחשו לאחר המהפכה. ראנד מסבירה: "עבור סופר רומנטי, הרקע הוא הרקע, לא הנושא. ראייתו תמיד ממוקדת באדם – בעיקרי היסוד של טבע האדם, באותן סוגיות ואותם היבטים של אופיו הניתנים ליישום בכל תקופה ובכל ארץ".[ii] (לדיון נוסף בהיבטיו ההיסטוריים והספרותיים של שנת התשעים ושלוש ראו "Poetry and History: The Two Levels of Ninety-Three," Journal of Ayn Rand Studies, Fall 2001).

העיקרון השני המגדיר את הספרות הרומנטית הוא התמקדותה בבחירה חופשית כמהותית לטבע האדם. בשנת התשעים ושלוש, כל הדמויות בוחרות את ערכיהן ונלחמות עבורם. גוביין גדל כאריסטוקרט אך משתכנע בנכונותם של האידיאלים של המהפכה ומצטרף לרפובליקנים. סימורדיין שכיהן ככומר בכנסייה משתכנע אף הוא בנכונות המהפכה, עוזב את הכנסייה והופך לנציג הממשל המהפכני. לאנטנאק אמנם נשאר מלוכני, אך בוחר להציל את שלושת הילדים במחיר הוויתור, לא רק על חייו, אלא על מאבקו להקמתה מחדש של המונרכיה. בחירות אלה מציגות את הגיבורים כמתעלים על תורשתם המשפחתית וסביבתם המעמדית. במקום לצעוד בתלם שהוכתב בידי כוחות חיצוניים, חותרים הגיבורים להשגת הערכים שבחרו בהם.

שני עקרונות אלה של האסכולה הרומנטית מנוגדים לאלו של האסכולה הנטורליסטית, המציגה את החיים "כמות שהם" וגורסת כי מהלכי האדם נקבעים על פי סביבתו ותורשתו. ראנד השתמשה, לכן, בפרשנותה לשנת התשעים ושלוש על מנת להדגים את הניגוד בין רומנטיציזם ונטורליזם, והעמידה את קריאתה מול פרשנויות המתמקדות ברקע ההיסטורי של הרומן. באופן זה ניסתה לחלץ את הרומן מקהל הקוראים המורגל בנטורליזם ולהציבו בפני דור קוראים חדש באורו הרומנטי הראוי. למעשה, היא ביקשה לנצח במערכה שהוגו פתח בה בכתיבת שנת התשעים ושלוש.     

המערכה של ויקטור הוגו

הוגו היה חסיד נלהב של האסכולה הרומנטית כל חייו. ב-1827, בגיל 25, כתב את ההקדמה למחזהו הראשון קרומוול, בו קרא ללידתה של דרמה רומנטית. חוקרי ספרות כמו גרהאם רוב וצ'ארלס אליוט רואים בהקדמה לקרומוול את המניפסטו של התנועה הרומנטית (הדמיון לכותרת ספרה של ראנד אינו מקרי). בהקדמה זו הגדיר הוגו את שלושת עיקרי הרומנטיציזם במונחים דומים לאלה של ראנד:

1) על האמנות ליצור מחדש את המציאות ולא להעתיקה.

2) על האמן להראות לא את השגרתי אלא את האופייני.

3) יש לאפשר לאמן את החופש לשפץ את ההיסטוריה.

על מנת להסביר את בחירתו בדמותו של קרומוול כנושא מחזהו, הוגו הסתמך על אותם העקרונות שראנד ציינה 144 שנים לאחר מכן. ראשית, טען בזכות חירותו של הסופר ליצור את המניע לסירובו של קרומוול לקבל את כתר המלוכה האנגלי. המקורות ההיסטוריים אינם ברורים, סותרים זה את זה, או שותקים לגבי הסיבה שקרומוול העדיף לסרב לכתר כשזה הוצע לו. לפיכך על הסופר ליצור את הסיבה על פי בחירתו. במילותיו של הוגו: "כך עדיף; חירותו של המשורר שלמה יותר, והדרמה מרוויחה מכך".[iii] שנית, הסביר הוגו, דחייתו של קרומוול את הכתר האנגלי מציגה לפנינו בחירה חופשית אדירה: "זוהי באמת שעת ההכרעה, נקודת המפנה בחייו של קרומוול. זה הרגע בו מפלצת התעתועים מסולקת ממנו… כל כולו של קרומוול מונח על כף המאזניים בדרמה המתרחשת בין אנגליה לבינו".[iv] למרבה הצער, המחזה לא שבה את לב הקהל הצרפתי כשהועלה ב-1827, או את לבו של קהל אחר מאז. חוקרי הספרות מסכימים שמיומנותו הדרמטית של הוגו הייתה עדיין בחיתוליה.

ב-1830, אולם, מחזהו השני של הוגו, ארנני, כבש את לב הקהל בסערה. הפעם הוגו הצליח לאתגר את ריבונותה של האסכולה הנאו-קלסית בתאטרון הצרפתי, ולפתוח בחגיגיות את העידן הרומנטי. בד בבד, תפיסתו של הוגו את הרומנטיציזם הפכה לפוליטית יותר ויותר. הוא נטש את נאמנותו המלוכנית והתייצב לצד הרפובליקנים. הוא גרס שכפי שהליברליזם בתחום הפוליטיקה ישחרר את הארץ מרודנותה של המונרכיה, כך הרומנטיציזם בתחום האמנות ישחרר את הספרות מכבלי הנאו-קלסיציזם. כפי שהוגו ניסח זאת בהקדמתו לארנני: "הרומנטיציזם, שהוגדר שלא כהלכה לעתים קרובות כל כך, הוא רק – אם נתבונן בו מצדו הלוחמני – ליברליות בספרות [..] חירות באמנות, חירות בחברה, הַבִּיטוּ במטרה הכפולה אליה מוחות הגיוניים ועקביים חייבים לפנות."[v]

כתיבתו של הוגו שבתה את לב העם הצרפתי בקסמה ובמהרה הפך הוגו למנהיגה הבלתי מעורער של התנועה הרומנטית בצרפת. למרות שהוגו ועמיתיו הכריזו על השלכותיה הפוליטיות של תורתם האסתטית, ההערצה להוגו הקיפה את כל הסיעות והתעלתה מעל נאמנויות פוליטיות. ניתן היה לראות זאת ב-1851, כאשר בעקבות ההפיכה הצבאית של נפוליון השלישי הוצאה פקודה למאסרו של הוגו כחבר באופוזיציה הליברלית. הוגו ניסה להימלט מצרפת, הסווה את הופעתו והציג דרכון מזויף במעבר הגבול. הקצין הממונה זיהה את הסופר הידוע, אולם קד לפניו והכריז: "מר הוגו, אני מעריץ גדול של יצירתך. אתה יכול לעבור!"[vi] נפוליון השלישי חנן מיד את הוגו, בהכירו במעמדו כאייקון ספרותי לאומי, אולם הוגו סירב לשוב לצרפת עד שנפוליון השלישי הודח והרפובליקה הושבה על כנה. גלותו הפוליטית נמשכה תשע-עשרה שנה. בזמן זה פרסם שלוש מיצירותיו הגדולות: עלובי החיים ב-1862, עובדי הים ב-1866, והאדם הצוחק ב-1869. 

ב-3 לספטמבר 1870, נפוליון השלישי ויתר על כסאו. ב-4 לספטמבר הוכרזה רפובליקה חדשה. ב-5 לספטמבר הגיע הוגו לפריס לתשואותיהם של 500,000 מעריצים שחיכו לו מחוץ לתחנת הרכבת. הוא נשאר אליל ספרותי לאומי ללא עוררין. מחזותיו ארנני ורואי בלאז הועלו מחדש, והוגו היה משוכנע שהתנועה הרומנטית תוכל אף היא לקום מחדש.

אין ספק שהוגו לא היה מודע לשינוי הקיצוני שחל באקלים הספרותי בצרפת בשנות גלותו. אמנם העם הצרפתי עדיין העריץ אותו (מעריץ אחד הזמין לדו-קרב את אחד ממבקריו של הוגו), אולם עמיתיו הרומנטיקנים נעלמו. לדברי גרהאם רוב, מחברה של ביוגרפיה מקיפה של הוגו, בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה "הארנניסטים הצעירים של 1830 נכחדו בידי המוות, המכוּבּדוּת, והטירוף. מורדים לשעבר כמו אונדי וגוטייר נשאו עכשיו במשרות ממשלתיות והתרחקו מתחום הספרות".[vii] בהעדר יורשים שייקחו על עצמם את השליחות הרומנטית, הייתה הזירה הספרותית פתוחה לגל מחשבה חדש. ב-1871 השיק אמיל זולא את האסכולה הנטורליסטית בפרסומו של  La Fortune des Rougon, דיוקן חסר רחמים של חיי היומיום העלובים של משפחה מן המעמד העובד הנמוך. בשונה מהרומנטיקנים, התמקד זולא בגורמים תורשתיים וסביבתיים השולטים בגורלם של כמה דורות של המשפחה. הוגו היה כמובן מדוכדך מעליית הנטורליזם, ומתח ביקורת קשה על הגראפיות של האסכולה הספרותית החדשה: "תמונות מסוימות עדיף לא לתאר. עירום מסוים עדיף לא לחשוף".[viii]

הוגו כתב את שנת התשעים ושלוש על מנת להיאבק באווירה ספרותית זו. הרומן האחרון שלו היה ניסיון מודע ונוקב להציג את הטוב שברומנטיציזם ולהחיות את התנועה הרומנטית. הוא ידע בדיוק מה שרצה לומר ועבד לפי לוח זמנים מדויק. ב-6 לדצמבר 1872 כתב ביומנו שהחל בכתיבת הרומן באותו יום והתכוון לסיימו ב-10 ביוני 1873. הרגלי העבודה שלו היו מהימנים כל כך שהוא סיים את כתיבת הרומן חצי יום קודם.

ואולם, מאמציו של הוגו להחיות את התנועה הרומנטית נכשלו.

בתחילה, ההתלהבות הציבורית מהוגו הועתקה גם לשנת התשעים ושלוש. אולם עם הזמן התגובה לספרו השתנתה. כפי שכותב סמואל אדווארדס:

ההדפסה הראשונה נמכרה תוך שבועיים. ההוצאות הבאות נמכרו במהירות גם כן [אבל] לאחר הצלחה ראשונית של הספר שנמשכה עד סוף העשור של שנות השבעים של המאה התשע-עשרה, חלה שקיעה בשנות השמונים. בשנות התשעים, האדישות התחלפה בביקורת גלויה. שנת התשעים ושלוש החל להיחשב ליצירה פחותת ערך של הוגו, הלוקה באלימות רבה מדי.[ix]

אדווארדס מציע הסבר זה לירידת הפופולריות של הרומן:

בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, צרפת היציבה יחסית ניסתה לשכוח את הזוועות… אנשים לא רצו להיזכר במהפכה הצרפתית ובהתקוממות שבאה אחריה, אשר המיטו חרפה על הארץ. צרפת צפתה בעברה באופן פאסיבי בשנות השמונים, ובשנות התשעים דחתה אותו.[x]

סביר להניח שפטירתו של הוגו ב-1883 תרמה אף היא לתהליך זה.

בשונה מאדווארדס, ראנד דחתה את הסברה שהעם הצרפתי לא גילה אהדה לרומן משום שנתפס כמפאר את המהפכה. זאת משום שלטענתה, הרומנטיציזם אינו עוסק בהיסטוריה. נראה, אולם, שהיבטיו ההיסטוריים של הרומן דווקא הרשימו את קהל הקוראים הצרפתי בתחילה. תיאורו של הרומן בביוגרפיה של הוגו שיצאה עוד בחייו נקרא כפרופגנדה מהפכנית: "מטרת הספר היא להראות כיצד, מתוך אווירה עקובת דם זו, מתוך סכסוך חסר רחמים זה, העפילו הקידמה והאנושות והוכיחו את ניצחונן".[xi] כך, למרות ששנת התשעים ושלוש מציע הרבה יותר מאשר סקירה היסטורית של אחריתה של המהפכה הצרפתית, מאפייניו הרומנטיים העל-זמניים לא יכלו להאפיל על הקשרו ההיסטורי במוחו של קהל הקוראים הצרפתי. בסופו של דבר, שנת התשעים ושלוש הפך לפרק הסיום הבלתי מתבלט של העידן הרומנטי. במילותיו של הפילוסוף ומבקר הספרות ההונגרי גיירג' לוקאץ': "במובן מסוים, שנת התשעים ושלוש הוא ההד האחרון של הרומן ההיסטורי הרומנטי. בעת שנחשב מודרני במיוחד להשמיץ את המהפכה הצרפתית – ויקטור הוגו מחבר עליה שיר תהילה".[xii]

יוצא דופן בין הסוציאליסטים

סלידתו של הוגו מן האסכולה הנטורליסטית בספרות הייתה הדדית מצד מנהיגיה הבולטים, ולא רק על בסיס ספרותי. הסופרים הנטורליסטים המובילים סיקרו את המציאות הקשה על מנת לדרבן את הציבור לרפורמה חברתית ברוח הסוציאליזם בו תמכו רובם ככולם. למרות שלא היה חבר בתנועה הסוציאליסטית, הוגו תמך באידיאלים שלה. כבר עם פרסום עלובי החיים ב-1862 כתב לחברו המשורר לאמארטין:

כן, חברה המתירה מצוקה, דת המתירה גיהינום, אנושות המתירה מלחמה, נראות לי חברה, דת, ואנושות מדרגה נמוכה. אני שואף לחברה, אנושות ודת מדרגה גבוהה יותר: חברה ללא מלכים, אנושות ללא חזיתות, דת ללא ספרים קדושים. כן, אני נלחם בכומר המוכר שקרים ובשופט המבצע אי-צדק. להפוך את הרכוש לאוניברסלי [..] כלומר, כל אדם בעל רכוש ואף אדם אדון על אחרים, זה הרעיון שלי לכלכלה חברתית ופוליטית אמיתית.[xiii]

הסוציאליסטים, מצדם, היו חשדנים כלפי הוגו. הם בזו לרטוריקה האידאליסטית שלו, שלא הדגישה לדעתם את בעיותיה החברתיות והמדיניות של צרפת. אחד מהסופרים הנטורליסטים המובילים, אדמונד דה גונקורט, אשר תמך בסוציאליזם, הביע תרעומת על הוגו למרות שהוגו שיבח את כתיבתו. לאחר שביקר את הוגו ב-1872 כתב דה גונקורט:

הגיע הזמן שההתעסקות האמנותית המוגזמת תפנה את מקומה לדאגות נעלות יותר [..] כשירדתי במדרגות, למרות שהתרגשתי מקסמו ואדיבותו של מוח דגול זה, עמוק בתוכי חשתי משועשע באופן אירוני מהז'רגון המיסטי הזה [..] שבאמצעותו אנשים כמו הוגו מתנשאים, מנסים לאכוף את רושמם על סביבתם, כמו נביאים המקורבים לאלים.[xiv]   

למרות חוסר הפופולריות של הוגו בקרב הסוציאליסטים, ראנד סבורה שדווקא אהדתו לסוציאליזם הייתה הסיבה לכך ששנת התשעים ושלוש לא זכה לשבחי ציבור הקוראים. היא אינה מתייחסת ישירות לחוסר הצלחתו של הרומן, אולם מספקת לכך הסבר במשתמע כאשר היא דנה בחסרונותיו הפילוסופיים של הוגו:

עם ראייה נשגבת כל כך של האדם ושל הקיום, הוגו לא גילה אף פעם דרך ליישומה במציאות. הוא ביטא השקפות מוּדעוֹת אשר סתרו את האידיאל הלא-מודע שלו והפכו את יישומו במציאות לבלתי אפשרי [..] בעודו אלטרואיסט מוצהר, סגד לגדולת האדם – לא לסבלו, לחולשותיו, או לחטאיו; בעודו מטיף מוצהר לסוציאליזם, היה בעצמו אינדיבידואליסט נועז וחסר פשרות.[xv] 

ראנד מצביעה כאן על הסתירה בין מעורבותו הפוליטית של הוגו למען הסוציאליסטים ובין הערצתו לגדולה האנושית האינדיבידואלית. לדוגמה, ב-1882 הוגו נשא נאום בקונגרס הפועלים הסוציאליסטי בו חזה את העתיד במילים אלה: "במאה העשרים, המלחמה תגווע; הגרדום, השנאה, המלוכנות, החזיתות והדוֺגמוֹת כולם יגוועו. האדם יחיה".[xvi] הוגו פונה בדבריו אל הסוציאליסטים, אך מדבר על האדם האינדיבידואלי, לא על החברה האנושית או על הקהילה. תחושת החיים הרומנטית המובלעת שלו מתנגשת עם השקפותיו הסוציאליסטיות המפורשות. הקונפליקט הזה, (ראנד משערת) מנע מהוגו מלהביע את רעיונותיו של שנת התשעים ושלוש בעוצמה מספקת על מנת לרתק את הקהל הצרפתי. הסוציאליסטים מצדם היו מודעים לחוסר העקביות בחשיבתו של הוגו. מייסדה של התנועה הצרפתית הסוציאליסטית, פייר-ג'וזף פרודון, האשים את הוגו על כי "אינו מסוגל לתפוס את מהלך ההיסטוריה ולדבוק בו".[xvii] קארל מרקס עצמו מתח ביקורת על הוגו על שהיה "מעוניין יותר בקונפליקטים אישיים מוסריים, המערבים גיבורים ונבלים, מאשר בהבנת המציאויות של המאבק המעמדי".[xviii]

ככל הנראה, הוגו עצמו לא היה מודע לפער בין גישתו הספרותית הרומנטית לבין השקפתו המוסרית והפוליטית, אך לעיתים קרובות ההתנגשות בין השתיים הופגנה בין דפי ספריו – בפער בין שאיפותיהם ההרואיות של דמויותיו ואומללותן האישית. כך בעלובי החיים, ז'אן ולז'אן נרדף כל חייו על-ידי המפקח ג'אבר ורק ברגעי מותו חש אושר לצד בתו המאומצת ובעלה; גיבורת הגיבן מנוטרדאם אזמרלדה ננטשת בידי הקצין פבוס בו היא מאוהבת ומוצאת להורג בידי הכומר פרולו משום שהיא מסרבת לחיזוריו, בעוד הגיבן קואזימודו, היחיד הנאמן לה, מתגנב לקברה ומת לצידה. גיבורו של האדם הצוחק, גווינפּליין, נחטף בילדותו ופניו עוותו להבעת צחוק תמידי. העיוורת דיאה היא היחידה המסוגלת לאהוב אותו, אך גווינפליין נופל קורבן למזימות ותככים ומצליח להתאחד עם דיאה רק ברגעי מותה. גיבורו של עובדי הים גיליאת, דחוי ומנודה כל חייו, נענה לקריאתו של בעל אוניות לחלץ את מנועה של אוניה שטבעה משום שהוא מאוהב בבתו של בעל האוניות. גיליאת מצליח במשימתו, אך כשבעל האוניות דורש מבתו להינשא לגיליאת בתמורה להצלחתו, גיליאת נוכח שהיא מאוהבת באדם אחר. למרות האידיאלים האציליים שלהם, גיבוריו של הוגו אינם שולטים בגורלם, וסובלים את נחת זרועם של כוחות חברתיים חיצוניים, כך שהפוטנציאל הרומנטי וההרואי שלהם מוחמץ – מובס בידי גורל טרגי .

דבריו של הוגו על עובדי הים ממחישים את תפישתו הטרגית:

רציתי לשבח ולפאר את עמל האדם, רצונו, מסירותו, כל מה שמעלה אותו לגדולה. רציתי להראות כי אין תהום אכזרית מתהום הלב האנושי, ואף מי שנמלט מסכנות הים – קצרה ידו מלהימלט מסכנות האהבה.[xix]

בשונה מכך, לעומת גיבורים טרגיים אלה, דמויותיו של שנת התשעים ושלוש מעוררות הערצה, לא רחמים. הן משיגות יותר מאשר לנסות להימלט מגורלן תוך שמירה על פנימיותן האצילית. שלושת הגיבורים הראשיים הם מנהיגי החברה עצמם, המנווטים את המאורעות. אמנם, סימורדיין וגוביין אינם שורדים, אולם במותם הם מאשרים את ערכיהם. זאת בשונה מגיבוריהם של הרומנים האחרים של הוגו, הבוחרים למות משום שאינם יכולים להשיג את ערכיהם בעולם זה, או במקרה של ז'אן ולז'אן או דיאה, זוכים לרגע אחד של אושר לפני מותם. יתרה מכך: שלושת הילדים ניצלים, האֵם מתאחדת עם ילדיה, והסמל ראדוּ, דמות הרואית בפני עצמה, הופך לאביהם החדש – משפחה חדשה נוצרת המסמלת את עתידה של הארץ. בשנת התשעים ושלוש, תחושת החיים המיטיבה של הוגו מתגלה במלוא אורה – כנראה גם בזכות חזרתו לארצו מן הגלות שבמהלכה כתב את שאר יצירותיו.

למרבה הצער, תחושת חיים זו אינה מוכרזת בגלוי. רק זיהוי הפילוסופיה העומדת בבסיס הרומן יכולה להציג את גדולתו של שנת התשעים ושלוש בבירור. זוהי ההכרזה שאיין ראנד רצתה להביע בהקדמתה לרומן.    

הומניות שמעבר לפוליטיקה

בהקדמתה לשנת התשעים ושלוש, ראנד זיהתה את נושאו של הרומן כ-"נאמנותו של האדם לערכיו, יהיו אשר יהיו".[xx] כך, ניתן לראות הן את הרפובליקנים והן את המלוכנים כדמויות הרואיות משום שכולן מסורות לערכיהן – למרות שערכים אלה מתנגשים וגורמים למלחמת האזרחים. המסר של הרומן, לדברי ראנד, אינו "למען אילו ערכים נאדרים נלחמים אנשים", אלא, "לאיזו גדולה מסוגלים אנשים כאשר הם נלחמים למען ערכיהם".[xxi] יתרה מכך, כאשר לאנטנאק וגוביין פועלים בניגוד לערכיהם הפוליטיים, שיעור קומתם המוסרי אינו פוחת. להיפך, הוא עולה. שניהם מפגינים את יכולתם לגדולה משום שהם פועלים בהתאם לערך שמעל לפוליטיקה.

מהו ערך זה? אנו לומדים את התשובה בראשית הרומן מהתנהגותן של דמויות משניות, בעת שהדמויות המובילות עדיין שטופות באמונותיהן הפוליטיות. בפתיחת הסיפור, החיילים הרפובליקנים בראשות הסמל ראדוּ חוקרים את האיכרה על "השקפותיה המדיניות", וכשהם נוכחים שהיא נבערת מלהבין את משמעות המלחמה המתחוללת, מאמצים אותה ואת ילדיה. הדיאלוג בין ראדוּ לבין האיכרה ממחיש את חוסר משמעותן של התגיות הפוליטיות. כאשר האיכרה נשאלת אם היא עם הרפובליקנים או עם המלוכנים, היא משיבה בפשטות שהיא עם הילדים שלה. כאשר היא מספרת שבעלה נהרג ונשאלת אם רפובליקני או מלוכני הרג אותו, היא משיבה: "זה היה כדור רובה".[xxii]

דמות משנית נוספת המתנהגת באופן דומה בראשית הסיפור הוא הקבצן טלמארק. כאשר לאנטנאק שואל את טלמארק: "על איזה צד אתה נמנה?" טלמארק משיב: "אני מן האביונים". לאנטנאק מתעקש: "האם אתה בעד המלך או נגדו?" טלמארק משיב: "שעתי אינה פנויה לאלו". לאנטנאק מתמיד בחקירתו: "מה דעתך על המתרחש?" ולכך טלמארק עונה: "חסר אני אמצעי מחיה".[xxiii]  עבור טלמארק, אין מלוכנים ורפובליקנים, רק בני אדם הנמצאים במצוקה. לפיכך הוא מציל את לאנטנאק מידי הרפובליקנים שהכריזו פרס על ראשו, מבלי להרהר באפשרות שהוא עצמו יכול לזכות בפרס. עם זאת, כשטלמארק שומע על הטבח שערכו אנשיו של לאנטנאק בפקודתו בשבויים הרפובליקנים, הוא מסנן מבין שיניו: "אילו ידעתי!"[xxiv] שלא במקרה, טלמארק הוא שמציל את האיכרה, אשר בסופו של דבר גורמת ללאנטנאק לחלץ את ילדיה מן הספרייה הבוערת ולהסגיר את עצמו.

התעלות הומנית זו מעל להשקפות ומטרות פוליטיות הייתה מושא לביקורתם של חוקרים מרקסיסטיים במאה העשרים. בדומה לסוציאליסטים הצרפתים במאה התשע-עשרה שבזו להוגו, תקפו המרקסיסטים את יצירתו האחרונה של הוגו כריאקציונרית וגרסו שהוגו זנח בה את מסירותו למלחמת המעמדות ולמהפכה. כך למשל גיירג' לוקאץ' גינה את הוגו משום שבשנת התשעים ושלוש ההתנגשות האמיתית, האנושית וההיסטורית הופכת לעימות מתוחכם המבוסס על הומניזם מופשט.[xxv] ג'פרי מהלמן טען שהוגו מציג סדרת בגידות מעמדיות לכל אורך הרומן: הן מצד דמויות משניות כטלמארק והאלמאלו החסים על חייו של לאנטנאק, והן מצד דמויות ראשיות כלאנטנאק וגוביין המעמידים את חיי שלושת הילדים מעל לנאמנותם הפוליטית.[xxvi] מהלמן הסיק שבגידות כאלה חושפות את פשיטת הרגל של חשיבתו הפוליטית של הוגו.[xxvii] פייר בּארבֶּרי כתב שתיאורה של ההתפייסות בין המלוכנים והרפובליקנים הייתה ניסיונו של הוגו להצדיק את הליברליות הבורגנית שלו עצמו.[xxviii] קרוב לוודאי ששורשי אכזבתם של המרקסיסטים משנת התשעים ושלוש היו עמוקים יותר. לא רק בגידות מעמדיות בולטות ברומן, אלא היעדרו של מעמד מדוכא. כך טלמארק מבחין שלאנטנאק נמצא במצב גרוע יותר אף יותר ממנו, ומשמש כמארח לאדונו לשעבר ברוחב לב:

הנה, אחים אנחנו, אדוני-ריבוני. אני מבקש לחם, אתה מבקש לחיות. שנינו פושטי-יד [..] הרי קבצנך אני. הייתי אביון-צדי-הדרך של טירתך. לעתים נתת לי נדבה [..] אתה רואה היית רק את היד, והיית מטיל בה את הנדבה שנצרכתי לה בבוקר, לבל אגווע ברעב לערב [..] חב אני לך חיים, והריני מחזירם לך.[xxix] 

האם האיכרה אף היא חסרת מודעות למעמדה כמלוכנית ומסורה לאימהוּתה בלבד. בצעקותיה לנוכח ילדיה הלכודים בספריה העולה באש היא מביעה את עליונותה של ההומניות האוניברסלית על נאמנות פוליטית:

מה עוללו התמימים האלה? אותי – הוציאו לירייה, אותם – שורפים באש! מי המעולל מעשים כאלה? [..] הן אי-אפשר שקיימים בני-אדם בעולם, שיניחו לאומללים האלה למות באש, ככה! [..] עוד לא נראה דבר כזה! [..] גנבו אותם מידי, כדי להרוג אותם![xxx]

שלושת הילדים אף הם אינם מדוכאים, ומתמודדים עם חוויותיהם הקשות בסקרנות ולא בפחד. הם חוקרים את הספרייה בה הם כלואים ותגליותיהם מעסיקות אותם ומסיחות את דעתם: מעקב אחר חרקים, רכיבה על כרכרה מאולתרת, וקריעה לגזרים של ספר עב כרס הנושא בכותרת ההולמת באופן אירוני: "ייסורי ברתולומיאוס הקדוש". בשנת התשעים ושלוש, חברי המעמדות הנמוכים מסרבים להיות עלובי החיים או חסרי האונים. בדומה לכך, אין ברומן נוגש המדכא את חברי המעמדות הנמוכים –  היעדר יוצא דופן בספריו של הוגו. לאנטנאק נועז ומפואר מדי מכדי לייצג את רעותיה החולות של המונרכיה, וסימורדיין ישר מדי מכדי לייצג את משטר הטרור של רובספייר. הוגו מבהיר שעמיתיו למהפכה של סימורדיין אינם ראויים למסירותו ויושרתו: "בני הבליעל הרגישו בו כי ישר הוא, ויהיו מרוצים. חטאים, ירגישו חונף, שעה שמנצחת עליהם מידת המוסר. דבר זה מהלך עליהם מבוכה, אף נועם".[xxxi]   

אולם, אם אין בשנת התשעים ושלוש אף נבל, מדוע גוביין וסימורדיין מתים בסוף הרומן? ייתכן שהתשובה טמונה באי-יכולתו של סימורדיין לאמץ את ערכה של הומניות על-פוליטית, למרות שהוא נאבק בכך. כשסימורדיין עומד לתת את הסימן להוצאתו להורג של גוביין, חייליו של גוביין מזדעקים ודורשים חנינה למפקדם. לסימורדיין יש את הסמכות לחון את גוביין כך שהבחירה היא שלו: נאמנות למהפכה, או אישורה של ההומניות העל-פוליטית שהפגינו לאנטנאק וגוביין. הוא ממשיך בהוצאה להורג, כנגד כל מה שאנושי בו עצמו. התגובה היחידה ההולמת את התנהגותו כלפי עצמו היא זו שהוא מאמץ: התאבדות.

רון מריל, מחברו של הספר The Ideas of Ayn Rand, טוען שסימורדיין הוא שווה ערך מבחינה רוחנית ומוסרית לדמותו של אנדריי טאגאנוב ברומן הראשון של ראנד אנו החיים. כמו טאגאנוב, סימורדיין מקדיש את חייו לשחרור העם, בעודו מדכא את צרכיו האישיים. הוגו מתאר את מסירותו של סימורדיין למהפכה במילים אלה: "נמנע ממנו להיות בעל משפחה, לפיכך אימץ לו את המולדת; נאסר עליו [בהיותו כומר] לקחת אשה – לפיכך ארס לו את האנושות. מלוא עצום זה, בעצם חלל ריק הוא".[xxxii]

שוויון נפשו של סימורדיין לדרמה המתחוללת לנגד עיניו – למהפך בהתנהגותו של לאנטנאק, שאף מצדיק את סימורדיין כאשר זה אוסר אותו, משקף חלל זה. ואולם, כאשר סימורדיין נוכח שהמהפכה דורשת ממנו להקריב את הקשר האנושי היחיד שהיה לו אי פעם, הוא מסיק שחייו אינם אפשריים עוד בתנאים אלה. הבחנה זו היא שגואלת אותו בסופו של דבר.  

מה היה קורה לסימורדיין אילו לא היה מתאבד, אלא מצמית באופן סופי את שארית רגשותיו האנושיים וממשיך להקדיש את חייו למהפכה? ככל הנראה היה הופך לבן דמותו של רובספייר, אולי אף יותר קנאי ממנו. האנקדוטה הבאה מאשרת תחזית זו: בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה, קנאותו האידיאולוגית של סימורדיין עשתה רושם עצום על בחור רוסי בשם ג'וגאשווילי שלמד בסמינר לכמרים. הוא רותק לחדרו כעונש על כך שנתפס קורא את שנת התשעים ושלוש. ג'וגאשווילי עזב את הסמינר לאחר זמן מה, הפך למהפכן ושינה את שמו לסטאלין.

תחזית לעתיד

האסכולה הנטורליסטית אינה שולטת כיום בתרבות במידה ששלטה כאשר פורסם המניפסט הרומנטי ב-1969. העניין המחודש בויקטור הוגו ויצירותיו מעיד על שינוי לטובה באקלים הספרותי והתרבותי. על כך יעידו הופעתו של המחזמר עלובי החיים בברודווי במשך שני עשורים והפקתו כסרט ב-2012, וכן הפקתו של הסרט המצויר הגיבן מנוטרדאם ב-1996. כמו כן יעידו הביוגרפיה המונומנטלית של הוגו שפרסם גרהם רוב ב-1997, שתורגמה לעברית ב-2004, וקובץ רשימותיו של הוגו בשנות גלותו שהופיעו בתרגום עברי ב-2010 בשם להיות גולה.

שנת התשעים ושלוש, אולם, עדיין אינו ידוע לקהל הרחב. בעולם האקדמי מתייחסים אליו לפעמים בקורסים להיסטוריה של המהפכה הצרפתית, אולם הרומן לא זכה לפופולריות כמו עלובי החיים או הגיבן מנוטרדאם.

מה יידרש להעלות את קרנו של של שנת התשעים ושלוש בעיני קהל הקוראים והקוראות? למרות שרומנטיציזם אינו עוסק בהיסטוריה, נחוצה היכרות עם הרקע ההיסטורי של הרומן על מנת להבינו ולהעריכו. למרבה המזל, תרגומו העברי של חיים אַבּרָבָּאיָה (הקיבוץ המאוחד, 1961) כולל נספח המספק פרטים על אירועים, אישים, מקומות ומוסדות הקשורים לרקע ההיסטורי של הרומן (נספח כזה חסר, למשל, בתרגומו האנגלי של לואל בר). כמו כן עיבוד של הרומן לתיאטרון או לקולנוע עשוי להועיל. עיבוד של שנת התשעים ושלוש לסרט אילם עם כתוביות בצרפתית בבימויו של אלברט קפֶּלאני הופיע ב-1921, ועיבוד למחזה באנגלית בשם "פשעים של חמלה" (Crimes of Compassion) נעשה בידי רוֹס מוּאיר ב-2013, אך ככל הידוע לא הוצג על הבמה. בנוסף, הרומן זמין גם כספר מוקלט באנגלית. ואולם, הדיאלוג התמציתי, הפעולה המהירה, וסצנות הקרב הופכות את שנת התשעים ושלוש למועמד מוצלח לעיבוד לסרט. בנוסף, הרומן קצר יחסית בהשוואה לרומנים אחרים של הוגו, ואינו סובל מסטיות ארוכות ומפרשנות כברומנים האחרים. זאת, בנוסף לחוש הומור אירוני, עשויים להפוך את הרומן לנגיש יותר עבור דור קוראים וקוראות חדש.

בכל מקרה, יובל החמישים של הקדמתה של ראנד לשנת התשעים ושלוש, ויובל החמישים של ספרה המניפסט הרומנטי, מספקים הזדמנות לקדם את הרומן ולהציגו בפני דור חדש. אם אכן יתעורר עניין מחודש ברומנטיציזם בזכות שנת התשעים ושלוש, יהיה זה ניצחונה הסופי של המערכה של הוגו ושל ראנד.

© 2019 ד"ר מיכל פרם כהן

גירסה מוקדמת של מאמר זה הופיעה באנגלית בינואר 2002 בכתב העת Navigator Review of Politics and Culture שיצא לאור על-ידי The Atlas Society כל תרגומי הציטוטים מאנגלית ע"י המחברת.


[i] Ayn Rand, The Romantic Manifesto, New American Library, 1971, p. v.  

[ii] שם, ע' 156.

[iii] "Preface to Cromwell," Prefaces and Prologues to Famous Books, Harvard Classics, 1968, p. 379.

[iv] שם.

[v] "Author's Preface to the First Edition of Hernani, 1830," Dramatic Works of Victor Hugo, trans. Frederick L. Slous, vol. 5, P.F. Collier, 1901, p. 17. 

[vi] André Maurois, Olympio: The Life of Victor Hugo, Harper & Co, 1956, p. 270.

[vii] Graham Robb, Victor Hugo: A Biography, W.W. Norton & Co, 1997, p. 450.

[viii] Richard G. Grant, The Perilous Quest: Image, Myth, and Prophecy in the Narratives of Victor Hugo, Duke University Press, 1968, p. 304.

[ix] Samuel Edwards, Victor Hugo: A Tumultuous Life, D. McKay Co, 1971, p. 295.

[x] שם, ע' 296.

[xi] Alfred Barbou, Victor Hugo and His Times, trans. Ellen Frewer, Harper & Brothers, 1882, p. 246.

[xii] György Lukács, The Historical Novel, trans. Hanna & Stanley Mitchell, Merlin Press, 1962, p. 256.

[xiii] The Letters of Victor Hugo: From Exile, and After the Fall of the Empire, Paul Meurice (ed), Houghton, Mifflin & Co, 1898, pp. 168-169.

[xiv] Andre Billy, The Goncourt Brothers, trans. Margaret Shaw, Horizon Press, 1960, p. 218.

[xv] Rand, The Romantic Manifesto, pp. 156, 158.

[xvi] Robb, Victor Hugo: A Biography, p. 512.

[xvii]  Brombert, Victor Hugo and the Visionary Novel, p. 226.

[xviii]  Victor Brombert, Victor Hugo and the Visionary Novel, Harvard University Press, 1984, p. 226.

[xix] עובדי הים, תרגום: מנשה לוין, ספרית פועלים, 1986.  

[xx] Rand, The Romantic Manifesto, p. 158.

[xxi] שם.

[xxii] ויקטור הוגו, שנת התשעים ושלוש, תרגום: חיים אברבאיה, הקיבוץ המאוחד, 1961, ע' 15.

[xxiii] שם, ע' 71.

[xxiv] שם, ע' 86.

[xxv] Lukács, The Historical Novel, p. 308.

[xxvi] Jeffrey Mehlman, Revolution and Repetition, University of California Press, 1977, p. 49-51. 

[xxvii] Jeffrey Mehlman, Revolution and Repetition, University of California Press, 1977, p. 50. 

[xxviii] Brombert, Victor Hugo and the Visionary Novel, pp. 136, 260.

[xxix] ויקטור הוגו, שנת התשעים ושלוש, ע' 74.

[xxx] שם, ע' 279.

[xxxi] שם, ע' 98.

[xxxii] שם, ע' 95.

הוספת תגובה