תיאוריית המלחמה הצודקת מאת: ד"ר ירון ברוק ואלכס אפשטיין

"תיאוריית המלחמה הצודקת" כנגד ההגנה העצמית האמריקאית

מאת: ד"ר ירון ברוק ואלכס אפשטיין | פורסם באנכי במאי 2006

הערת הכותבים: מאמר זה מבוסס בחלקו על ההרצאה, "המוסריות של המלחמה," שניתנה על-ידי ירון ברוק בכינוסים ברחבי ארה"ב ובכלל זאת בוועידת הקיץ האובייקטיביסטית שנערכה בשנת 2004.

חלפו כמעט חמש שנים מאז ה-11 בספטמבר 2001 – היום שבו רצחו טרוריסטים איסלמיים אלפי אנשים חפים מפשע בני האומה החופשית ביותר, העשירה ביותר, המאושרת והחזקה ביותר עלי אדמות.

ביום זה ובשבועות שאחריו, חשנו כולנו באותם הדברים. חשנו צער, צער על אובדנם של כה רבים וכה טובים. חשנו זעם, על כל מי שיכול היה לבצע מעשה כה מרושע. חשנו אי-אמון, על כי המעצמה היחידה בעולם יכולה לאפשר לדבר כזה לקרות. וחשנו פחד, נוכח הכרה חדשה, כי רשע כזה יכול לפגוע בכל אחד מאתנו. אך מעל לכל חשנו את הרצון בתגמול הולם נגד כל מי שהיה אחראי לזוועות האלה, באופן ישיר או עקיף, כך שאיש לא יעז לגרום או לתמוך שוב בהתקפה כזאת על אמריקה עד עולם.

להעלות שוב את הרגשות שחשנו בתאריך ההתקפות של ה-11 בספטמבר הינו דבר מסוכן, טוענים אינטלקטואלים רבים, משום שדבר זה מקדם תאוות נקם "פשטנית" ומסיט הצידה את "מורכבות" הגורמים שהובילו למתקפות ה-9/11. אולם, למעשה, השאיפה לתגובה הולמת שחשו רוב האמריקאים לאחר ה-9/11 – וחשים לעיתים נדירות, אם בכלל – כעת – הינה התוצאה של הכרה אובייקטיבית: כי פשע מרושע של מפלצתיות אמיתית בוצע, ואם האויבים האחראיים להתקפות ה-11 בספטמבר לא יטופלו באופן נחרץ, אנו נסבול מגורל דומה (או גרוע יותר) שוב.

לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, מנהיגינו – שלמראית עין חולקים את ההכרה שלנו בהכרחיותה של תגובה נחרצת – הבטיחו לעשות את כל מה שניתן על מנת להפוך את אמריקה למקום בטוח מפני התקפות טרור. בנאום שקצר תשואות כמעט אוניברסליות, התחייב הנשיא בוש להשמיד את האויב על-ידי הכרזת מלחמה שהייתה אמורה להתחיל באל-קאידה ובמשטר הטאליבן אולם "לא תסתיים עד אשר כל קבוצת טרור על גבי הגלובוס… תובס". באותו נאום, נדר בוש: "לא אנוח ולא אשקוט, לא אגלה רחמים בניהול מאבק זה לחירות ובטחון לבני האדם באמריקה." [1]

על מנת למלא את התחייבותם להבסת האויב הטרוריסטי שהכה ב-9/11, על מנהיגינו לזהות תחילה מי הוא בדיוק האויב ואז להיות מוכנים לבצע את אשר נדרש על מנת להביסו. הבה נבחן מה ידרוש דבר זה, ונשווה זאת לפעולות שאותן נקטו מנהיגינו בפועל.

מי הוא האויב שתקף אותנו ב-11 בספטמבר? אין זה "טרור" – ממש כשם שהאויב במלחמת העולם השנייה לא היו לוחמי קאמיקאזה או התקפות צוללות. טרור הוא טקטיקה המשמשת קבוצה מסוימת למען מטרה מסוימת. קבוצה זאת, ומעבר לכל, המטרה למענה הם נלחמים הם האויב שלנו.

הקבוצה המאיימת עלינו בטרור – הקבוצה שאל-קאידה הינה אלא סיעת טרור אחת בתוכה – הינה תנועה מיליטנטית, דתית, אידיאולוגית המתוארת היטב בתואר "טוטליטריות איסלאמית". התנועה הטוטליטרית האיסלאמית, הנהנת מתמיכה רחבה וגוברת ברחבי העולם הערבי-איסלאמי, כוללת את אלה המאמינים כי כל בני האדם צריכים לחיות תחת השעבוד המלא של דוגמות האיסלם ומסיקה מכך כי הג'יהאד ("מלחמת קודש") צריך להתנהל נגד אלה המסרבים לכך. הטוטליטרים האיסלאמיים רואים בחירות האדם, בשגשוג כלכלי וברדיפת האושר עלי אדמות שחיתות ומתארים את המערב (במיוחד את ארצות-הברית וישראל) כשיאה של השחיתות. הם שואפים לבער את התרבות המערבית, במזרח התיכון בתחילה ובמערב עצמו בהמשך, במטרה להביא לניצחונו העולמי של האיסלם. מטרה זאת נמצאת בהישג ידם, מאמינים תומכי התנועה, משום שהמערב הוא "נמר של נייר", שניתן להכריעו על-ברכיו על ידי מספיק לוחמים איסלמיים הדבקים במטרה.

בהכירנו כי האויב שתקף ב-11 בספטמבר הוא בראש ובראשונה אידיאולוגי, מה אם בכלל, יכולה ממשלתנו לעשות באמצעות רובים על מנת להביסו? ממשלתנו איננה יכולה לתקוף ישירות את השורשים הפילוסופיים העמוקים של האיסלאם הטוטליטרי; אבל, היא אינה נדרשת לעשות זאת על מנת להביס את האיסלם הטוטליטרי כאיום פיסי. מדוע? משום שתנאי הכרחי ומוקדם לקיומה ופעילותה של תנועה טוטליטרית איסלמית – כזאת שעבורה מוכנים אנשים להפנות אלינו את נשקם – הינו התמיכה הפעילה של מדינות ערביות ואיסלאמיות המסייעות, להתהוותה של התנועה והוצאתה לפועל. ללא תמיכתן של מדינות אלה, טוטליטריות איסלמית, ומכך טרוריסטים איסלמיים, לא יוכלו להתקיים כאיום משמעותי.

אנו יכולים לראות כיצד הפסקת התמיכה של מדינות לתנועה יכולה להרוס את האיום הגלום בה במקרה של הקומוניזם והנאציזם, שתי תנועות מיליטנטיות בעלות שאיפות טוטליטריות של כיבוש עולמי. כפי שכתב אנג'לו מ. קודוילה (Angelo M. Codevilla) פרופ' ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת בוסטון:

"זכרו לרגע את עומקה ורוחבה של התנועה הקומוניסטית. המפלגה הקומוניסטית הייתה רק קצה הקרחון. כל מפלגה פוליטית, כל איגוד עובדים, כל עיתון, כל בית-ספר, כל מקצוע, כל ארגון חברתי כלל אוהדים לקומוניזם, שמילאו תפקיד משמעותי בפעילותו… היכן הם כל האנשים הללו, צעירים ומבוגרים, שהתווכחו והפגינו, שזממו וריגלו ורצחו ובגדו למען המטרה הגדולה של הקומוניזם? הם אינם עוד כפי שברית המועצות איננה עוד, כשם שחמניות חדלות מלהתקיים במקום שאין בו שמש. באשר לנאצים הפראיים… רק שמם נותר כעלבון חבוט. מטרות אנושיות מגולמות במוסדות אנושיים. יחד עמם הם משגשגים, בלעדיהם הם גוועים. קומוניסטים ונאצים בכל מקום חדלו להוות בעיה כאשר המשטרים שהיוו להם השראה גוועו." [2]

עבור הטוטליטריזם האיסלאמי, ה"שמש" (שווה הערך לברית-המועצות הסובייטית) הינה אירן. אירן נוסדה על בסיס העקרונות של טוטליטריות אסלאמית, היא מיישמת את האידיאלים של התנועה במחוייבות מלאה לתאוקרטיה מיליטנטית איסלאמית ומגלמת את המטרה – מספקת לתנועה מודל ודלק רוחני שאי-אפשר בלעדיו. אירן היא תומכת מובילה בארגוני הטרור חמאס, הג'יהאד האיסלמי והחיזבאללה. (בהשוואה לאירן היו הטאליבן באפגניסטן שחקני משנה). המדינה השנייה בתמיכה לאסלם הטוטליטרי הינה ערב הסעודית, שהשקיעה יותר משבעים וחמש בליון דולר בכת הוואהבית של האיסלם, שמעניקה השראה ללגיונות של טוטליטרים מוסלמיים, ובכלל זאת אוסמה בין-לאדן.

ללא התמיכה הרוחנית והפיסית של מדינות אלה, מטרתם של הטוטליטריים האיסלמיים הייתה חסרת תקווה, מוקצית, כשמעטים אם בכלל היו מוכנים לרצוח בשמה. על כן, הפעולה הראשונה הנדרשת בתגובה לאירועי ה-9/11 הינה לסיים את התמיכה של מדינות באיסלם הטוטליטרי – ובכלל זאת סיום המשטר האירני, המהווה דמות-האב (ה"fatherland") של התנועה. בעדיפות משנית, מלחמה ראוייה נגד האויב שתקף ב-11 בספטמבר שתכלול סיום התמיכה ממדינות החסות של הטרור על פי הנגזרות הקשורות לטוטליטריות האיסלמית – מדינות כסוריה (ולפני שזאת התחסלה ,עיראק של סאדאם חוסיין). משטרים אלה הינם תומכים פעילים של טרור ערבי-איסלמי ומבטאים תמיכה במטרות הטוטליטריות האיסלמית, למרות שאינם מחויבים לו אידיאולוגית; משטרים אלה תומכים במטרה בשל תועלתיות. התמיכה באיסלם הטוטליטרי מעניקה להם כוח; על ידי תמיכה במטרות אנטי-מערביות ובג'יהאדיסטים, מדינות ערביות מכוונות את אומללותם וסבלם של אזרחיהן כנגד אמריקה וישראל ומרחיקות אותו משלטונם האלים. תמיכה בטוטליטריות איסלמית מזכה משטרים אלה גם בממון ממדינות ערב; לדוגמא, מנהיגי סוריה, אומה מתנוונת ללא אוצרות נפט, הנם עשירים משום שאירן העשירה בנפט משלמת להם עבור מתן סיוע לארגונים טרוריסטיים כחיזבאללה. טיפול יעיל בסייענים אלה לטוטליטריות האיסלמית ידרוש קודם כל, להיפטר מהתומכות הראשיות של התנועה. הצעד הבא יהיה, במקום בו הכרחי, להבהיר למשטרים נגררים אלה כי כל שיתוף פעולה עם התנועה או מטרותיה אינו מועיל להם, אלא מהווה ערובה לחורבנם.

אילו פעולות צבאיות מסוימות היו נדרשות בעקבות ה-11 בספטמבר על מנת לסיים את תמיכת המדינות בטוטליטריות האיסלמית הינה שאלה למומחים באסטרטגיה צבאית, אולם גם מבט שטחי לעבר ההיסטוריה יכול ללמדנו דבר אחד בבטחה: הדבר ידרוש נכונות לנקוט פעולה צבאית הרסנית נגד משטרי אוייב – לגרש את מנהיגיהם ואת התומכים הראשיים בהם, להפוך משטרים מסוימים וערים מסוימות לדוגמא על מנת לזכות בכניעתם של השאר, ולהטיל סבל על אוכלוסייה אזרחית המשתפת פעולה עימם, כזאת המאפשרת לטרוריסטים התומכים במשטר להישאר בעמדות כוח.

הבחינו מה נדרש עבור ארצות הברית ובנות בריתה להבסת גרמניה ויפן ולניצחון במלחמת העולם השנייה. בטרם נכנעו הגרמנים והיפנים, בנות הברית הבעירו והפציצו את כל הערים הראשיות ביפן ואת רוב הערים בגרמניה – בהורגם מאות אלפים. בהסבירו את הסיבה להפצצות על גרמניה כתב צ'רציל, "…ההפצצה החמורה, חסרת הרחמים של גרמניה בקנה מידה הולך וגדל לא רק שתפגע במאמצי המלחמה שלה… אלא תיצור תנאים בלתי נסבלים לרוב האוכלוסייה הגרמנית ." וכפי שכולנו יודעים, מה שסיים את המלחמה – ואת האיום הנאצי והיפני עד עצם היום הזה – הייתה ההפצצה האמריקאית של שתי פצצות אטום על יפן.

מלחמת האזרחים מספקת דוגמה חריפה נוספת על מה שעשוי להידרש על מנת לנצח במלחמה. בשנת 1864 בעת שהמלחמה נגררה בקרב עקוב מדם ואינסופי, הגנרל הצפוני וויליאם ט. שרמן סייע לסיימה במסע הרס נגד האוכלוסייה האזרחית של ג'ורג'יה. לאחר שרפת העיר אטלנטה, הרס צבאו של שרמן את רובה של שארית ג'ורג'יה על ידי שרפת אחוזות; איסוף המזון וחיות המשק; והרס המחסנים, היבולים וקווי הרכבת. פעולות אלה פעלו לא רק לשיבוש האספקה לצבאו של לי בוירג'יניה, אלא גם (ואף חשוב מכך) להפיכת המלחמה לממשית עבור האוכלוסייה האזרחית שתמכה במלחמה מהעורף. דבר זה, בתורו, שבר את רוחם של הגברים הלוחמים בקווים הקדמיים, שאיבדו את המורל בדאגתם לקורות את בתיהם ומשפחותיהם.

במלחמת העולם השנייה וגם במלחמת האזרחים, כאשר תבוסה בקנה מידה משמעותי הוצגה לאוייב, הסיבות שהניעו את האיום הצבאי הובסו ביסודיות ככוח פוליטי. לא קיימים עוד איומים מצד הנאצים או האימפריאליסטים היפאניים כיום, כך גם לא היה כוח פוליטי משמעותי המתסיס למען תקומת העבדות אחרי מלחמת האזרחים.

על מנת להביס באופן מוחלט את הטוטליטריות האיסלמית לאחר ה-11 בספטמבר, על אמריקה לזהות נכונה את האויב ולהראות את אותה נכונות בלתי-מתפשרת להביסו כפי שהראתה נגד אויביה במלחמות העבר. בשבועות שלאחר ה-11 בספטמבר, האזרחים האמריקאים, מצידם, הראו נכונות לעשות כל שיידרש למניעת אירוע דומה נוסף. ברחבי העולם הערבי והמוסלמי, רבים חששו כי ידרשו לשלם עבור התוקפנות של עמיהם. מומחה לענייני המזרח התיכון דיווח כי למרות שאירועי ה-11 בספטמבר התקבלו בגילויי שמחה על ידי אזרחים ברחבי העולם המוסלמי, רבי חששו "כי אמריקה הזועמת עלולה למחוץ אותם… מנהיגי כנופיות פלשתינאים התייחסו לאירוע כ"אל-נכבה" – "האסון" – ומעזה ועד בגדאד הופצה הפקודה כי יש להצניע את חגיגות הניצחון אל מחוץ לעדשות המצלמות וכי יש להחרים כל קלטת צילום שיש בה חומר דליק" [3] אולם פחדם של אויבינו במזרח התיכון נעלם במהרה בעת שהתברר כי מעטים, אם בכלל, מביניהם ישלמו עבור הזוועות של ה-11 בספטמבר.

ניתן לראות כי כמעט חמש שנים לאחר ההתקפה הטרוריסטית של ה-11 בספטמבר – משך זמן ארוך יותר מהתקופה שנדרשה להבסת יפן בעלת העוצמה הגדולה בהרבה לאחר פרל הרבור – שני התומכים המובילים של הטוטליטריות האיסלמית ורוב שותפיהם לעבירה נותרו ללא פגע וממשיכות בגלוי בפעולותיהם. אירן פועלת באגרסיביות להשגת נשק גרעיני, מונהגת על ידי נשיא המכריז כי בת-בריתנו ישראל צריכה "להימחק מן המפה", ועל ידי מולות המנהיגים את האומה לצלילי פזמון שבועי של "מוות לאמריקה". ברחבי העולם, סוכני טרור של אירן רוצחים חיילים אמריקאיים בעיראק, בעוד שופר התעמולה שלה מנסה להפוך את עיראק לתאוקרטיה מוסלמית. ערב הסעודית ממשיכה לממן בתי ספר ומוסדות המטיפים לשנאת אמריקה ברחבי העולם ומטפחים טוטליטריות איסלמית. סוריה ממשיכה לשמש אכסניה למפקדות של מספר ארגוני טרור ותומכת פעילה בהתנגדות העירקית הרוצחת חיילים אמריקאיים. הרשות הפלשתינאית ממשיכה בג'יהאד שבו פתח יאסר עראפאת – מלחמת ג'יהאד שניתן לצפות רק להסלמתה תחת השלטון של הקבוצה הטוטליטרית האיסלמית של החמאס. ברחבי העולם הערבי-איסלמי, "מנהיגים רוחניים" ועיתונות בבעלות המדינה מסיתים להתקפות נגד המערב ללא חשש מתגובה.

אמריקה לא עשתה דבר להפסקת האיום של אירן וערב הסעודית, כך גם לא נגד סוריה והרשות הפלשתינאית. במקרים הנדירים בהם ננקטה פעולה כלשהי כלפי משטרים אלו, הייתה זאת פעולת התנצלות: בהציעה להם להצטרף לקואליציה "נגד-הטרור" (תוך השמטה של ישראל); בתגובה לג'יהאד הפלשתינאי הובטחה לפלשתינאים מדינה; בהכרזה על "ידידות נצח" כלפי ערב הסעודית והזמנת מנהיגיהם לנפוש עם נשיא ארה"ב; בתגובה לחתירת אירן להשגת נשק גרעיני ב"איום" של אפשרות, בסופו של דבר, של בדיקה על ידי האומות המאוחדות.

כמובן, אמריקה פעלה פעולה צבאית כלשהי בתגובה ל-11 בספטמבר; היא נקטה בפעולה צבאית נגד שני משטרים: הטאליבן באפגניסטן ומשטרו של סאדאם חוסיין בעיראק. אולם מלבד היותם של שני אלה בעלי חשיבות פחותה , הפעילות הצבאית בכל אחד מן המקרים לא עלתה בקנה אחד עם ההגיון, המטרות השיטות – והתוצאות של מלחמות העבר המוצלחות. באפגניסטן ניתנה לטאליבן הודעה מוקדמת לפעולה הצבאית, סירבנו להפציץ רבים ממנהיגי הצמרת החוצה ממחבואיהם על מנת שלא לפגוע באזרחים, והתרנו לרבים ממנהיגי המפתח להימלט מהקרב של טורה בורה. בעיראק, פעלנו אף באופן גרוע בהרבה. בעת שהורדנו את סאדאם חוסיין מעמדת הכוח, לא נעקרו שרידי משטר הבעת', לא דוכאה ההתקוממות שהתפתחה, ולא נלקח בחשבון שום מנגנון הגנה כנגד עלייתה של תאוקרטיה שיעית שתהפוך לסייענית הרבה יותר אפקטיבית לטוטליטריות האיסלמית מאשר היה סאדאם אי פעם בעבר.

במונחים של סיום האיום (המוגבל) נגד אמריקה של ארצות אלו, ה"מלחמה" באפגניסטן הייתה כישלון חלקי, ו"המלחמה" בעיראק הינה כישלון מוחלט. מנהיגותינו, בכל אופן, מעריכה קודם לכל את המאמצים הללו לא במונחים של הצלחתם בהפסקת האיומים ויכלתם לגרום למשטרים עוינים להימנע מהמשך התוקפנות, אלא במונחי ההצלחה להעניק "חיים טובים" לאנשי המזרח התיכון על ידי זה שפטרנו אותם מממשלות של דיקטטורים לא פופולריים ובהציענו להם לבחור לשלטון כל ממשל שיחפצו בו (ללא קשר עד כמה אנטי-אמריקאי). מטרה זאת מכלה כעת משאבים בלתי נדלים וחיים של אלפי אמריקאים בעיראק, מקום בו אנו מקיימים אוכלוסייה עיראקית עוינת עד אשר יוכלו לנהל את מדינתם – שבה חוק האיסלם מעוגן בחוקת המדינה.

כיצד כל אלה אמורים למלא את התחייבות מנהיגינו להגן על אמריקה? הממשלה הדמוקרטית הנבחרת של עיראק, אומרים לנו, תוביל בדרך כלשהי למחתרת של "חירות" במזרח התיכון, שבדרך כלשהי תעצור טרוריסטים באיזה שהוא עתיד רחוק. ובינתיים, נאמר לנו, עלינו להפגין "נחישות", לחלוץ נעלינו בנמלי תעופה, ולשים לב למפתח הצבעים של התראות הטרור על מנת שנדע עד כמה קרוב הסיכוי שנטבח.

למרות דיבורים ריקים על "ניצחון מושלם", מדיניות החוץ הרשמית שלנו בנוגע לביטחון אמריקה כנגד הטרוריזם האסלאמי היא: קבלת התבוסה. לא היינו מוכנים לנקוט בפעולה צבאית כנגד האיומים החשובים ביותר נגדנו, וסוג הפעולה הצבאית שהיינו מוכנים לנקוט לא הצליח להגדיל את ביטחוננו. ומה שמטריד יותר מכל, שלמרות הפארודיה של מדיניות החוץ שלנו, הרוב הגדול של האמריקאים שזעמו לא דרש דבר טוב יותר. רוב האמריקאים מכירים בכך שעיראק היא כישלון, כי לא נהיה בטוחים בעתיד הנראה לעין, וכי לא התכוננו לטפל באופן יעיל באיומים מסוג תוכנית הנשק הגרעיני האירנית – ועדיין קיימת הסתייגות רחבה האומרת כי זה המיטב שאנו יכולים לעשות. זה – בתגובה לאיום הנגרם על ידי אומות רקק, כנגד הכוח הצבאי העוצמתי ביותר בהיסטוריה.

מדוע? מה מסביר את התבוסתנות של המנהיגים והאזרחים של האומה החזקה על פני האדמה?

גורם מכריע אחד הוא הכישלון של האינטלקטואלים וההנהגה הפוליטית לזהות בבהירות את טבעו של האויב, לזהות כי הטרוריזם נובט מתנועות אידיאולוגיות דתיות המבקשות את חורבננו וכי תנועות אלה נהנות מתמיכה רחבה של מדינות ואנשים מוסלמיים.

מניע אינטלקטואלי אחד להתחמקות זאת הינו הדוקטרינה של הרב-תרבותיות, המחזיקה כי כל התרבויות שוות, וכי אין זה מוסרי לתרבות המערב להכריז על עצמה כנעלה על אחרות. לאחר שבלעו דוקטרינה זאת, רוב האינטלקטואלים והפוליטיקאים שלנו מסתייגים מזיהוי רוע ברור של תנועה אידיאולוגית לוחמנית, כהיבט של התרבות הערבית-איסלמית, או להכיר בתמיכה העולמית הרחבה בתרבות זאת.

מניע משמעותי אף יותר הוא האמונה הדתית של אמריקאים רבים (במיוחד השמרנים). בעוד שהשיטה המיליטנטית של הטוטליטריות האיסלמית נתעבת בעיני אמריקאים רבים , המרשם האתי של התנועה – חיי אמונה, התנערות מהחומרנות, הקרבה עצמית למען מטרה "נעלה" – עולים בקנה אחד עם כל מה שמאמינים אמריקאיים מחזיקים כאידיאל. אמריקאים אלה מסתייגים מלתאר רעיונות אלה כגורם לרוע משמעותי, ובמקום זאת, נמשכים לתיאוריה כי אויבינו מתמצים באנשים פרטיים כגון אוסמה בין-לאדן, סאדאם חוסיין, וכמה מחסידיהם המטורפים. מנהיגינו אף מרחיקים לכת; לא רק שהם נמנעים להצביע על הרעיונות האיסלאמיים, אלא שהם אף פונים לאחור בהכנעה בטענה כי שום מוסלמי אמיתי אינו יכול להיות אחראי לטרור משום ש"איסלם הוא שלום". הטרוריסטים האיסלמיים, הם טוענים, "חטפו דת גדולה".

הכישלון האינטלקטואלי האמריקאי לזהות את טבעו של האויב הינו הגורם המרכזי לתבוסתנות – אולם כישלון זה, והאחריות שלו למדיניות שלנו, אחראיים רק במידה מסוימת. למשל, איש מהפוליטיקאים שלנו אינו מזהה את האויב כ"טוטליטריות איסלמית"; עם זאת, הם יודעים כולם ומודים כי אירן וסוריה פעילות בתמיכה בטרור, כי אירן מפתחת טילים ונשק אטומי, כי ערב הסעודית מייצרת לגיונות של "פרחי" טרוריסטים, ועובדות רבות אחרות המצביעות למסקנה כי אם ברצוננו להיות בטוחים, יש לעצור מדינות אלו. זמן קצר אחרי ה-11 בספטמבר, הדגים הנשיא בוש הבנה כלשהי לתפקידם של מדינות התומכות בטרור כאשר הוא הצהיר: "מיום זה והלאה, כל אומה שתמשיך להציע מחסה או תמיכה לטרור תחשב על ידי ארה"ב כמשטר עויין". לאחרונה, למרות חששו מציון והתייחסות לגורם דתי כלשהו, הוא גינה את "הרדיקליזם האיסלמי" כמקור מרכזי לאיום טרוריסטי.
אם אמריקה הייתה נוקטת בפעולה צבאית לסיום האיום מולו אנו ניצבים, היה זה הרבה יותר משמעותי ויעיל מאשר כל מה שעשינו עד כה. מדוע, לפיכך, מנהיגנו לא נקטו בפעולה כזאת?

הסיבה היא כי, למרות טענותיהם כי יעשו את כל שנדרש להגן על אמריקה, מנהיגינו מאמינים כי יהיה זה מוטעה – מוטעה מוסרית – לעשות זאת. הם מאמינים בזאת משום שהם מקבלים בעקביות תיאוריה מסוימת של מוסר המלחמה, כזאת שהפכה לשליטה באוניברסיטאות ובאקדמיות הצבאיות שלנו. תיאוריה זאת מקובלת, לפחות במשתמע, לא רק על ידי אינטלקטואלים, אלא גם על ידי הפוליטיקאים שלנו, הנהגת הצבא, והתקשורת. בעוד שהאמריקאים בכללם אינם מכירים תיאוריה זאת באופן מפורש, הם מתייחסים להנחות עליהם היא מבוססת ולפוליטיקה אליה היא מובילה כמוסרית באופן שאין חולק עליו. התיאוריה מכונה תיאוריית המלחמה הצודקת. על מנת להבין את המדיניות ממיטת האסון הנובעת ממנה, ולשנותה, הכרחי להבין מה כוללת תיאוריה זאת.

"תיאוריית המלחמה הצודקת"

בחנו את הפסקה הבאה מתוך הספר מלחמות צודקות ולא צודקות מאת מיכאל ואלצר (Just and Unjust Wars by Michael Walzer ):

"חייל חייב לכוון היטב למטרתו הצבאית ולהימנע ממטרות לא-צבאיות. הוא יכול לירות רק אם השיג טיווח ברור באופן סביר; הוא יכול לתקוף רק אם התקפה ישירה אפשרית… הוא אינו יכול להרוג אזרחים רק משום שהוא מוצא אותם בינו לבין אויביו… ההסתפקות מאי כוונה להרוג אזרחים היא פתרון קל מידי… מה שאנו מחפשים הוא סימן חיובי כלשהו למחויבות להצלת חיי אזרחים… אם הצלת חיי אזרחים משמעותה סיכון חיי חיילים אנו חייבים לקבל את הסיכון".[4]

התיאור של ואלצר אינו הרהור סרק של פילוסוף ממגדל השן; אלה הם בדיוק סוג "נוהלי הקרב" שתחת הוראותיהם נלחמים חיילי ארה"ב – ומתים – מעבר לים. כאשר חיילי המרינס שלנו בבגדאד לא משיבים אש כאשר אש נורית אליהם ממסגד, או כאשר טייס מסוק מיורט בעת טיסה נמוכה מידי בניסיון למנוע נפגעים אזרחיים בעת מרדף אחר מטרתו, הם פועלים על פי ההנחייה כי "עלינו להראות מחוייבות להצלת חיי אזרחים", גם אם דבר זה גורר "סיכון חיי חיילים".

הספר מלחמות צודקות ולא צודקות משמש כספר לימוד מרכזי בשיעורי האתיקה הנלמדים בווסט פוינט ובעשרות אקדמיות אחרות ובתי ספר צבאיים. ומעבר לכך, תיאוריית המלחמה הצודקת – שעבורה מלחמות צודקות ולא צודקות הינו הטקסט המודרני הפופולרי ביותר – הינה התיאוריה המוסרית היחידה הנלמדת כיום.

תיאוריית המלחמה הצודקת נלמדת בדרך כלל בהנגדה לשני היבטים אחרים של מוסר המלחמה: פציפיזם ו"ריאליזם". הפציפיזם מחזיק בעמדה כי שימוש בכוח צבאי לעולם אינו מוסרי. התאורטיקנים של המלחמה הצודקת מבקרים בצדק ראייה זאת על בסיס הטענה כי קיימת רשעות תוקפנית המנסה להרוג ולשעבד את החפים מפשע, וכי כוח הוא לעיתים קרובות הדרך היעילה היחידה לעצור זאת. מלחמה, הם אומרים, היא דבר שלעיתים הכרחי מבחינה מוסרית.

"ריאליזם" הינו ההשקפה כי למלחמה אין מגבלות מוסר. תיאוריית המלחמה הצודקת דוחה גם גישה זאת, בהחזיקה כי מלחמה, כשהיא הכרחית, חייבת להתנהל בהתאם לעקרונות מוסריים קפדניים. היות ו"ריאליזם" מתנער ממוסריות, מבחינה תיאוריית המלחמה הצודקת, אין הדוגלים בה יכולים בעיקרון להתנגד למלחמות או פעולות מלחמתיות בהן האשם והלא צודק רוצח את החפים מפשע. ומעבר לכך, טוענת גישת המלחמה הצודקת, ה"ריאליזם" לקוי משום שהוא מתכחש לצורך במחשבה זהירה בנוגע לנושאים המוסריים המועלים על ידי המלחמה. בהינתן כל אלו, בעת מלחמה, אלפי ומיליוני חיים תלויים בשיווי משקל – בהתחשב בכך שמלחמה הינה משימה משמעותית בעלת פוטנציאל רב לטוב או לרע – אנו מחויבים לקחת בחשבון את השאלה שהמלחמה מעלה ושאינה ברור מאליה אך חשובה. שאלה זאת כוללת: באילו נסיבות על אומה לצאת למלחמה? וכן מה היא המדיניות אותה על אומה לאמץ באשר לחיילים ולאזרחים של האויב?

שאלות אלו, טוענת תיאוריית המלחמה הצודקת, דורשות חשיבה שיטתית, קודם לכל מלחמה מסוימת, כך שנוכל לעשות את הדבר הנכון כאשר יתרחשו הנסיבות. אלה אינן שאלות שהתשובות אליהן יסופקו ממושב הנשיא בתגובות לגחמות המקומיות או הבינלאומיות של הרגע. לפעול בדרך כזאת, הם אומרים, יהיה חוסר צדק כלפי כל אלה שנשלחו למלחמה ובמיוחד כלפי אלה שחייהם יאבדו משום כך.

כל הטיעונים הללו נגד פאציפיזם ו"ריאליזם" – ועבור ניתוח שיטתי של מוסר המלחמה – הינם תקפים. הם מעניקים אמינות לטענה כי תיאוריית המלחמה הצודקת הינה תיאוריית מלחמה מעשית וצודקת. אולם חקירה של תיאוריית המלחמה הצודקת – והיישום העקבי שלה במה שמכונה אצלנו "מלחמה בטרור" – מדגים כי היא אינה מעשית ואינה מוסרית. במידה שבה פועלים על פי תיאוריית המלחמה הצודקת, היא מהווה מרשם להתאבדותן של אומות חפות מפשע, ואי-לכך קוד פעולה לא מוסרי באופן עמוק. כל הצורות של תיאוריית המלחמה הצודקת מספקות קווי הנחייה הנכללים בשתי קטגוריות: צדק בכניסה למלחמה וצדק בניהול המלחמה. (שתי קטגוריות אלה ידועות בהתאמה במינוח jus ad bellum ו- jus in bello ). באופן כללי מחזיקה תיאוריית המלחמה הצודקת בכך שאומות יכולות להיכנס למלחמה רק בתגובה לגורם המהווה "סיבה מוצדקת", כאשר כוח משמש "מוצא אחרון", אחרי שכל האפשרויות הלא-צבאיות האחרות נשקלו ונוסו – כאשר ההחלטה לצאת למלחמה מונעת על ידי "כוונות טובות". מתוך המטרה של השגת "תוצאה טובה". היא מחזיקה בעמדה כי אומות חייבות לנהל מלחמה רק באמצעים "פרופורציונליים" למטרה אותה היא שואפת להשיג, ותוך פעולה "מבחינה" בין לוחמים ולא-לוחמים. לבסוף, בדרישה שחלה על שתי הקטגוריות, מחזירה תיאוריית המלחמה הצודקת בכך שההחלטה באשר למתי, מדוע, וכיצד לנהל מלחמה – ובכלל זאת ההכרזה על מלחמה – חייבת להיות בידי "סמכות לגיטימית".

כשלעצמם, קווים מנחים אלה – "כוונות טובות", "סיבה מוצדקת", "מוצא אחרון", "פרופורציונליות","פעולה מבחינה" ו"סמכות לגיטימית" – מעורפלים מאד. משמעותם ופירושם תלויים בראייה של "הצודק" ה"טוב", וה"לגיטימי" המונחים מראש כנתונים בבסיס תיאוריית המלחמה הצודקת – כלומר, הראייה המוסרית שבבסיס התיאוריה. למרות שמצדדי תיאוריית המלחמה הצודקת נבדלים בפרטים שונים לגבי טבע המוסר, הם כולם מחזיקים במשותף ברעיון יסודי אחד. לצורך זיהוי רעיון זה, הבה נבחן את מקורות תיאוריית המלחמה הצודקת: הכתבים של התיאולוג הנוצרי סיינט אוגוסטין על השימוש הראוי באלימות על ידי אינדווידואלים.

בכתביו, אוגוסטין שואל האם יכול נוצרי להצדיק הריגתו של אדם אחר, בהינתן ההכרח התנ"כי "להפנות את הלחי השנייה". תשובתו של אוגוסטין היא: אדם יכול להשתמש בכוח, לא בכדי להגן על עצמו, אלא להגן על שכנו. כפי שהחוקרת ג'ין אלשטיין, (Jean Elshtain), מחברת הספר הנחשב מלחמה צודקת נגד הטרור מסבירה:

עבור נוצרים מתקופת אוגוסטין, להרוג על מנת להגן על עצמך בלבד אינו ראוי: מוטב לסבול נזק מאשר לגרום לו. אולם המחויבות לצדקה מחייבת את האדם לנוע לכיוון אחר: להצלת חייהם של אחרים, במקרה זה עשוי להיות הכרחי לסכן ואף ליטול את חייהם של הגורמים לסבלם. [5]

לכן, על פי אוגוסטין, אם אתה בלבד מותקף, הנך מחויב להפנות את הלחי השנייה ולמות, משום שהגנה עצמית אישית אינה מוסרית; רק אם מישהו תוקף את לחי שכנך הנך מורשה להגיב.

התיאוריה של אוגוסטין אינה עוסקת בצדק במובן של חפים מפשע המגינים על חייהם מפני האשם. בראייתו של אוגוסטין, המדדים והמטרות המנחות לשימוש צודק בכוח על ידי אנשים – המזכים אותם בחפות או אשמה – הם כי פעולה חייבת להיות של שירות חסר עצמיות למען אחרים.

כל זאת מסתכם בכך: חיי האדם אינם מטרה כשלעצמה, שיש להגן עליה באופן צודק כשלעצמם – אלא מטרה להשגת מטרה "גבוהה" יותר, להיות מוקרבים או להישמר כפי שידרש על ידי החובה המוסרית של האדם לשרת אחרים. זהו ביטוי עקבי לגמרי עם המוסר בן ימינו של האלטרואיזם.

"אלטרואיזם" במובנו המילולי משמעותו "איזם-אחרים"; מונח זה מחזיק בכך שעל האדם לחיות את חיו בשירות חסר עצמיות את צורכיהם של אחרים, כאשר הקרבה למען אחרים היא המעלה העליונה. לפעול למען עצמך, על פי האלטרואיזם, הינו בלתי-מוסרי (או לכל היותר א-מוסרי). מוסר האלטרואיזם הינה פועל יוצא מן הנצרות אך היא מקובלת כיום בצורות שונות על ידי דתיים ולא-דתיים. למרות שדבקות עקבית באלטרואיזם מוכרת כלא-מעשית, מוחזק הרעיון האלטרואיסטי באופן כמעט אוניברסלי כרעיון מוסרי, וכמעט לעולם אין חולקים עליו. ראו נא כי בעת שמעטים שואפים לחיות חיים בסגנון אמא-תרזה, אין איש חולק על כך כי חייה הינם אב-טיפוס מוסרי.

אוגוסטין לא כתב באופן שיטתי על ההשלכות לגבי המלחמה של ראייתו האלטרואיסטית, נוצרית, לגבי השימוש בכוח, למרות שהוא יישם רעיונות אלה לגבי הטפה למען מלחמות לעזרת הסובלים והפצת הנצרות באומות אחרות. לאחר אוגוסטין, תיאולוגים נוצרים אחרים הרחיבו באופן משמעותי את תיאוריית המלחמה הצודקת (כפי שלימים התקרא שמה). לבסוף, היא פותחה על ידי פילוסופים דתיים וחילוניים, ואומצה בצורות שונות על ידי קבוצות נוצריות וקבוצות אתאיסטיות, על ידי אלה הקוראים לעצמם "ניצים" ואלו הגובלים בפציפיזם, על ידי אלה המחזיקים במוחלטות מוסרית ואלו המחזיקים ביחסיות מוסרית. ההתפתחות המשמעותיות ביותר בתיאוריית המלחמה הצודקת מאז תקופתו של אוגוסטין היא שהתיאוריה התפתחה להכיל אישור של מה שהיא מכנה "זכות להגנה עצמית". אולם, משום שתיאוריית המלחמה הצודקת שמרה על שורשיה האוגוסטיניים, אלטרואיסטיים, ה"זכות" העולה ממנה להגנה עצמית הופכת להיות משהו שאינו כזה.

הבה נבחן במפורט את כוונה והתוצאות של הקווים המנחים של תיאוריית המלחמה הצודקת, בהתמקדות על "המלחמה בטרור" של אמריקה. בהתחשב בכך שאומות יוצאות למלחמה רק בתגובה ל"סיבה מוצדקת". מה מהווה "סיבה מוצדקת" למלחמה? ה"מטרה הצודקת" הקלאסית שהובילה את אוגוסטין לאשר מלחמה, ושאותה הצדיקה תיאוריית המלחמה הצודקת מאז, הינה "משבר אנושי": מצב בו אנשים מארץ זרה סובלים מאלימות, דיכוי ורצח-עם. וולצר מרחיק לכת עד כדי לומר כי "…הדילמה המרכזית של הפוליטיקה הבינלאומית היא האם יש להציל בכוח צבאי מבחוץ אנשים בסכנה". [6] תיאורטיקנים רבים של המלחמה הצודקת מחזיקים בכך שההקרבה של חיילים אמריקאיים ועושר אמריקאי למען "שמירת שלום" ומשימות "הומניטריות" (במקרים בהם לא נשקף כל איום לארה"ב ) – כגון סודאן, קוסובו, בוסניה, רואנדה וסומליה – היא חובה מוסרית.

היכן נמצא במקרים כאלו של "סיבה צודקת" את הצדק לחפים מפשע, אנשים העובדים קשה לפרנסתם והנכפים לממן את המבצעים "ההומניטריים", שלא להזכיר את אלה שמתים בהם? ה"צדק" הוא בקוד הצדק (standard of justice) של תיאוריית המלחמה הצודקת. הרעיון האלטרואיסטי כי צדק משמעותו שירות חסר עצמיות לטובת האחרים. למעשה משמעותו של רעיון זה הוא כי על "בעלי האמצעים" בעולם (היצרניים, המוסריים, המאושרים) להקריב לטובת "חסרי-הכל". על חיילים אמריקאיים, בראייה זאת, להימנע מללחום עבור עצמם וחירותם; עליהם ללחום על מנת לשרת כל מי שזקוק להם.

בהתחשב בכך שתיאוריית המלחמה הצודקת רואה באינדיווידואלים, לא כמטרה לעצמם, אלא כאמצעי למטרותיהם של אחרים, מה הוא הרעיון להגנה עצמית, כלומר, זכותם של אנשים להגן על חייהם וחירותם, לא למען מטרה "הומניטרית", אלא למען עצמם?

בעת שעל-פי שמה מתיימרת תיאוריית המלחמה הצודקת להחזיק בזכות להגנה עצמית, במהות היא מתכחשת לזכות זאת. הגנה עצמית, היא טוענת, היא "סיבה מוצדקת" למלחמה. משמעות דבר זה היא כי אם אנשי אומה מסוימת סובלים מתוקפנות, דיכוי, או רצח-עם, והם עצמם מסוגלים לעצור זאת, הם זכאים מוסרית להגיב באופן צבאי. אולם – וזה הוא חלק קריטי – רק במגבלת תנאים חמורים. תוקפנות מצד אומה אחרת היא "סיבה מוצדקת", על פי תיאוריית המלחמה הצודקת, רק כ"מוצא אחרון" – ורק אם ההחלטה לצאת למלחמה מונעת על ידי "כוונות טובות". ( הכשרה זאת מתייחסת ל"סיבה מוצדקת" "הומניטרית" גם כן, אך נתמקד על יישומה למלחמות הגנה-עצמית לכאורה).

הבנה נבחן תחילה את הדרישה כי מלחמה חייבת להיות "המוצא האחרון". מגבלה זאת מתוארת לעיתים קרובות כמדיניות נבונה שפשוט לוקחת ברצינות את מהלך המלחמה, במקום יציאה אקראית למלחמה. אולם, למעשה, מלחמה כ"מוצא אחרון" יוצרת מצב המרחיק לכת מעבר לאיסור על יציאה למלחמות מתוך גחמה או יזימת אלימות; משמעותה שאומה אינה יכולה לצאת למלחמה באופן מיידי גם כאשר יש איום אובייקטיבי – כלומר, כאשר אומה אחרת הראתה את רצונה ליזום אלימות כלפיה. משום ששימוש בכוח צבאי מערב פגיעה באחרים, מחזיקה תיאוריית המלחמה הצודקת בכך שיש למצות כל אפשרות לפני השימוש בכוח: ניסיונות לרצות, החלטות או"ם, השתכנעות מדמעות התנין של מנהיגי האויב, וכל דרך אחרת שהפציפיסטים (או השגרירים לאו"ם) יכולים להעלות בדעתם.

מה על אומה חפה מפשע לעשות כאשר היא יודעת כי איום, שבמידה ולא יטופל, יכול להתממש בהתקפה שתביא עליה אסון בנקודה כלשהי בעתיד – ידיעה בדומה לזאת שיש לארצות הברית על אירן, אומה המממנת טרוריזם, מפיצה טוטליטריות איסלאמית, מפתחת נשק אטומי, תקפה אינטרסים אמריקאיים בעבר, ומבטיחה את ההרס של ארצות הברית בסופו של דבר? התאורטיקנים של תיאוריית המלחמה הצודקת מבטלים הערכות אלה כהיפותטיות ותו לא ("כיצד נוכל לדעת מה צופן העתיד?"). הערכות להתקפות בעתיד, הם טוענים, מעוותות על ידי מניעים של שירות-עצמי – כלומר, דאגה יתרה לחיים ולחירות של עצמנו, ומעט מידי דאגה לגבי ההשלכות של המלחמה על אחרים (כמו האיראנים) – ולפיכך מבחינה מוסרית אינו בא בחשבון כסיבה לפעולה. למשל, בשנת 2002, אמר וולצר לניו-יורק טיימס: "אנו לא צריכים לחכות עד שנותקף; זה נכון. אך עלינו לחכות עד אשר יעמדו לפני התקפתנו". [7]

הדרישה כי מלחמה תהיה רק "מוצא אחרון" הינה מנוגדת לנדרש מהגנה-עצמית, הדורשת כי יש לעצור איום רציני מוקדם ככל האפשר. הבחינו כי הזוועות המבוצעות על ידי אומות ותנועות רשע לא מופיעות באופן מפתיע; הם זקוקות לזמן לבנות את כוחם, להשיג תומכים, לסחוט הסכמות, ולזכות בניצחונות קטנים; עליהם לשכנע את עצמם ואת נתיניהם כי יש להם סיכוי להצליח. ככל שקורבנותיהם המיועדים יקדימו להגיב, יפחת הנזק שהבריונים יוכלו לגרום, ויקל להיפטר מהם.

ראו את גרמניה בשנות ה-30. היטלר שכבר הצהיר בפומבי על כוונותיו להשתלט על אירופה והעולם, היה איום אובייקטיבי לשכניו. הוא היה איום מייד עם עלייתו לשלטון, ואז באופן הולך ומתגבר כשהוא בנה את צבאו, בדחותו באופן מפורש חוזי בריתות קיימות עם אנגלייה וצרפת. ועדיין אומות אלה לא נקטו בכל פעולה צבאית נגד משטרו. אז סיפחה גרמנייה את אוסטריה ולא נתקלה בשום תגובה צבאית. כאשר כוחות נאציים כבשו את ה"ריינלנד" (אזור מריבה בגבול צרפת), הם קיבלו תעודת מעבר. כאשר היטלר דרש מהמנהיגים האירופאיים לתת לו את המדינה החופשית צ'כוסלובקיה, הם נתנו. נדרשה הפלישה לפולין לגרום לאומות אירופה לנקוט בפעולה צבאית נגד הנאצים. הם השתמשו במלחמה כ"מוצא אחרון"; ואנו יודעים מה היו התוצאות.

שיקלו גם את עליית האיסלאם הטוטליטרי. בשנת 1979, משטר איראני חדש שנוסד על עקרונות הטוטליטריות האיסלמית החזיק חמישים ושניים בני ערובה אמריקאיים למשך מאה וארבעים וארבע יום, בעת שאמריקה התחננה בחוסר אונים להחזרתם, ולמנהיגים האיראנים ניתנה במה עולמית לטעון לעליונותם על האומה המכונה על ידיהם "השטן הגדול". אף לא אמריקאי אחד מת במהלך תפישת בני הערובה – אולם, בעת שאמריקה הורדה על ברכיה, השיגה התנועה האנטי-אמריקאית המתפתחת ניצחון רב חשיבות.

מה הייתה טוענת תיאוריית המלחמה הצודקת לגבי הצדקת תגובה צבאית למצב הזה? האם היא מיקמה פעולה זאת ברמה של התקפה ישירה המספיקה למקמנו במצב של "מוצא אחרון" עם אירן או עם אומות אחרות המעניקות חסות לאיסלאם הטרוריסטי? לא על פי ג'ימי קארטר. האם מוצדקת תגובה לאחר שמאתיים ארבעים ושלושה חיילי מרינס נהרגו בלבנון בשנת 1983? לא על פי רונלד רייגן. ולאחר הפאתווה של חומייני הציעה פרס לטרוריסטים שירצחו את הסופר סאלמן רושדי ואת המוציאים לאור האמריקאיים שהביעו דעות "אנטי-איסלמיות" בשנת 1989? לא על פי ג'ורג' בוש האב. לאחר הפיצוץ הראשון במרכז הסחר העולמי בשנת 1993? לא על פי ביל קלינטון. דפוס הפעולה מדבר בעד עצמו.

היות ולא קיים סף שמעבר לו יש להכריז על "מוצא אחרון", סף המעבר נוטה להעלם במעין טווח-של-הרגע, אירוע שנתפש בחושים, משמעותי, של התקפה ישירה על ידי אוייב (ז"א, ה-11 בספטמבר). עד אז, התאורטיקנים של המלחמה הצודקת ואחיהם לרוח הפאציפיסטים יכולים תמיד להמציא תסריט לפיוס האויב, או פנטזיות חדשות על רפורמה במחנה האויב, או רציונליזציות חדשות על כך שהתוקפנות שלהם נובעת מאשמתנו – ומכך לטעון כי לנהל מלחמה יהיה בלתי מוסרי. עד לזמן שמלחמה תהפוך "למוצא אחרון", אומות חפות מפשע יסבלו סיכונים גדולים בהרבה, פחד, והרס גדול בהרבה מהנחוץ – ויצטרכו לסבול הרבה יותר על מנת להביס אוייב חזק יותר לאחר השתהות בניסיונות-פיוס רבים. "הגנה-עצמית" כ"מוצא אחרון" איננה הגנה עצמית.

בחתירה נוספת תחת ההגנה-העצמית של אומות חפות מפשע דורשת תיאוריית המלחמה הצודקת כי ההחלטה לצאת למלחמה תונע על ידי "כוונות טובות" – כלומר, בחיפוש אחר "תוצאה טובה". דרישה זאת, המציינת את הכוונה והמטרה של המלחמה, מכוונת ללב הדרישה והכוונה של המלחמה הצודקת.

מה היא המשמעות של "טוב" כאן? הכוונה "אלטרואיסטי".

על פי תיאוריית המלחמה הצודקת, מוטעה הוא כי אומה תתייחס לטובת עצמה בלבד בהחליטה אם לצאת למלחמה; היא חייבת להראות דאגה לשלומו של העולם בכללותו – ובכלל זאת דאגה לטובת האומה אותה היא תוקפת. רק דאגה מסוג כזה תניב "תוצאה טובה" – כלומר, תוצאה אלטרואיסטית.

כל עוד היא מתבססת על "כוונה טובה" כל חלק במשימה של הגנת האומה צריך להיות מוצדק באופן אלטרואיסטי: על ידי "ההקרבה" שמנהיגים ובמיוחד חיילים מקריבים למען "שירות המדינה" – על מדינה להיות מוגנת כאלטרואיסטית. לדוגמה, כאשר הנשיא בוש דן בשאלה מדוע אמריקה היא ארץ הראויה להגנה , הוא מדגיש את מתן הצדקה שלנו, את שירותינו לאומות אחרות, את האדיקות הדתית של אמריקאים רבים, וכך הלאה. הוא לא מדגיש את העובדה כי אנו מקדישים את חיינו לעשיית כסף ולרדיפת אושר.

ביישום תיאוריית המלחמה הצודקת, ככל שאומה עוסקת פחות ברווחתם של אזרחיה, וככל שהיא מוטרדת יותר ברווחתם של אחרים, כך היא מוכיחה "כוונות טובות". ככל שהיא נראית כיוצאת למלחמה למען טובתם של אזרחיה כך נחשדים יותר מניעיה. ראו זאת בפעולה בשתי המלחמות אליהן נכנסה ממשלתנו מאז ה-11 בספטמבר: המלחמה באפגניסטן ובעיראק.

המניע לשתי המלחמות, במיוחד באפגניסטן, היה בבירור אירועי ה-11 בספטמבר וההכרה בהיקף האיום הטרוריסטי כלפי אמריקה. אך בעת שהנשיא בוש הצהיר כי לאמריקה יש את הזכות להגן על עצמה, הוא לא התייחס לחיסול האיום המוצג על ידי מדינות אלה כהצדקה מספיקה למלחמה באף אחד מהמקרים. בשתי המלחמות, הוא הגן על פעולותיו, לא רק כתגובה לאיומי טרוריסטים נגד אמריקה. אלא כתגובה לאיומיהם כנגד "העולם". בוש הוסיף לחלק ההגנה העצמית של כל משימה מבצע רחב היקף להקלת הסבל האפגני והעיראקי – סבל שהיווה "סיבה מוצדקת" ללא כל מחלוקת. במקרה של המלחמה בעיראק, הוא הפך למרכיב מכריע בהצדקתו את המטרה של שימור ה"אחדות" של האו"ם (ארגון בו דיקטטורים רבים פועלים בלהט נגד אינטרסים אמריקאיים ), שסאדאם הפר את החלטותיו.

בתהליך הבנייה של המלחמה בעיראק, הנשיא בוש היה מוטרד במיוחד בבניית מטרה אלטרואיסטית למלחמה. הוא ביקש להצדיק את היבט ההגנה-העצמית על בסיס מהלך מקדים, רעיון השנוי במחלוקת בקרב הפרשנים, פוליטיקאים, ותיאורטיקנים של המלחמה הצודקת. לפיכך, הקפיד הנשיא בוש להתמקד, מעל לכל, על המטרה של שחרור העם בעיראק מעולו של עריץ והמטיר עליהם מזון, נפט בבעלות קולקטיבית, ו"דמוקרטיה". שמה של המלחמה, "מבצע חירות לעיראק", מייצג בדיוק את סדר העדיפויות המוסרי של בוש.

כפי שכתב בביקורת הספרים של קלרמונט מומחה הדוגל בתיאוריית המלחמה הצודקת:

"במרוץ למבצע חירות עיראק, בהקשיבנו לנשיא בוש או ליועציו הצבאיים והאזרחיים הראשיים, ניתן ללמוד עד כמה השפיעה החשיבה של תיאוריית המלחמה הצודקת על המנהיגות של המעצמה החזקה בעולם. יכול אדם, כמובן, שלא להסכים עם מסקנותיהם, אך לא ניתן שלא להתרשם מן המאמץ הניכר אותו נקטו על מנת לספק הצדקה לפעולותיהם. בהימדדה בכל מדד אובייקטיבי, מבצע חירות לעיראק, עונה באופן סביר לכל הקריטריונים למלחמה צודקת… מאמץ רציני, מתוך רצון טוב נעשה על מנת להכפיף את המדיניות האמריקאית לביקורת מוסרית קפדנית." [8]

בכל עת בה הנשיא בוש מבקש להגן על מוסריות המלחמות אותן נלחמנו, הוא מתעקש כי אנו נלחמנו למען סיבות "הגדולות יותר מאשר הגנה על אומתנו". כאשר בוש מתייחס ל"כוונות הטובות" שלנו בעיראק, כפי שהוא עושה לעיתים קרובות, הוא אינו מדבר על כוונותינו להגן על עצמנו , אלא על הכוונות של אזרחים אמריקאיים לשלם ושל חיילים אמריקאיים למות על מנת שעיראקים יוכלו לקיים הצבעת אספסוף.

הפקודה לצאת למלחמה ממניעים אלטרואיסטים, בשאיפה לתוצאה אלטרואיסטית, עומדת בסתירה ישירה לדרישות ההגנה-העצמית; היא אוסרת את עצם המהות של הגנה-עצמית בהקשר המלחמה; הזיהוי וההבסה של אומת האויב.

לזהות אומה כאוייב הוא לזהותה כיוזמת של אלימות המאיימת על חיינו, המבטלת את זכותה לקיום, ושלפי הצדק ראויה לכל שיידרש לסיום האיום שהיא מציגה. על פי הקוד המוסרי של תיאוריית המלחמה הצודקת, אין דבר כזה כאומת אוייב. גם כאשר אומה יוזמת תוקפנות, היא לא נחשבת כאובייקט ראוי לתגובה, אלא כחוף-מבטחים של "אחרים" שיש לשרתם. (ראייה זאת, באופן לא מפתיע, מושרשת באמונה הדתית של אוגוסטין, הנצרות, המעודדת אותנו לאהוב את כל אחד – ובמיוחד, כהוכחה למעלה קיצונית, "לאהוב את האויב").

ראו כי אמריקה לא יצאה למלחמה אף לא עם אומה אחת מאז ה-11 בספטמבר. בכל מלחמה, הבהיר הנשיא בוש כי אנו באפגניסטן או בעיראק לסייע "לעם האפגני" או "העם העיראקי", וכי אנו רק מתנגדים למנהיגיהם הנוכחיים. במקרה של עיראק, הוא הפך את רווחתם של העיראקים, ובכלל זאת הסיפוק של שאיפותיהם הדתיות והפוליטיות, המטרה העליונה של המלחמה.
בהינתן כי מטרתה של המלחמה, על פי תיאוריית המלחמה הצודקת, היא רווחתם של אחרים (וביניהם אלה שהם למעשה, אויביך), הגיוני הוא כי תיאוריית המלחמה הצודקת תוציא מכלל אפשרות כי אומה תנהל מלחמה באופן שיהרוס את אויביה. זה הכרחי, על פי תיאוריית המלחמה הצודקת, כי מלחמה תבוצע על ידי בלתי-אנוכיים, באמצעות הקרבה, ותוך כדי הענקת ערך גדול לאזרחי האויב. זאת היא הכוונה של דרישת ה"פרופורציונליות" וה"מובחנות". פרופורציונליות היא הרעיון שהערך שיושג במטרת המלחמה חייב להיות "פרופורציונלי" לנזק שהתחולל תוך כדי המלחמה. לטעון כי המטרות והנזק יהיו "פרופורציונליים" דורש להניח מדד של ערך לפיו יש לשקול אותם. מהו המשקל היחסי, למשל, שממשלת ארה"ב צריכה להעניק לאזרחים אמריקאים ולאזרחים עיראקיים? היות ותיאוריית המלחמה הצודקת מחזיקה בכך שכוונות הממשל הם "טובות" במידה שהיא מניחה ערך לאנשים אחרים, ובניהם אויבים, ועל פי מדד הערכים שלה ממשלה של אומה חפה מפשע צריכה להניח ערך שווה לחייה אזרחיה ושל אלה של אזרחי האויב. בראייה כזאת, ב"מלחמה נגד הטרור" של אמריקה, עלינו "לאזן" בין חיי החיילים והאזרחים האמריקאים עם חייהם של חיילי ואזרחי האויב. על פי וולצר, "בשיפוטנו את הקרבות, אנו מפשיטים מכל השיקולים את שיקולי צדקת המטרה. אנו עושים זאת משום שהמעמד המוסרי של חייל האויב הפרטי בכל אחד מן הצדדים הינו דומה מאד: הם ניצבים זה מול זה כשווים מוסרית". [9]

זה מה שמנהיגינו הנוכחיים והעתידיים לומדים בווסט-פוינט. הם למדים כי אין חשיבות לסיבת המלחמה, הם מסכנים את חייהם להלחם ולהרוג את שווי הערך המוסריים שלהם – כי הם חייבים להעריך שמירה על חיי חייל עמית כשווה ערך מוסרית להצלת חיי האויב.

הדרישה של "פרופורציונליות" היא אחת הסיבות בשלה לא זרענו הרס בתשתית העיראקית או האפגנית, בכדי לא לגרום לסבל "דיספרופורציוני" לאנשים. וקרוב לוודאי שזאת הסיבה שההבטחה להפצצת "הלם ואימה" על עיראק לא התגשמה. פרופורציונליות משמעה שבעת מלחמתנו אין אנו יכולים להתנהל באופן שמאיץ את הניצחון או מקטין את אבדותינו.

הדרישה של "פרופורציונליות", גרועה ככל שהיא, הופכת לגרועה יותר על ידי הדרישה ל"מובחנות", המהווה הבהרה לערך שעל הממשלה להעניק לסוגים שונים של אנשים ביישום ה"פרופורציונליות". הדרישה ל"מובחנות" מחזיקה בכך שאומה המגינה על עצמה חייבת להבחין בין לוחמים ולא-לוחמים, בנותנה הערכה גבוהה יותר ללא-לוחמים והענקת "חסינות". תיאוריית המלחמה הצודקת רואה בכל הלא-לוחמים "חפים מפשע" בעלי "זכויות" שיש לכבד. אנו חייבים, על פי אלשטיין, "לעשות כל מאמץ להימנע מהרג בלתי-לוחמים… נשים, ילדים, זקנים וחולים, כל הבלתי חמושים המנהלים את חיי היומיום, ואסירי מלחמה…" [10] לאלו שידחו ציוויים אלה בכדי להגן על אנשיהם עונה אלשטיין: "התביעות לפרופורציונליות ומובחנות הנם מאמץ קשה אך לא ניתן להחליפם או להתעלם מהם, על פי מידת היותם משרתות את כוונות המלחמה שלך". [11]

הבחינו בהיפוך הצדק כאן. אמריקאים נדיבים, אינדיווידואליסטים, אוהבי-חיים, וערבים הסוגדים למוות, קולקטיביסטיים וניהליסטים – כגון הערבים הרוקדים שחגגו את ה-11 בספטמבר – נחשבים כראויים באופן שווה להגנת הצבא האמריקאי. היוצא מן הכלל הוא המקרה בו האמריקאי הוא חייל והערבי הוא אזרח, במקרה זה חיו של האחרון הם בעלי ערך גדול יותר.

הדרישות ל"פרופורציונליות" ו"מובחנות" הינן קטלניות לאומה הלוקחת אותן ברצינות. אומה המחויבת באופן מלא להגן על עצמה חייבת להעריך את חיי אזרחיה יותר מאשר את חיי אזרחי האויב; היא חייבת להיות בטוחה בהיותה טובה, בזכותה להתקיים, ובצדקת ההרג של כל מי שהיא חייבת להרוג מן האויבים על מנת לשמר את חיי וחירות אזרחיה. הגנה עצמית עשויה לדרוש כי נהרוג יותר אזרחי אוייב מאשר האויב הרג באזרחינו. לעיתים קרובות במלחמה נדרש לשבור את רוחם של אנשים זרים שמדינתם יזמה את התוקפנות לה הם שותפים. דבר זה דורש הרג של אזרחים, ובמקרים מסוימים גם לסמנם כמטרות, כפי שעשתה אמריקה במלחמת העולם השנייה. פעולות אלה נחשבו מוצדקות על ידי מנהיגים שראו את אזרחי מדינות האויב כחלק ממכונת המלחמה הלאומית ולעיתים נדירות חפים מפשע באמת – וראו כל מוות של חפים מפשע, ובכללם ילדים, לחלוטין כאחריות המוסרית של האומה שיזמה את המלחמה.

תיאוריית המלחמה הצודקת אוסרת טקטיקות אלו. אומה בעלת "כוונות טובות", המיישמת "פרופורציונליות" ו"מובחנות", אינה יכולה לגלח עיר כפי שעשה שרמן. למרות שפעולתו של שרמן סייעה לסיום מלחמת האזרחים, הוא דמות מקוללת בינות התאורטיקנים של המלחמה הצודקת: מטרתו היתה להגן על צידו על ידי גרימת סבל בלתי-נסבל על אוכלוסיית האזרחים של האויב – ההפך מ"כוונה טובה". תאורטיקנים רבים של המלחמה הצודקת מחזיקים – כפי שהם חייבים להחזיק על פי מדדיהם – כי ההטלה של פצצה אטומית על הירושימה ונאגאסקי בשנת 1945 הייתה בלתי מוסרית. אמריקה, הם טוענים, צריכה הייתה להעריך את חייה האזרחים היפאניים מעבר לחיי מאות אלפי חייליה שהיו נהרגים במהלך הפלישה ליפאן.

באפגניסטן ועיראק, אנו רואים את התוצאות של אי-פעולה על פי מדיניות דומה למדיניותו של שרמן. המדיניות שלנו של הטלת חבילות מזון באפגניסטן זיכתה אותנו בבוז מצד האויב, שלעיתים קרובות היה הנהנה של מתנות אלו. המטרה המוצהרת שלנו של סיוע לאנשי אפגניסטן סיפקה הגנה לאוסמה בין-לאדן, לסגניו, ולתומכי הטאליבן שלו; הם ידעו כי נמנע מלהפציץ אותם החוצה ממחבואיהם מפחד שנהרוג את האפגנים אותם באנו לשרת.

בעיראק, היות ומטרתנו המוצהרת הינה רווחתם ואושרם של אזרחי עיראק, העיראקים העוינים הרבים מספור חשים חופשיים לגנות את כוחותינו, להסית לאלימות נגדם, ולספק מקלט למורדים. הנשיא בוש הדגיש כי לא יצאנו למלחמה נגד עיראק (רק כנגד סאדאם), אלא עבור העם העיראקי. לפיכך לא קבענו כל עדיפות להבסתם. באופן כמעט יומי בעיראק, חיילינו מסכנים את חייהם בשל חוקי התנהלות צבאית המציבים את חיי האזרחים העיראקים מעל לחייהם. דבר זה ניכר היה בנסיגתנו מפאלוג'ה בשנת 2004 כאשר חששנו מנפגעים אזרחיים, ובעובדה כי כאשר חזרנו לפאלוג'ה בשנת 2005 הרשנו לעשרות אלפי אנשים, ובכלל זאת אלפי מורדים, לעזוב את העיירה לפני תחילת הקרב. אכן, מתחילת ההפצצות נוהלה המלחמה באופן שנועד לצמצם למינימום את האבידות העיראקיות, וכמעט בכל מחיר. האם יש פליאה כלשהי שהמנהיגים והאזרחים של אומות טרוריסטיות אינם חשים שום לחץ אמיתי להפסיק לאיים על אמריקה?

ב"מלחמה נגד הטרור", ארצות הברית צועדת בעקבות הקביעות של תיאוריית המלחמה הצודקת ביחס לאזרחים בדבקות יוצאת דופן, וזכתה לתשבחות רבות מאת התאורטיקנים של המלחמה הצודקת בעבור כך. בהערכת המלחמה באפגניסטן של אלשטיין היא כותבת:

"ארצות הברית חייבת לעשות הכל לצמצום מותם של אזרחים – והיא עושה זאת… ארצות הברית חייבת לחקור כל אירוע בו נהרגים אזרחים – והיא עושה כך. ארצות הברית חייבת לפצות בדרך כלשהי את האזרחים שנפגעו ללא כוונה, וייתכן והיא מכינה תוכניות לעשות זאת – פעולה בלתי רגילה שטרם נשמע עליה בעת מלחמה." [12]

היא מוסיפה:

"הוגן לומר כי באפגניסטן פועל צבא ארה"ב כמיטב יכולתו להגיב באופן פרופורציונלי. אם לא היה הדבר כך, הייתה תשתית החיים האזרחיים במדינה נהרסת לחלוטין, והיא לא. במקום זאת בתי הספר פתוחים, נשים חוזרות לעבודה, בתי קולנוע מלאים, ואנשים יכולים לשוב ולהאזין למוסיקה ולרקוד בחתונות". [13]

מה שהיא לא מזכירה – אולם אסור שישכח – הוא המחיר ששולם עבור ניהול מלחמה "צודקת" לכאורה כזאת. המחיר הוא מאות גברים ונשים אמריקאיים גיבורים שנהרגו על מנת שהאפגנים והעיראקים יוכלו לחיות ושמסגדיהם יוותרו על תילם (זאת מבלי לומר דבר על המחיר הלא ידוע שכולנו נאלץ לשלם כאשר אוייב שלא הובס יתקוף שנית את אמריקה).

הדרישה האחרונה של המלחמה הצודקת היא הדרישה שמקבלי ההחלטות הבוחרים מתי וכיצד לצאת למלחמה חייבים להיות בעלי "סמכות לגיטימית". מבחינה היסטורית, הייתה זאת מגבלה מינורית, שכוונתה פשוט שהממשלה (לא מיליציה פרטית או כנופיה) היא המכריזה מלחמה. בעשורים האחרונים, בכל אופן, הפך תנאי זה למגבלה מרכזית, משום שתאורטיקנים של המלחמה הצודקת רואים בסמכות "לגיטימית" כזאת שתבטיח שכוח יופעל ב"כוונה טובה", כלומר, באופן בלתי-אנוכי. לדוגמה, רבים מהתאורטיקנים של המלחמה הצודקת הגיעו לתפיסה כי מלחמה אינה ראויה לתוקף אלא אם אושרה והיא מפוקחת על ידי האו"ם ואפילו אלה שאינם רואים בקפדנות את אישור האו"ם כהכרחי, כנשיא בוש, מעריכים את האישור של אומות אחרות כעדות לחוסר אנוכיות. ראה את התשוקה הנלהבת של בוש להפוך את המבצע בעיראק למתאים עבור האו"ם, וכשנכשל בכך, לכנס כל אומה חסרת משמעות ואת כל האומות ל"קואליציה של הסכמה".

הגנה עצמית דורשת כי אומה תעריך, באופן עצמאי ואובייקטיבי, על פי מדד החיים של אזרחיה, מה לעשות. להכפיף זאת לקואליציה או לקופי ענאן – בשל הסיבה שהם אינם מוטרדים מהאינטרסים שלנו – זה בלתי צודק והתאבדותי.

ב"מלחמה נגד הטרור", אמריקה נקטה בפעולה אחרי פעולה של הרס-עצמי בשם הזכייה בחסות האו"ם וה"שותפים לקואליציה". המשימה של אמריקה באפגניסטן ובעיראק סוכלה על ידי הווטו של כאלו המתקראים בני ברית כגון סעודיה (שמנעה מאתנו את השימוש במסלולי נחיתה למטוסים) ומדינות אחרות (שדחקו בנו להגביל את גודל הכוח על הקרקע באפגניסטן), בהכריחם אותנו להסתמך על מנהיגי כנופיות לוחמים דו-פרצופיים שרקחו את מזימות ההימלטות של אנשי אל-קאידה והטאליבן. כתוצאה מהכניעה של בוש ל"סמכות הלגיטימית", הקרבנו את הניצחון.

כל הדרישות של תיאורית המלחמה הצודקת מסייעות להסביר מדוע חש ממשל בוש כי מוצדק לצאת למלחמה רק באפגניסטן ועיראק – ורק בצירוף מטרות "הומניטריות" משמעותיות לכל משימה, מה שהכשיל את חיסול האיום מאומות אלו.

תיאורית המלחמה הצודקת הייתה בעלת השפעה משמעותית גם בקביעת המלחמות אותן ממשלתנו אינה חושבת שמוצדק ללחום. הנשיא בוש לא נקט בשום פעולה צבאית נגד אירן, לא נגד ערב הסעודית, לא כנגד סוריה. הנשיא בוש אינו חסר ידע לגבי איומים אלה – הוא מודע היטב לעובדה כי מדינות אלה נותנות חסות לטרור; במקרה של אירן וסוריה, הוא אמר זאת שוב ושוב. אולם הוא לא פעל שום פעולה צבאית לעצור את האיום שמציגות מדינות אלו, כך גם לא קיים שום סימן כי הוא יפעל בעתיד. במקום זאת, הוא ממשיך לעסוק בשוחד "דיפלומטי", דוחק באו"ם, מזמין אומות טרוריסטיות לקואליציות "נגד הטרור", ופעולות בלתי יעילות נוספות – של הרס-עצמי אמיתי.

כפי שנדון קודם לכן, הזיהוי הלא נכון שלנו את האויב, המונע של ידי רב-תרבותיות ודתיות, שיחק תפקיד מרכזי בבחירת-הנפל שלנו את המטרות. בנוסף, המלחמה האלטרואיסטית שלנו בעיראק ערערה עד כדי כך את הרעיון של פעולה צבאית, עד כדי העסקת חיילינו ללא מטרה ברורה וללא מדד נראה לניצחון, עד כדי כך שמעט אמריקאים רוצים לצאת שוב למלחמה. אולם סיבה מרכזית נוספת בשלה אין אנו נלהבים לכוון לאויבינו האמיתיים כיום – ולא הגדרנו אותם כמטרה מלכתחילה – היא שהם אינם מתאימים לדרישות הפעולה הצבאית של תיאוריית המלחמה הצודקת.

כמובן, מנקודת ראות של הגנה עצמית, אירן הייתה ועדיין הינה משטר שחשוב ביותר להביסו – הרבה יותר מאשר עיראק. אולם תחת הקריטריונים של המלחמה הצודקת ההצדקה למלחמה עם אירן הינה כמעט בלתי אפשרית, בעוד שההצדקה למלחמה עם עיראק הייתה פשוטה יחסית. אירן לא נשלטת על ידי דמות המקובלת כ"מפלצת" באופן אוניברסלי; עיראק כן. ה"רצון של העם האיראני" לא סוכל באופן ברור; "רצונם של העיראקים" כן. אירן לא הפרה עשרות החלטות או"ם; עיראק כן. העם האיראני לא היה נתון לשחיטה המונית; העיראקים כן. שיקולים אלה שהנם כמעט בלתי-רלוונטיים במונחים של הגנה-עצמית, מכריעים על פי המדדים של תיאוריית המלחמה הצודקת.

מה באשר לעובדה שאירן היא ה"פאדרלנד" הרוחני של האידיאולוגיה המניעה את הטרוריזם האיסלמי? או העובדה כי ה"רצון של העם האירני" תומך ברובו באידיאולוגיה הקטלנית השואפת להשמדת המערב? או העובדה שאירן מפתחת מאגר נשק גרעיני? או העובדה שאירן תמכה בהתקפות טרוריסטיות נגד אמריקאים ברחבי העולם במקרים רבים בעבר? על פי תיאוריית המלחמה הצודקת, כל עוד אירן לא הנחיתה מתקפה ישירה והרסנית נגדנו, וכל עוד אין מקרה חירום אלטרואיסטי, עובדות אלה אינן מצדיקות פעולה צבאית או איום בפעולה צבאית; לכל היותר, הם מהוות הצדקה ל"דיפלומטיה" אינסופית או בקשה להחלטה של האו"ם. בראיון בשנת 2004, אמר בוש: "אנו נמשיך ללחוץ [על אירן] דיפלומטית… הדיפלומטיה נכשלה במשך 11 שנים בעיראק… ומאמץ דיפלומטי זה [כלפי אירן] התחיל בקושי בשנה שעברה". [14] האם יש משהו שיכול לעודד יותר מזה לאומות ולקבוצות השואפות לנהל קרב ארוך-טווח כנגד המערב?

במקרה שבו אנו מסרבים לנקוט או לאיים בפעולה צבאית נגד התומכים המובילים של הטרור, אנו רואים את המשמעות האמיתית של המגבלות של תיאוריית המלחמה הצודקת באשר לשיקולים מתי יכולה אומה לצאת למלחמה, וכיצד עליה ללחום. אומה שתצא למלחמה רק כ"מוצא אחרון", בתגובה "לסיבה מוצדקת" עם "כוונות טובות" – וכאשר היא יוצאת למלחמה היא עושה זאת ב"פרופורציונליות" וב"מובחנות" – היא אומה שתסבול סיכונים בלתי הכרחיים ואפילו מוות המוני לפני היציאה למלחמה. ואפילו אם תצא למלחמה, היא תלחם עם ידיה קשורות מאחורי גבה.

לסיכום, תיאוריית המלחמה הצודקת, היא היישום של המוסר האלטרואיסטי למלחמה. היא מחזיקה בכך שהאזרחים של אומה חפה מפשע אינם המטרה [להגנה] כשלעצמם, אלא אמצעי לאיזו שהיא מטרה "גבוהה" יותר. בגרסה בת-ימינו, היא טוענת כי אזרחים של אומה חפה מפשע יכולים "להגן" על עצמם – כאמצעי להגשמת המטרה של הקרבה עצמית לצורכיהם של אחרים (בכלל זאת אלה שהם למעשה אויביהם. זאת אינה זכות להגנה עצמית, אלא "חובה" לפעול באלטרואיסטיות.

במידה בה מיושמת תיאוריית המלחמה הצודקת, היא מובילה לפחד שאינו הכרחי, סבל, ומוות הפוקד אומות חפות מפשע – ולעלייתם של תנועות ומשטרי רשע – בעת שהיא טוענת להיותה ערכית ומעשית.

בשל התיימרותה לתמוך בהגנה עצמית בעת שהיא אוסרת אותה למעשה, תיאוריית המלחמה הצודקת מהווה סכנה מיוחדת. שלא כמו פציפיזם, היא מתקבלת על דעתם של אמריקאים כיום. אמריקאים לא יקבלו תיאוריה שבמפורש אוסרת עליהם להתגונן מפני אויביהם המרושעים. אולם הם יקבלו תיאוריה הטוענת להתייחסות גם להגנה-עצמית וגם למוסר האלטרואיסטי שהם גדלו להאמין בו כאידיאל. כשהם אינם מזהים כי לא ניתן ליישב בין השניים היוצרים מצב של או זה – או האחר.

מה, בעצם, קרה למדיניות שהייתה יכולה להוביל להגנה-עצמית, כגון מתן אולטימטום לכל מדינה התומכת בטרור להפסיק או לחדול? האלטרואיזם שביסוד תיאוריית המלחמה הצודקת גורם למנהיגינו לבטל מדיניות כזאת ללא כל שיקול דעת. ואז, כל מהלך שהוא שהם שוקלים או שואפים אליו, מוצג על ידיהם כאילו הוא מהווה הגנה-עצמית ואינטרס-עצמי אמריקאי.

ההתגלמות האולטימטיבית של תיאוריית המלחמה הצודקת והחיבוק של מדיניות הרס-עצמי תחת מעטה של הגנה-עצמית במדיניות החוץ הכוללת של הנשיא בוש, היא: "אסטרטגיית קידום החירות". אסטרטגיה זאת הינה המדיניות של ממשל בוש להפצת "דמוקרטיה" ברחבי המזרח התיכון ובאזורים נכשלים אחרים. הצעד המשמעותי הראשון של אסטרטגיה זאת היה הקמת "עיראק החופשית", שמתיימרת לתת השראה כ"קרן אור של חופש" שתעודד "רפורמה דמוקרטית" עבור שאר המזרח התיכון.

אלו הם מטרות שתיאוריית המלחמה הצודקת מריעה להן; הן מגלמות "כוונות טובות" (ז"א כוונות אלטרואיסטיות) במדיניות החוץ שלנו ובבחירת מלחמותינו. על אף הנאמנות לדרישות הפופולריות של תיאוריית המלחמה הצודקת, הנשיא בוש אינו מסתגר באסטרטגיית קידום החופש כטובה רק ממניעים אלטרואיסטיים; אם הוא היה עושה כך, אזרחי אמריקה לא היו סובלים זאת (וגם לא הוא). הוא טוען כי אסטרטגיה זאת היא זאת שתשרת באופן המיטבי את אמריקה, ושעל ידי עידוד ה"שחרור" של אומות מדוכאות אנו מקדמים את הביטחון שלנו. לדוגמא, בנאומו על מצב האומה בשנת 2005, הכריז בוש: "ההישרדות של החירות בארצנו תלויה באופן הולך וגדל בהצלחת החירות בארצות אחרות. התקווה הטובה ביותר לשלום בעולמנו היא ההתפשטות של החירות בכל העולם".

מדוע אסטרטגית קידום החירות היא "תקוותנו הטובה ביותר"? משום, שכפי שבוש ואחרים מצביעים, אומות חופשיות אינן יוזמות תוקפנות (ובכלל זאת טרור), בעוד שאומות בלתי-חופשיות עושות זאת. לפיכך מזרח תיכון "חופשי" ו"דמוקרטי" מקדם את הגנתנו העצמית.

בבואנו לנתח אם אכן מדיניות זו משרתת את ההגנה העצמית של אמריקה, הבה נניח בצד לרגע את ההתחמקות העצומה שלה לגבי מה היא החירות ומה הם דרישותיה – העובדה כי חירות (ז"א חופש הפרט) ודמוקרטיה (ז"א שלטון בלתי מוגבל של הרוב על פני הפרט) הינן מהויות שונות לגמרי ובלתי מתיישבות, כאשר השניה הינה האויבת של הראשונה. גם אם נניח שלמנהיגינו יש הבנה כלשהי לגבי מהות החירות, וכיצד יש לבססה באופן יעיל, האם תהיה זאת המדיניות הדרושה להגנה-עצמית של אמריקה?
לא באופן מוחלט. מחצית-האמת הבודדת בטיעון לטובת אסטרטגית החופש היא שאומות חופשיות באמת אינן יוזמות תוקפנות נגד אומות אחרות. אז מה? יש עשרות אומות סטטיסטיות (ז"א, בעלות שלטון דיקטטורי של עליונות המדינה) שאינן מאיימות על אמריקה, אם משום שהן חוששות מאתנו או שאין להן עניין אידיאולוגי במלחמה עמנו.

השאלה מה נדרש להגנה עצמית של אמריקה מסתכמת בשאלה: מהי הדרך הטובה ביותר לגרום לאומות אחרות להיות בלתי-מאיימות באופן המהיר ביותר האפשרי? בשיקול אובייקטיבי של שאלה זאת, אנו מחויבים לשקול את כל האפשרויות, ובהן: הדחה מהירה של משטרים טרוריסטיים ובמיוחד משטרים איסלמיים טוטליטריים, איום על אוכלוסייתם בתגמול אם יאיימו על אמריקה שוב, ואז לפעול לסיום התמיכה בטרוריסטים של משטרים אחרים. בהתחשב באפשרויות הזמינות לנו, בלתי מתקבל על הדעת כי האסטרטגיה הטובה ביותר היא לבזבז משאבים צבאיים בלי-סוף על מנת להקים "דמוקרטיה" בעיראק, ואז להתפלל שכל שאר המדינות הטרוריסטיות יחליטו לאמץ ממשל חוקתי חופשי. להפוך את המזרח-התיכון אפילו לחצי-חופשי יעלה במחיר עצום של זמן, כסף וחיי אמריקאיים. בהתחשב באפשרויות שלנו, אסטרטגית קידום החופש היא לחלוטין הקרבה-עצמית. אולם, משום שממשל בוש דחה מוסרית אסטרטגיה אמיתית של הגנה עצמית, הוא יכול רק להשלות את עצמו להאמין כי, כפי שחבריו חוזרים ואומרים לנו שוב ושוב, הוא עושה "כל שניתן" להגן עלינו.

משום שתיאוריית המלחמה הצודקת מסלקת מהשולחן את האפשרות הישירה להביס את אויבינו, תומכיה חייבים לרקוח אמצעים עקיפים מוזרים לעצור אותם (מוזר הוא רק תואר העושה צדק עם המדיניות התולה את בטחון אמריקה על הדמיון בין עיראק של היום ואמריקה של תקופת ג'פרסון). הבחינו כי במדיניות בוש ה"שחרור" של עיראק אינו נראה כחלק מהבסת מדינה זאת, אלא כתחליף להכרח להביסו. וההשראה הקסומה שמהלך זה אמור להעניק לאירן, סוריה, ערב הסעודית וכך הלאה, לכאורה יהווה תחליף להכרח בעימות צבאי עם אומות אלו. היות ובוש חש חוסר נכונות מוסרית להביס את אויבינו, הוא רואה כהכרחי להעביר את המשימה לאזרחיהם ונתיניהם האוהדים. במקום לחזק את ביטחוננו, מדיניות זאת עוררה השראה להתקוממות בעיראק, גורמת לאירן ולערב הסעודית לחוש בטוחות מתמיד, ועשויה לאפשר לעם העיראקי בסופו של דבר להצביע להפיכת ארצם לדיקטטורה איסלאמית הדומה לאירן. (בהתחשב בניצחונות הגדולים של פוליטיקאים שיעים בבחירות העיראקיות עד כה, הם כבר מתקדמים בדרכם לשם). משום שכישלוננו להביס את אויבינו תורם להצלחת הטוטליטריות האיסלמית, התמיכה שלנו לבחירות במזרח התיכון מנבאת כי הטוטליטרים האיסלמים יזכו להשפעה רבה יותר באופן "דמוקרטי"; אנו כבר רואים התגברות בהשפעה הפוליטית של תומכים אדוקים יותר של הטוטליטריות האיסלמית בערב הסעודית, של החיזבאללה בלבנון, האחים המוסלמים במצרים ושל החמאס ברשות הפלשתינאית.

לקרוא למדיניות זאת אינטרס-עצמי אמריקאי או הגנה-עצמית אמריקאית הוא לעוות את משמעותם של המושגים הללו. זאת היא מדיניות של הרס-עצמי אמריקאי, ודבר זה התאפשר על ידי תיאוריה שפוסלת הגנה-עצמית מבחינה מוסרית תוך כדי טענתה לתמיכה בה.

לנשיאינו יותר מגרסה אחת של תיאוריית המלחמה הצודקת; יש מגוון גדול ואריאציות של התיאוריה, והתומכים השונים מדגישים ומפרשים את חוקיהם באופן שונה. חלקם, כמו האפיפיור, הינם על גבול הפציפיזם ומדגישים את חוק "המוצא האחרון". אחרים, תחת השפעתה של הרב-תרבותיות, מאמינים כי רוב משימות "שמירת השלום" מוטעות, לא משום שהן מהוות הקרבה-עצמית, אלא משום שאסור לנו "לכפות" את ההגדרות שלנו לחיים טובים יותר על אנשים זרים.

אי הסכמות כגון אלה אינם משמעותיות בסופו של דבר בנוגע להגנה-העצמית האמריקאית, משום שאף אחד מהם אינו חולק על הנחת היסוד האלטרואיסטית של התיאוריה. ראו כיצד התקשורת, הדמוקרטים, והאינטלקטואלים אינם מבקרים את בוש בשל כישלונו למחוץ את ההתנגדות בעיראק או בשל אי נקיטת פעולה כלשהי למלחמה באיום האיראני. רוב הביקורת נגד בוש מסתכמת בכך שהוא אינו אלטרואיסטי דיו. מאשימים אותו ב"ריצה" למלחמה למרות רצונותיהם של אומות אחרות; מחשבים את מספר הנפגעים האזרחיים; המבקרים מקובעים על אסירי מלחמה שהושפלו; הם מטפלים בכל ליקוי ברמת החיים העיראקית או האפגנית בלעג מוסרי כנגד אמריקה. וכך, התומכים המתחרים בתיאורית המלחמה הצודקת שונים ביחסם לממשל בוש לא בשאלה אם היה צורך להקריב את בטחונה של אמריקה למען אחרים, אלא רק כיצד יש לעשות זאת.

בניתוח סופי, תיאוריית המלחמה הצודקת, היא נגד-הגנה-עצמית ונגד-צדק. בהטיפה להקרבה עצמית בעבור צורכיהם של אחרים, תיאוריית המלחמה הצודקת הובילה להקרבה של התרבותי בעבור הברברי, ההקרבה של קורבנות התוקפנות לטובת התוקפים, ההקרבה של אמריקאים אציליים לטובת עיראקים שפלים – ההקרבה של האומה הגדולה בהיסטוריה למען האומות הגרועות ביותר כיום.

המוסר של הניצחון

במונחי היסוד, אין כיום שום תיאוריית מלחמה החולקת על תיאוריית המלחמה הצודקת.

עבור אלה המוטרדים מנושא ההגנה העצמית, אמורה האלטרנטיבה היחידה לתיאורית המלחמה הצודקת להיות "ריאליזם": הרעיון שאין כל קשר בין מוסר ומלחמה. "ריאליסטים" מחזיקים בעמדה שיש להיכנס למלחמה וללחום בה על פי שיקולים "מעשיים" בלבד. אולם עמדה זאת אינה חלופה של ממש לתיאוריית המלחמה הצודקת. ראשית, כפי שתאורטיקנים של המלחמה הצודקת מצביעים בצדק, "ריאליזם" מתחמק מהעובדה שמלחמה הינה פעולה בעלת משמעות מוסרית גדולת ממדים, וכאשר אנו מתייחסים אליה אחרת אנו מאפשרים מעשים מעוררי אימה, כגון יזימת תוקפנות מלחמתית. שנית, הטענה שיש להעריך מלחמה על פי שיקולים "מעשיים" בלבד הינו ריק מבחינה אינטלקטואלית, היות ואין דבר כזה מעשיות המנותקת ממוסר.

כל טענה כי מהלך מסוים הוא "מעשי" מניחה מראש מטרה בסיסית שפעולה זאת משיגה. למשל, כל טענה כי "דיפלומטיה" עם אירן היא מעשית, או כי אולטימטום נגד אירן הוא מעשי, או כי שילוח ראש חץ גרעיני לאירן הוא מעשי, מניחה מראש מטרה בסיסית כלשהי שפעולה זאת תשיג – בין אם מטרה זאת תהיה האישור של אחרים, או ה"יציבות" במזרח התיכון, או זכייה "בלבבות ובמחשבות", או סילוק האיום האיראני. השאלה מה הם המטרות היסודיות שאותם יש לבקש במלחמה היא שאלה שאין מנוס ממנה בנושא המעשיות – והיא שאלה מוסרית.

היות ו"הריאליזם" דוחה את הצורך להערכה מוסרית, ומשום שהצורך בהערכה מוסרית הינו הכרחי, הדוגלים בה מקבלים בהכרח מטרות מסוימות מראש כמעשיות באופן "מובנן מאליו". אליו מטרות? אלה המקובלות באופן הנרחב ביותר כבעלות תוקף – כלומר, מטרות האלטרואיזם.

בחנו את המקרה של מזכיר המדינה לשעבר קולין פאוול, "ריאליסט" בולט. האם הוא קורא להגנה-עצמית אמריקאית חד משמעית, בלתי מתפשרת תוך שימוש בכל עוצמתה הצבאית, בשל היות הדבר מעשי באופן בולט לצורך האינטרס העצמי האמריקאי? לא. במקום זאת, כאשר הוא ניהל את מחלקת המדינה, הוא ביקש להימנע ממלחמה, להפיס כל אוייב שהוא, לחזר אחר "דעת הקהל העולמית", לבנות קואליציות, להימנע מאבדות אזרחיות – ובו בעת להגן איכשהו על אמריקה. במילים אחרות, הוא עשה את כל מה שהפציפיזם ותיאוריית המלחמה הצודקת היו דורשים שיעשה.[*] בעת שפאוול והדומים לו אומרים שהם נמנעים מניתוח מוסרי בנושאים של מדיניות חוץ ומלחמה, אחרי ככלות הכל האלטרואיזם הוא המעצב את שהם חושבים ומבקשים להשיג.

"ריאליזם", לפיכך, איננו תרופת נגד לתיאוריית המלחמה הצודקת. אין הוא אפילו תיאוריית מלחמה אלא טפיל אינטלקטואלי המסווה את הטבע ההרסני של האלטרואיזם עם הצהרות לדאגה ל"מעשיות". הקבורה של הנושאים המוסריים הקשורים במלחמה בעבור "מעשיות" אינו מוחק אותם; במקום זאת, היא משמשת להתחפרות במצב הנוכחי, על ידי הצעת אלטרואיזם מוסתר כחלופה היחידה לאלטרואיזם גלוי.

אין דרך להימלט מהמוסר, ואין אפשרות ליישב הגנה עצמית עם מוסר האלטרואיזם. על מנת להימלט מההרסנות של תיאוריית המלחמה הצודקת, לפיכך, עלינו לאמץ גישה מוסרית למלחמה הדוחה את האלטרואיזם ומחזיקה לחלוטין בהגנה עצמית, ובכך לספק את הבסיס המוסרי להגנה על חייהם וחירותם של אזרחי האומות החופשיות והחפות מפשע למול התוקפנות.

בסיס מוסרי כזה קיים במוסר הרציונלי של אינטרס-עצמי (הידוע גם בשם אגואיזם רציונלי או אנוכיות רציונלית), קוד המוסר שנוסח על ידי הפילוסופית איין ראנד.
אינטרס עצמי רציונלי מחזיק בכך שכל אדם צריך לחיות את חייו שלו למען עצמו, על ידי מאמציו העצמאיים – מבלי להקריב עצמו לאחרים או להקריב אחרים למענו. גישתה של ראנד מחזיקה בכך שהאינטרס העצמי של האדם מושג, לא על ידי כל עשייה גחמנית של כל מה שאדם רוצה לעשות, ולא על ידי מיקום מטרותיו בניגוד לחירות שכניו, אלא על ידי ניהול חיים רציונליים, יצרנות ומסחר.

על פי הרציונליות האגואיסטית, האיום הגדול ביותר הניצב בין אדם רציונלי והשגת מטרותיו – והאיום הגדול ביותר העומד בפני חברה הרמונית, משגשגת וחופשית – הוא היזימה של כוח פיסי על ידי אחרים. על פי הצדק, כאשר מישהו יוזם כוח נגד אדם חף מפשע – אם על ידי אלימות, גניבה, או רמאות – הוא ראוי לתגובת נגד כוחנית.

בגישה האגואיסטית, הצורך של אנשים להיות חופשיים מפני יזימת אלימות כלפיהם הוא הדורש את קיומן של הממשלות – ואת האפשרות של מלחמה. ממשלה ראויה מציבה את שימוש התגובה בכוח במסגרת עקרונית של בקרה אובייקטיבית. ממשלה ראויה נוסדת על העיקרון של זכויות הפרט – הזכות לחיים, חירות, רכוש, והשאיפה לאושר. זכויות אלה מאשרות את חופש הפעולה של הפרט; הן מכירות בזכות של כל אדם לפעול להשגת מטרותיו בעזרת שיפוטו שלו: לייצר, לסחור, לדבר, לכתוב לאהוב, ולחיות כפי שבחר, חופשי מאיום בכוח. ממשלה ראויה היא הסוכנת והמשרתת של אזרחיה. היא קיימת רק בכדי להגן על זכויותיהם על ידי איסור יזימת כוח ועל ידי תגובה כנגד אלה שיוזמים אותו – ללא תלות אם התוקפן הוא פושע מבית או אומה זרה.

כפי שאדם חף מפשע, כך אומה חפה מפשע אינה מבקשת להתקיים על חשבונם של אומות אחרות, על ידי כוח. אולם בעת שכוח הופעל נגדה ונגד אזרחיה, היא חייבת להגיב באופן צודק בכוח; כל דבר אחר יהיה חוסר צדק כלפי אזרחיה ונטישה של מטרתה המוסרית: להגן על זכויותיהם.

מהרגע בו הראייה האגואיסטית של המוסר והממשל מובנת, הראייה האגואיסטית של המלחמה נובעת: המטרה המוסרית היחידה של מלחמה היא אותה מטרה מוסרית של כל פעולה אחרת של הממשלה הראויה – כלומר, להגן על זכויות האדם של אזרחיה. כל נושא מוסרי הנוגע למלחמה חייב להישפט על ידי מדד זה – ורק על ידי מדד זה.

השגת המטרה של "הגנה עצמית" משמעותה שיקום מלא של ההגנה על זכויות הפרט ולפיכך החזרה המלאה לחיים נורמליים, המושגת על ידי ההסרה המלאה של האיום. זאת היא המשמעות היחידה הנכונה למונח "ניצחון מושלם". תבוסה במלחמה עם הטוטליטריות האיסלאמית אינה משתמעת בהכרח שארצות הברית תהפוך לתאוקרטיה איסלאמית או שחיילינו ינהלו קרבות רחוב באטלנטה; אפשרויות אלו, למזלנו, בלתי סבירות באופן קיצוני. תבוסה משמעה כל שינוי שלילי ארוך טווח באורח החיים האמריקאי כתוצאה מפעילות אוייב, כגון התרעות הטרור הצבעוניות, או תקנות החוק הפטריוטי שמאפשר למעשה לכל אחד להיחקר כחשוד בטרוריזם, או חיפושים אקראיים בנמלי התעופה מהם סובלים נוסעים חפים מפשע.

ה"עצמי" ב"הגנה עצמית" כולל לא רק אזרחים של אומה אלא גם את חייליה. בניגוד למדיניות ממשל בוש, חיילים אמריקאיים אינם חיות קורבן, אלא אזרחים מלאים של ארצות הברית. חיילים רציונליים מונעים על ידי ערכיהם, על ידי רצונם לחיות בחופש מאיומי אלימות נגדם ונגד אהוביהם. העובדה שחייל בוחר במקצוע מסוכן אינה הופכת אותו לפחות ראוי לכל הגנה אותה יכולה להעניק ממשלתו. לשלוח חיילים אל קרב, כפי שעשינו בעיראק, עם נוהלי קרב המציבים את חיי העיראקים מעל לחייהם, הוא פשע מוסרי.

באמצעות המדד של זכויות הפרט, אומה יכולה לצאת למלחמה מוסרית רק למען הגנה עצמית, ויכולה לעשות במלחמה באופן מוסרי רק מה שהכרחי למען מטרה זאת. מלחמות של הקרבה עצמית (מלחמות "הומניטריות") כמו גם מלחמות תוקפניות – ופעולות של הקרבה עצמית או תוקפנות במסגרת המלחמה – מפירות את זכויות האזרחים, במיוחד של חיילים. שתיהן גוררות הקרבה כוחנית של חייהם וכספם של אנשים לטובת מטרה "נעלה" יותר – בין אם להקל על סבלם של סומאלים או סיפוק תאוות הכוח של נשיא.

ההכרח במלחמת הגנה-עצמית עולה כאשר אומה מותקפת או מאוימת על ידי תוקפן זר. במקרים מסוימים יתכן ואפשרי לעצור תוקפן כזה באמצעי כפייה קטנים יותר, כגון סנקציות או אולטימטום. בכל מקרה, ברגע בו מתבהר כי האויב אינו מורתע, שימוש בכוח צבאי אינו "מוצא אחרון", אלא המוצא היחיד.

בתגובה לתפיסת בני הערובה באירן בשנת 1979, למשל, אמריקה הייתה מחויבת מוסרית להכות בתגמול כבד את המשטר האיראני באופן מיידי. כפי שאיין ראנד אמרה באותו הזמן, התגובה הראויה להתקפה היא "לצעוד בכוח ביום הראשון או השני לאחר לקיחת בני הערובה". [15] כל פעולה פחותה מכך עבור אמריקה משמעה כניעה לתוקפן ונטישה של מחויבותה המוסרית לאזרחיה. אמריקה עשתה פחות מכך ועדיין משלמת את המחיר.

כל תוקפנות, ובכללה טרוריזם, מתודלקת בתקווה – התקווה להצליח להשיג מטרה בלתי רציונלית או לקדם אותה. בכדי שמדינה כמו ארצות הברית תהיה בטוחה מפני איומים לטווח הארוך, על אויביה לדעת כי יזימת כוח נגדה יוביל אך ורק להרס בעבורם. אנו חייבים לגרום לתומכים בכל מטרה שהיא המבקשים להרוס את ארצות הברית להבין כי מטרה זאת אבודה.

פעולות תוקפנות שאין בצידן עונש יכולות להוביל אך ורק לפעולות תוקפנות נוספות. פיוס יוזמי האלימות, כפי שראינו לאורך ההיסטוריה, מוביל ליותר אלימות ביתר עוצמה. לפיכך, ממשלה המכבדת זכויות אינה מנסה לפייס את אויביה המשתמשים בכוח; היא פועלת לחסלם. פעולה כזאת, המבוצעת באופן עקבי בהגנה-עצמית, לא רק שתהרוס את היוזם המסוים של האלימות; היא גם תרתיע אחרים המהווים איום. אכן, יצא לאמריקה מוניטין של "נמר נייר", פייסני, המתדלק את האמונה של הטוטליטרים האיסלמיים כי הם יכולים להכניע את אמריקה.

חשוב לציין כי מוסריות נכונה אינה דורשת כי תתבצע התקפה ישירה על מנת להגיב. אל לנו לשבת בטלים בעת שאירן בונה כלי נשק גרעיניים ומשגרי טילים; אל לנו להמתין להגיב עד שהם יהרסו עיר אמריקאית. מכה מקדימה הינה מוצדקת אם האומה המעורבת מהווה איום אובייקטיבי – זאת אומרת, שהציגה בפעולותיה או בהצהרות רשמיות, את רצונה ליזום או לתמוך בהפעלת כוח נגדנו. עבור אמריקה לזהות אומה כאיום אובייקטיבי אינו דורש לזהות בדיוק מתי והיכן יתממש האיום (דבר בלתי אפשרי); אלא, משמעו לזהות כי לאומה או למשטר יש את הרצון והאמצעים להתקיף או לתמוך בהתקפה נגד ארצות הברית. אומה המאיימת על אומה חפה מפשע מאבדת את זכותה להתקיים וראויה לכל תוצאה שתגרם לה על ידי אומה חפה מפשע. יש כאן התאמה לפשע מקומי. כאשר הממשל מכיר בכך שאדם משמיע איומי מוות כנגד אישתו, או זומם לרצוח אותה, ראוי הוא להשליכו לכלא – הרשות אינה ממתינה עד שתימצא גופתה, על בסיס האפשרות שהוא ישנה את דעתו ולא יממש את איומיו.

על מנת להילחם ולנצח במלחמה ראויה של הגנה-עצמית נדרשות שתי דרכי פעולה בסיסיות: (1) לזהות אובייקטיבית את טבעו של האיום ו(2) לעשות את כל שנדרש להרוס את האיום ולחזור לחיים נורמליים, עם אובדן מינימלי של חיים וחירות מצד האומה המתגוננת.

הזהות המסוימת של כל איום נתון ומה שנדרש על מנת להרוס אותו איננה בתחום המוסר; הדבר דורש ידע ומומחיות צבאית ותרבותית (בעת שהמוסר מתייחס רק לעקרונות הבסיסים שעל פיהם מתנהלים חיי האדם). אולם המוסר של אינטרס-עצמי רציונלי מספק הדרכה עקרונית רבת חשיבות בזיהוי ולאחר מכן בהרס האיום. הוא מחזיק בכך שזיהוי האיום, כמו כל זיהוי, יכול להתבצע רק דרך תהליך רציונלי קפדני – תהליך שאינו מעורפל על ידי שיקולים כגון קרבה לא מוצדקת לדת, או השאיפה להתחבב על מנהיגים זרים, או הקיבעון כי כל התרבויות שוות. באשר לפעולה אותה יש לעשות לגבי כל איום נתון, האגואיזם מעניק אישור קריטי, בשטחי האויב, להרוג ולהרוס כל מי וכל מה שיש להרסו על מנת לסיים את האיום כלפי המדינה המותקפת. מדיניות כזאת, בניגוד לתיאוריית המלחמה הצודקת, מחזיקה גם בעיקרון הצדק וגם בזכויות הפרט. בהסתמך על הנסיבות, מטרות לגיטימיות יכולות לכלול את המנהיגים, חיילים, ואזרחים של מדינת האויב.

יש תפישה פופולרית, המוחזקת על ידי כמעט כל התומכים בתיאוריית המלחמה הצודקת, כי רק קומץ של דיקטטורים משוגעים וטרוריסטים חגורי פצצות הם האויבים שלנו; כל שאר התושבים של אותה מדינה מפגרת, חסרת מזל הינם אזרחים "חפים מפשע", שנלכדו באופן טרגי בינות כמה רוצחים בודדים. ולפי זאת עלינו לנהל את המלחמה, לא נגד האומה, אלא נגד חורשי רעות בתוכה, בהתייחסנו לשאר האוכלוסייה עם אותו כבוד אותו אנו מעניקים לאזרחים אמריקאים. תחושה זאת היא מוטעית וקטלנית.

כפי שהבינו צ'רצ'יל וגנרל שרמן, אזרחים ממלאים תפקיד מכריע בתמיכת התוקפנות הצבאית של מדינת האויב, וסימונם הישיר כמטרות יכול להציל חיים של חיילינו ואזרחינו. במהלך מלחמת האזרחים, האוכלוסייה האזרחית של הדרום סיפקה עידוד לחייליה, בהאריכה עד מאד את נכונותם לנהל מלחמה נגד הצפון. כל עוד האזרחים היו פטורים מהתוצאות הישירות של מעשיהם, הם המשיכו לתדלק את מאמצי המלחמה של הדרום, אשר בתורה גרמה לאובדן חיים של אלפים על גבי אלפים של אנשי הצפון. על ידי פגיעה ישירה באוכלוסייה האזרחית ביצע שרמן מעשה של אומץ מוסרי: במלאו לחלוטין את אחריותו להגנת אזרחי הצפון.

עתה ראו את המקרה של הטרור האיסלמי, איום שאזרחים הינם מקור משמעותי לעידודו הרוחני. אזרחים רבים ברחבי העולם הערבי מעניקים עידוד לטרוריסטים על ידי סגידה להם כגיבורים. עיתונים בארצות ערביות רבות מפיצים אנטי-אמריקאיות ומפארים את מות הקדושים של הטרוריסטים. מנהיגי דת מבטיחים לטרוריסטים חיים זוהרים לאחר המוות. בתי האולפנא המוסלמים מפעילים אינדוקטרינציה לתלמידים לטוטליטריות איסלאמית. גם אזרחים שאינם תומכים לגמרי בשיטות של הטרוריסטים האיסלמים אוהדים אותם בדרך כלל ומעודדים את מטרתם של שליטת האיסלאם בעולם. אזרחי האויב הם גם מקור חשוב לתמיכה חומרית בטרור; אזרחים אלה מספקים לעיתים תכופות מקומות מחבוא, כסף ואמצעי לחימה. אנשי ממשל עשירים משלמים פרסים למשפחות של המחבלים המתאבדים.

רוב האזרחים של משטרים מדכאים לא עושים דבר להתנגד או להלחם בממשלתם. פאסיביות זאת אינה הופכת אותם לחפים מפשע; היא הופכת אותם למשתפי פעולה עם הרשע של משטריהם. פאסיביות זאת הינה אחד הגורמים המשמעותיים המאפשרים למשטרים אלה לבצע פשעים כנגד חפים מפשע בבית ומחוץ לגבולותיהם. אזרחים מדוכאים הינם אחראים מוסרית לפעולות הרשע של ממשלותיהם אלא אם הם נוקטים צעדים פעילים להתנגד לה, או פונים למחתרת . (התוצאות השליליות או החיוביות של פעולות הממשל המבוצעות בשם האזרח היא סיבה אחת בשלה להיות פעיל במשטרים המוזכרים, במיוחד פעיל מבחינה אינטלקטואלית, היא מחויבות אנוכית).

"אזרחים פרטיים במדינה שיוצאת למלחמה", אמרה פעם איין ראנד בתשובה לשאלה בנושא,

הנם אחראיים למלחמה זאת. זאת הסיבה שעליהם לגלות עניין בפוליטיקה ולהיזהר מפני סוג הממשל המוטעה. אם בהקשר זה ניתן היה לבצע הבחנה בין פעולותיו של האזרח הפרטי לבין פעולות הממשלה, מדוע שנזדקק לפוליטיקה בכלל? כל הממשלות יתייצבו בצד אחד, עושות מעשיהם בינן לבין עצמן, בעוד אנו האזרחים הפרטיים נמשיך בשמחה בדרכנו, בשבטיות אידילית. אולם תמונה זאת שקרית. אנו אחראים לממשלה שלנו, וזאת הסיבה מדוע זה חשוב לקחת את מדע הפוליטיקה ברצינות רבה. אם נהפוך לדיקטטורה, ומדינה חופשית יותר תתקוף אותנו, תהיה זאת זכותם. [16]

לסיכום: האוכלוסייה האזרחית של אומה תוקפנית איננה ישות נפרדת שאינה קשורה לממשלתה. פעולת מלחמה הינה פעולה של אומה – הקשורה במטווה של אחדות וקשרים פוליטיים, תרבותיים, כלכליים וגיאוגרפים. כאשר אומה יוזמת תוקפנות כלפינו, ובכלל זאת על ידי תמיכה בקבוצות טרור אנטי-אמריקאיות ובמטרות צבאיות, היא מאבדת את זכותה להתקיים, ויש לנו את הזכות לעשות כל שנדרש לסיים את האיום שהיא מציגה.

בהינתן כי האוכלוסייה האזרחית של אומה הינה חלק מכריע, מבחינה פיסית ורוחנית מיוזמת התוקפנות – ומהפרת הזכויות של האומה המותקפת – זהו מוסרי לסמנם כמטרה לתגמול מצד הקורבן. כל דרישה להכרחיות ההפרדה בין לא-לוחמים כשלעצמה היא לא צודקת וקטלנית.

לאחר שאמרנו זאת, אם אפשרי הדבר לבודד אנשים חפים מפשע – כגון מתנגדי משטר, לוחמי חופש, וילדים – ללא מחיר צבאי, אל לנו להרגם; לא צודק ומנוגד לאינטרס-עצמי רציונלי להרוג ללא טעם את החפים מפשע; טוב הדבר שיהיו יותר אנשים רציונליים ופרו-אמריקאים בעולם.
חיילים רציונליים ואנוכיים אינם שואפים להרס חסר דעת של מישהו, בוודאי שלא של חפים מפשע; הם מוכנים להרוג רק משום שהם שואפים לחירות ומכירים בכך שנדרש כוח כנגד אלה היוזמים תוקפנות. כל עוד החפים מפשע בלתי ניתנים לבידוד במהלך השגת היעדים הצבאיים, ושמירה על חייהם תוביל לאובדן חיינו; אזי, למרות שאובדן חייהם מצער, עלינו להרגם ללא היסוס.

כל לוחם חופש אמיתי שנקלע לאש אמריקאית מבין את הטבע של המצב אליו נקלענו כתוצאה מהתנהגות ממשלתו, תומך במטרתנו, מקווה לטוב ביותר, ומאשים את ממשלתו ואת חבריו האזרחים בשל הסכנה אליה נקלע. הוא מזהה את העיקרון כי כל מוות של חפים מפשע במלחמה הינו במסגרת האחריות המוסרית הבלעדית של האומה התוקפת.

לעשות ככל שנדרש במלחמה משמעותו לעשות את כל מה שנדרש. לאחר שהעובדות מוערכות באופן רציונלי, אם עולה מהן כי שימוש בנשק גרעיני טקטי נגד הכורים הגרעיניים של אירן או מחיקה של העיר פאלוג'ה על מנת לסיים את המרד העיראקי בכדי להציל חיים אמריקאיים, אזי פעולות אלה הינן מתחייבות מוסרית, וההימנעות מנקיטה בהן הינה רוע מוסרי.

לסגירת דיון זה על הגישה של האינטרס-העצמי שהיא הגישה הצודקת למלחמה, הבה ניישם אותה לגבי שני נושאים שהיו בולטים במיוחד במהלך המלחמה בעיראק: הטיפול הראוי בשבויי מלחמה, ומתי וכיצד עלינו לכבוש עמים זרים, ובכלל זאת השאלה האם עלינו להקים חברה חופשית או חופשית-למחצה בארץ כבושה.

הבה נתחיל בסוגיית שבויי המלחמה. כיצד עלינו לנהוג בשבויי מלחמה? בהינתן מטרת המלחמה, התשובה חייבת להיות: בדרך שתגן על זכויות הפרט של אזרחינו. בדרך כלל המקרה הוא שיש לנהוג בשבויי המלחמה היטב, משום שדבר זה יעודד חיילי אוייב להעדיף להיכנע מאשר ללחום למוות. אם יותר מלוחמי האויב נכנעים, פחות חיילים מכוחותינו יהרגו. במצב בו שבויי מלחמה אינם מהווים איום, התייחסות טובה אליהם הינה אינטרס עצמי שלנו – והתייחסות רעה אליהם או הריגתם הינה סדיסטית והרסנית לנו. עם זאת, התייחסות טובה לאסירי מלחמה אינה הגיונית אם, לדוגמא, הם מחבלים בניסיוננו לנצח, או אם הם מסרבים לגלות מידע חיוני שיכול להציל את חיי כוחותינו. אם השפלה ועינויים הם דרך יעילה לגלות מידע שיציל חיי אמריקאים, עלינו לענות או להשפיל אסירים ככל שיידרש.

כמובן שאם אסיר מלחמה הינו חף מפשע באמת – כלומר, מתנגד אמיתי למשטרו שנכפה להלחם עבורו – הוא יהיה להוט לספק לאומה המותקפת את כל המידע שנחשף לו; שום עינוי לא יידרש. מכך, קיימת אפשרות שעינויים יהיו הכרחיים רק לאשמים. אלה המבקשים להסתיר מידע שיוכל להגן על חייהם וזכויותיהם של אמריקאים בשם נאמנותם לניצחון האיסלם, אלה איבדו כל זכות וראויים לכל אופן של התעללות שניתן להשתמש בו על מנת לחלץ מהם מידע.

האם ובאיזה נסיבות עינויים הם מעשיים הוא שאלה הדורשת התמחות צבאית. הנקודה המוסרית היא: אם ובמידה ובה עינויים הם טכניקה יעילה להצלת חייהם של אמריקאים, והיא מופעלת על אלה שיזמו כוח כנגדנו, אזי הם נדרשים מוסרית. הרעיון הרווח בוושינגטון ובמסדרונות האקדמיה, כי זה מוטעה ולא אנושי לענות פעילי אל-קאידה הזוממים לרצוח אמריקאים הוא רעיון התאבדותי. לא לעשות את כל מה שנדרש לחילוץ מידע ממפלצות בלתי-אנושיות המתכננות רצח המוני של אמריקאים הוא הפרה נוראית של מטרתה המוסרית של הממשלה, שהיא הגנה על חיי אזרחיה.

טרוריסטים שנלכדים בשדה הקרב אינם חפים מפשע עד שתוכח אשמתם; הם עובדתית מוכחים כאשמים במאמץ להרוג אמריקאים. ממש כפי שזה ראוי להרגם בשדה הקרב, כך גם ראוי להשתמש בכל כוח שיידרש כנגדם במאמץ להשיג ניצחון לאחר תפיסתם.

שאלת הכיבוש – מתי עלינו לכבוש ארץ, ומה צריכות להיות המטרות בכיבושה – מתעוררת באופן המתאים לאחר שהאומה בה עסקנו הובסה. אם אומה לא הובסה, היא לא ניתנת לכיבוש מוצלח.

מהעת בה מדינה תוקפת מובסת, עולה שאלה לגיטימית לגבי הפעולה הרצויה למנצח. יש מספר אפשרויות, הנעות בטווח שבין לאפשר לפלג המקומי החזק ביותר לתפוס את השלטון (מתוך הידיעה שכל תוקפנות כלפי אמריקה תוביל לגורל דומה לזה של קודמיהם), להעביר את המוסרות לשליט או שבט ידידותי, לעשות מאמץ רציני להקים חברה חופשית ראויה.

יש רק מדד אחד לפיו יש להעריך נכונה את המצב ולבחור בין האפשרויות: מהי הדרך הפחות יקרה, היעילה ביותר להבטיח את בטחון אמריקה לטווח הרחוק – כלומר, להגן על זכויות הפרט של אמריקאים? שוב, הרבה תלוי בשאלות הדורשות מומחיות באסטרטגיה צבאית ובתנאים הפוליטיים-תרבותיים במדינה המובסת. אולם אסטרטגיה כזאת ניתן לגבש באופן נכון רק אם האסטרטגים מכירים בכך שחירות של ארץ אויב היא לכל היותר אמצעי למטרה בעבור המדינה המותקפת, לעולם לא מטרה כשלעצמה.

במקרה שיסוד ממשלה ראויה הוא אינטרס של הגנה-עצמית של אמריקה, כל היבט של הקמת ממשלה זאת חייב להישלט על פי מטרה זאת. אם אנו מסכנים חיי אמריקאים ומבזבזים ביליוני דולרים, אנו חייבים לעשות כל שניתן להבטיח שהממשלה החדשה תהיה בלתי-מאיימת, אם לא בת ברית נאמנה.

הגישה האגואיסטית למלחמה – זאת אומרת תיאוריית המלחמה הצודקת האמיתית – חלוקה לחלוטין על אסטרטגית קידום החירות של בוש, אשר, מלבד דחייתה את הצורך להביס את אויבנו, מאפשרת לאספסוף מזרח תיכוני עויין לבחור כל ממשלה שהוא מבקש. כאשר בוש נשאל אם הוא יהיה מוכן לקבל רפובליקה איסלמית בדומה לאירן בעיראק – לאחר שאלפיים אמריקאים שילמו בחייהם וכמאתיים בליון דולר בוזבזו – הוא אמר כי הוא יקבל, משום ש"דמוקרטיה היא דמוקרטיה". [17] דמוקרטיה היא דמוקרטיה – כלומר, דמוקרטיה היא שלטון ההמון, וזאת היא בדיוק הסיבה מדוע יש לדחותה בכל כיבוש ראוי. (כאשר אוכלוסייה הוכיחה כי היא לא מאיימת כלפי אמריקה, רק אז יש לתת לה את כוח ההצבעה, אך רק מבין מבחר מנהיגים, לא לגבי תוכן החוקה.) ראוי לציון כי ביפן, גנרל דוגלאס מק'ארתור לא ביקש מאת היפנים לכתוב חוקה אלא כפה את החוקה שהוכתבה על ידי אמריקאים עבור היפנים. גם אמריקה וגם יפן זכו לתועלת רבה מכך למשך שישים שנה.

אם, במהלך הכיבוש, התקוממות משמעותית מתפתחת נגד הכובש, אזי מצב המלחמה התחדש – והמרידה צריכה להימחץ בכל אמצעי שנחוץ, ממש כמו הממשלה שקדמה לכך. אולם אם המלחמה מבוצעת באופן נכון, כאשר האויב נוכח בחוסר התוחלת של דרכיו ומציע את כניעתו הבלתי מותנית, מרד כזה הוא מאד לא סביר. המרד בעיראק הפך לאפשרי כתוצאה מכישלונו של הנשיא בוש להביס את האומה. אם היינו נלחמים את המלחמה באופן נכון מלכתחילה, הרעיון של מרד היה מבהיל גם עבור המורדים של היום וגם עבור רבים מן האזרחים התומכים ומגינים עליהם. ראו את הניגוד בין הביזיון בעיראק כיום לכיבוש יפן אחרי מלחמת העולם השנייה – שבו אף לא אמריקאי אחד נהרג על ידי מורדים.

סיכום

כאשר איין ראנד כתבה על הקוד המוסרי אותו היא פיתחה, הקוד של אינטרס-עצמי רציונלי, היא הדגישה כי מוסר הוא עניין של חיים ומוות. קוד המוסר הנכון, היא טענה, מוביל לקיום הפרט (והחברה), שגשוג ואושר; קוד המוסר המוטעה מוביל לאומללות, עוני ומוות.

דבר זה נכון בכל תחום אך הוא נכון במיוחד בתחום המלחמה, כפי שהמאבק הנוכחי מבהיר. אנו מפסידים את המלחמה על הטוטליטריות האיסלמית משום שמנהיגותינו, הפוליטית והצבאית, משובשת על ידי המוסר האלטרואיסטי, המתבטא בעיקריה של תיאוריית המלחמה הצודקת. הקוד המוסרי הטבוע בתיאוריית המלחמה הצודקת מגדיר חוקים החותרים תחת, מערערים ובולמים כל תקווה להצלחה במלחמה, משום שהוא תובע כי על האדם לראות בחייו כמטרה להקרבה עבור אחרים. הקוד המוסרי של אינטרס-עצמי רציונלי, מנגד, מגדיר עקרונות להשגת הערכים הנדרשים על ידי חייו ואושרו של הפרט – ובכלל זאת הצלחה במלחמה והגנה עצמית לאומית. אלטרואיזם הוא מוסר התבוסה, ואינטרס-עצמי רציונלי הוא מוסר הניצחון.

אמריקה ניצבת בפני שני יריבים שלא ניתן ליישב ביניהם: הגנה-עצמית או אלטרואיזם – שהם אינם אלא צורות של הבחירה הבסיסית שניצבת בפני כולנו: חיים או מוות. הבה נבחר בחיים.

מראי מקומות –

1. George W. Bush, address to both houses of Congress, September 20, 2001.
2. Angelo M. Codevilla, No Victory, No Peace (Lanham, MD: Rowman and Littlefield, 2003), pp. 39, 97–98.
   
3. Ibid., p. 39.
   
4. Michael Walzer, Just and Unjust Wars, 3rd ed. (New York: Basic Books, 1977), p. 174.
   
5. Jean Bethke Elshtain, Just War Against Terror (New York: Basic Books, 2003), p. 57.
6.  Walzer, Just and Unjust Wars, p. xi.
   
7. David E. Sanger, “Beating Them to the Prewar,” New York Times, September 28, 2002.
8. Michael M. Uhlmann, “The Use and Abuse of Just War Theory,” Claremont Review of Books, Summer 2003.
9. Walzer, Just and Unjust Wars, p. 127.
   
10. Elshtain, Just War Against Terror, p. 65.
    
11. Ibid., p. 66.
12. Ibid., p. 69.
13. Ibid., p. 70.
14. David E. Sanger, “Pakistan Found to Aid Iran Nuclear Efforts,” New York Times, September 2, 2004.
    
15. Ayn Rand, Ayn Rand Answers, edited by Robert Mayhew (New York: Penguin Group, 2005), p. 97.
    
16. Ibid., p. 95.
    
17. George W. Bush, Associated Press Interview aboard Air Force One, October 18, 2004.
    

הערה [*] – יש מיעוט בלתי נחשב של ריאליסטים מקייאווליים שדוחים ביודעין את האלטרואיזם, אך האלטרנטיבה שלהם היא לומר כי אין גבולות מוסריים לכל מה שארצות הברית (או כל מדינה) יכולה לעשות. ראייה כזאת הינה אישור לברבריות של כל מדינה שהיא, עמדה מבהילה לגבי אלה שהצדק חשוב להם, כראוי.

הבעת תודה
הכותבים מבקשים להודות לאונקר גתה, חבר בכיר במכון איין ראנד, בעבור עזרתו בעבודת עריכה רבת ערך בפרוייקט זה.

על הכותבים
ד"ר ירון ברוק הינו הנשיא והמנהל הביצועי של מכון איין ראנד. הוא מרצה בנושאי אובייקטיביזם, אתיקה של עסקים, ומדיניות חוץ במכללות, קהלים מקומיים ותאגידים ברחבי אמריקה. הופעותיו במדיה כללו ראיונות ב-CNN, חדשות פוקס, CNBC ו-PBS. ד"ר ברוק שירת בצה"ל בחיל המודיעין, הינו בוגר הפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון, ובוגר תואר שני ושלישי מטעם אוניברסיטת טקסס באוסטין.

אלכס אפשטיין הינו עמית במכון איין ראנד, מתמחה בפילוסופיה, עסקים ואקטואליה. מאמריו כוללים עשרות פרסומים ברחבי המדינה. מר אפשטיין מחזיק בתואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת דיוק, שם הוא עורך ומוציא לאור את ה- Duke Review.

תרגום: בועז ארד.

פרסום המאמר ב"אנוכי" ותרגומו לעברית על פי אישור מיוחד מד"ר ירון ברוק ו" The Objective Standard", המאמר במתכונתו הנוכחית הופיע לראשונה בגיליון 1 באביב 2006 של "האובייקטיב סטנדרט". כל הזכויות שמורות.