כיצד לשפוט מועמד פוליטי

כיצד לשפוט מועמד פוליטי

מאת איין ראנד

בחודש מרץ 1964 פירסמה איין ראנד ב-Objectivist Newsletter את המאמר הבא תחת המדור "בחן את הנחותיך".  

לפניכם חלק ראשון של המאמר המפורסם במלואו באסופת המכתב האובייקטיביסטי (גליונות 1-4 בין השנים 1962-1965).

הבורות הפוליטית וההתפוררות האינטלקטואלית של תקופתנו ניכרים באופן ברור בשנת בחירות. הם ניכרים מהפאסיביות המנומנמת  של אלו המתעלמים מן הבחירות כאילו הן חסרות כל השלכות – ועד להיסטריה העצבנית של אלו המאמינים כי גורל האומה לחיים או מוות נקבע ביום חמישי אחד בנובמבר.

לאור הבלבול הכללי בנושא, מומלץ להזכיר למצביעים בכוח מספר שיקולים בסיסיים היכולים לשמש כמנחים לציפיות הראויות אותן ניתן לצפות ממועמד פוליטי, ובמיוחד ממועמד לנשיאות.

לא ניתן לצפות, וגם אין זה הכרחי, להסכים באופן מלא ומושלם עם הפילוסופיה של המועמד –  אלא עם הפילוסופיה הפוליטית שלו (ורק במונחים המהותיים). אין זה מלך-פילוסוף שאנו בוחרים, אלא איש ביצוע למשימה מסויימת ומוגבלת. אנו יכולים לדרוש ממנו רק עיקביות פוליטית; האם הוא דוגל בעקרונות הפוליטים הנכונים מהסיבות המטפיסיות הלא נכונות, הסתירות הן הבעיה שלו, לא שלנו.

סתירות מסוג זה יובילו, כמובן, לחבלה ביעילות הקמפיין שלו, יחלישו את טיעוניו  וידללו את האטרקטיביות שלו – כפי שכל סתירה חותרת תחת יעילות אנושית. אך עלינו לשפוט אותו כפי שאנו שופטים כל עבודה, תאוריה או מוצר של הנחות יסוד מעורבות: על פי הכיוון הדומיננטי.

הצבעה למועמד אינה אינה ביטוי לתמיכה בכל עמדותיו, אפילו לא לכל עמדותיו הפוליטיות, אלא רק לעקרונות היסוד הפוליטיים שלו. רק במונחי עקרונות יכול מועמד להציע תכנית ולהתוות את דרכו העתידית – לא במונחים של הפשטות מרחפות, הצהרות כוללניות והנחות יסוד סותרות ביחס לאסופה מקרית של נושאים קונקרטיים, מחוץ להקשר, וביחס לנושאים שבטווח הרגע. דעתו של מתמודד אם ארה"ב צריכה או לא צריכה לפרוש מן האו"ם איננה עיקרון; עמדותיו ביחס לשאלה אם אומה צריכה או שאינה צריכה להגן על ריבונותה היא עיקרון, המכסה נושאים רבים מלבד האו"ם.

היות ואדם יכול לשפוט בין האפשרויות המוצעות לו ולחזות את התנהלותם העתידית רק בעזרת עקרונות, קמפיין פוליטי המנוהל על ידי התייחסות לנושאים קונקרטיים בלבד משמעותו כי המועמד מבקש מכם אשראי פתוח לשימוש בכוח. ממשלה בעלת אופי פרלמנטרי אינה יכולה לפעול בהצלחה ולא לאורך ימים בחברה שמאבדת או דוחה את ההבנה של עקרונות יסודיים.

המקור והטבע של ההתפוררות האינטלקטואלית והפוליטית של ימינו ניתן לתיאור טוב על ידי התקרית הבאה, עיתונאי ליברלי אמר לי לאחרונה כי חבריו הליברלים רואים בו שמרן, זאת משום שבמספר מקרים מסויימים הוא התנגד לתהליך הצמיחה בכוחה של הממשלה. שאלתי אותו "האם אתה מתכוון שהליברלים מודים שעמדה התומכת בהגדלת כוחה של הממשלה מתארת במפורש את גישתם הפוליטית?", "לא ולא" הוא ענה, "הם לעולם לא יאמרו זאת! הם רק תומכים בהגדלת כוחה של הממשלה במקרה מסויים בכל פעם".

זאת השיטה בה נהרס העולם – השיטה לפיה אנשים מרשים לעצמם לעולל זוועות מבלי להידרש לדעת מה הם עושים.

זאת היא הפסיכולוגיה של אדם הצווח, בעת שמדינה קורסת לקראת דיקטטורה: "לא בי האשמה! אני רק רציתי שהממשלה תשלוט על המחירים, המשכורות, הרווחים, התעשייה, המדע, הבריאות, האמנות, החינוך,  הטלוויזיה והעיתונות! מעולם לא הטפתי לדיקטטורה!"

זה הוא התוצר הסופי של הפילוסופיה של הפרגמטיזם: הפרא הפסיכו-אפיסטמולוגי המאמין כי המציאות אינה ניתן להגדרה, כי העובדות נזילות, כי "א" לא תהיה "א" כל עוד הוא מסרב לזהות זאת, כי הפרטים הקונקרטיים לא יתווספו יחד לסך הכל אם הוא ידחה הפשטות ועקרונות.

האם אתה זוכר את ג'יימס טאגארט? "זאת היתה הדרך בה הוא חי את חייו – מחזיק את עיניו באופן עקשני, בבטחון של המיידי של המדרכה שלפניו, נזהר להמנע ממראה הדרך, הפניות, המרחק והפסגות שלפניו. הוא מעולם לא התכוון ללכת למקום כלשהו… הוא מעולם לא ביקש ששנותיו יסתכמו לאיזה שהוא סיכום – מה סיכם אותם? מדוע הוא הגיע ליעדים שלא נבחרו בהם אדם לא יכול להיוותר זקוף או לסגת?" (מרד הנפילים)

זה סוג האינטלקטואלים ואלו הסדרות של הצעדים הבודדים, הקונקרטיים הבלתי מאוחדים שדרכן ארצות הברית נדחפת לעבר יעד שלא נבחר: לכיוון של סטטיזם סוציאליסטי-פאשיסטי.

רמת ההתעלמות הנדרשת מן האינטלקטואלים המודרניים על מנת שלא לראות את מטרתם הסופית – לאור הדוגמא ההיסטורית של חמישים השנים האחרונות – היא כמעט בלתי-נתפשת. זה הוא הפרגמטיזם שהפך זאת לאפשרי-לכאורה עבורם, על ידי הענקת הרשות להיות חסרי עקרונות בעיקרון.

אני אומרת "אפשרי לכאורה," משום ששתי עובדות סותרות את "הכנות" של החשכת המאורות האינטלקטואלית הזאת, ומציינות שהם אכן יודעים וכן רואים באופן מכוער, תת-הכרתי ומעוות: (א) ההסטריות הבלתי שפויה של סירובם לאחד את מטרותיהם המפוזרות, לזהות את כיוונם במונחים מושגיים ומקהלת היללות המעליבות המשתלחת בכל מי שמעיז לעשות זאת; (ב) העיקביות של המדיניות הבלתי מוצהרת שלהם בה אינם מודים: העובדה שבכל נושא נתון, עם יוצאים מן הכלל נדירים ביותר, הם ימצאו בצד של הגדלת כוחה של הממשלה.

ה"אינסטינקטים" שלהם אינם טועים במובן אחד: הנושא של חירות נגד סטטיזם – או זכויות הפרט נגד שליטה ממשלתית, או קפיטליזם נגד סוציאליזם – אלו הנושאים הבסיסים של הפילוסופיה הפוליטית. זה הוא השורש, ההתחלה והיסוד המעורב בכל צעד מסויים, לפיו כל השאר נקבע, שלמולו כל שאר השיקולים הם חסרי חשיבות.

זה הוא הבסיס – והיום, הנושא היחידי לפיו יש לשפוט מועמד: חירות נגד סטטיזם.