"מתנות מן השמים": המשמעות של הניצחון האמריקאי על יפן, 1945 (חלק ב)

"מתנות מן השמים": המשמעות של הניצחון האמריקאי על יפן, 1945

מאת: ד"ר ג'ון ד. לואיס | 25 באפריל 2008 (חלק ב', לקריאת חלק א' כאן)

ההחלטה היפנית להיכנע

החודש שלאחר פרל הרבור היה מן התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. ההרס של חיל האוויר האמריקאי במנילה, נסיגתו של גנרל מק ארתור מהפיליפינים, ומצעד המוות של באטאן נותרו אירועים מן העצובים ביותר. באותו הזמן לא היתה לאמריקאים היכולת לסיים את ההתקפה היפנית. גם שנתיים לאחר פרל הרבור, האמריקאים התקדמו רק כמאתיים מיילים לכיוון דרום. אחד העיתונאים העיר כי, בקצב זה, הם יגיעו לטוקיו בשנת 1960. [30]

אולם, כאשר הקשיים המוקדמים הונחו בצד, האמריקאים היו בדרכם לטוקיו – בכך כולם היו בטוחים. האמריקאים חתרו לניצחון על העריצות – מטרה שונה בהרבה מהרחבת שלטונו של הוד מעלתו הקיסר. בעוד שהיפנים היו כבולים לטקסים ובקשת מוות עבור הקיסר, האמריקאים היו ממוקדים בניצחון במלחמה ובחזרה הביתה בחיים. עבור החיילים האמריקאים, שהעריכו את חייהם, תבוסה בקרב ביום אחד משמעותה היא כי יוכלו עדיין להילחם למען חייהם למחרת; בעבור חיילים יפנים רבים, תבוסה בקרב הסתיימה בהתאבדות טיקסית. במהלך המלחמה, הכוחות האמריקאים רכשו נסיון בעוד מיטב היפנים – במיוחד הטייסים – מתו במו ידיהם. בהינתן מחויבותם הרציונלית לשגשוג חומרי באמצעות רכוש פרטי, האמריקאים עלו על היפנים בהיקף ייצור הנשק. הכלכלה היפנית הקרטליסטית לא היתה מסוגלת להתחרות עם היוזמה החופשית האמריקאית – ותרבות ההתאבדות של יפן לא היתה מסוגלת להתחרות עם תחושת החיים החיובית של אמריקה.

עד אמצע 1944, המלחמה נטתה באופן בלתי הפיך נגד יפן. ביולי 1944, האמריקאים כבשו את ספרד והאיים המריניים. הממשלה של טוגו הידאקי נפלה, וניהול המלחמה של יפן אורגן מחדש תחת מועצה עליונה של שישה חברים שניהלו את המלחמה "ששת הגדולים".

ששת הגדולים יכלו לפנות לקיסר ולקבל את הסכמתו רק לאחר שהגיעו להסכמה בפה-אחד. אז הוא מאשר את החלטתם ללא יוצא מהכלל. הצבא שלט בשלושה מתוך ששת המושבים, והם יכלו לנעול את פעולת המועצה או לכפות את הרחקת ראש הממשלה – הראש הממונה של ששת הגדולים – בכל עת. בהעדרה של הצבעה פה-אחד, לא תבוצע החלטה – ובהעדרה של החלטה מסויימת לסיים את המלחמה, הצבא המשיך להילחם. ההשפעות של המתקפה המהממת של ארה"ב על יפן בחודשים האחרונים של המלחמה ניתנות להבנה רק בהתייחסות לרעיונות שהניעו את המנהיגות היפנית – והשיתוק שאחז בקבלת ההחלטות הפוליטית שלה שהתפתח בטרם הטלת פצצות האטום.

בחודשים האחרונים של 1944, האמריקאים הגבירו את ההפצצות על ערים יפניות. אך משימות הפצצה מגובה רב נותרו ארוכות, מסוכנות ולא יעילות; זרם הגולף הסיט את הפצצות מחוץ למסלולן והפך לבלתי אפשרי להרוס מכלולים תעשייתיים בדייקנות מגובה של שישה מייל. מחקר של הפצצות הלילה של בריטניה באירופה הראה כי רק 20 אחוז מהפצצות שהוטלו נחתו במרחק של חמישה מיילים ממטרתם. כשלא היה מסוגל להרוס את התעשיות היפניות, מפקד חיל האוויר גנרל הייווד הנסל ג'וניור הוחלף על ידי גנרל קרטיס לה-מאי. בליל ה-9-10 במרץ, 1945, לה-מאי נטל הימור ענק, שרבים מקציניו התנגדו לו כמסוכן מידי עבור הכוחות האמריקאיים. מפציצים מגביהי טוס, שתוכננו לטוס בגובה של מעל ל30,000 רגל, טסו מעל טוקיו בגובה של 5,000 רגל, עמוסים בפצצות תבערה שיוטלו ישירות על מרכזי אוכלוסייה עמוסים בצפיפות בבתים מעצי בלזה. לאחר שצעד כל הלילה, לה-מאי למד כי המשימה הושלמה בהצלחה: סערת אש נוראית שלובתה על ידי רוח מערבית שנשבה במהירות של 25 קשרים הרגה יותר מ-80,000 יפנים.

עד הקיץ, משימות הפצצה מעל יפן היו משימת הקרב הבטוחה ביותר בזירה הפאסיפית. עד לנקודה זאת , מפקדים אמריקאים הסכימו כי ניתן להביס את יפן רק באמצעות פלישה יבשתית. אך לה-מאי החל להטיל ספק במוסכמות המקובלות; באפריל הוא כתב כי "ההרס של יכולתה של יפן לנהל מלחמה הינו במסגרת היכולות של פיקוד זה". [31] ייתכן ולא יהיה הכרחי לשפוך נהרות של דם אמריקאי בפלישה יבשתית.

ליפנים לא היתה כל הגנה מפני ההפצצות האמריקאיות. אולם למרות שהם היו, למעשה, מובסים, האידיאליים הלוחמניים שלהם הובילו אותם להתחמק מלהכיר בעובדה זאת, והם עדיין היו מסוגלים להרוג אמריקאים – כפי שהם עשו באיוו גימה ובאוקינאווה – מה שהם חשבו שיסלול את הדרך למשא ומתן על הסכם. המנהיגים היפנים הכירו בעליונות החומרית האמריקאית, אך רבים נותרו משוכנעים כי כוח רצונם של האמריקאים להילחם יתמוטט – אם העם היפני יהיה מוכן לגרום למתקפה האחרונה על איי הבית קטלנית דייה. קצינים יפנים רבים היו אחוזים ברעיון של "הקרב האחרון" נגד הפלישה האמריקאית, כפתרון לעלילה שיאפשר להם לשמר את "המהות הלאומית" היפנית.

התוצאה היתה האיסטרטגיה היפנית הבסיסית של 1945. בינואר 1945 פורסמה ה-קאטצו גו, "תכנית ההגנה המכריעה עבור המולדת" – שהיתה תכנית לקרב האחרון על המולדת היפנית. כאשר נפלה אוקינאווה ביוני, הרשויות הצבאיות והאזרחיות פרסמו "מדיניות יסודית לניהול המלחמה", המגובה בצו מלחמה קיסרי, שהנחתה את האומה להילחם למוות מבלי להיכנע. כאשר הפלישה האמריקאית לה ציפו החלה, היפנים קיוו לכפות משא ומתן להסדר על ידי גרימת אבדות בלתי קבילות על ידי האמריקאים. כל מה שהיה נחוץ היה שמליוני אזרחים יפנים יהיו נכונים להשליך את גופותיהם על האמריקאים בטבח אחרון על מנת להגן על הקיסר והאומה. [32]

התקפת הבנזאי הינה בעלת שורשים עתיקים. האמריקאים חזו בה בסאפיאן, שם השרידים האחרונים של כוחות ההגנה היפנים המובסים שתו כוסית אחרונה, חימשו עצמם בפגיונות, אקדחים ומקלות מחודדים, ותקפו עמדות אמריקאיות חמושות. הם לא ציפו להביס את האמריקאים, אלא למות ולשמור על "כבודם". על מנת להמריץ אזרחים יפנים למות למען הקיסר, התעמולה היפנית שיבחה חיילים ואזרחים שמתו בסאפיאן כגיבורים. התקפת בנזאי לאומית תהיה "התקפה מכריעה" התאבדותית נגד הפלישה האמריקאית ליפן – הפרפור האחרון של אידיאולוגיה התאבדותית. "מאה מליון מיתות ולא כניעה" היה ביטוי פופולרי, במיוחד בצבא. [33]

עבור מנהיגים יפנים רבים, פלישה אמריקאית – והמוות של מליוני אזרחים יפנים – היו תקווה מעוררת. טייסי קאמיקזה סיפרו כיצד "החלום והתקווה תמיד נמשכים… . .. בלתי מוצדקים כפי שהיו בדרך כלל". [34] התקווה היתה פנטזיה חולנית, טהורה – הפסגה של המיתולוגיה הלאומית שהוזרקה להם במשך שני דורות. עבור יפן, "ניצחון" הפך להיות לא יותר מהמראה של אלפי אמריקאים מתים, הנערמים על גבי מליוני יפנים מתים.

אין נושא שמדגים טוב יותר את ההבדל בין היפנים לאמריקאים במהלך מלחמת העולם השנייה מאשר גישתם כלפי הפלישה האמריקאית לאיי הבית היפנים. האמריקאים חששו מן הרעיון של פלישה שכזאת, והיו עושים הכל בכדי לנצח בלעדיה. רבים בהנהגה היפנית הצבאית כמהו לטבח כזה – הוא היה התקווה האחרונה שלהם לכפות על האמריקאים לקבל את קיומה של יפן כאימפריה. האמריקאים זכרו כי הקרבות בסאפיאן ובאוקינאווה דרשו מהם להרוג יותר מ-97 אחוז מהמגינים היפנים. ההנהגה היפנית ראתה בנכונות זאת למות ככוחם הגדול – במיוחד בהכפילם אותו במליוני אזרחים יפנים. לכודים בין רעיונותיהם – שדרשו שלא להיכנע – והכוח האמריקאי המתכנס עליהם, הסתערות התאבדותית סופית הייתה הברירה היחידה שלהם.

שר הצבא אנמי קורשיקה גילם את חוסר היכולת של ההנהגה ליישב את האידיאלים הצבאיים שלה עם המציאות הקשה של התבוסה. כתומך נאמן של ערכי הלוחם המסורתיים הבושידו, מיומן בקשתות ובלוחמת חרב, אנאמי גם זיהה כי חוסר הוויתור של היפנים בפני פלישה יבשתית אמריקאית תוביל למוות המוני. הוא ניסה לשלוט על הקיצוניים ביותר בקציניו במינסטריון המלחמה – אך הוא גם הזדהה עימם עמוקות. הוא האמין כי אבדן הקו הקיסרי משמעו גם אבדן הזהות של יפן כאומה – הקוקוטאי – שהיה יותר מאשר חיי כל נתיני הקיסר. על מנת להימנע מכך, הוא היה מוכן לכל התחמקות, לאמץ כל רוח רפאים של תקווה, ולהקריב כל מספר של אזרחים יפנים. זאת היתה לאומנות אמיתית – האומה "נעלה" על חייו של כל אינדיבידואל – והקיסר היה התגלמותה האלוהית, על פי דרך מחשבתו, אם העם היפני היה מוכן להלחם למוות, האומה יכולה להינצל.

המנהיגים היפנים לא היו היחידם שהכחישו את כישלונם. האוכלוסייה היפנית היתה גם היא מנותקת מהמציאות על ידי זרם אינסופי של תעמולה שעיוותה את מצבו של הצבא באופן עיקבי והטיפה להקרבה. לאחר הכניעה ב-1945, כתב קודמה יושיהו, דמות פוליטית שנכלא בהמתנה למשפט על פשעי מלחמה, את ספרו הובסתי כהצהרה למשפטו:

למרות שהאומה קיבלה את העובדה שהקרב המכריע על איי הבית היפנים הוא בלתי נמנע… הם עדיין חשבו כי הצי המשולב של חיל הים היפני לא נפגע וציפו כי מכה קטלנית תכה מתי שהוא אם על ידי הצי היפני או בסיסי היבשה של מטוסי הקאמיקזי על כוח המשימה הצבאי. האומה לא ידעה כי הצי המשולב כבר נהרס והם גם לא יכלו לדמיין את התמונה מעוררת הרחמים של מטוסי האימון הרעועים הטעונים בפצצות הפונים אל מול מערך מאורגן של ספינות תותחים גדולות. [35]

מסע התעמולה של "מות למען הקיסר" ביפן ניצל את האינדוקטרינציה לה נחשפו היפנים מאז לידתם. מונעים על ידי האינדוקטרינציה שלהם, ומובלים בעיוורון על ידי התעמולה, הכוחות היפנים באי הדרומי קיושו צמחו ל-900,000. הם התחפרו במערות והתכוננו להילחם מכל ניקבה וסלע על גבי ההרים. ללא כל רחש של מחאה ציבורית, הירושימה הפכה למרכז הפיקוד הדרומי של הארמיה היפנית השניה, שתתאם את "מבצע ההכרעה" ההתאבדותי על מנת להרוג אמריקאים. הממשלה הקימה יחידות משטרה מיוחדות באיזור, מורכבות "משילוב של הצבא, הממשלה, והעם". נציגי השלטון התכוננו לקרוא למליון אזרחים בקיושו לשירות פעיל. הם הישעו את כל הלימודים מעל הכיתה השישית למשך שנה, כך ילדי חטיבות הביניים והתיכונים יסייעו בקרב המכריע נגד האמריקאים. [36] נשים התארגנו בשורות עם מקלות מחודדים מוכנות לדחוק את האמריקאים אחורה. לא היו מצעדי שלום, לא נשמעו קריאות למנהיגות בעיתונות להניח לדיבוק התהילה הצבאי, לא תפילות למען האמריקאים שנהרגו בבטאן, לא נשאלו שאלות על צווי הקיסר. במקום זאת, היפנים המשיכו לעבוד בדבקות במפעלי המתכת והנשק של מיצובישי בנאגאסקי על מנת לייצר כלי נשק.

כניעה או מוות היו הברירות היחידות הפתוחות בפני היפנים. אלטרנטיבות חסרות רחמים אלו בוטאו במפורש על ידי מנהיגים אמריקאיים ובריטים, שהציעו ליפנים סיכוי אחרון לקבל כניעה ללא תנאי וסיום של המלחמה: ביולי 1945, טרומן, צ'רצ'יל והדיקטטור הסובייטי ג'וזף סטאלין נפגשו בפוסטדם, אזור בגרמניה מדרום לברלין ובתוך שטח הכיבוש הסובייטי. [*] הצהרת המחויבות שלהם לכניעה ללא תנאי הפכה להצהרת פוסטדם ב-26 ביולי, 1945. היות ורוסיה טרם נכנסה למלחמה בפאסיפיק, המנהיגים של שלוש אמות בלבד – ארצות הברית, בריטניה וסין – חתמו על ההצהרה. למרות שהתמיכה הבינלאומית לבנות הברית הייתה גבוהה, לא הייתה קואליציה בינלאומית רחבה שתחתום עליה, והיפנים המשיכו להחזיק שגרירויות במדינות רבות – כולל ברוסיה.

האולטימטום בן 13 הנקודות של פוסטדם, ה"הכרזה המגדירה תנאים לכניעה יפנית", כללה את הנקודות הבאות:

התוצאה של ההתנגדות הגרמנית העקרה וחסרת הטעם לכוחם של אנשי העולם החופשי שקמו עליהם מן העולם ניצבת לפנינו בבהירות איומה כדוגמה לאנשי יפן. העוצמה שהתכנסה כעת סביב על יפן הינה גדולה ללא ערוך מזאת אשר, כאשר הופעלה נגד הנאצים המתנגדים, המיטה בהכרח חורבן על אדמתם, תעשייתם ודרך החיים של כלל תושבי גרמניה. הביטוי המלא של כוחנו הצבאי, המגובה בנחרצותנו, משמעותו הרס מלא ובלתי נמנע של כוחות הצבא היפנים ובאותה בלתי נמנעות ההרס הגמור של המולדת היפנית.

הגיע זמנה של יפן להחליט האם היא תמשיך להישלט על ידי היועצים הצבאיים המרוכזים בעצמם ששיקוליהם הלא חכמים הביאו את האימפריה אל סף ההשמדה, או האם היא תפנה לנתיב התבונה.

להלן תנאינו. לא נסטה מהם. אין אלטרנטיבות. לא נסבול כל עיכוב…

אנו לא מתכוונים שהיפנים ישועבדו לעבדות כגזע או יהרסו כאומה, אך צדק חמור יופנה כלפי פושעי המלחמה, ובכללם אלו שביצעו מעשי אכזריות כלפי אסירינו…

אנו קוראים לממשלת יפן להכריז כעת על כניעתם הלא מותנית של כל כוחות הצבא היפני, ולספק ביטחון מתאים ומספק של כוונתם האמיתית בפעולה זאת. האפשרות האחרת עבור יפן הינה חורבן מהיר ומלא. [37]

האולטימטום השיג כמה דברים. הוא הציג בדיוק את העובדות על מצבה של יפן, והוא השווה מצב זה לתקדים הנורא שהופעל בגרמניה. הוא הציג את הדרישה האמריקאית הבסיסית בבהירות ליפנים ולעולם. הוא העניק למנהיגים היפנים סיכוי להציל את חיי אזרחיהם על ידי כניעה בפני הארמדה שניצבה מולם. הוא הצהיר כי כוונת המנצחים אינה להרוס את אוכלוסיית יפן, אלא להביא את פושעי המלחמה לעשיית צדק. ובהציגו אולטימטום, הוא ביטל כל אפשרות של משא ומתן בין האמריקאים ליפנים.

כאשר התקבל האולטימטום על ידי היפנים, המנהיגות היפנית לא הייתה מסוגלת להסכים על תשובה רשמית. בעיתונים (בשפה האנגלית) נרמז כי אם המנהיגות "תתעלם" מן האולטימטום, ה"חורבן המהיר והמלא" שהובטח על ידי הנשיא יגיע במהרה. ("התעלמות" הינה תרגום לא הולם של הביטוי היפני mokusatsu, שאינו מאפשר תרגום מדויק שלא בהקשרו. אפשר להבינו כ"לשקול", או "להניח על השולחן", או "לתת לכך שיקול דעת" – לא הייתה זאת דחייה. בהניחנו את ליקויי התרגום בצד, ההנהגה היפנית לא הייתה מסוגלת להגיע להצהרה ברורה על האולטימטום, מה שהפך את תגובתה בפועל לדחייה שלו. הם לא תיקנו את התרגום הלקוי או אפילו הצהירו שהם מנסחים תשובה.)

במהלך השבועיים שלאחר פוסטדם, ששת הגדולים היפנים התכנסו בשורה של פגישות. דאגתם המרכזית הייתה להגן על "המהות הלאומית" היפנית על ידי שימור השיטה הקיסרית ומעמדו של הצבא. מנהיגים יפנים רבים חשבו כי יוכלו לגרום למספיק קורבנות במהלך הפלישה האמריקאית בכדי לגרום לאמריקאים לקבל הסכם שיותיר את יפן תחת שלטון הקיסר. זהו אומדן להלך המחשבה היפנית – ולצורך שלהם לחזות בהדגמה אמריקאית של הנחרצות האמריקאית – היות ויפנים רבים קראו את האולטימטום של פוסטדם כהחלשות של ההחלטיות האמריקאית. [38] הסברם לכך היה שאם האמריקאים באמת היו רוצים לנצח הם לא היו מבקשים מאויביהם המובסים הסכם בנושא.

ההכחשה של המנהיגות היפנית הפכה לעזה יותר ככל שהפך המשבר לבלתי-נמנע. מנהיגים יפנים נותרו לכודים בין הדרישה הלא-רציונאלית של האידיאלים בהם החזיקו להילחם למוות ובין העובדה המסנוורת של תבוסתם. ששת הגדולים היו נעולים במבוי סתום פוליטית בין סיעה שהובילה קו-נוקשה, מיוצגת על ידי שר הצבא אנאמי, שלא הסכים לשום תנאים עם האמריקאים, והסיעה שביקשה להפציר לשלום, גם אם בצירוף תנאים שיבטיחו את קיומם המוסד הקיסרי. ללא החלטה פה אחד, לא היו השישה מסוגלים לצאת עם החלטה. בהעדר החלטה כלשהי להיכנע, הכנות קדחתניות לקרב הסופי המשיכו. באותו הזמן הורה הקיסר היפני על שימור האותות הקיסריים הסימליים – מראה, תכשיט משובץ וחרב. סדר העדיפויות שלו למול ההרס היה שימור הסמלים החומריים של בית הקיסר, לא מניעת מותם של נתיניו. [39]

מנהיגים יפנים המשיכו להיאחז בכל קנה קש, יהיה לא הגיוני ככל שיהיה, על מנת למצוא תקווה לניצחון. חלקם היה כה מולך שולל עד כי חשבו שהרוסים – שנטלו את השליטה על מזרח אירופה וכינסו צבא גדול על מנת לשטוף לכיוון אסיה – יכנסו למלחמה לטובת יפן. שר החוץ טוגו שיגינורי (אין לבלבל אותו עם ראש הממשלה לשעבר טוגו הידאקי) הורה לסאטו נאוטקה, השגריר לרוסיה, להניע את הרוסים לאמץ את "הגישה החיובית" המעורפלת והלא מוגדרת כלפי יפן. [40] חלק אחד מתשובתו של סאטו למשימה המגוחכת של טוגו מסכמת את הנושא בתמציתיות: "אם האימפריה היפנית ניצבת באמת מול הצורך לסיים את המלחמה, עלינו קודם כל להחליט לסיים את המלחמה. כל עוד לא נגמור בדעתנו דבר זה, אין כל טעם להישמע לרעיונות של הממשלה הסובייטית" [41] כפי שהבין סאטו, המנהיגות היפנית הייתה בלתי עקבית לחלוטין בחשיבתה ולא מסוגלת להעביר הנחיות הגיוניות לנציגיהם.

עדין לא נשמעו ביפן קולות שדרשו שלום באופן גלוי, שום "מפלגת שלום" משמעותית או יעילה. מבקרי המדיניות האמריקאית טענו נגדה כי הדרישה האמריקאית לכניעה ללא תנאי הפכה לבלתי אפשרית את היכולת של תנועה כזאת צבור השפעה. אילו היו האמריקאים מוכנים להתפשר במעט, טוענים המבקרים, היפנים עשויים היו להגיע להשלמה, וחיים רבים יכלו להינצל. אך העדויות אינן תומכות בגישה זאת. בינואר 1942, בעת שטוגו הצהיר בפני ההנהגה היפנית כי זה הכרחי לפעול למען שלום, הערתו עוררה סערה של מחאות ונמחקה מן הפרוטוקול. [42] ראש הממשלה טוגו הידאקי ניצב בפני אופוזיציה לגבי המדיניות התוקפנית שלו, אך נפילת ממשלתו ביולי 1944 לא הספיקה בכדי להרשות לאופוזיציה גלויה למלחמה להתגבש. הקבוצה "נגד המלחמה של יושידה" הייתה קבוצה שולית שביקשה לנהל משא ומתן לסיום המלחמה – על מנת לשמר את המדינה האריסטוקרטית המסורתית. אך היא נותרה במחתרת, ו"במונחים מעשיים התוצאות של פעולותיה היו זניחות" [43]

בתחילת שנת 1945, אוקדה קאישוק – אחד מה- jūshin , או ראש ממשלה לשעבר – יעץ לקיסר לשקול את סיום המלחמה. אך הוא האיץ בשימוש בהתקפות קאמיקזה על מנת להשיג את הניצחון הנדרש על מנת להתמקח למען תנאים מועדפים. [44] רק ראש הממשלה לשעבר הנסיך קונוי פומימארו דיבר בגלוי למען שלום, ב"תזכיר לכתר" שעודדה את הקיסר לסיים את המלחמה. טיעונו היה שהמלחמה שיחררה מרסן כוחות חברתיים קיצוניים המאיימים להסית למהפכה סוציאליסטית ביפן. "לצערי אני חושב כי התבוסה היא בלתי נמנעת… …יותר מאשר התבוסה עצמה, מה שעלינו לדאוג בשלו למען שימור הקוקוטאי הוא המהפכה הקומוניסטית שעלולה ללוות את התבוסה." [45] האמריקאים, הוא חשב, היו איום פחות "למהות הלאומית" מאשר הקומוניסטים. כניעה לאמריקאים, הוא הסביר, עשויה להיות הדרך היחידה להציל את הקוקוטאי.

אך יפן לא הייתה ארץ בה ניתן לדבר כך ולהינות מחסינות. חודשים לאחר מכן, שני אישי ממשל לשעבר ועיתונאי שסייעו להכין את "התזכיר", ובכלל זאת גם ראש הממשלה לשעבר יושידה שיגרו, נאסרו. יושידה נכלא לארבעים וחמישה ימים והוכרח להתנצל: "בחוסר מחשבה מספקת על הנושא, הכפשתי את הצבא, ובשל כך אני מציע את התנצלותי הכנה. אני מקווה כי תסלחו לי על כך. מכאן ואילך אבחן מחדש את גישתי, ואבקש לשתף פעולה כנתין בהוצאה לפועל של מלחמה זאת". [46]

באפריל 1945, האדמירל סוזוקי קנטארו, התמנה לראש ממשלה. כמה מבקרים טענו כי הקיסר הורה לסוזוקי לכרות שלום. בכל אופן סוזוקי עצמו אמר, במשפטו כפושע מלחמה כי "הוא לא קיבל כל הוראה ישירה מהקיסר" לסיים את המלחמה – אלא רק כי הוא הבין בדרך כלשהי כי זה מה שהקיסר היה רוצה. רוברט בוטו מציין כי, ביחס לדיון שהוביל להקמת ממשלת סוזוקי, אחד היועצים אמר: "סוזוקי לא יכול היה להצהיר בגלוי כי הוא עומד לסיים את המלחמה, אבל (והיה זה 'אבל' משמעותי) זאת היתה כוונתו בבירור." סוזוקי, עם זאת, חתם על הצהרה כראש ממשלה המתחייבת להניע את האומה למתקפה אחרונה – בכדי "שמאה מליון" (קיצרנות לשבעים מליון נתינים יפנים) ישליכו את גופותיהם קדימה בהגנה על הקיסר. [47] ב-6 ביוני, סוזוקי תמך ב"מדיניות היסוד" – לפיה כל אדם איש אישה וילד ילחמו עד המוות. אלו היו כוונותיו האמיתיות. הקיסר עצמו פירסם צו ב-9 ביוני, 1945, הפוקד על נתיניו ל"רסק את השאיפות המוגזמות של אומות האוייב" ו"להשיג את מטרות המלחמה". [48]

פעולותיהם של אנשים אלו הם החשובות, לא מחשבותיהם הכמוסות לכאורה. הם קידמו באופן פעיל, מחזורי ובמשך שנים את מותם של מיליונים, כעניין של מדיניות ומתוך מחויבות עמוקה. לאחר הניצחון האמריקאי הם טענו כי רצו לסיים את המלחמה – הקיסר יותר מכולם – אך איש לא אמר זאת בגלוי בזמנו, ובמיוחד לא הקיסר.

באמצע שנת 1945, הממשלה המשיכה לדחות כל הצהרה שאפילו רמזה על בקשת שלום. כאשר הנספח היפני הצבאי בשבדיה רמז כי יפן עשויה לבקש שלום, ממשלת טוקיו תיקנה את ההצהרה: "כפי שאמרנו קודם לכך, יפן נחושה בהחלטיותה לבצע את מלחמת מזרח אסיה הגדולה עד לתומה". [49]

בעוד שהמנהיגות היפנית נותרה מחוייבת למלחמה, ארצות הברית החלה למלא את הבטחתה ל"חורבן מלא ומהיר". ב-6 באוגוסט, 1945, העיר הירושימה הושמדה על ידי פצצת ביקוע אורניום. (הראשונים – במיליונית השנייה – מיותר ממאה אלף שמתו היו קצינים בארמיה השנייה של יפן , שהיו אמורים לפקד על התקפת ההתאבדות של דרום יפן.) הנשיא טרומן יצא בהצהרה באותו היום, שהופצה כדפים שהושלכו על יפן: אם המנהיגים היפנים לא יקבלו את האולטימטום של פוסטדם, "הם יכולים לצפות לגשם של חורבן מהאוויר, כזה שטרם נראה על פני האדמה". [50]

הפצצה האטומית גרמה להלם חסר תקדים למנהיגות היפנית. קודם להירושימה, גנרל אנאמי המשיך לטעון כי לארצות הברית אין פצצה כזאת. מועצת הטכנולוגיה של יפן ייעצה כי אפילו אם לאמריקאים יש פצצה כזאת, המתקן "הלא יציב" לא יכול להיות משוגר אל מעבר לפאסיפיק. [51] לאחר הטלת הפצצה, קיומה – והנכונות האמריקאית לעשות בה שימוש – לא ניתנים היו להכחשה. ועדיין, אנאמי סירב לוותר על התקווה לפלישה וטען כי הפצצה שהוטלה על הירושימה הייתה היחידה שהייתה לאמריקאים.

ב-7 באוגוסט, הקיסר אולי ביטא את רצונו, באופן פרטי לעוזרו הראשי, הלורד השומר על החותם של יפן קידו קואיצ'י, להביא את המלחמה לסיומה. ל"הרכין ראש בפני הבלתי נמנע" על מנת למנוע "עוד טרגדיה כמו זאת". לכאורה רצון זה של הקיסר התגלה מאוחר יותר בזכרונותיו של קידו, שהיו צפויים לבטא הצהרה של הקרבה עצמית מצידו על מנת להגן על הקיסר ממשפט כפושע מלחמה. [52] אם אכן רצה הקיסר לסיים את המלחמה או אם לאוו, לאחר הפצצת הירושימה, העובדה נותרת כי הוא בחר שלא לעשות ולא לומר דבר על מנת לסיים את המלחמה. גם לאחר הירושימה, ששת הגדולים נותרו במבוי סתום – והקיסר החריש.

ב-8 באוגוסט, יומיים לאחר הירושימה, הרוסים התקיפו את העמדות היפניות באסיה, בהם הוצבו שישה מליון חיילים ואזרחים יפנים. גם רוזוולט וגם טרומן לחצו על סטאלין להיכנס למלחמה באסיה על מנת לפתוח חזית שנייה נגד יפן ולמנוע את חזרת הכוחות היפנים לאיים המרכזיים. ההתקפה המהממת של רוסיה גם איימה על האיים הצפוניים של יפן על ידי כיבוש סובייטי, שצפוי היה להיות הפתיח למהפכה קומוניסטית ממנה חששה ההנהגה היפנית. ועדיין יפן לא נכנעה.

בבוקר ה-9 באוגוסט, 1945, בשעה 10:30 – שלושה ימים לאחר הירושימה – התכנסה מועצת ששת הגדולים שוב. אנאמי המשיך לטעון נגד כל צורה של כניעה. הוא המשיך לטעון כי לאמריקאים אין פצצות אטום נוספות, מסקנה שהגיעה אליה באופן מובן לשיטתו, היות והוא היה משתמש בהם מייד אם היה בנעלי האמריקאים. בפרשנות של ההיסטוריון סאדאו אסאדה, אנאמי הפך "לכמעט בלתי רציונלי", בהכריזו בעצם: "ההופעה של הפצצה האטומית אינה מבשרת את סיום המלחמה… אנו בטוחים בקרב המכריע על המולדת נגד הכוחות האמריקאיים… יהיו סיכויים מסוימים כל עוד נמשיך להילחם בעבור הכבוד של גזע יאמאטו". [53] בעיני רוחו, מיליוני יפנים, גברים נשים וטף עדיים היו מסוגלים להציל את "המהות הלאומית" – אם רק יהיה להם את הרצון להילחם ולמות.

הידיעה על הפצצת נגאסקי הגיעה בעוד מועצת ששת הגדולים הייתה מכונסת. כאשר הם התכנסו מחדש בשעה 14:30, אנאמי עידכן את עמדתו שוב. בתחילה הוא הכחיש את האפשרות כי לאמריקאים פצצה אטומית, לאחר מכן הודה כי יש להם אחת. כעת, לאור ההפצצה על נגאסקי, הוא הודה כי לארה"ב יכולות להיות מאה פצצות אטום והיא מסוגלת להטילן בכל יום. ראש הממשלה סוזוקי ואחרים הגיעו למסקנה כי האמריקאים, במקום לפלוש ליפן, יכולים פשוט להמשיך ולהטיל פצצות אטומיות. אנאמי, סוזוקי, טוגו וחבריהם נכפו לבסוף להכיר במציאות – שבה האמריקאים היו מוכנים ומסוגלים להישאר מחוץ לחופי יפן ולהפציץ את יפן עד לסלע היסוד. השמועה התפשטה כי טוקיו עומדת להיות הבאה, ב-12 באוגוסט, שלושה ימים אחרי נאגאסקי.

אובדן תקווה מוחלט זה היה הכרחי על מנת לכפות על יפן את ההחלטה להיכנע. כל עוד ראתה ההנהגה ולו שביב סיכוי לשמור את שיטתם, הם נאחזו בשביב זה. הם קיוו בנואשות לפלישה קרקעית אמריקאית, אך תקווה זאת התפוגגה עם הפצצות התבערה והפצצות האטומיות. לא נותר כל סיכוי לשמר את שיטתם: לא יהיה קרב גדול, לא התקפות בנזאי, לא כבוד, לא "אומה" שתמשיך לחיות – רק "חורבן והרס מלאים".

התכנסות ששת הגדולים נמשכה עד 10:00 בלילה – אך הם נותרו במבוי סתום. שלושה מתוך השישה היו מוכנים לקבל את הצהרת פוסטדם, עם הסייג שהבית הקיסרי יוותר על כנו. השלושה הנותרים – ובכללם גנרל אנאמי – דרשו תנאים נוספים שישמרו את מעמד הצבא ביפן. כשהגעה להחלטה הפכה לבלתי אפשרית, ראש הממשלה סוזוקי ביקש לקיים פגישה מאוחר יותר באותו לילה – בנוכחות הקיסר. הקיסר בתלבושת טקסית מלאה, שמע את שר החוץ טוגו טוען למען קבלת הצהרת פוסטדם, ואת שר הצבא אנאמי טען נגד. אז צעד סוזוקי קדימה וביקש בקשה ללא תקדים: שהקיסר יחליט. עד לנקודה זאת, הקיסר תמיד אישר רק את מה ששת הגדולים הגיעו אליו פה אחד.

בבצעו את "החלטתו הקדושה", הקיסר ביקר בחריפות את הצבא בשל כישלונו וציין כי הפצצות החדשות והנוראות יביאו רק סבל לעם היפני. הוא קיבל את זאת שמהלך האירועים לא איפשר למלחמה להמשיך – והוא ביטא את רצונו כי יפן תקבל את הכרזת פוסטדם. הודאה גלויה זאת בתבוסה היה חיונית להבטחת הכניעה המאורגנת של מיליוני חיילים יפנים – אך גם עם בקשתו של הקיסר להיכנע, אנאמי נאלץ לאיים מאוחר יותר על קצינים מורדים כי כל מי שינסה להפריע לכניעה "יצטרך לחתוך אותי לפני כן". [54]

ב-10 באוגוסט, בעוד אלפי מפציצים אמריקאים מפציצים את טוקיו וערים אחרות, מנהיגי יפן שלחו הודעה לאמריקאים כי יקבלו את האולטימטום של פוסטדם – אך שהבית הקיסרי ישאר ריבוני על יפן. ביום שלמחרת, ב-11 באוגוסט, האמריקאים ענו כי הקיסר יהיה כפוף לפקודותיהם. דבר זה סימן את כוונת האמריקאים לשמר את מעמד הקיסר כריבון – תוך הכפפתו והכפפת נתיניו לרצונם של האמריקאים.

ב-14 באוגוסט קיבלה ההנהגה היפנית את האולטימטום של פוסטדם, ונכנעה לארה"ב. החלטה פוליטית זאת להתמסר לרצון המנצחים עדיין הייתה צריכה להימסר לצבא ולאוכלוסייה. ב-15 באוגוסט, בפעם הראשונה בהיסטוריה, קולו המוקלט של הקיסר הדהד ממקלטי רדיו ברחבי יפן. הוא אמר לנתיניו כי הנסיבות לא נטו לטובתם – שוב האשים את הצבא בכישלון להשיג ניצחון – ושעליהם יהיה "לסבול את הבלתי-נסבל". נתיניו כרעו לפני הרדיו ובכו – רבים בהקלה, הם ציפו כי שידור הקיסר יהיה קריאה להילחם עד מוות. בעבור מיליוני יפנים, המשמעות של הניצחון האמריקאי היה שחרור ממוות. פיסית, ופסיכולוגית, הם קיבלו את חייהם חזרה. [55]

ההחלטה האמריקאית להותיר את הקיסר על כנו זכתה לביקורת נרחבת – ומסיבה טובה. הקיסר הירוהיטו היה מודע לתכנון המלחמה; במהלך להט שנות המלחמה, הוא דווח באופן שוטף על ידי המקורות הצבאיים, לעיתים נפרשו לפניו פקודות ותוכניות רבות. [56] הוא שב וחזר על רצונו לכיבושים צבאיים נוספים. הוא הורה לאנשיו להתכונן להתקפת ההתאבדות בשמו. הוא יכול היה לבטא רצון לסיים את המלחמה קודם לכן, ולכפות על ההנהגה להתמודד עם הצורך להיכנע. הוא לא עשה כך. אם מישהו היה פושע מלחמה הרי זה הוא, והוא היה ראוי להיות מוצא להורג אם היה מישהו שראוי לכך.

אך כאמצעי להשגת כניעה מלאה ומאורגנת, ההחלטה הייתה במקומה. אנשי יפן רצו ברובם המכריע לשמור על שיטתם הקיסרית, והאמריקאים ידעו כי לדרוש את הריסתה צפוי להוביל להתקוממות קומוניסטית ומלחמת אזרחים. משמעות שמירת הקיסר לא היתה כי יפן תישלט על ידי אוטוקרט בסגנון פרוסי עם כוח עצום. במקום זאת, הקיסר עמד להפוך לדמות ראשית בסגנון בריטי, כפוף לרצון האמריקאים ולדרישות חוקתיות.

הקיסר קיבל את מעמדו החדש בשלמות. ב-2 בספטמבר, 1945 – ביום בו נחתמה הכניעה היפנית על סיפון ספינת הקרב מיזורי – הקיסר הכריז פומבית על ההתחייבות להיכנע. הוא הוציא צו המורה לנתיניו "להניח את נשקם ולמלא בנאמנות את כל הדרישות וההוראות הנדרשות על ידי הכניעה". [57] במהלך הכיבוש שהגיע, הוא דחה את מעמדו האלוהי, קיבל את החוקה הפוליטית החדשה, והפך עצמו לאדם פרטי, בבטאו את רצונו לחזור לתחום הלימוד הנבחר שלו, ביולוגיה ימית.

באשר לשר הצבא אמנאמי: בהינתן ההחלטה המקודשת של הקיסר לסיים את המלחמה, אנאמי נלכד בין נאמנותו לכס הקיסרי ואהדתו לקצינים הזוטרים שחלקו עימו את האידיאלים של הבושידו למלחמה עד הסוף. מספר קצינים דרשו כי הקיסר יוחלף בידי מישהו שיקדם באופן טוב יותר את "המהות הלאומית" בהמשך ניהול המלחמה. אך אנאמי סירב להרשות הפיכה כזאת, ובכך מנע מרד צבאי שעלול היה להיות הרסני. בבוקר שלאחרי קבלת הכרזת פוסטדם, אנאמי ביצע את האקט הסופי אליו כוונו כל חייו: הוא ביצע התאבדות, על ידי ביתור מעיו, מותיר מאחוריו פואמה של התנצלות בפני הקיסר בעבור "פשעו הגדול". [58]

ההלם מההתקפות האוויריות – ואי-הפשרנות של ארה"ב בדרישותיה – הפכה את נושא הכניעה להצעה שיש לדחות או לקבל עבור היפנים. שישים שנה של אינדוקטרינציה יצרו מעיל משוגעים תרבותי שניתן היה להסירו רק בכוח וחוסר פשרנות כזה. הוא פוזר לכל רוח כאריג מרופט שאסר את קורבנותיו באמצעות דבר אחד בלבד, אי נכונותם להשליכו הצידה. חופשיים מאנאמי והאידיאולוגיה ההתאבדותית שלו, היפנים היו מסוגלים, בעזרת הנחייה אמריקאית, לייצר מחדש את עצמם ואת ארצם בעזרת ערכים שאישרו את רצונם שזה עתה התגלה לחיות.

הכיבוש

במשך שש השנים ושמונה החודשים שלאחר הכניעה, מה-2 בספטמבר 1945 ועד אפריל 1952, היפנים חיו תחת כיבוש צבאי אמריקאי, בפיקוד הפיקוד העליון של כוחות הברית (SCAP). עד מרץ 1951, היה זה גנרל מק ארתור. כל יפן הייתה תחת שליטה אמריקאית; לא הייתה חלוקה של הארץ, לא קמה "צפון יפן הקומוניסטית". היפנים עמדו תחת צנזורה תקיפה ותחת שליטה כלכלית הדוקה עד אשר רפורמה יסודית תפסה את מקומה. ממשלתם, המקדשים הדתיים, ובתי הספר שלהם הוכפפו לתכתיב האמריקאי. משימת הפיקוד העליון הייתה לאכוף את הכניעה ולחסל את האפשרות שיפן תאיים על העולם פעם נוספת. [59]

על מנת להדגיש, במהלך הכיבוש אף לא חייל אמריקאי אחד נהרג ביפן כתוצאה מפעילות עויינת. לא הייתה התקוממות או מבצעי טרור, גם לא הופעל לחץ בינלאומי "להחזיר את יפן ליפנים". באמצע שנת 1945, כאשר חשבו כי 500,000 חיילים נחוצים לצורך הכיבוש, מק ארתור דיווח: "עם הביצוע של המשימה הקשה והמסוכנת באופן יוצא דופן של הכניעה ביפן, היחודית בדברי ההיסטוריה, לא נדרשה אף לא ירייה אחת, ולא נשפכה טיפת דם אחת של חייל הברית". [60]

הפקודות הראשוניות של מק ארתור נמצאות "הנחיות ראשוניות בסיסיות לאחר הכניעה עבור הפיקוד העליון לכוחות הברית לצורך הכיבוש והשליטה ביפן", שהופקו על ידי מטה הפיקוד המאוחד והתבססו על הצהרת פוסטדם:

הבסיס לכוח ולסמכות שלך על יפן הינה ההנחיה שנחתמה על ידי נשיא ארה"ב הממנה אותך כמפקד העליון של כוחות הברית והאמצעי לכניעה, שתבוצע על ידי פקודת הקיסר של יפן. מסמכים אלו, מבוססים על הצהרת פוסטדם מה-26 ביולי 1945, המענה של מזכיר המדינה ב-11 לאוגוסט 1945 לתשדורת היפנית מה-10 באוגוסט 1945 והתשדורת היפנית האחרונה מה-14 באוגוסט 1945. בעקבות מסמכים אלו סמכותך על יפן, כמפקד עליון של כוחות הברית, הינו עליון למטרת מימוש הכניעה…

כמפקד העליון של כוחות הברית משימתך תהיה להבטיח כי הכניעה נאכפת בתקיפות וליזום פעולה נדרשת על מנת להשיג את מטרות האומות המאוחדות…

הכרח הוא לחסל תמידית את הסמכות וההשפעה של אלו אשר הונו והוליכו שולל את תושבי יפן עד כדי פתיחה בכיבוש העולם, אנו עומדים על כך שסדר חדש של שלום, ביטחון וצדק לא יהיה אפשרי עד אשר מלחמתיות חסרת אחריות תסולק מן העולם.

הכיבוש החל עם הכרה פתוחה של מעמד היפנים כאומה מובסת. מושג זה של תבוסה, המוחדר עמוק אל סלע היסוד של התודעה היפנית, מבסס מערכת יחסים חד-צדדית עם האמריקאים. הכיבוש נכפה על היפנים; הוא לא היה התוצאה של משא ומתן עימם. בפקודה הבסיסית המשיכה:

על ידי אמצעים מתאימים תבהיר בכל רמה של האוכלוסייה היפנית את עובדת של תבוסתם. הם חייבים להכיר בכך שסבלם ותבוסתם הובאו עליהם על ידי התוקפנות הבלתי-חוקית והלא-אחראית של יפן, וכי רק כאשר המלחמתיות תסולק מאורח החיים היפני וממוסדותיו תורשה יפן להיכנס למשפחת העמים. [61]

כל ניסיון של היפנים להתמקח נחתכו באיבם. כאשר פקידים יפנים הצהירו בפני טרומן על רצונם לשלוט על שגרירויותיהם בחו"ל, הוא ענה כי ההוראות "ימסרו על ידי המפקד העליון בזמן המתאים שיקבע על ידו". לא תהיה כל עתירה לוושינגטון לגבי הנהגתו של מק ארתור. כאשר פקידים יפנים ניסו להנחות את האמריקאים לגבי הדרך הטובה ביותר לכיבוש יפן – על ידי השארת הכוחות האמריקאים מחוץ לטוקיו, ומתן האפשרות ליפנים לפרוק את נשקם בעצמם, ומתן רשות לקצינים לשמור על חרבם הטקסית, ועל ידי משלוח מזון מיידי – הנשיא טרומן זיהה זאת נכונה כנסיון של המובסים להתמקח עם המנצח כשווים. הוא הוציא הבהרה זאת למק ארתור:

אתה תפעיל את את סמכותך כפי שאתה תראה זאת לנכון על מנת לבצע את משימתך. יחסינו עם היפנים לא מבוססים על בסיס חוזי, אלא על כניעה ללא תנאי. היות וסמכותך היא עליונה, לא תענה לשאלות מצד היפנים לגבי היקפה. [62]

תחת הכיבוש, כל החוקים היפנים הוכפפו לפיקוד הצבאי האמריקאי, וארצות הברית לא תקבל הצעות כלשהן לגבי גבולותיו. הסמכות של הפיקוד העליון של ה-SCAP יוסדה והוגדרה בהצהרת פוסטדם, בתקשורות היפניות והאמריקאיות שאחריה, בהנחיית הכניעה שנחתמה על ידי הקיסר, ובשתי פקודות שלאחר הכניעה.

(במהלך המשפטים הבינלאומיים של פושעי המלחמה ביפן, אמריקה אכן, במידה מסוימת התכופפה בפני לחץ בינלאומי וקיבלה את הבמה של "חוק בינלאומי", אך דבר זה מעולם לא הורשה בכדי לעקוף את הסמכות של הפיקוד העליון.) הסמכות הסופית ביפן במהלך הכיבוש הייתה של הפיקוד העליון (SCAP ).

כניעה ללא תנאי הייתה שונה בתכלית מהסכם הפסקת אש המושג במשא ומתן. כניעה ללא תנאי מתחילה בדרישה, האלטרנטיבה הייתה כניעה או מוות, לא ברירה בין נקודות למשא ומתן. לא היה הסכם בין האמריקאים ליפנים, לא הסכם שנשאו ונתנו עליו, ולא סמכות מפריעה מעל האמריקאים. לא יכולות היו להיות טענות שהאמריקאים הפרו איזה שהו הסכם, הדומות לטענות הגרמנים על יחס גרוע שהועלו לאחר מלחמת העולם הראשונה באירופה.

השליטה האמריקאית על המנוצחים התקבלה באופן סוחף בתוך הממשל האמריקאי – ואלו שלא הבינו את המצב יכלו למצוא עצמם נדחקים לצד. באחד הפגישות הסודיות ביותר, נציג רם דרג של מחלקת המדינה שהיה בעל היסטוריה ארוכה של שרות ביפן הציע כי "החוק הבינלאומי" יישום במסגרת הכיבוש, וטען כי הוא היה ההסכם בין ארה"ב ליפן. היפנים, הוא אמר, לא באמת נכנעו ללא תנאי בהתחשב בגיבוב המילים של הצהרת פוסטדם: "להלן אלו הם תנאינו". תוך שלושה ימים הוא הוחלף באדם שהבין את המדיניות. [63] האמריקאים היו בלתי מתפשרים באכיפת הכניעה הבלתי מותנית כפי שהם היו בהשגתה.

חלק מן המשמעות של הכניעה ללא תנאי היה בנטילת האחריות על ידי האמריקאים לרווחתם של היפנים המובסים. הפקודות הראשוניות למק ארתור הבהירו זאת:

13. לא תיטול כל אחריות לשיקום הכלכלי של יפן או לחיזוק כלכלת יפן. תבהיר ליפנים כי:

א. אינך נוטל כל התחייבות להמשיך, או לשמר, כל רמת חיים מסוימת ביפן, ו –

ב. רמת החיים תהיה תלויה ביסודיות שבה יפן תפטור עצמה משאיפותיה המלחמתיות, תכוון מחדש את שימושה במשאביה האנושיים והחומריים בשלמות ואך ורק למען חיי שלום, תנהל פיקוח כלכלי וכספי הולם, ותשתף פעולה עם כוחות הכיבוש והממשלות אותן הם מייצגים. [64]

בהתחשב ברעב בארצות אותן בזזה יפן, ליפנים לא היתה כל זכות מיוחדת למזון. האמריקאים חייבו בפועל את היפנים עבור עלויות רבות של הכיבוש. [65] אולם מק ארתור הפך במהרה לתומך נלהב למען תמיכה אמריקאית, שבסופו של דבר הסתכמה ביותר מעשרים בליון דולר. הוא גם התנגד לפיצויים, שנדרשו על ידי מספר ארצות, באופן של העברת ציוד תעשייתי. [66] הוא זיהה שהיה זה אינטרס עצמי אמריקאי לראות את יפן משיגה שגשוג ולמנוע את בזיזתה על ידי אומות אחרות. אך הנקודה המרכזית היא שהכניעה באה קודם, לפני כל סיוע. בטרם הכניעה, האמריקאים הטילו פצצות נאפלם ואטום, לא אוכל, על אזרחים יפנים.

מטרות הכיבוש העמיקו הרבה מעבר לנושאים כלכליים. הברבריות המיוחדת של שנת המלחמה האחרונה הובילה מנהיגים אמריקאים ובריטים להכיר בכך ששינוי יסודי ביפן ידרוש "ניתוק מוחלט מהעבר האוטוריטרי". [67] האמריקאים התכוונו לחסל באופן סופי את רצונה ויכולתה של יפן לנהל מלחמה. סרט הדרכה אמריקאי עבור אמריקאים ביפן הציג את המטרה באותיות מודגשות: "זאת היא מלחמתה האחרונה של יפן". [68] האמריקאים בבית ראו את המאמצים ב- Saturday Evening Post: "החיילים מתרבתים את היפנים". [69]

מן ההתחלה, מעולם לא היה ספק במחשבתם של היפנים כי הם הביאו את האומללות הזאת על עצמם. כפי שג'ון דוואר מציג זאת:

משום שהתבוסה הייתה כה מהממת, הכניעה כל כך בלתי מותנית, ההשפלה של תומכי הצבא כה שלמה, האומללות הביאה את ה"מלחמה הקדושה" לבתים באופן כה אישי, התחלה מחדש דרשה לא רק בנייה מחדש של בנינים אלא גם חשיבה מחדש על המשמעות של דיבור על חיים טובים וחברה טובה. [70]

כתב-עת יפני חדש, Shinsei, או חיים-חדשים, כתב כי "העמדת פנים ותירוצים חלקלקים לא עובדים עוד. יפן הישנה הובסה לגמרי. לגמרי. חייבים אנו לחרוט דבר זה על לוח ליבנו ולצאת מכאן ליפן שזה עתה נולדה". [71] וכך הם עשו.

באמצעות פקודת הכיבוש, הרפורמות יצאו לדרך במהירות מסחררת. ב-4 באוקטובר, 1945, מק ארתור הוציא את "פקודת החירויות האזרחיות", ואחריה זרם של הנחיות ספציפיות. המשטרה החשאית הקיסרית בוטלה; בתי ספר עבור רפורמה; איגודי עובדים הוסמכו לעמוד נגד הקרטלים הכלכליים הפיאודליים (ה-zaibatsu); האריסות הפיאודלית בקרקעות רוסקה, ויפנים רבים הפכו להיות בעלי אדמות קטנים. [72] נשים שוחררו, זכו לזכות הצבעה ואפשרויות תעסוקה, והנשים הקצינות הוכנסו במהירות לתפקיד במשטרת טוקיו. [73] כאשר ראש הממשלה היגאשיקוני נארוהיקו וכל הקבינט שלו התפטרו במחאה, בית המחוקקים היפני בחר בראש ממשלה חדש. הפיקוד העליון הנחה אותו לקבל את ההנחיות.

המשימה החשובה ביותר של הכיבוש, בכל אופן, הייתה החיסול של המיליטריזם מהתרבות היפנית. הדבר דרש לסיים את הסגידה לקיסר וההטפה הדתית – במיוחד בבתי הספר. להשגת מטרה זאת, שתי רפורמות עיקריות נדרשו: היה צורך לעקור את שינטו ממעמדה ככת המדינה, ובתי הספר צריכים לעבור טיהור מההטפה לשירות עבור המדינה.

השינטו הפכה לדת המדינה בשנת 1882, והייתה קשורה חוקית למנהגים הפוליטים בחוקת מאייג'י משנת 1889. אם אמנם עלה קשר זה של המדינה והדת עם המגמות המרכזיות של השינטו או לאו, הממשלה היפנית רתמה את המיתולוגיה של השינטו ללא עוררין על מנת לבנות כת של דת לאומנית והשתמשה במקדשי השינטו למטרות פוליטיות. מנהיגים אמריקאים זיהו בשנת 1945 את הסכנה שבמדינת השינטו – שינטו הנאכפת על ידי הממשלה היפנית ומשמשת לתמיכה בתוקפנות צבאית. הצהרה פומבית של ג'ון קרטר וינסנט, ראש אגף המזרח הרחוק במחלקת המדינה, עיצבה מדיניות שהבדילה בין השינטו כאמונה פרטית לבין השינטואיזם בצורתו הפוליטית. בתשובה לבירור של הפיקוד העליון, מזכיר המדינה ג'יימס פ. ביירנס ענה בטלגרמה, בצטטו את וינסנט:

שינטואיזם, ככל שהוא מתקיים כדתו של הפרט היפני, אין להפריעו. אולם, שינטואיזם, כאשר הוא מוכוון על ידי הממשלה היפנית, וכולל אמצעי אכיפה מגבוה בידי הממשלה, יסולק. לא יוטלו מיסים על אנשים על מנת לתמוך בשינטו לאומי ולא יוקצה מקום לשינטואיזם בבתי הספר. שינטואיזם כדת-מדינה – כלומר, שינטואיזם לאומי – יסולק… מדיניותנו בעניין מרחיקה מעבר לשינטו… ההפצה של מיליטריזם יפני ואידאולוגיה ותעמולה לאומנית קיצונית בכל צורה תדוכא לחלוטין. [74]

שינטו הנשלט על ידי המדינה – החובה הנאכפת על היפנים להאמין במיתולוגיה ולבצע את טקסיה – הייתה האמצעי המרכזי שאפשר לממשלה היפנית להניע את האוכלוסייה לעסוק בתוקפנות צבאית התאבדותית. [75] בהתאמה לכך, ולמרות שהצו של מק ארתור הקרוי צו השינטו הותיר את המקדשים פתוחים – נושא חשוב מאד ליפנים רבים – הוא גדע את הקשר בין השינטו והממשלה. השינטו פוחת מנושא הנשלט פוליטית לנושא פרטי; זה היה המפתח לחיסול הלך הרוח ההקרבתי, קולקטיביסטי, לאומני שהדביק את אוכלוסיית יפן.

לא רק שדת המדינה של השינטו נאסרה; אידיאולוגיה לאומנית כלשעצמה נאסרה. " ההפצה של מיליטריזם יפני ואידאולוגיה ותעמולה לאומנית קיצונית בכל צורה תדוכא לחלוטין". כנאמר בפקודות הראשוניות שנמסרו למק ארתור.

בהקדם האפשרי, ומייד כמוסדות חינוך מעשיים יפתחו מחדש. כל המורים שהיו פעילים בהטפה של לאומנות צבאית ותוקפנות ואלו הממשיכים להתנגד באופן פעיל למטרות הכיבוש הצבאי יוחלפו על ידי מורים מקובלים ומתאימים. האימון הצבאי והקדם-צבאי היפני והתרגול בכל בתי הספר ייאסר. תבטיח כי תוכנית לימוד המקובלת עליך תופעל בכל בתי הספר… [76]

United States War Department Poster. Reproduced in William P. Woodard, The Allied Occupation of Japan and Japanese Religions 1945–1952 (Leiden: E. J. Brill, 1972), frontispiece.

ב-22 באוקטובר, 1945 הורה הפיקוד העליון ליפנים להפסיק את הלימוד הצבאי, לאפשר למורים לכתוב את הקורסים שלהם, להשיב לתפקידם מורים שפוטרו בשל התנגדות לממשלה, ולפטר מורים שסירבו לשתף פעולה. [77] הנחיות מאוקטובר וספטמבר 1945 ביטלו קורסים ב"מוסר" שהיו בפועל מצע להטפה לשינטואיזם לסטודנטים. [78] ספרי לימוד נכתבו מחדש. סטודנטים למדו על חשיבות הטלת הספק והביקורת על המקובלות ועיצוב שיפוט עצמאי. "טקסי הקידות מטעם בתי הספר או בפיקוחם בארמון הקיסר… [ו] צעקות 'יחי הקיסר' הופסקו. [79] במילותיו של איג'י תקימיאה, האמריקאים נטלו על עצמם "תרגיל בפירוק נשק פסיכולוגי המאוזן בפרויקט של רפורמה מוסדית חיובית". [80]

בפעילות נמרצת, מחנכים יפנים עבדו עם האמריקאים לחתוך את הסרטן של האינדוקטריציה הקיסרית מתוך חדרי הכיתות. לפני כינוסים פומביים, מורים שטופי דמעות, התנצלו עבור פעולותיהם בעבר. בית הקיסר הנחה בתי ספר לבטל את הנוהג של השתחוות בפני תמונת הקיסר, אסף את הדיוקנאות הקיסריים, וביקש מהצלמים של הקיסר להציבם בשורה אחת עם דיוקנאות אחרים, אם מורי בית הספר ביקשו לתלותם בכלל. [81] באחד התיכונים, סטודנטים החרימו שיעורים, וכך הכריחו את המנהלים המיליטריסטים להתפטר; באחר, תלמידה הוקיע את מנהל בית הספר. [82] בשנת 1948, הצו בדבר החינוך של 1890 הפך לבטל ומבוטל בעקבות הפעולות של בית המחוקקים היפני.

ילדים צעירים ילמדו שיעורים חדשים בבתי הספר. יש תמונה רבת עוצמה, בספרו של אייג'י טקמאיי, של ילדי בית ספר הישובים בשורות, לומדים את שיעורם מפי המורה. [83] זאת הייתה תמונת בית ספר טיפוסית – מלבד זאת שהילדים ישבו בחוץ, בהריסות. בית ספרם הופצץ, וההריסות היו הוכחה מוחשית למה שהמלחמה הביאה להם. "כל זה, תודות למלחמה" היא המשמעות האמיתית של שיעוריהם. [84] הפצצות פינו מרחב פיסי, אינטלקטואלי ומוסרי בו יכלו רעיונות טובים יותר להעמיק שורשים ולפרוח.

שבירתה של מערכת מחשבה ונוהג קיימת יכולה להיות כואבת. ג'ון דוואר כתב על אדם בשם יורי הייג'ימי, שאיבד את אביו, אחיו ודודו במלחמה, ואשר בגיל שלוש עשרה, מצא עצמו ללא בית לאחר שביתו הופצץ. יורי שמר נקי מרבב ספר הוראת דקדוק אותו העתיק בעבודת יד בבית הספר. לאחר הכניעה היפנית, הורו לו להשחיר את הקטעים בספר שכללו את הקטעים שתיארו את יפן האימפריאליסטית – מה שכעת נחשב לרעיון מבוזה. התוצאה הותירה אותו ממרר בבכי – אך, במילותיו של דוואר, היא גם "הותירה אותו עם מודעות מתמשכת כי ניתן לחלוק על תוקפו של ידע."מגוון של ערכים מתחרים" שנותרו, היו צעד לקראת מציאת משמעות של שיפוט אישי ושחרור עצמי מ"כוחות האינדוקטרינציה של המדינה". [85]

מה הייתה התוצאה של רפורמה חינוכית זאת? תיאודור גזיאל – הידוע גם בשם ד"ר סוס – ביקר ביפן שמונה שנים לאחר הכניעה ושאל תלמידים מה הם רוצים להיות כשיגדלו. הילדים ציירו מאות ציורים של רופאים, מדינאים, מורים, אחיות ואפילו מתאבקים. רק תלמיד אחד רצה להיות חייל – והוא רצה להיות גנרל מק ארתור. [86] הערכים של ילדים אלו כבר היו שונים מאד מאלו של הוריהם בעשור הקודם, כאשר היפנים חלמו על מוות בשדה הקרב עבור הקיסר האל.

דורות קודמים של יפנים גיבשו חיבור מנטאלי שהתחפר עמוקות ביחס לטבעו של העולם ומקומם בו, קשר שהתבסס על אלוהותו של "הקיסר", החשיבות של "המהות הלאומית", והעליונות של "גזע יאמטו". האמריקאים המשיכו לנפץ קשרים אלו ולהחליפם בקשרים למציאות. השקר הגדול שהיה הבסיס, והמרכז של התרבות היפנית במשרך עשורים נופץ לרסיסים, והאמת לגבי המצב התגלתה במערומיה. בגיליון ראש השנה של מגזין יפני משנת 1946, פורסמה תמונה של הפטרייה מעל הירושימה ומעליה הכותרת: "אמת שבקעה משקרים". [87]

Drawing from a booklet, The Story of the New Constitution, issued by the Ministry of Education in 1947, and used in a middle-school text to illustrate the “renunciation of war.” Arms are melted down, and used for productive purposes. Reproduced and discussed in John Dower, Embracing Defeat, p. 399.

היפנים שקלו מחדש את אמונותיהם מימים ימימה והחלו לראות בידע תוצר-לוואי של מאמץ מחשבתי במקום כספיגה של מוסכמות; מעלה כיצרנות במקום הרס; את חייהם ואושרם כערכים שיש לשאוף אליהם במקום להקריבם; מנהיגים פוליטיים כמנהלנים במקום כשליטים; בתי חרושת כמקור לעושר במקום נשק; נשים כשוות לפי החוק במקום אזרחיות מהמעלה השנייה; ואת אמריקה כארץ שיש לחקות אותה במקום לחשוש ממנה.

הניצחון האמריקאי הדגים בו זמנית את היעילות של הערכים האמריקאים ואפשר ליפנים להתחיל לאמץ אותם. הדבר הוביל לפרץ של פעילות אינטלקטואלית שהובילה את האידיאלים האמריקאים אל התרבות היפנית. אמריקאים והאידיאלים שלהם הפכו לנושא לחיקוי. הרעיון היפני של "חובת" הפרט לשרת את המדינה ננטש והוחלף עם העיקרון האמריקאי של זכות הפרט לחיים, חירות, ושאיפה לאושר – עקרונות המוזכרים בסעיף 13 של החוקה החדשה. המעלה של ציות נטול מחשבה נזנח והוחלף במעלה של חשיבה רציונלית. אינטלקטואלים החלו לטעון לטובת אינדיבידואליזם, בזהותם את הצורך "תחושת עצמיות אוטונומית". [88] אלו היו הזרעים שיצמיחו לבסוף פלא של שלום, עושר ושגשוג שמייצגים את יפן היום.

גם התייחסותם של היפנים כלפי החיילים השבים השתנתה. במקום לקדם פניהם בהערצה, היחס לחיילים היה לעיתים קרובות בוז. [89] לפני התבוסה, "תודות ללוחמים שלנו",( (heitaisan no okage desu, היה מסר של שבח אמיתי לעלייתה של יפן; לאחר התבוסה החלו להשתמש בברכה באופן סרקסטי בהתייחסם להרס ששרר בכל סביבם. מדים צבאיים נקראו "חליפות תבוסה". מגפי עודפים של הצבא נקראו "נעלי תבוסה". מקטרות עישון, שנארזו במארזי צדף נקראו "מקטרות תבוסה". [90]

עדויות להתנערות היפנים מהמלחמה היו בשפע. עיתונים שינו את כותרותיהם: מגזין "טכנולוגיות מלחמה" החליף שם ל"תעשיית שלום", "אישה בעת מלחמה" הפך "לליידי גרפיקה", "כלכלת מלחמה" הפך "כלכלת השקעה". [91] ספרי לימודים נכתבו על הנושא "ההתנערות מהמלחמה", והשיעורים שונו כנדרש על מנת לסלק את הרעיונות ההרסניים, הישנים. "כולם משרתים למען הבנייה מחדש" היה נגיעה של תעמולה מלחמתית ששימשה בשיעורים על מנת לכוון את התלמידים למחשבה על טובת האומה. סיסמא זאת הוחלפה ב"לבנות אומה של שלום" וילדים – ובכללם בנו של הקיסר – כתבו סיסמאות אלו כחלק משיעורי הקליגרפיה שלהם. [92]

Cartoon by Katō Etsurō, from his booklet Okurareta Kukumei, roughly “The Revolution We Have Been Given,” published in August 1946 by Kobarutosha. Note the U.S. Air Force star on the scissors and Japanese war leaders running off in the distance. The context of the cartoon is MacArthur’s “Civil Liberties Directive” directive of October 4, 1945. Reproduced and discussed in John Dower, Embracing Defeat, pp. 65-71.

בעת שיפן עיצבה עצמה מחדש כאומה שוחרת שלום, יפנים רבים זכרו כי הם נזקקו לכוח חיצוני להביא את חירותם לידי קיום. התושבים של נגאסקי העניקו בובה במארז זכוכית לאמריקאים, ואפילו נתנו חסות לתחרות "מיס הפצצה האטומית". [93] צייר קריקטורות תיאר את עצמו כמי ששלשלאות כובלות נחתכות ממנו על ידי מספרי חיל האוויר האמריקאי; הוא הוסיף: "אל לנו לשכוח כי לא שפכנו טיפה של דם, או העלינו זיעה, על מנת לחתוך שלשלאות אלו". הקריקטוריסט עצמו עסק בציורי תעמולה ארסיים לפני המלחמה, מהרגע ששוחרר מהצנזורה הממשלתית על ידי האמריקאים, הוא החל להשתמש במכחולו למטרות מכובדות.

כלכלית – בשדה הערכים החומריים – הניצחון ציין את ההצלחה של יצרנות ומסחר על פני כוח, בזיזה, ועבדות. חסרונה של יפן במשאבי טבע – מה שפעם היה תירוץ לתוקפנות – היה עתה גורם שלא עיכב את צמיחתה הכלכלית. רעיונות גרועים הובילו את היפנים לחטוף את המשאבים שהיו צריכים בשנת 1941, כשהתוצאה כישלון גמור. לאחר הניצחון האמריקאי, רעיונות טובים הנחו את היפנים לייצר ולרכוש את מה שהם צריכים, כשהתוצאה היא הצלחה מזהירה. תאגיד מיצובישי, למשל, שייצר כלי נשק למטרות תוקפנות, נבנה וצויד בכלים חדשים במפעליו על מנת לייצר מוצרים מקדמי חיים. תחת הערכים הישנים רעב תמיד קינן מעבר לפינה. תחת הערכים החדשים, שגשוג היה הפרס למעלות.

יצירתה של חוקה חדשה ליפן הייתה חיונית להסרת הלוט התמידית מעל ההתחמקות. החוקה התחילה כמסמך אמריקאי – שנכתב באנגלית – אשר ליפנים לא הייתה להם כל ברירה אלא לקבלו. בסופו של דבר, הוא אומץ על ידי היפנים – תורגם לשפתם, נשקל פוליטית, ואושר על ידי הקיסר בפעולתו הרשמית האחרונה. במהותה, החוקה תיקנה את הטעויות של 1889, שבה זכויות הפרט נדחו לטובת סטאטיזם פרוסי.

מספטמבר 1945 ועד ינואר 1946, "הוועדה החוקרת לבעיית החוקה," וועדת משנה של הפרלמנט היפני, כתבה טיוטא לחוקה מוצעת. השינויים שהם הציעו בחוקת מאייג'י, היו בחזקת אחיזת עיניים שנועדה לשמר את הממשל הקיסרי המסורתי עד שהאמריקאים יעזבו. כאשר הציגה הוועדה את הצעתה בפני הפיקוד העליון, (ה-(SACP, נאמר לה כי ההצעה "אינה מקובלת בכללותה על המפקד העליון", שידע כי הצעה לחוקה שלמה נמצאת בתהליך, וכי רוב היפנים רצו בה. [94] הפיקוד העליון הפך לקול המקדם את שאיפתם של היפנים לרפורמה בחוקתם – נגד מנהיגותם, שהתנגדה לעיתים קרובות לרפורמה כזאת.

תחזוקת התפקיד הקיסרי הייתה חיונית למניעת אי-סדר ביפן. עם זאת, הפיכת הקיסר לדמות ייצוגית הייתה מפתח לרפורמה החוקתית. הקיסר מילא את חלקו; ב-1 בינואר 1946, הוא הוציא הצהרה המכחישה את היותו "התגלמות אלוהית".

ב-3 בפברואר 1946, מק ארתור הורה למחלקת הממשל שלו לכתוב חוקה חדשה ולהגישה תוך שבוע. הוא הציב שלושה קווים מנחים מקיפים לגבי מה צריך להיות כלול בה: (1) היסוד של מלוכה חוקתית עם קיסר (שנועד להיות דמות ייצוגית בלבד); (2) התנערות ממלחמה, ו(3) דחיית הפיאודליזם. עשרים וארבע אמריקאים עבדו בקדחתנות והשלימו את המסמך תוך שבוע. הפיקוד קיבל את הטיוטא ב-11 בפברואר ולא ביצע בה שום שינוי. (מק ארתור ביקש לסיים את המלאכה במהירות מרבית, לפני שוועדות בינלאומיות יתכנסו וינסו להקדיח את התבשיל).

הטיוטא הוצגה לחברי הוועדה היפנית, ונאמר להם לקבלה ללא שינוים בצורה או בתוכן. הם היו המומים, אך עשו מה שנדרש מהם והטיוטא הוצגה לבית המחוקקים כאילו היו אלו המלצותיהם. במהלך החודשים הבאים התנהל מקח וממכר, ערפול מכוון, ועיוות של מונחים כאשר האנגלית תורגמה ליפנית- הפיקוד אפילו וויתר על נקודה או שתיים (כלומר, בית מחוקקים בן בית אחד). אך המסמך שנוצר היה אמריקאי במקורו, ארגונו הבסיסי אנגלי, והיווה דחייה של ההשפעה הגרמנית האוטוריטרית עימה חיה יפן במשך שישים שנה. בית המחוקקים היפני אימץ אותו ברוב גדול, ובנובמבר 1946, הקיסר, בפעולה הרשמית האחרונה שלו, אשרר אותו.

כאשר נכנסה החוקה החדשה לתוקף ב-3 במאי, 1947, תזמורת יפנית ניגנה את "כוכבים ופסים לנצח" לפני הארמון הקיסרי – במקום בו נתיניו הקנאים של הקיסר ביצעו פעם התאבדות. רק שנים לאחר מכן התגלה לידיעת הציבור כי הצוות של מק ארתור כתב את החוקה; המסמך הוצג בתחילה כהישג יפני. אך הוא נותר עד היום כחוק המדינה ביפן – ובמובן זה הוא אכן ההישג שלהם.

סעיף 9 ראוי לציטוט כאן: בשאיפה כנה לשלום בינלאומי המבוסס על צדק וסדר, אזרחי יפן דוחים לעד את המלחמה כזכות סוברנית ואת האיום והשימוש בכוח כאמצעי ליישוב אי הסכמות בינלאומיות.

על מנת לממש את המטרה של הסעיף הקודם, כוחות האוויר, יבשה והים, כמו גם יכולות מלחמתיות אחרות, לא ישומרו. לא תוכר זכותה של המדינה להכריז מצב מלחמה.

החוקה הייתה השיא של הכיבוש, היות ועתה היה בלתי אפשרי ליפנים לסגת חזרה לעריצות מבלי החלטה ציבורית מודעת לעשות זאת. היה זה ניצחון עבור הצבא האמריקאי, לא רק בשל הניצחון שהפך זאת לאפשרי, אלא גם משום שהכיבוש עצמו היה תחת פיקוד צבאי.

כאשר מק ארתור עזב את יפן בשנת 1951, היפנים הריעו לו כגיבור, האיש שהביא להם חיים חדשים. בסופו של דבר, זה אינו מדויק לגמרי, כי היו אלו היפנים שיצרו חיים חדשים עבור עצמם – חיים שהם כעת בדור השלישי שלאחר "המלחמה האחרונה של יפן". אמריקה חיסלה איום לחירותה, ובעשותה כך חתכה את הסרטן שכילה את תרבות יפן. הניצחון האמריקאי והכיבוש האירו באור מסלול אנושי לעתיד ושיחררו את הטוב שביפנים לצמוח ולשגשג.

משמעות הניצחון ככניעה בלתי מותנית

מדוע היה הניצחון האמריקאי על יפן כה מושלם ומהדהד כהצלחה ארוכת טווח? התשובה נחה בטבע המניע שמאחוריה ההתקפה היפנית וטבעה של הכניעה שאותה דרשה והשיגה אמריקה.

כל המלחמות מתחילות בהחלטה פוליטית, ובהתחייבות להשתמש באלימות נוראה על מנת להשיג יעדים מסוימים. זהו "הרצון" הפוליטי למלחמה – החלטה ומחויבות ללחום לעליונות על פני האויב. [95] מלחמות אינן "פורצות" או "קורות", הן מנוהלות באופן מודע ומכוון על ידי אומות שנוטלות על עצמן פעולה נמרצת, ארוכת-טווח, מאורגנת מאד בתמיכת האוכלוסייה.

למרות שאפשרי למנהיג לפעול עצמאית באופן חטוף ובהיקף קטן, ללא תלות בהנהגה הפוליטית (למשל, מפקד יכול להורות ליחידה צבאית לתקוף עמדת אויב בטריטוריה מרוחקת, כפי שעשה מפקד הצבא היפני בהתקפה הראשונית על מנצ'וריה בשנת 1931), הניהול של מלחמה גדולה הנמשכת שנים דורש תמיכה עממית. הגורם הראשוני למלחמות הינם הרעיונות – במיוחד רעיונות מוסריים – השולטים בתרבות האומה ומניעים את האוכלוסייה לתמוך במלחמה. אם, חלק גדול או רוב האוכלוסייה מקבל רעיונות הדומים לאלו ששלטו ביפן בתקופת שנות ה-30', היא תהיה מונעת לנהל מלחמה על פי פקודות מנהיגים שיבטיחו תהילה, שלל, נקמה, או האדרתם של הגזע "הנעלה", האומה, או האלוהות. בהיפוך, אומה של אנשים חופשיים, הפגועים בשל התקפה מתוכננת ורואים עצמם כראויים להגנה, תפעל להפסקת ההתקפות נגדה.

הרצון למלחמה ביפן – כלומר, המחויבות של האוכלוסייה ושל ההנהגה לתמוך במלחמה למשך שנים – נוסדה על הרעיון שיש דבר גדול יותר מאשר הפרט – כמו הקיסר האל, האומה, או הגזע – להם כל אינדיבידואל חב את חייו. השיווק הסיטונאי של האינדוקטרינציה הזאת לעם היפני הוא שנתן לבסוף לתוקפנות הנוראה אותה הם ביצעו כלפי העולם לצמוח. בכדי שיפן תאבד את רצון המלחמה, הרי שעל אזרחיה לדחות רעיון זה.

הבנה זאת של סיבות המלחמה מובילה לוגית למטרה הנכונה של מלחמת הגנה: לדרוש כי ההנהגה, האנשים, והתרבות ידחו את ההחלטה והמחויבות להלחם, ולהדגים התנערות זאת באמצעות פעולה ארוכת טווח. על מנת להשיג מטרה זאת, המנצחים חייבים להביס את האומה התוקפנית, לדרוש את כניעתה הבלתי מותנית, ועל ידי כך לערער את הרעיונות שהצמיחו את התוקפנות.

חיוני להבדיל בין תבוסה לכניעה. [96] תבוסה צבאית היא עובדה, הנקודה אליה אומה מגיעה כאשר אין לה סיכוי לנצח במלחמה. זאת היא עובדה שהיפנים לא היו מסוגלים להילחם יותר שאופן יעיל מאז אמצע 1944. אולם הם המשיכו במלחמה משום שהם לא קיבלו עובדה זאת ואת משמעויותיה. כניעה היא החלטה להכיר בעובדת התבוסה, לקבל את רצון המנצחים, ולהדגים את ההכרה והקבלה בפעולה. לעולם אין זה מספיק להביס את הכוחות הצבאיים של אומה תוקפנית, היות והם אינם אלא התוצאה ולא הגורם לרצון המלחמה של האומה. אם לא מתעמתים עם הסיבות היסודיות לתוקפנות ומערערים אותן, ואם האוכלוסייה לא תדחה את הרעיונות הבסיסיים שהניעו אותה ליזום מלחמה, היא תחזור להתחמש ולהילחם.

כניעה היא הכרה בעובדת התבוסה. בכדי שהכניעה היפנית תהיה אובייקטיבית, התבוסה צריכה להיות אמיתית. זאת היא תוצאה עצובה של המלחמה עם יפן שהאוכלוסייה היפנית חייבת הייתה להיות עדה לתבוסה בתמונת תקריב, באמצעות אלימות נוראה. אולם זה היה הכרחי. אילו ממשלתם הייתה נכנעת בטרם הם נהרסו באמצעות המלחמה האווירית האמריקאית, הכניעה הייתה יכולה להיראות כבגידה, בדומה לאופן בו קיבלה גרמניה את הפסקת האש ב-1918. כפי שהיו הדברים, מספר מרידות החלו בתוך הצבא; כניעה שקטה ומאורגנת לא הייתה התרחיש הנובע. אלא כאשר הייתה התבוסה מזוהה כאמיתית, הכניעה הציעה את התקווה היחידה להשתקמות.

עבור האמריקאים, הדרישה לכניעה ללא תנאי הייתה פעולה מונחית מטרה. היה זה קו ישר של פעולה למטרה מסוימת ומוגדרת. לדבר זה היו משמעויות עבור המנצחים והמנוצחים. מעת שהיפנים נכנעו, המלחמה הסתיימה, והאמריקאים הדגימו את נדיבותם היסודית כלפי היפנים בהרשותם להם להשיג את שגשוגם. יפן לא נבזזה ולא שועבדה. עבור האמריקאים בבית, כניעה ללא תנאי אפשרה לתנאים לחזור לנורמליות. מלחמה דורשת אמצעים בלתי רגילים: הרג מאורגן ומבעית מצד הצבא, וחוקי מצב חירום ונוהלים מצד האזרחים. מרגע שהושגה הכניעה, החוקים הרבים שהיו בתוקף במהלך מלחמת העולם השנייה – מהאפלה כפויה ועד למעצר של אזרחים אמריקאים-יפנים – הגיעו לסיומם או בוטלו במשך הזמן. מלחמת ההגנה מונחית המטרה של אמריקה הייתה למטרה זאת, ובעת שהמטרה הושגה, האמריקאים חזרו לחיים נורמלים.

כניעה ללא תנאי כמטרה שימשה גם כנוסחה ממריצה ונקודת מיקוד למיליוני אנשים. היא מנעה מאי הסכמות פנימיות – התוצאה הבריאה של אדם החושב עצמאית – מלחתור תחת המשימה הבסיסית עצמה, במיוחד כאשר האויב יראה בכל היסוס חולשה. המטרה של כניעה ללא תנאי יכולה ללחוץ על פוליטיקאים להתמיד בעמדתו בזמנים קשים – דבר שמבקרים מסוימים ראו כמסוכן, משום שמנהיג המדורבן על ידי "רטוריקה" של כניעה בלתי מותנית עלול להחמיץ הזדמנות לסיים את המלחמה מוקדם. אולם כניעה בלתי מותנית לוחצת על מנהיגים לא לסיים את הלחימה במחיר של הותרת הסיבות למלחמה במקומם.

מבקרים מסוימים של מדיניות הכניעה הבלתי מותנית במלחמה העולם השנייה טענו כי נוקשותם של האמריקאים והבריטים עלתה במחיר חייהם של אלפים, על ידי המשכת המלחמה מעבר לנקודה בה משא ומתן על "הפסקת פעולות האיבה" היה אפשרי. אולם טענה זאת הינה דו-משמעית, משום שהפסקת מעשי האיבה אינה דומה ל"שלום" ראוי, ארוך טווח. הפסקת מעשי איבה על ידי הפסקת אש שהושגה במשא ומתן מותירה את אלו שהחלו את המלחמה האחרונה בעמדות כוח, חופשיים מהכתמה, ובעלי לגיטימיות כממשלה שראוי לשאת ולתת עימה. משא ומתן כזה – הנשלט על ידי אותם קנאים צבאיים המסרבים להיכנע – יגרום למתן לגיטימיות לעמדתם, יחזקם לדכא כל אופוזיציה פנימית, ויחזק את הסיבות היסודיות למלחמה.

הסופרת אן ארמסטרונג ביקרה את הכניעה הבלתי מותנית על ידי ציטוט של קציני צבא משני הצדדים של העימות האירופאי שטענו כי דרישה זאת מנעה מהחלק המתנגד לנאצים מלקום נגד היטלר. בין הקצינים המצוטטים על ידי ארמסטרונג נמצא גם הגנרל הגרמני אלפרד יודל, מפקד המבצעים של הפיקוד הצבאי בשירותו של היטלר, שאמר את הדברים הבאים לאחר שחתם על הכניעה הגרמנית ב-7 במאי, 1945:

עם חתימה זאת, העם הגרמני וכוחות הצבא, נמסרים לידי המנצחים, לטוב או לרע.

במלחמה זאת, שנמשכה יותר מחמש שנים, שניהם השיגו וסבלו, אולי, יותר מכל בני האדם האחרים בעולם. בשעה זאת, אני רק יכול לבטא את התקווה כי המנצח ינהג בהם בנדיבות. [97]

העובדה שיודל עדיין יכול היה לראות במלחמה "הישג" של העם הגרמני – שהוא ראה את סבלם כראוי לדיון, ולא את הסבל והטבח של מיליוני קורבנותיהם – מדגימה גישה שאינה מתחרטת. כניעה ללא תנאי, כמטרה ועיקרון, חסכה מבעלות הברית מלהסכים על תנאים עם אנשים כמוהו, ולזרוע את הזרעים לעימות הבא על ידי השארתם בעמדותיהם.

ארמסטרונג מרמזת לכך כאשר היא מצטטת את האיסטרטג הצבאי הבריטי – והתומך הפאשיסטי של היטלר – ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר, שהישווה את מלחמת העולם השנייה באוגוסט 1945 עם מלחמת העולם הראשונה ב-1918: "בעת שארבע עשרה הנקודות של הנשיא וילסון הציעו פתח מילוט לגרמנים המוכים, בשנת 1945 הכניעה הבלתי מותנית של הנשיא רוזוולט לא הציעה דבר מלבד שריפה לאפר" [98]

אפשר לעמוד כאובד עצות אם להתחיל בציון התוצאות של "פתח המילוט" מ-1918 שהוצע לגרמנים – חזרה למלחמה תוך עשרים שנה – או אם לשאול מדוע הגנרלים של האויב בשנת 1945 בחרו בשריפה הוודאית על פני הודאה בתבוסה. האם היה על אמריקה להותירם בשליטה על גרמניה? האם יודל היה מפקד על כוחות צבא גרמניים חדשים – ומביאם ל"הישגים" נוספים? האם עוד פתח מילוט היה צריך להיות מוצע על מנת ששוב יצית את העולם בתבערה?

מצב דומה התקיים ביפן, והכניעה הבלתי מותנית ההכרחית חלה גם שם בהתאמה. לאחר המלחמה, ראש הממשלה לשעבר, יושידה שיגרו קרא למלחמה "מעידה היסטורית" וסטייה – והטיף להחזיר לקדמותם את התנאים בראשית שושלת מאייג'י. איש מחלקת המדינה, דין אחשון, ידע כי המלחמה לא הייתה "סטייה" אלא תוצאה של האידיאולוגיה המוטעית של יפן. הוא הצהיר על המדיניות האמריקאית בתמציתיות: "השיטה הכלכלית והחברתית ביפן המאפשרת את הרצון למלחמה תשתנה על מנת שהרצון למלחמה לא ימשך". [99] כניעה ללא תנאי כפתה על יושידה לקבל את העובדה שלא תהיה חזרה לתנאים שאפשרו את המלחמה.

מלחמת העולם השנייה הייתה עת חירום קשה – זמן בו חייהם של אוכלוסיות שלמות אוימו באופן קבוע, כאשר המוות נמדד בעשרות אלפים ליום. היה זה חיוני לסיים את מצב החירום מהר ככל האפשר. אך היה גם הכרחי להימנע מקיצורי דרך שיסכנו את השלום שלאחר המלחמה – סוג קיצורי הדרך, שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהובילו לגרמניה הנאצית. כניעה ללא תנאי דרשה כי הסיבות שביסוד המלחמה יחוסלו. וזה פעל: הסיבות חוסלו, ולא היה רמז לתוקפנות מצד יפן מאז.

הסיבה העמוקה ביותר להצלחת הניצחון – והצורך לכניעה ללא תנאי – היא פילוסופית, ומתייחסת לקשרים המנטליים שנוצרו על ידי היפנים. הם יצרו איחוד עמוק לגבי טבעו של העולם ומקומם בו. ה"קיסר", ה"אומה" ו"המהות הלאומית", ו"גזע ימאטו" – היו הפשטות מונוליטיות שריחפו מעל היפנים כאלים. האמריקאים יצאו למחוץ אינטגרציות אלו ולהחליפן עם רעיונות ונורמות חדשות של התנהגות. שבירת כוחו של הקיסר כ"התגלמות האלוהות" במחשבתם של היפנים היה חיוני על מנת להסיר את כיסוי ההתכחשות שהכפיף את מחשבתם של היפנים לסמכות. על מנת להחזיר את היפנים לקשר של ידיעה עם המציאות נדרש היה לסיים את שאיפותיו של הקיסר כיסוד והמדד למוסריות, ולסיים את המיתוס הדתי כליבת תוכנית הלימודים בבתי הספר.

התוצאה תהיה כיוון מחדש של מחשבתם של היפנים, כאשר המושגים הקיימים שלהם רוסקו ונבנו מחדש. אתייחס למושג "מלחמה". לנוער יפני בשנות ה-30 – ועבור האזרחים בבית – "מלחמה" משמעותה "להשביע את רצונו של הקיסר", "כבוד באמצעות הקרבה למען האומה", "לכבד את אבותיך", והשגת "הכרה" בקרב מכריך. לוחמים שביצעו התאבדות במקום להיכנע נחשבו כ"טהורים רוחנית". הקרבה למען המדינה, תהילה לקיסר, וחובה למען האומה היו הערכים שהוחדרו בהם מאז הילדות. מלחמה תוקפנית הייתה פעולה מוסרית בה השיג החייל ערכים אלו, עבור הקיסר, אומתו, משפחתו וחבריו. האיחוד המושגי שאותו יצר היה "מלחמה" כחובה למען הקיסר, שירות לאומה, הערצה לאבותיו, כבוד, תהילה, וטוב. מלחמה עבורו לא הייתה הגנת החירות; משמעותה הייתה הרחבת שלטונם של הוד מעלתו והאומה.

אך מה הייתה משמעותם של "מלחמה", "כבוד", "תהילה" ו"טוב" בארצות אליהם הביאו חיילים יפנים אידיאלים אלו לידי ביטוי? האונס של ננקינג ומנילה, מצעד המוות של באטאן, המיליונים שנבזזו, שועבדו, עונו ונרצחו – עבורם המלחמה הייתה רעב, סבל, אונס ומוות. זאת היא המשמעות האמיתית של תוקפנות צבאית. עטופים במסך של בערות, היפנים בבית מאחור שמעו על התקדמותם המהוללת. הם לא ידעו כי ציים טובע, וכי יכולתם להילחם נעלמה בפועל – וכאשר הם שמעו על דברים אלו, הם הקימו חזיונות רפאים מנטליים, שיננו צווים קיסריים, והפעילו צנזורה על מנת להסתיר את האמת.

האמריקאים הביאו את המשמעות היסודית הזאת של המלחמה לביתם של האזרחים היפנים. ההפצצות מעל לראשיהם לא היו סטייה מושגית. הן היו המשמעות האמיתית של המלחמה שבה פתחו היפנים. זה מה שהיפנים עשו לאחרים. הפצצות התבערה של יפן היו תחילתו של תהליך לימודי זה – הם המחישו את הרעיון של המלחמה ועשו לבלתי אפשרי לטעון כי יש טוב בזוועה הזאת. ההפצצות מחצו את האיחוד השקרי עליו צמחו היפנים. דבר זה אפשר להם לאחד מחדש את המושג "מלחמה" אל יסודותיו המהותיים: דם, עשן, הריסות, פחד, צלקות וצווחות מוות. המלחמה הפכה כעת לזוועה שיש לדחותה, לא אידיאל שיש לבקשו. [100] זאת הייתה אמת שהאמריקאים ידעו לאורך כל הדרך – ומשום כך הם רצו לסיים זאת ולחזור הביתה.

הניצחון הביא את היפנים חזרה לקשר ידיעתי עם המציאות. הוא שבר את הקשר בין הקרבה ותהילה, מוות וכבוד, רצון הקיסר והטוב. ההשפעה של דבר זה הגיעה עמוק אל ראייתם המוסרית והובילה אותם להגדיר מחדש את ערכיהם היסודיים. הפואמה הסיפורית "על ההתנוונות" של הסופר היפני סאקאגוצי אנג'ו – אשר היה עד להפצצות התבערה – העניקה קול למהפך ערכי זה, ולקשר שלו להונאה העצמית שנגרמה מהשקרים.

הגיבורים של כוחות ההתקפה המיוחדים [קאמיקזי] הפכו לרוחות העבר; ההיסטוריה האנושית תתחיל עם אלו שהפכו לסוחרי השוק השחור. אלמנות שהוחזקו כשליחות המעלה אינן אלא חזיון מתעתע; ההיסטוריה האנושית תתחיל עם אלו שאימצו את חזון ההתחדשות. ולבסוף הקיסר, גם הוא אינו אלא רוח רפאים; היסטוריה קיסרית אמיתית תתחיל עם קיסר שהפך לאיש פשוט. [101]

במילותיו של סאקאגוצי, ההיסטוריה לא החלה באמת לפני תבוסת יפן. הפסוודו-היסטוריה של יפן עד לאותה נקודה הייתה סידרה של הכחשות, מיתוסים, חזיונות תעתועים ותעמולה. האוריינטציה המחודשת של המציאות היפנית – ההמחשה של המשמעות האמיתית של האידיאלים הצבאיים – הובילה לשינוים עמוקים בערכים היפנים. צעיפי ההתחמקות שכיסו הסרטן שהתפשט בחברה היפנית נקרעו לגזרים, ומוסר המוות הוחלף במוסר של חיים.

הניצחון האמריקאי היה בעל השפעה חיובית עמוקה על היפנים. הסיפור הבא מצביע על ההשפעה של הניצחון גם על אנשים פרטיים ועל התרבות באופן כללי. ב-15 באוגוסט, 1945, איש עסקים יפני, אוגאוואה קיקומאטצו, שמע את שידור הרדיו בו הודה הקיסר בתבוסת יפן מידי האמריקאים. כעת דמיין ששמעת את שידורו של הקיסר – שארצך הובסה ועומדת להיות כבושה על ידי כוחות זרים – מה תחשוב? מה יעלה במחשבתך?

אוגאוואה, עיניו רטובות מהתרגשות, ישב לעבוד ולחשוב כיצד יוכל להרוויח יין מהמצב. הוא שאל את עצמו: מה כל יפני עומד להזדקק לו מנקודה זאת ואילך? מה זול, קל לייצור המוני, וקטן דיו לכיס אחורי של כל אחד?

תשובתו הייתה: ספרון ביטויים אנגלי. מאות אלפי אמריקאים היו בדרכם, והיפנים יזדקקו לעזרה על מנת לתקשר עימם. אוגאוואה מכר את הרעיון למוציא לאור, ובתוך פחות משלושה ימים, (כך מספר הסיפור) הוא ייצר מדריך לאנגלית בן 32 עמודים. עד לדצמבר , שלושה וחצי מליון עותקים נמכרו. [102] שלושת הביטויים הראשונים היו : "תודה לך!", "תודרה רבה מאד לך!", "מה שלומך?" (הביטויים תורגמו פונטית כך: San kyu! San kyu ofuri! Hau dei [or, hou dei dou]!).

ייתכן ולא היה סימן טוב יותר לעתידה של יפן מזה: כאשר שמע על תבוסתה של ארצו וכניעתה, מחשבתו הראשונה של אוגאוואה – להתעשר – הייתה פעולה נדיבה, יצרנית שננקטה כאשר אלפי אמריקאים התכוננו להגיע.

כמובן, היפנים חוו כאב במהלך ההתאמה מחדש שהחלה ב-1945 – כאב שנגרם מההרס החומרי של המלחמה, שבעצמו נגרם מקבלתה של יפן את מוסר ההקרבה. אך משום שארצות הברית החזיקה בגאווה בצדקת פעולותיה, והאשימה את היפנים בצדק בגרימת סבלם, ונמנעה מענישה לאחר המלחמה, הכרת התודה של היפנים כלפי האמריקאים הייתה אינסופית. המראה של אמריקאים בטוחים ונדיבים – במקום אנסים רצחניים להם ציפו כפי שנאמר להם – היה עדות נוספת לסתירות בין טענות הממשלה היפנית למציאות.

היפנים היו מסוגלים לבטוח באמריקאים באופן שמעולם לא היה אפשרי לקורבנות צבאם. האמריקאים לא נקטו בנקמה שיטתית נגד היפנים, בשום דרך שדומה למה שהיפנים עוללו לאסירים אמריקאים, ולננקינג ומנילה. מיד כשהכניעה הופעלה, והרפורמות הושלמו, היה זה האינטרס האמריקאי לראות את היפנים חוזרים לעולם כאנשים רציונאליים, יצרניים וידידותיים. זה היה האינטרס העצמי הנדיב שהובא ליפנים על ידי האמריקאים.

היפנים, בתורם, אימצו את הטובים שבערכים המערביים שהיו כעת ניתנים להשגה, יפן הפכה לבת ברית נאמנה לארה"ב ומתחרה כלכלית חזקה. כשהמלחמה עם אמריקה החלה בשנת 1941, "עיתון העידוד לעובד", עיתון תעמולתי סמרטוטי, פרסם איורים של יפנים הכורעים בסגידה בפני הארמון הקיסרי. ב-1 בספטמבר, 1945, יום לפני חתימת מסמך הכניעה, בגיליון שנקרא "מדריך להתאוששות", פרסמה ההוצאה את אותו האיור, עם כותרת חדשה: "בכינו ככל שיכולנו – עתה הבה נחייך ונעמוד זקופים". [103] וכך הם עשו.

איש אינו יכול לצפות את העתיד – אך אנו יכולים לבחון את שלושת הדורות האחרונים של חיים בשלום הדדי עם יפן ולהודות עבור פעולותיהם של האמריקאים אשר, באוגוסט 1945, ביקשו, דרשו, והשיגו את הכניעה הבלתי מותנית של אויביהם. גנרל דוגלאס מק ארתור אמר זאת באופן הטוב ביותר, בנאומו בפני הקונגרס בשנת 1951: "מעת שמלחמה נכפית עלינו, אין אפשרות אחרת אלא להפעיל כל אמצעי אפשרי להביאה לסיום מהיר. המטרה של המלחמה היא ניצחון, לא הססנות מתמשכת. במלחמה אין תחליף לניצחון".

 

אחרית דבר: המחלוקת על הפצצה האטומית

המחלוקת סביב השימוש של האמריקאים בנשק אטומי מסרבת לגווע, למרות העובדה כי בבוקר ה-9 באוגוסט יפן לא הייתה מוכנה להיכנע אך מאוחר באותו הערב היא נכנעה. הסיבה החשובה ביותר הייתה חוסר האונים המוחלט בפני המלחמה האווירית האמריקאית וההלם מן הפצצות האטומיות. רוב המלומדים זיהו נכונה גם את המניע מאחורי ההחלטה האמריקאית להשתמש בפצצה – להציל חיים אמריקאיים – וגם בהשפעה שלה על יפן – החלטתה להיכנע. עדותו הישירה של קודמה יושיהו, אותה כתב מייד אחרי המלחמה:

הטלת הפצצה האטומית הפילה על הממשלה ועל החבורה בארמון הקיסרי ייסורי פחד. מנהיגי הצבא והצי היפני, אף נרתעו יותר מהופעת הנשק החדש הזה. כמעט בו זמנית עם הטלת הפצצה האטומית השנייה על נאגאסקי, ברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן. כתוצאה מכך, הממשלה וחבורת השלטון בארמון הקיסרי איבדו לחלוטין כל רצון להמשיך במלחמה… המומים מהופעת הפצצה האטומית, ומשותקים מכל רגש מהתקפות אוויריות סביב לשעון של האויב, לאומה לא נותרה עוד יכולת להיבהל מההתקפה הסובייטית על יפן. [104]

למרות הכל, בעשורים שלאחר המלחמה, הרוויזיוניסטים ההיסטוריים היו עסוקים. ביום השנה החמישי להפצצה על הירושימה צצו התקפות מחודשות על המסקנה כי הפצות הוטלו על מנת להציל חיים אמריקאיים. רוויזיוניסטים טענו כי ההחלטה להשתמש בפצצה נבעה ממניעים כמוסים – כמו הרצון להערים על הסובייטים, שנאה ליפנים, גזענות, ואימפריאליזם. הטענות הרוויזיוניסטיות סוכמו בתמצית על ידי ההיסטוריון רוברט ג'יימס מאדוקס, אשר הסיק נכונה כי "ההאשמות הרוויזיוניסטיות מבוססות על שימוש לרעה ההולך ומתפש של הרשומות ההיסטוריות ואין להתייחס אליהן ברצינות". [105]

ביקורת מוקדמת על הפצצות נמצאת בזכרונותיו של מזכיר המדינה ג'וזף סי. גראו, כמו גם אצל מזכיר המלחמה הנרי סטימסון. [106] אך הביקורת המשפיעה ביותר ביחס למניעים האמריקאיים מגיעה מספרו של גאר אלפרוביץ "דיפלומטיה אטומית" (1965), הטוען כי הפצצות שימשו על מנת לעצב את הדיפלומטיה שאחרי המלחמה עם הסובייטים. הן היו הפעולה הראשונה של המלחמה הקרה, הוא טען, לא הפעולה האחרונה של מלחמת העולם השנייה. (לאלפרוביץ' קדם בלקט בספרו "פחד, מלחמה והפצצה, שפורסם בשנת 1948.) [107]

טרומן בוודאי חשב על העולם שלאחר המלחמה בפוסטדם ביולי 1945; הוא היה קצר-רואי אם לא היה עושה זאת. אך העדויות מראות באופן מכריע כי מטרתו העיקרית הייתה למנוע אבדות נוראיות שהיו נגרמות מפלישה יבשתית ליפן. האמריקאים ידעו כי 76,000 חיילים יפנים באוקינאווה הרגו ופצעו 70,000 אמריקאים. [108] מניעת טבח דומה בקנה מידה גדול יותר הייתה דאגתו הראשונה של טרומן.

אך האם היה למנהיגים האמריקאים ידע לגבי אפשרויות אחרות שיבטלו את הצורך בהריגת אלפים בהירושימה ונאגאסקי? למשל, אם האמריקאים היו מטילים מצור על יפן ומחכים לכניעתה? מצור היה עובד לבסוף ללא ספק – אולי ארבע חודשים מאוחר יותר, בדצמבר. האם זאת הייתה אפשרות לוותר על השימוש בפצצות?

ראשית, עשרת אלפים שבויי מלחמה אמריקאים היו קרוב לוודאי מתים במהלך ארבעת החודשים הללו, מורעבים ונדרשים לעבוד בפרך עד מוות בתנאים תת-אנושיים במחנות כליאה. אמריקאים שבויים אלו לא התחילו במלחמת העולם השנייה; לא הגיע להם לסבול ולמות. אין בסיס מוסרי רציונלי להציל חיים של אנשים מתאבדים על ידי הקרבת אמריקאים. הצלת חייהם של אמריקאים אלו כמטרה לעצמה הייתה סיבה מספקת להשתמש בפצצות.

אך יש עוד. מאוד אלפי אנשים מתו בכל חודש במלחמה האסייתית שבה החלה יפן. עיכוב של ארבעה חודשים יכול היה לעלות בחייהם של יותר ממיליון אסייתים. כפי שריצ'ארד פרנק ניסח זאת, האזרחים היפנים בהירושימה ונאגאסקי לא החזיקו בשום זכות חזקה יותר לא להיות נטבחים מאשר מספר עצום של סינים ובלתי-לוחמים אסייתים אחרים, היפנים הבלתי-לוחמים בשבי הסובייטי באסיה, או הבלתי-לוחמים היפנים (שלא להזכיר את אסירי המלחמה של בנות הברית והאזרחים העצורים) אשר ימותו ברעב ובמחלות בייסורים האחרונים של המצור. [109]

ארבעה חודשי מצור עלולים היו לעלות בחייהם של מליון עד שני מליון יפנים. היפנים כבר חיו מתחת למינימום קיומי – רעב היה הורג הרבה יותר מאשר הפצצות. (חיל האוויר האמריקאי תכנן להטיל עד מאה טונות של פצצות קונוונציונליות מידי חודש על יפן – שווה הערך בחומר נפץ, במשך ארבעה חודשים, ליותר מעשרים פצצות הירושימה.) אם האמריקאים היו מבקשים לבצע רצח עם, מצור היה הדרך היעילה ביותר לעשות זאת. אך חניקה איטית כזאת הייתה גם נותנת לממשלה היפנית זמן להגיב, להתאים את מדיניותה, ולחסל כל אופוזיציה פנימית קטנה שהייתה מעיזה להרים ראשה.

לאחר שהכל נאמר, המחיר של ארבעה חודשי עיכוב בסיום המלחמה היה עלול להביא לקורבן של שלושה מליון חיים – ובתוכם אלפי אמריקאים.

ובנוסף לכך. עם ארבעה חודשים נוספים למקם את כוחותיהם, הסובייטים היו לוקחים שליטה על האיים הצפוניים – איי שאקלין בוודאי, וכנראה גם הוקאידו, ואולי צפון הונשאו. יפן עלולה הייתה להיות מחולקת, ושני דורות של יפנים צפוניים היו נכפים לחיות תחת שלטון סובייטי. סביר להניח כי הפצצות מנעו שיעבוד של עשרים מליון יפנים על ידי הסובייטים.

לבכות את המתים בהירושימה ונאגאסקי תוך שכחת אלו שהיו מתים אם המלחמה הייתה נמשכת אינה פעולה של חמלה. היא פעולה של התעלמות.

רוויזיוניסטים מסוימים טוענים כי אמריקה הטילה את הפצצות לא מתוך הכרח צבאי אלא מתוך מניעים נסתרים, כמו נקמה או שנאה גזעית. כל העדויות – כולל של הכיבוש שלאחרי כן – מראות כי האמריקאים לא פעלו על בסיס מניעים לא רציונליים כאלו. בנוסף, טענות כאלו מתעלמות מהטבע של מאמצי המלחמה היפנים. המכונה הצבאית היפנית הייתה מפוזרת באזורים אזרחיים ומעולם לא הייתה מוגבלת לחיילים. היה זה בלתי אפשרי להפציץ בתי חרושת מבלי לפגוע באזרחים. ומעבר לנושאים טקטיים אלו, הניצחון דרש התנערות של האזרחים מהמאמץ המלחמתי, שאותה לא ניתן היה למצוא בשום מקום. הירושימה הייתה המפקדה של הארמייה היפנית השנייה, שהייתה אחראית על פיקוד ההגנה ההתאבדותית של דרום יפן. האזרחים לא מחו נגד אלפי החיילים בעירם – הם הצטרפו למאמץ המלחמתי. הניצולים של הפצצות האטומיות הפכו לנושאי דגל השלום רק אחרי שהפצצות נפלו – כאשר היה בטוח להחזיק דעות כאלו ולפעול על פיהן.

טענה נוספת של הרוויזיוניסטים הי כי פקידים בממשל האמריקאי המציאו תחזיות גבוהות של אבידות על מנת להצדיק את השימוש בפצצות. בודאי שאנשי הממשל האמריקאי לא הסכימו על הערכות האבידות – זאת הסיבה שהן נקראות הערכות. הודות לניצחון, כל ההערכות הללו נותרו בגדר השערות – והאנשים שהן מייצגות נותרו בחיים. ביוני 1945, האמריקאים העריכו כי יותר מ- 300,000 מגינים יפנים יקבלו את פניהם על האי הדרומי קיושו. עד יולי הערכה זאת עודכנה ל-600,000. לאחר המלחמה, האמריקאים גילו כי 900,000 מגינים מאומנים התכוננו על האי הדרומי קיושו בלבד. [110]

בזכרנו זאת, הבה נבחן את ההערכות התואמות של הנפגעים האמריקאים. ההערכה הנמוכה ביותר של נפגעים אמריקאים, בתשעים הימים הראשונים של הפלישה בדרום, הייתה 132,382, עם 25,741 הרוגים או נעדרים. האומדן של 1945 של וויליאם שוקלי (שלימים ימציא את הטרנזיסטור) הציבה את כמות הנפגעים האמריקאים בין 1.7 ל-4 מיליון, עם 400,000 עד 800,000 הרוגים. ההתנסות המבעיתה בסאיפן, איוו ג'ימה ואוקינאווה הראתה כי הערכותיו לא היו מחוץ לגבול. מסנגרים מאוחרים יותר לא המציאו את המספרים הגבוהים. היו אלו הרוויזיוניסטים שהמציאו את המעשייה כי ניתן היה לסיים את המלחמה במהירות מבלי הפצצות או פלישה. [111]

רוויזיוניסטים מסוימים גם טענו כי אמריקה יכולה הייתה להדגים את העוצמה המבהילה של פצצת האטום באזור בלתי מיושב. טענה זאת מתעלמת מבעיות ברורות רבות באסטרטגיה זאת, ובכללן האפשרות של כישלון שיוכיח נקודה הפוכה מזאת לה התכוונו. אך הנושא המכריע בעניין זה היה שההנהגה היפנית צריכה הייתה לדעת כי לאמריקאים יש לא רק את היכול, אלא גם את הנכונות לפעול. חולשת הרצון של האמריקאים הייתה מרכזית באופן החשיבה היפנית – תוכנית ה- Ketsu-Go הייתה תלויה בשבירת נכונותם של האמריקאים לשאת באבידות. עבור הקנאים הצבאיים היפנים, הדגמה של הפצצה הייתה ממחישה להם בדיוק כי לא הייתה לנו את הנכונות להשתמש בה. הייתה זאת הדגמה של חולשתנו – שהייתה מחזקת את נחישותם.

ועדיין טענה נוספת של הרוויזיוניסטים היא שיפן כבר הייתה מובסת, ושהפצצות לא היו נחוצות. למרות שנכון הוא שהיפנים היו מובסים חומרית כבר בשנת 1944, הם לא חזרו מהחלטתם וממחויבותם להילחם; הם לא קיבלו את עובדת התבוסה ונכנעו. גם לאחר ההפצצה של נגאסאקי, ששת הגדולים לא יכלו להסכים לבקש שלום, וקצינים יפנים רבים שמרו על התחייבותם להילחם. החלטת הקיסר שהיפנים יניחו את נשקם הייתה חיונית להבטחת הכניעה המאורגנת של מיליוני חיילים – וזה נעשה אפשרי רק אחרי הירושימה ונאגאסקי.

אך ההתנגדות לשימוש בפצצה שראויה להפרכה התקיפה ביותר הינה הטענה כי היא נשק בלית מוסרי באופן מובנה. כל כלי הנשק – מסכיני בואי ועד פצצות מימן – הינם כלים שעוצבו להרוג, ויש סרגל של יכולת גרימת נזק עליו נמצא כל סוג נשק. פצצות אטום נמצאות בחלק העליון של סרגל זה; הן יכולות להרוג מהר הרבה אנשים – וזאת בדיוק הסיבה בשלה הן היו הנשק המתאים למטלה שנדרשה בשנת 1945. לסיים את מלחמת העולם השנייה, האמריקאים נדרשו להרוג הרבה מאוד יפנים במהירות, ובאופן נראה ומהמם. השימוש בנשק לא יכול להיות בלתי-מוסרי באופן מובנה; עניני מוסר מוגדרים באופן ראוי בהתייחסות למדד אובייקטיבי של ערך (במקרה זה, חיי אמריקאים חפים מפשע) והאמצעי הטוב ביותר להגן ולקיים ערך זה (במקרה זה, פצצה אטומית).

הזכות המוסרית הייתה בצד אלו שרצו להגן על עצמם מהאלימות האימפריאלית היפנית צמאת הדם – ולסיים את האיום באופן תמידי. היה זה בלתי מוסרי באופן בוטה ולא צודק באופן יסודי להקריב אמריקאים חפים מפשע על מנת להגן על חיי התוקפנים היפנים. האחריות המוסרית של אמריקה הייתה לשחרר את האסירים האמריקאים – שהורעבו והועבדו למוות במכרות – ולהרוס את מקור המלחמה. האחריות המוסרית של יפן הייתה להודות כי היא החלה במלחמה נוראה ולהיכנע ללא תנאי. [112] השימוש האמריקאי בפצצות אטום הבטיח כי כל צד ימלא את אחריותו המוסרית. התוצאות במשך ששת העשורים שלאחר מכן מדברות בעד עצמן.

האמריקאים שנלחמו במלחמה – החיילים שנצטוו להתכונן לפלישה ליפן – החזיקו בראייה מאד שונה על הפצצות מאשר זאת של הרוויזיוניסטים. פול פוסל, חייל אמריקאי באירופה, הועבר לפאסיפיק זמן קצר לפני הפלישה היבשתית המתוכננת. מאמרו "תודה לאל עבור פצצת האטום" מדגיש את "החוויה, החוויה הגסה המוחלטת" של הקרב שהפרידה בין אלו שהיללו את השימוש בפצצת האטום לבין מבקריהם. הוא וחבריו הלוחמים עמדו למות ביפן, והם צדקו – עד אשר הוטלו הפצצות. באופן דומה, איש רפואה אמריקאי באירופה, סמל טכני ארנולד טיילור, נדרש לאחר כניעת גרמניה להצטרף לדיוויזיה המוטסת ה-82 לקראת הפלישה ליפן. הוא נשלח על נושאת מטוסים – אך נחסך ממנו הסבל של צפייה באלפים מחבריו החיילים מתים. [113] הפצצות הצילו באופן ממשי את חייהם של אנשים אלו – ועשרות אלפים אחרים כמותם.

עבור היפנים אשר ביקשו את מרחץ הדמים הסופי, מה שנפל מן השמים באותם יומיים בשנת 1945 היה, במילותיו של שר הימיה היפני, יונאי מיסומאסה, "מתנה מן השמים". היסאטצון סאקומיזו, המזכיר הכללי של הקבינט היפני, אמר אחרי המלחמה: "הפצצה האטומית היתה הזדמנות פז שניתנה מן השמים עבור יפן לסיים את המלחמה". אוקורה קיממוצי, נשיא המשרד לחקר טכנולוגיות ניידות, כתב לפני הכניעה:

אני חושב שמוטב לארצנו לסבול תבוסה מלאה מאשר לזכות בניצחון מושל… במקרה של תבוסה מלאה של יפן, הכוחות המזוינים יבוטלו, אך העם היפני יתעלה על המצב במהלך העשורים הבאים על מנת לתקן עצמו לעם נפלא באמת… ההשפלה הגדולה [הפצצה] אינה אלא תוכחה שסופקה על ידי השמים לארצנו. [114]

הטניה (tenya ) – "ברכה שנשלחה מהשמים" –הברכות שנפלו מן השמים אכן היו מתנות, אך הן לא נשלחו מן השמים; הן היו מאמריקה. בהגינה על זכויותיהם וחייהם של אזרחיה, אמריקה מחצה את התשתית של מכונת האינדוקטרינציה ההקרבתית של יפן; דבר זה חיזק את היפנים לשבר את שלשלאות העריצות ולחלץ עצמם מהתוכחה המבישה של עברם ההתאבדותי.

הערת בעלי הזכויות: מאמר זה מוגן על ידי זכויות יוצרים. ניתנת בזאת הרשות לצטט עד 600 מילה, בתנאי שהציטוט ילווה בקרדיט מדוייק לכותב וקישור לתוכן המלא של המאמר. ד"ר לואיס והTOS אינם אחראיים לדייקנות התרגום לעברית. לצפייה במאמר באנגלית נא פנו לאתר www.TheObjectiveStandard.com  

מראי מקומות:

30 Frank, Downfall, p. 27. 31 Saki Dockril and Lawrence Freedman, “Hiroshima: A Strategy of Shock,” in From Pearl Harbor to Hiroshima: The Second World War in the Pacific 1941–1945, edited by Saki Dockrill (New York: St. Martin’s, 1994), p. 195. 32 For the Ketsu-Go plan, in English, see Reports of General MacArthur: Japanese Operations in the Southwest Pacific Area, vol. II, part II (Washington, DC: 1966), 601–7. 33 Yoshida, Requiem, p. 109 for the saying. 34 Rikihei Inoguchi, Tadashi Nakajima, and Roger Pineau, The Divine Wind (Annapolis, MD: Bantam, 1960), p. 58. 35 Kodama Yoshio, I Was Defeated, translation arranged by Taro Fukuda (Japan: Radiopress, 1959), p. 174. His life encompassed plots against the Japanese government, cooperation with American occupation authorities, and organized crime. 36 Frank, Downfall, pp. 188–89. 37 http://www.ndl.go.jp/constitution/e/etc/c06.html. The site has many constitutional documents important to Japan. 38 Robert J. C. Butow, Japan’s Decision to Surrender (Stanford, CA: Stanford University, 1954), p. 146, note 14. 39 Frank, Downfall, p. 235. The emperor confirmed the order in his statement the Showa Tenno Doluhekuroku, dictated in March and April 1946. 40 Frank, Downfall, 113. 41 Frank, Downfall, p. 225, who reproduces intercepted communications on pp. 221–239; Butow, Japan’s Decision, pp. 56–57. 42 Ibid., p. 8, note 1. 43 Eiji, Allied Occupation, pp. 220–21; John Dower, Empire and Aftermath: Yoshida Shigeru and the Japanese Experience, 1878–1954, 2nd printing (Cambridge, MA: Harvard, 1988), pp. 227–72. 44 Eiji, Allied Occupation, pp. 24–25. 45 For the Konoye Memorial, Dower, Empire, pp. 259–65; the text is at pp. 260–64. Butow, Japan’s Decision, pp. 47–50. 46 Dower, Empire, p. 271. His arrest is detailed on pp. 265–272. 47 All quotes from Butow, Japan’s Decision, pp. 66, 68. 48 Frank, Downfall, pp. 91–92, 96; Hans Bix, “Japan’s Delayed Surrender: A Reinterpretation,” in Hiroshima in History and Memory, edited by Michael Hogan (Cambridge, Cambridge University Press,1996), pp. 80–115; originally in Diplomatic History, vol. 19, no. 2 (1995), pp. 197–225. 49 Frank, Downfall, p. 113. 50 Butow, Japan’s Decision, p. 151. 51 Sadao Asada, “The Shock of the Atomic Bomb and Japan’s Decision to Surrender—A Reconsideration,” in Pacific Historical Review, vol. 67, no. 4 (1998), p. 505. 52 Ibid., p. 487. 53 Ibid., p. 494. The three August 9–10 meetings are reconstructed on pp. 490–96. 54 Toland, Rising Sun, p. 833. 55 Discussed by Dower, Embracing, pp. 88–89. 56 Peter Wetzler, Imperial Tradition and Military Decision Making in Prewar Japan(Honolulu: University of Hawai’i, 1998), pp. 50–57. 57 Woodard, Allied Occupation, p. 8, citing SCAP document Political Reorientation of Japan, September 1945–September 1948, Report of the Government Section. 58 Toland, Rising Sun, p. 847. 59 A brief overview of the American occupation is in Paul J. Bailey, Postwar Japan: 1945 to the Present (Oxford: Blackwell, 1996), pp. 21–66. 60 Eiji, Allied Occupation, pp. 56–57. 61 The Potsdam principles were issued in longer form in the “U.S. Initial Post-Surrender Policy for Japan,” (SWNCC-150/4/A) on September 22. The Joint Chiefs of Staff directive cited here, JCS1380/15, was the third of the three major control documents for the occupation. Eiji, Allied Occupation, pp. 226–27; Dower, Embracing, pp. 73–75. 62 Theodore Cohen, Remaking Japan: the American Occupation as New Deal (NY: Free Press, 1987), pp. 57, 59. 63 Cohen, Remaking Japan, pp. 8–9. The meeting was of the State-War-Navy Coordinating Committee Subcommittee on the Far East (SWNCCFE), August 29, 1945, which Cohen writes was the only question ever raised about limits to Occupation authority. Eugene Dooman, special assistant to Undersecretary of State Joseph C. Grew, raised the matter; his replacement was John Vincent Carter, who sent the Shinto telegram cited above. 64 Joint Chiefs of Staff, JCS 1380/15, II.13. 65 Dower, Embracing, pp. 115, 420. 66 Herbert Passim, “The Occupation—Some Reflections,” in Showa: The Japan of Hirohito, edited by Carol Gluck and Stephen Graubard (New York: Norton, 1990/1992), p. 111; Ikuhiko Hata, “The Occupation of Japan, 1945–1952,” in The American Military and the Far East: Proceedings of the Ninth Military History Symposium, United States Air Force Academy, 1–3 October 1980, edited by Joe C. Dixon (Washington: Government Printing Office, 1980), p. 99, for reports of Japanese machinery rusting on Shanghai docks. 67 Eiji, Allied Occupation, p. 347. 68 Dower, Embracing, pp. 215–16. The movie was Our Job in Japan, by the War Department, November 1945. 69 Dower, Embracing, p. 217; Saturday Evening Post, December 15, 1945. 70 Dower, Embracing, p. 25. 71 Ibid., p. 185. 72 Hata, “Occupation,” pp. 96–97 for MacArthur’s eleven categories of early occupation objectives. The October 4, 1945, Civil Liberties Directive (SCAPIN-93) was the start. 73 Eiji, Allied Occupation, p. 300 for a photo of a 1947 graduating class. 74 Reproduced and discussed in Woodard, Allied Occupation, pp. 54–56. See also my article “‘No Substitute for Victory’: The Defeat of Islamic Totalitarianism,” in The Objective Standard, vol. 1, no. 4, Winter 2006–2007, p. 52. 75 Woodard, Allied Occupation, pp. 66–68. 76 Joint Chiefs of Staff, JCS 1380/15, I.10. 77 The “Administration of the Educational System of Japan” directive (SCAPIN-178). Eiji, Allied Occupation, pp. 349–51 for “dangerous” courses that were eliminated. 78 “The Suspension of Courses in Morals (Shushin)” (SCAPIN-519) of December 31. 79 Woodard, Allied Occupation, p. 171, quoting from a Ministry of Education notice of June 3, 1947. 80 Eiji, Allied Occupation, p. 347. 81 Woodard, Allied Occupation, p. 168. The notice was dated May 13, 1946. 82 Dower, Embracing, p. 242. 83 Eiji, Allied Occupation, p. 362. 84 Butow, Japan’s Decision, pp. 41, 80. 85 Dower, Embracing, pp. 247, 157; Eiji, Allied Occupation, p. 361, on the student’s activities. 86 Manchester, American Caesar, p. 603, reported in Life Magazine, August 22, 1955. 87 Dower, Embracing, p. 171. 88 Ibid., p. 236. 89 Ibid., pp. 80–84 on the first reforms; p. 29 on contempt for returning soldiers. 90 Ibid., pp. 170–71. 91 Ibid., p. 181. 92 Ibid., pp. 176–77 for a reproduction of a school lesson by Akahito, the emperor who succeeded Hirohito. 93 Ibid., p. 241. 94 Ibid., p. 374. 95 The Prussian military theorist Clausewitz put it this way: War is “an act of force to compel the enemy to do our will.” Carl von Clausewitz, On War ( New York: Routledge, 2004), section I.1.2, p. 75. Clausewitz, deeply influenced by German philosophy, may have accepted voluntarism, the idea that the “will” is just such a faculty. But the “will” to war is not a separate faculty in a person’s psychology. 96 Noted in Asada, “Shock,” p. 479. 97 Armstrong, Unconditional Surrender, p. 143; Jodl’s statement is in Everett Holles, Unconditional Surrender (NY: Howell Soskins Publishers, 1945), p. 13. 98 Armstrong, Unconditional Surrender, p. 155. The “(sic)” is in the original. 99 Dower, Empire, pp. 277–78; Dower, Embracing, p. 77. 100 See my article “The Moral Goodness of the Atomic Bombing of Hiroshima,” The Undercurrent, April 2006, http://www.the-undercurrent.com/index.php?p=/000105.html. 101 Sakaguchi Ango, “On Decadence” trans. I. Smith, at http://mcel.pacificu.edu/aspac/papers/scholars/Smith/SAKAGUCHI.html; Dower, Embracing, pp. 155–56 for discussion. 102 Dower, Embracing, p. 187–88. 103 Ibid., p. 183. 104 Kodama, I Was Defeated, p. 175. 105 Maddox, Weapons. 106 Cited in Asada, “Shock,” pp. 500–501. 107 Gar Alperovitz, Atomic Diplomacy: Hiroshima and Potsdam: The Use of the Atomic Bomb and the American Confrontation With Soviet Power (New York: Vintage Books, 1967); Patrick M. S. Blackett, Fear, War and the Bomb (New York: McGraw-Hill, 1949). For responses, see Asada, “Shock”; Maddox, Weapons; and Freedman and Dockrill, “ Hiroshima.” Donald Kagan, “Why America Dropped the Bomb,” Commentary, vol. 100, no. 3 (September 1995), pp. 17–23; and responses, Commentary, vol. 100, no. 6 (December 1995), pp. 3–14. 108 Frank, Downfall, p. 71. 109 Ibid., pp. 359–60. 110 Ibid., p. 191 for the 900,000 figure. 111 Ibid., pp. 194, 340–42, and note to page 342. 112 The prisoners’ horrific experiences were recorded by George Weller, First into Nagasaki: The Censored Eyewitness Dispatches on Post-Atomic Japan and its Prisoners of War ( New York: Crown, 2006). 113 Paul Fussell, Thank God for the Atom Bomb (New York: Ballantine Books, 1990). From a private correspondence with Mr. Taylor’s daughter, Hannah Krening. 114 Asada, “Shock,” pp. 507, 509.