בילוש פילוסופי מאת איין ראנד

יסודות הפילוסופיה הם המטפיסיקה והאפיסטמולוגיה. על בסיס יקום הניתן לידיעה ועל היכולת הרציונלית לדעתו, ניתן להגדיר את האתיקה, הפוליטיקה והאסתטיקה הראויות לאדם. (ואם תבצע טעות, עדיין תשמור על האמצעים ומסגרת ההתייחסות ההכרחיים לתיקונה). אך מה תשיג אם תדגול ביושר במוסר, תוך כדי שתאמר לאחרים שאין דבר כאמת, עובדות או מציאות? מה תעשה אם תדגול בחופש פוליטי על בסיס הרגשתך כי טוב הדבר, ותמצא עצמך מתעמת עם בריון שאפתן המצהיר כי הרגשתו שונה לגמרי?

שגיאתו של האדם מן הישוב, ביחס לפילוסופיה, היא הנטייה לקבל תוצאות תוך התעלמות מסיבותיהם – לקבל את התוצאה הסופית של רצף ארוך של מחשבה כנתון ולהתייחס אליו כ"מובן מאליו" או כראשוניות שאינה ניתנת לפירוק, תוך הכחשת התנאים המוקדמים. ניתן לראות דוגמאות לכך סביבנו, במיוחד בפוליטיקה. יש ליברלים המבקשים לשמר את חופש הפרט תוך הכחשת מקורו: זכויות הפרט. יש שמרנים דתיים הטוענים כי הם תומכים בקפיטליזם תוך התקפה על שורשו: ההגיון. יש סוגים שונים של "ליברטריאנים" המעתיקים בגניבה את התיאוריה האובייקטיביסטית הפוליטית, תוך דחייתם את המטפיסיקה, האפיסטמולוגיה והאתיקה עליהם היא מתבססת. גישה זאת, כמובן, אינה מוגבלת רק לפילוסופיה: הדוגמה הפשוטה ביותר היא האנשים הצורחים כי הם זקוקים לעוד דלק ושיש להטיל עוד מיסים על תעשיית הנפט עד לחיסולה.

כבלש פילוסופי, עליך לזכור ששום-דבר אינו מובן מאליו מלבד החומר של קלט החושים – וכי ראשוניות בלתי-מתחלקת היא עובדה שאינה ניתנת לניתוח (כלומר, לפירוק למרכיביה) או לגזירה מעובדות והנחות הקודמות לה. עליך לבחון את עמדותיך שלך וכל רעיון או תיאוריה אותה הנך לומד, על ידי שאלה: האם זאת ראשוניות בלתי ניתנת לפירוק – ואם לא,על מה היא מתבססת? עליך לשאול את אותה שאלה לגבי כל תשובה שתשיג, עד אשר תגיע לראשוניות שאינה ניתנת לחלוקה: אם רעיון מסוים סותר עובדה ראשונית, הרעיון מוטעה. תהליך זה יובילך לשדה המטפיסיקה והאפיסטמולוגיה – ותגלה באיזו דרך כל היבט של ידע האדם מסתמך על שדה זה ועומד או נופל עימו.

יש משל ישן שקראתי ברוסית (איני יודעת אם הוא קיים באנגלית). חזיר ניגש לעץ אלון, זולל את הבלוטים הפזורים על הקרקע, וכאשר כרסו מלאה, מתחיל לחתור באדמה ולקעקע את שורשי האלון. ציפור היושבת על ענף גבוה נוזפת בו, באמרה: "אם היית יכול להרים את חוטמך היית מגלה כי הבלוטים צומחים על עץ זה".

על מנת להימנע מתפקיד החזיר ביער האינטלקט, על האדם לדעת ולהגן על העץ המטפיסי-אפיסטמולוגי המצמיח את בלוטי העמדות, המטרות והשאיפות של האדם. ולהפך, אל לאדם לבלוע כל פרי בעל צבע יפה שימצא, מבלי שיטרח לגלות כי הוא מגיע מעץ טקסוס (Yew ) קטלני. אילו רק היו אנשים פשוטים לומדים לזהות את טבעם של פירות אלו וחדלים מללעוס אותם או להעביר אותם, הם היו מפסיקים להיות הקורבנות והמעבירים חסרי-הזהירות של רעל פילוסופי, אך כדי לעשות זאת יש צורך בתפישה מינימלית של פילוסופיה.
אם אדם פשוט, אינטלגנטי וישר היה מתרגם את הרציונליות המרומזת, מתוך שכלו-הישר (אותה הוא מקבל כמובנת מאליה) להנחות פילוסופיות מפורשות, הוא היה טוען שהעולם שהוא קולט ממשי, (הקיום קיים), שהדברים הם מה שהם (חוק הזהות), שהשכל הוא האמצעי היחיד להשגת ידע והיגיון הוא השיטה לשימוש בשכל. מתוך הנחת בסיס זה, הרשו לי להציע דוגמה למה שבלש פילוסופי יעשה עם חלק מהסיסמאות אותן ציטטתי [ ב"פילוסופיה: למי היא נחוצה"].

"זאת אולי אמת עבורך, אבל אין זאת אמת עבורי." מה היא משמעות המושג "אמת"? אמת היא ההכרה במציאות. (דבר זה מוכר כתיאוריית ההתאמה של האמת.) אותו הדבר אינו יכול להיות אמת ולא-אמת בעת ובעונה אחת ובאותו מובן. משמעות סיסמא זאת, לפיכך: א. שחוק הזהות אינו תקף; ב. כי אין מציאות אובייקטיבית הניתנת לתפישה, רק תוהו בלתי מוגדר שאינו משהו מסוים, כלומר, כי אין מציאות (בכל מקרה לא יכול להתקיים דבר כמו אמת); או, ג. כי שני המתדיינים קולטים שני יקומים שונים (ובמקרה כזה דיון אינו אפשרי). (מטרת הסיסמא היא הרס האובייקטיביות).

"אל תהיה בטוח – איש אינו יכול להיות בטוח בדבר כלשהו". למרות הקשקושים של ברטרנד ראסל, שניסה להוכיח את ההפך, הכרזה זאת חלה על עצמה; לפיכך, אדם אינו יכול להיות בטוח שהוא אינו יכול להיות בטוח לגבי כל דבר שהוא. משמעותה של ההכרזה היא כי שום ידע מכל סוג שהוא אינו אפשרי לאדם, כלומר, שהאדם אינו מודע. מעבר לכך, אם מישהו ינסה לקבל את הסיסמא הזאת,הוא יגלה שהחלק השני סותר את הראשון: אם אף אחד אינו יכול להיות בטוח בדבר כלשהו, אזי כל אחד יכול להיות בטוח בכל מה שיחפוץ – משום שלא ניתן להפריך דבר, ויכול כל אחד לטעון כי הוא אינו בטוח שהוא בטוח (וזו היא מטרתו של רעיון זה).

"אולי זה טוב בתיאוריה, אולם אינו עובד במציאות". מהי תיאוריה? זאת מערכת של עקרונות מופשטים האמורים להיות התיאור הנכון של המציאות או מכלול של קווי הנחייה לפעולות האדם. התאמה למציאות היא קנה המידה הערכי לפיו מעריך אדם תיאוריה. אם תיאוריה אינה מתאימה למציאות, לפי איזה קנה-מידה יכולה היא להיות מוערכת כ"טובה"? אם נקבל רעיון זה פירושו יהיה: א. שפעילות מחשבתו של האדם אינה קשורה למציאות. ב. כי המטרה של חשיבה אינה לרכוש ידע וגם לא להדריך את פעולותיו של האדם. (מטרת סיסמא זאת היא לשלול את תקפות יכלתו המושגית של האדם).

"זה הגיוני, אולם להגיון אין שום קשר למציאות". הגיון הוא אמנות או מומחיות בזיהוי בלתי-סותר. להגיון יש חוק בודד, חוק הזהות, ומסקנותיו השונות. אם הגיון אינו קשור למציאות, פירושו של דבר הוא שחוק הזהות אינו ניתן ליישום במציאות. אם-כך, אז: א. דברים אינם מה שהם; ב. דברים יכולים להיות או לא להיות באותו זמן, ומאותה בחינה. כלומר, המציאות מורכבת מסתירות. אם כך באילו אמצעים מישהו גילה זאת? באמצעים לא-הגיוניים (זה בטוח). המטרה של רעיון זה ברורה באופן גס. משמעותו האמיתית אינה: "ההגיון אינו קשור למציאות" אלא: "אני, הדובר, איני קשור להגיון (או למציאות)". כאשר אנשים משתמשים בסיסמא זאת, הם מתכוונים לאחת מן השניים, או: "זה הגיוני, אבל אני איני רוצה להיות הגיוני", או: "זה הגיוני אבל אנשים אינם הגיוניים, הם אינם חושבים – ואני מתכוון לנצל את אי-הרציונליות שלהם".

זהו רמז לסוג הטעות (או הרשלנות האפיסטמולוגית) המאפשרת את התפשטותן של סיסמאות כאלו. רוב האנשים משתמשים בהן ביחס למקרה מסוים, מיוחד ואינם מודעים לעובדה שהם מפיקים מפיהם הכללה מטאפיסית הרסנית. כאשר הם אומרים: "אולי זה נכון עבורך, אך זה אינו נכון עבורי," הם מתכוונים בדרך כלל לאפשרות כלשהי של טעם, הנתונה לבחירה ומערבת שיפוט-ערך פעוט כלשהו. המשמעות שהם מתכוונים להביע קרובה יותר לניסוח: "אולי זה מוצא חן בעינך, אבל זה לא מוצא חן בעיני". הרעיון שהם אינם מטילים בו ספק, שהעדפות-ערך ורגשות הם דברים ראשוניים ללא הסבר, נמצא בשורש טענתם. וכדי להגן על כשלון ההתבוננות הפנימית שלהם, הם מוכנים למחוק בפזיזות את קיומו של היקום.

כשאנשים שומעים את הסיסמא: אולי זה היה נכון אתמול, אבל זה לא נכון היום", הם חושבים בדרך כלל על עניינים או מנהגים מעשי-ידי-אדם, כגון: "אנשים נלחמו בדו-קרב אתמול, אבל לא היום", או "נשים לבשו חצאיות מחושקות אתמול, אבל לא היום" או: "אנו כבר לא בתקופת הסוסים והעגלות". התומכים בסיסמא זאת עושים זאת, לעיתים רחוקות בתמימות, והם בדרך-כלל נותנים דוגמאות מהסוג שמעל. וכך קורבנותיהם – שמעולם לא גילו את ההבדל בין המטפיסי והמלאכותי – מוצאים את עצמם, בתדהמה חסרת אונים, ללא יכולת להפריך מסקנות כגון: "החופש היה ערך אתמול, אבל לא היום". או: "עבודה הייתה דבר הכרחי אתמול, אך לא היום" או "ההגיון היה תקף אתמול, אך לא היום".

כעת בחנו את המתודה בה השתמשתי לניתוח סיסמאות אלו. עליכם להצמיד למילים משמעויות ברורות, מסוימות, כלומר, להיות מסוגלים לזהות את הדברים במציאות אליהם הם מתייחסות. זה הוא תנאי מוקדם, שמבלעדיו, לא אפשרי שיפוט ביקורתי או מחשבה מכל סוג. כל משחקי הרמייה הפילוסופיים מסתמכים על שימושך במילים כהערכות מעורפלות. אסור לך לקחת סיסמא – או כל טענה מופשטת – כאילו הייתה הערכה. יש לקחתה כלשונה. אל תתרגמה, אל תפארה, אל תטעו לחשוב, כמו אנשים רבים: "אה, לא יכול להיות שמישהו באמת מתכוון לזה!" ואחר-כך תעניק לה משמעות כלשהי מצידך כדי להצדיקה. קבל אותה באופן מילולי, בתור מה שהיא באמת אומרת ומתכוונת.

במקום לפטור בביטול את הסיסמא, קבלו אותה – לכמה רגעים קצרים. אמור לעצמך למעשה: "אם הייתי מקבל זאת כנכון, מה ינבע מכך?" זאת היא הדרך הטובה ביותר לקרוע את המסכה מפניהם של תרמיות פילוסופיות. האמירה הישנה ביחס לנוכלים פשוטים נכונה גם לגבי נוכלים אינטלקטואליים: "אינך יכול לרמות אדם ישר". יושר אינטלקטואלי נבנה מהתייחסות רצינית לרעיונות. לקחת רעיון ברצינות משמעו שהנך מתכוון לחיות על פי, לפעול על פי, כל רעיון שהנך מזהה כנכון. הפילוסופיה מציידת את האדם בראייה מקיפה של החיים. על מנת להעריכה כראוי, שאל את עצמך מה תיאוריה נתונה, אם תתקבל, תגרום לחיי האדם, החל בחייך שלך.

רוב האנשים יופתעו משיטה זאת. הם חושבים שחשיבה מופשטת. הם חושבים שחשיבה מופשטת צריכה להיות "בלתי-אישית" – כלומר שלרעיונות לא צריכה להיות כל משמעות אישית, ערך או חשיבות לחושב. רעיון זה מבוסס על ההנחה שעניין אישי הוא מכשיר לעיוות. אך "אישי" אין פירושו "בלתי-אובייקטיבי"; הדבר תלוי בסוג האדם שהנך. אם חשיבתך נקבעה על ידי רגשותיך, אז לא תוכל לשפוט שום דבר, באופן אישי או בלתי-אישי. אבל אם אתה סוג האדם היודע שהמציאות אינה אויבתך, שלאמת וליידע יש חשיבות מכרעת, אישית, ואנוכית לך ולחייך – אז, ככל שחשיבתך אישית בלהט רב יותר, כך היא יותר ברורה ואמיתית.

האם היית אתה מוכן ומסוגל לפעול, מידי יום באופן עקבי, לפי האמונה שהמציאות היא אשליה? שהדברים שאתה רואה סביבך אינם קיימים? שלא משנה אם תנהג את מכוניתך בכביש או אלי תהום – באם תאכל או תרעב – אם תציל את חייו של אדם אהוב או תדחוף אותו ללהבות אש? זה במיוחד חשוב להפעיל מבחן זה לגבי כל תורת מוסר. האם היית מוכן ומסוגל לפעול על פי האמונה שאלטרואיזם הוא אידיאל מוסרי? שהנך מחויב להקריב הכל – כל אשר אתה אוהב, מבקש, מחזיק או שואף לו כולל חייך – לטובתו של כל אדם זר?

אל תתחמק מנושאים אלו באמצעות השפלה עצמית – על ידי אמירה: "אולי המציאות איננה אמיתית, אבל אני לא חכם מספיק להתעלות מעל לשעבוד שלי לחומרנות ירודה" או: "כן, האלטרואיזם הוא אידיאל אבל אני לא טוב מספיק לפעול על פיו". השפלה עצמית אינה תשובה – ואיננה רשיון להפעיל לגבי אחרים את התפיסות שאתה רואה עצמך פטור מהם; זו רק מלכודת שהניחו אותה הפילוסופים אותם אתה מנסה לשפוט. הם התאמצו מאד ללמדך ליטול על עצמך אשמה שלא בצדק. ברגע שתיטול אותה על עצמך, תכריז כי מוחך אינו מסוגל לשפוט, תוותר על המוסר, האחדות והחשיבה, ותדון עצמך לערפל האפור של ה-בערך, האי-וודאי, חסר ההשראה, הכבוי, דרכו משרכים רוב האנשים את חייהם – וזו מטרתה של מלכודת זאת.

קבלת אשמה שלא הורווחה היא הסיבה הראשית לסבילות פילוסופית. יש סיבות אחרות – וסוגי אשמה שהם כן מורווחים.

מקור מרכזי לאשמה שהיא כן מורווחת של אנשים ביחס לפילוסופיה – וכן ביחס לחייהם ושכלם – היא כשל בהתבוננות פנימית. בפרט, אי-זיהוי טבעם וסיבותיהם של רגשותיהם.

רגש כשלעצמו אינו אומר לך דבר על המציאות, מעבר לעובדה כי משהו גורם לך להרגיש דבר מה. מבלי התחייבות חסרת פשרות להתבוננות פנימית – לזיהוי מושגי של מצבך הפנימי – לא תגלה מה אתה מרגיש , מה מעורר את הרגש הזה, והאם הרגשתך היא תגובה ראוייה לעובדות המציאות או תגובה מוטעית, או אשליה מרושעת הנוצרת משנים של רמאות עצמית. אנשים הבזים וחרדים מפני התבוננות פנימית מקבלים את מצבם הפנימי כמובנים מאליהם, כראשוניות שלא ניתן לנתחה או לעמוד בפניה, ומניחים לרגשותיהם לקבוע את פעולותיהם. משמעות דבר זה היא כי הם בוחרים לפעול מבלי ידיעת ההקשר (מציאות), הסיבה (המניעים), והתוצאות (המטרות) של פעולותיהם.

שדה ההתבוננות החיצונית מבוסס על שתי שאלות ראשיות: "מה אני יודע?" ו-"כיצד אני יודע זאת?" בשדה ההתבוננות הפנימית , שתי השאלות המנחות הן: "מה אני מרגיש?" ו-"מדוע אני מרגיש זאת?".

רוב האנשים מציעים לעצמם רק תשובות שיטחיות באופן פרימיטיבי – והם מבלים את חייהם במאבקים פנימיים בלתי-ניתנים להבנה, לחילופין מדחיקים את רגשותיהם או נכנעים להתקפות רגשיות מתפרצות, וכל פעם מתחרטים על כך מחדש, מאבדים שליטה שוב, בהתמרדות נגד המסתורין של התוהו-ובוהו הפנימי שלהם, בניסיון לחושפו, ונכנעים לו, בהחלטה שלא לחוש דבר – ובתחושת הלחץ הגובר של הפחד, האשמה והספק-העצמי, המגביר בהדרגה את הקושי במציאת התשובות.

כיוון שרגש נחווה כדבר ראשוני ומיידי, אולם הוא, למעשה, סיכום מורכב, הוא מאפשר לאנשים את אחת התופעות הפסיכולוגיות המכוערות ביותר: רציונליזציה. רציונליזציה היא הסתרה, תהליך של סיפוק זהות מדומה לרגשותיך, של נתינת הסברים והצדקות מזויפים להן – כדי להסתיר את מניעך, לא רק מאחרים, אלא בראש ובראשונה מעצמך. מחיר הרציונליזציה הוא הפרעה, עיוות, ובסופו של דבר הרס יכולת רכישת הידע של האדם. רציונליזציה היא תהליך לא של קליטת המציאות, אלא של ניסיון לגרום למציאות להתאים לרגשותיך.

סיסמאות פילוסופיות הן כלים יעילים לרציונליזציה. מצטטים אותן, חוזרים עליהם ומנציחים אותן כדי להצדיק את הרגשות שאנשים אינם מוכנים להודות בהם.

"איש אינו יכול להיות בטוח בדבר כלשהו", הוא רציונליזציה לרגש קנאה ושנאה נגד אלו שבטוחים. "זה יכול להיות נכון עבורך, אבל אינו נכון עבורי" הוא רציונליזציה לחוסר יכולת וחוסר נכונות להוכיח את תקפות טענותיך. "אף אחד אינו מושלם בעולם הזה" הוא משפט רציונליזציה לרצון להמשיך להיכנע לחוסר השלמות שבך, כלומר, רצון לברוח מהמוסריות. "אף אחד אינו יכול להימנע ממה שהוא עושה" הוא הרציונליזציה לרצון לברוח מאחריות מוסרית. "אולי זה היה נכון אתמול אך זה לא נכון היום" הוא הרציונליזציה לרצון להתחמק עם סתירות. "להגיון אין קשר למציאות" הוא רציונליזציה גסה לרצון להכפיף את המציאות לגחמותיך השרירותיות.

"אינני יכול להוכיח זאת אך אני מרגיש שזה נכון" הוא יותר מרציונליזציה: זהו תאור של תהליך הרציונליזציה. אנשים אינם מקבלים סיסמא על ידי תהליך של חשיבה, הם נאחזים בסיסמא – כל סיסמא – כי היא מתאימה לרגשותיהם. אנשים כאלו אינם שופטים את נכונותה של טענה על ידי התאמתה למציאות – הם שופטים את המציאות על פי התאמתה לרגשותיהם.
אם, במהלך בילוש פילוסופי, תמצא את עצמך, לפעמים, נעצר על ידי שאלה מכעיסה להדהים: "איך יכול היה מישהו להגיע לשטויות כאלו?" – תתחיל להבין זאת כשתגלה שפילוסופיות מרושעות הן מערכות של רציונליזציה.

השטויות לעולם אינן מקריות, אם תשים לב באלו נושאים הן עוסקות. המבנים המסובכים בהם הן מוצגות תמיד אינם חסרי-מטרה. אולי תמצא הוכחה מרה לכוחה של המציאות בעובדה שהאי-רציונליסט הקנאי באופן הארסי ביותר חש בטבע הנגזר של הרגשות ולא יצהיר על ראשוניותם, הוא לא יכריז על ראשוניותם, על ריבונותם חסרת הסיבה, אלא יחפש להצדיקם כתגובה למציאות – ואם המציאות סותרת אותם, הוא ימציא מציאות אחרת שבה הם משקפים צנועים ולא שליטיה.

בהיסטוריה המודרנית, הפילוסופיה של קאנט היא רציונליזציה שיטתית לכל חטא פסיכולוגי ראשי. נחיתותו המטפיסית של העולם הזה (כעולם "פנומנלי" של "הופעות" בלבד), היא רציונליזציה עבור השנאה למציאות. הרעיון שהשכל אינו מסוגל לקלוט את המציאות ועוסק רק עם "הופעות", הוא רציונליזציה לשנאה לשכל; זאת גם רציונליזציה לצורה עמוקה של אגליטריאניזם אפיסטמולוגי המפחית את ההגיון לרמה שווה עם ההתבטלות של חולמים "אידיאליסטים". עליונותו המטפיסית של העולם ה"נומינלי" הוא רציונליזציה לעליונות הרגשות, שכך מקבלים את הכוח לדעת את הבלתי-ניתן לידיעה באמצעים שאין לתארם.
התלונה שאנשים יכולים לקלוט דברים רק דרך התודעה שלהם, לא דרך כל סוג אחר של תודעה, היא רציונליזציה לסוג העמוק ביותר של יד-שנייה בה מישהו הודה אי פעם בדפוס: זאת היא היללה של האדם המעונה על ידי דאגה נצחית למה שאחרים חושבים ועל ידי אי יכולתו לאילו אחרים עליו להתאים את עצמו. הרצון לקלוט את "הדברים כשלעצמם", ללא עיבוד על ידי תודעה, הוא רציונליזציה לרצון לברוח מהמאמץ והאחריות של רכישת ידע – באמצעות ידיעת-כל אוטומטית שהסוגד למשאלות-השרירותיות מייחס לרגשותיו. הציווי המוסרי של החובה להקריב עצמך לחובה, הקרבה שאינה מניבה תועלת לאיש, הוא רציונליזציה גסה לדמות (ולרוח) של נזיר סגפן ופרוש הקורץ בהנאה סדיסטית באופן גס – הנאה משבירת רוחו, שאיפותיו, הצלחתו, הערכתו העצמית, והנאתו מהחיים עלי-אדמות של האדם. וכד'. אלו אינם אלא חלק מהדגשים.

ראו כיצד ההיסטוריה של הפילוסופיה משחזרת – בהילוך איטי, על גבי מסך מאקרו-קוסמי – את פעולתם של רעיונות במוחו הפרטי של האדם. אדם שקיבל הנחות מוטעות הינו חופשי לדחותן, אולם עד אשר וכל עוד לא דחה אותן, הן אינן נחות ללא פעולה במוחו, הן גדלות ללא מודעותו להן ומגיעות למסקנותיהן הלוגיות הסופיות. תהליך דומה מתרחש בתרבות: אם אין קוראים תיגר על ההנחות הכוזבות של פילוסוף משפיע, דורות של תלמידיו – הפועלים כתת-המודע של התרבות – יחלבו אותן עד לתוצאותיהן הסופיות.

מאז המיר קאנט את הקולקטיב באובייקטיבי (בצורת ה"קטגוריות" היוצרות ביחד עולם "פנומנלי"), , הצעד הבא היה הפילוסופיה של היגל – שהיא רציונליזציה לסובייקטיביזם, לתאוות הכוח של עילית שאפתנית שתיצור עולם "נומינלי", בלתי-חומרי (באמצעות קביעת כוח אלים של מדינה אבסולוטית בעולם ה"פנומנלי" החומרי). כיוון שאי-אפשר יהיה לסמוך על אלו שמחוץ לעילית שיצייתו או יקבלו עתיד כזה, הצעד הבא היה הפרגמטיזם – שהוא רציונליזציה למנטליות האנטי-מושגית, הכבולה לקונקרטיים, של טווח הרגע, הכמהה לשחרור מעקרונות ועתיד.

כיום, עולה הפילוסופיה של הניתוח הלשוני – שהיא רציונליזציה לאנשים המסוגלים להתמקד על מילים בודדות, אך אינם מסוגלים לאחדן למשפטים, פסקאות או שיטות פילוסופיות, אבל רוצים להיות פילוסופים. ויש את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית – הנפטרת מן הנימוס של הרציונליזציה, לוקחת את קאנט ישירות, ומכריזה על עליונות הרגש באי-עולם מבחיל, בלתי ניתן להבנה ובלתי ניתן להסבר.

שימו לב שלמרות ההבדלים ביניהן, האלטרואיזם הוא המכנה המשותף הבלתי-פגוע שאין חולקים עליו בתורות המוסר של כל הפילוסופיות הללו. זהו המקור האחד העשיר ביותר של רציונליזציות. מוסר שאי-אפשר לפעול לפיו הוא כיסוי בלתי מוגבל לכל פעולה. האלטרואיזם הוא הרציונליזציה לטבח ההמוני של רוסיה הסובייטית – לבזיזה החוקית של מדינת הרווחה – לתאוות-הכוח של פוליטיקאים המנסים לשרת את "טובת הכלל" – למושג של "טובת הכלל" – לקנאה, זדון וברוטאליות – להצתה, שוד, חטיפה ורצח שבוצעו על ידי התומכים הבלתי אנוכיים במטרות קולקטיביסטיות שונות – להקרבה ועוד הקרבה ואין-סוף קורבנות מוקרבים. כאשר תיאוריה אינה משיגה דבר מלבד ההיפוך של מטרותיה לכאורה, אך הדוגלים בה אינם נרתעים, תוכל להיות בטוח שזו אינה עמדה או "אידיאל" אלא רציונליזציה.

רציונליזציות פילוסופיות אינן תמיד קלות לגילוי. חלק מהן מורכבות כל-כך שאדם חף-מפשע יכול להאמין להן ולהיות משותק מבלבול אינטלקטואלי. בפגישתם הראשונה עם הפילוסופיה המודרנית, אנשים רבים שוגים בשגיאת הוויתור על התחום ובריחה, במחשבה כי: "אני יודע שזה שקרי, אבל איני יכול להוכיח זאת. אני יודע שמשהו שם לא בסדר, אך איני יכול לבזבז את זמני ומאמצי בניסיון להתיר זאת". זאת היא הסכנה במדיניות כזאת: אתה יכול לשכוח הכל לגבי ה"קטגוריות" של קאנט והעולם ה"נומנלי" שלו, אבל יום אחד, תחת הלחץ של עמידה בפני בחירה קשה באופן מכאיב, כשתחוש בפיתוי להתחמק מאחריות או להחליט החלטה לא ישרה, כשתהיה זקוק לכל כוחך הפנימי, ביטחונך העצמי ואומץ לבך, תמצא עצמך חושב: "איך אני יודע מה נכון? אף-אחד אינו יודע זאת. אף אחד אינו יכול להיות בטוח בשום-דבר" זה כל מה שקאנט רצה ממך.

הוגה כמו קאנט אינו רוצה שתסכים עימו: הוא רק רוצה שתיתן לו להינות מן הספק. הוא יודע כי התת-מודע שלך יעשה את השאר. הוא מפחד ממוחך המודע: ברגע שתבין את משמעות התיאוריות שלו, הן מאבדות את כוחן לאיים עליך, כמו מסכת ליל-הקדושים באור יום מבהיק.

הצעה אחת נוספת: אם תיקח על עצמך את התפקיד של בילוש פילוסופי, זרוק את הסיסמא הקטנה והמסוכנת המציע לך לשמור על "ראש פתוח". זה הוא מונח מאד דו-משמעי – כפי שהדגים האדם שפעם האשים פוליטיקאי ידוע שיש לו "ראש פתוח לגמרי". מונח זה הוא אנטי-מושג: בדרך כלל מבינים אותו כאילו כוונתו לגישה אובייקטיבית ללא דעות קדומות לרעיונות, אך משתמשים בו כקריאה לספקנות נצחית, לאי-החזקה בכל עמדה קשיחה ולנתינת סבירות לכל דבר. "ראש סגור", נחשב בדרך-כלל, כאילו כוונתו לגישתו של האדם שלרעיונות, טיעונים, עובדות והגיון אין כל השפעה עליו, והוא דבק בעקשנות בתערובת כלשהי של הנחות בלתי-מוצדקות, סיסמאות אופנתיות, דעות-קדומות שבטיות ורגשות. אך זה אינו מוח "סגור" אלא סביל. זהו מוח שנפטר מהרגל החשיבה או השיפוט (או מעולם לא רכש אותו), ומרגיש מאויים מכל בקשה לדון במשהו.

מה שאובייקטיביות ולימוד פילוסופיה דורשים אינו "ראש פתוח", אלא מוח פעיל – מוח המסוגל ומשתוקק לבחון רעיונות, אך לבחון אותם באופן ביקורתי. מוח פעיל אינו מעניק מעמד שווה לאמת ולשקר; הוא אינו נותר לצוף לנצח בריק מנוון של נייטרליות ואי-ודאות; על ידי שהוא לוקח על עצמו את אחריות השיפוט, הוא מגיע לעמדות יציבות ומחזיק בהן. היות והוא מסוגל להוכיח את עמדותיו, מוח פעיל משיג וודאות בלתי-מעורערת בעימותים עם מתקיפים – ודאות שאינה מושחתת בכתמים של אמונה עיוורת, קירובים, התחמקות ופחד.

אם תשמור על מוח פעיל, תגלה (בהנחה שהתחלת ברציונליות של שכל-ישר) שכל אתגר שתבחן יחזק את עמדותיך, שדחייה מודעת, מתוך הגיון של תיאוריות כוזבות תעזור לך להבהיר ולחזק את התיאוריות הנכונות, שאויבך האידיאולוגיים יהפכו אותך לבלתי פגיע בספקם הדגמות אין-ספור לאי-יכולתם.
לא, לא תצטרך לשמור את מוחך פתוח לנצח לתפקיד של בחינת כל גרסא חדשה לאותם הכזבים הישנים. תגלה שאלו שהם גרסאות או התקפות על עיקרים פילוסופיים מסוימים – ושהקרב העצום כולו של הפילוסופיה (ושל ההיסטוריה האנושית) נסוב סביב תמיכה בעיקרים אלו או הריסתם. תלמד לזהות במבט אחד את עמדתה של תיאוריה מסוימת לגבי עיקרים אלה, ולדחות את ההתקפות ללא דיון ארוך – כי תדע (ותוכל להוכיח) באיזו דרך כל התקפה נתונה, ישנה או חדשה, נבנית מסתירות ו"מושגים גנובים". [*]

אכתוב את העיקרים האלה כאן, כדי שתוכל להתייחס אליהם בעתיד. אך אל תנסה את קיצור-הדרך של קבלתם כאמונה (או כהערכות נתפשות-למחצה והפשטים מרחפים). זאת תהיה סתירה יסודית שלא תיצלח.
העיקרים הם: במטפיסיקה, חוק הזהות – באפיסטמולוגיה, עליונות השכל – באתיקה, אגואיזם רציונלי – בפוליטיקה, זכויות הפרט (כלומר, קפיטליזם) – באסתטיקה, ערכים מטפיסיים.

אם תגיע ליום בו עיקרים אלו יהפכו להיות מוחלטים עבורך, נכנסת בשערי אטלנטיס – לפחות פסיכולוגית; דבר שהוא תנאי מוקדם לאפשרות להיכנס אליה באופן קיומי.

הערות:
[*] – כשל "המושג הגנוב" זוהה לראשונה על ידי איין ראנד, הוא הכשל של שימוש במושג תוך כדי הכחשת תוקף השורשים הגנטיים שלו, כלומר, של מושגים קודמים עליהם הוא נסמך לוגית. ראו ב- The Objectivist Newsletter, Vol. II, No. 1, January 1963.

כל הזכויות שמורות לד"ר ליאונרד פיקוף, יורשה וממשיך דרכה של ראנד. התרגום והפרסום ב"אנכי" באישור מיוחד – אין להעתיק מאמר זה או להפיצו ללא רשות מפורשת בכתב מבעל הזכויות.