חוק בין־לאומי – כפי שהובן בעבר – הוא פשוט הסכמים שנערכו באותה עת בין ממשלות מתורבתות למחצה על מנת לפקח על חוקים מסוימים, והם אינם תקפים יותר או עדיפים על הממשלות התומכות בהם. אם הממשלות המעורבות חולקות עקרונות בסיסיים מסוימים והן עורכות הסכם שעולה בקנה אחד עם העקרונות האלה, האכיפה תנבע מהן. אם אחת מהן משנה את דעתה או משנה את צוות שליטיה, ומפרה את החוק הבין־לאומי הזה, אין שום דבר שאפשר לעשות בנידון.
אתם יודעים מה הסתירה בחוק הבין־לאומי? הניסיון לכפוף [את ה]שימוש בכוח פיזי, כלומר את המלחמה, לסוג כלשהו של חוקים. זה בלתי אפשרי. ניתן להגיע להסכמה הדדית לא לרצוח שבויים, או לא להפציץ נשים וילדים אם ניתן להימנע מכך, אבל זו הסכמה שלמעשה אין לה חשיבות רבה, כי משמעות המלחמה היא ששתי קבוצות אנשים החליטו שאינן מסוגלות להגיע לעמק השווה, והן פונות לשימוש בכוח. כעת הסטנדרט הוא: מי יכול לגרום לשני להיכנע באמצעות כוח? אם הם הגיעו למצב הזה, הכול הולך. לא ייתכנו חוקים מפוקחים – אפילו לא כללי התנהגות – אם האנשים שוחטים זה את זה ופותרים מחלוקות באמצעות רצח.
אז יש משהו כמו "לא להפציץ בתי חולים." ובכן, זה תקף אם שני הצדדים רואים בזה יתרון. אבל הרעיון של "לא לרצוח נשים וילדים," אני לא חושבת שהוא רלוונטי במיוחד אם אתם רוצחים גברים. מה ההבדל? וזה מופגן בווייטנאם כל הזמן, משום שנשים וילדים נמצאים יחד עם לוחמי הגרילה. איך אפשר להבדיל ביניהם? אם יש הכרח טקטי להפציץ אזרחים במהלך מלחמה, אז עליכם לעשות זאת. יותר מכך, זו חובתכם המוסרית. כי אחרת מה אתם עושים? סוג של תחרות מימי הביניים שבה אנשים מתים בעודם מנופפים במטפחות של הגבירות?
שום חוק אינו יכול להיות תקף, שום דבר לא יכול להיות תקף, אף מוסריות לא יכולה להיות תקפה כנגד מצב של מלחמה. במלחמה, צד אחד הוא התוקף, וכך לכל דבר שהצד השני עושה יש הצדקה מוסרית, כי זוהי פעולה של הגנה עצמית. וראוי גם לחסל לחלוטין את הצד התוקף, פרט לעובדה שעליכם להיות בטוחים מעבר לכל ספק שהאשמה לא מוטלת על שניכם, כפי שקורה לעתים. אבל ברוב המלחמות, זו תמיד המדינה הרודנית יותר שתוקפת את המדינה החופשית יותר.
מתוך "המדריך החדש לאמריקאניזם – ההגות הפוליטית של איין ראנד" בעריכת ג'ונתן הוניג, הוצאת אנכי. לרכישה בחנות אמזון או בחנות אנכי בישראל.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.