היחס לפרט כחלק מקבוצה וכקורבן של נסיבות חברתיות גרר את תסמונת האחריות האישית הפוחתת, את הסלחנות וההכלה לאלימות. "קו ישר" קורא לאמנה חברתית חדשה. יזהרו הפורעים – לא השוטרים, לא המתגוננים.

תחת הפרדיגמה הקיימת, למרבית מדינות המערב אין דרך להילחם באלימות: לא בביזה של חנויות במנהטן ובמיניאפוליס, לא במאות הרובעים המוסלמים בערי צרפת אליהם המשטרה הצרפתית חוששת להיכנס ולא בלוד בה שורפים תחנת משטרה או בית כנסת.

יש יסוד לסברה כי מנהיגים במערב מביטים מזרחה בדאגה ובסקרנות אל העימות מול מוסלמים בישראל. הצלחה כאן תהיה אולי דוגמה לחיקוי בלונדון, בפריס ובשטוקהולם. ישראל ממוצבת, שלא מרצון, בחזית מדינות המערב מול האסלם.

עשרות שנים של זיבולי שכל באקדמיה, במשפט ובתקשורת הביאו אותנו אל סף אנרכיה. מעשי אדם ותוצאות מעשיו אינם נשפטים אישית, אלא מושפעים מהשתייכותו הקבוצתית. לשחור מותר לבזוז חנות של נייק כי סבא של סבא שלו היה עבד, לערבי מותר לירות בערבי ובטח ביהודי כי "ככה הם", ולנכה מותר לחסום באלימות את נתיבי איילון כי הוא שייך לקבוצת "מגיע לי". צריך "להכיל", צריך "להבין", צריך לנתח איפה קורבן האלימות טעה, איפה "החברה" טעתה.

על פי הגישה השלטת, זהות האדם ומעשיו נשפטים במידה רבה על פי השתייכותו הקבוצתית וגורמים "סביבתיים". צריך "להבין" ערבי שגדל בשכונת פשע בלוד ולכן בית משפט יפסוק לעבריין אלים עונש של קיצוץ דשא במגרש כדורגל – "עבודות שירות למען החברה". הוא לא אשם אישית – הסביבה אשמה, מערכת החינוך, המכות שחטף מאחיו הגדול בילדותו. זו גם הסיבה שעבריינים יהודים אלימים יגיעו לרוב לבית המשפט עם כיפה על ראשם – להדגשת שיוכם הקבוצתי.

היחס לפרט כחלק מקבוצה וכקורבן נסיבות חברתיות גרר את תסמונת האחריות האישית הפוחתת, את הסלחנות וההכלה לאלימות. משטרת ישראל הונחתה, לפחות בתחילת פרעות תשפ"א, "להכיל את האירוע" כך הסביר קצין משטרה בכיר בערוץ 12.

דרוש מהפך: לא מעניין "למה" האיש אלים

לא מעניין למה "אללה אכבר" זרק את שרה חלימי אל מותה ממרפסת בפריז – גם לא חשוב אם התמסטל לפני כן מוודקה או היה בקריז; לא מעניין למה "המפגין" האתיופי שובר שמשת מכונית נוסעת במסגרת "הפגנה" בנתיבי איילון; לא מעניין אם הדקירה בוצעה "על רקע לאומני" – לא חשוב ה"רקע". נדרשת פרדיגמה חדשה: אדם יישפט לפי מעשיו ולא לפי חוות דעת פסיכוסוציאלית.

מותר לדבר, מותר להפגין. מותר לכנות את רבין "בוגד" ולציירו עם כפייה, מותר לקרוא לביבי "עבריין" ולשרוף את תמונתו. האיסור החמור הוא הרגע בו הפגנה הופכת לאלימה כלפי אדם או רכוש. חופש הפגנה והבעת דעה – אבל איסור מוחלט וקשוח על אלימות.

מרגע שהפגנה הוכרזה על ידי המשטרה כ"אלימה" כל משתתף בהפגנה שאינו רואה עצמו כחלק מהאלימות חייב לעזוב מיד את הזירה. אם ייפגע בעת פיזור האירוע הוא לא יוכל לטעון להיותו אזרח תמים שעבר במקרה בסביבה בדרך למינימרקט.

אירוע שהפך לאלים יפוזר על ידי המשטרה תוך הפעלת כוח "לא מידתי". השלכת אבן תיחשב לניסיון לרצח ופעולה נגד המשליך תיחשב התגוננות למניעת רצח. פעולת שוטר או אזרח המותקף באבן, בקבוק תבערה, נבוט או אגרוף ייחשבו להגנה עצמית. התנגדות למעצר תיענה בכוח "לא סביר" – אל תתנגד. ייזהר האלים – לא המותקף. כמה פשוט, כמה לא קיים בעולמנו.

נכון, יישום המהפך עלול לגרום פה ושם לקורבן "חף מפשע" ובייחוד בתחילת הדרך. אבל החלופה, זו בה אנו חיים, מובילה לאנרכיה בה כל הציבור החף מפשע חי בפחד.

התדרדרנו, אבל מהפך אפשרי וכעת ההזדמנות – שינוי בתבנית המחשבה, בחקיקה ובסדרי המשפט. לא מדובר על "הכרזת מצב חרום" זמני, אלא מהפך של קבע. עם שינוי הפרדיגמה ("הראש" החדש) צפויה תקופת מעבר לא קלה. מעצרים נרחבים בכל הפגנה, פצועים והרוגים מקרב "המפגינים" או הפורעים – יד קשה עכשיו תמנע קורבנות בהמשך. המסר ייקלט במהרה ולאחר מכן לא תידרש, ברוב המקרים, הפעלת יד קשה נגד אלימות – אלימים יורחקו בקביעות מהחברה, לעיתים לצמיתות.

לא קיימת דרך אחרת להילחם בגניבות ציוד מחקלאים, לא קיימת דרך אחרת לסכל גניבת נשק מצה"ל לעיני קצינים מבוישים בצאלים. אין דרך אחרת למנוע מבדואי "שובב" לנסוע בניגוד לכיוון התנועה בדרך לדימונה ולסכן נהגים. לא יחזרו ידיעות בתקשורת כי "לעצור היו 26 הרשעות קודמות על אלימות".

לא תהיה "הכלה" של אלימות בשם "שמירת שבת" בחסימת כבישים ויידוי אבנים, וגם לא בשם "זכויות העובדים" ו"זכות השביתה" – נעילה בכוח של שערי מפעל תיתקל בתגובה דומה לזו שנגד זורקי בקבוק תבערה בלוד.

כבר אחרי אירוע האלימות השלישי – העבריין ישב בכלא לצמיתות. סוף להכלה – תחילת עידן האחריות האישית.

המשטרה לא משתלטת על אירוע?

תחת הפרדיגמה החדשה לא ייתכן מצב בו "המשטרה לא משתלטת על אירוע אלים". אירוע של פוגרום אלים בעכו, לוד, אום אל פאחם או ואדי ערה חייב היה להסתיים מיד. אם הפורעים לא מתפזרים – דמם בראשם – האירוע צריך היה להסתיים ביריות והרוגים רבים.

לינץ'? שוטר, איש ביטחון, ואפילו אזרח חמוש – חייבים היו לירות גם בכל פורע יהודי שמשתתף בזוועה בבת ים בזמן אמת.

ביזה? פגיעה ברכוש? חובת המשטרה למנוע בכל הכוח – גם בירי באש חיה.

יזהרו הפורעים – לא השוטרים, לא המתגוננים.

אם כולם ידעו שאלה כללי המשחק החדשים – לא יהיה צורך לשלוף אלות, לא יהיה צורך לירות – חיים ורכוש ייחסכו.

קוד התנהגות חדש

המדינה תהיה מעין מגרש משחקים ענק. כל הנכנס למשחק מתחייב בשער הכניסה להשאיר את האקדח והאבן, את הנבוט והאגרוף – מחוץ למגרש. עיקר תפקיד המדינה: להגן על גדרות מגרש המשחקים מפני אויבים זרים מבחוץ; ובתוך מגרש המשחקים – למנוע, ללכוד ולהעניש בריונים פורעי-חוק שמפרים את כללי החופש הבסיסיים של הפרט: זכותו לחייו ולגופו, זכות הקניין, וזכותו של כל אדם לנסות לממש את אושרו לפי הבנתו והעדפותיו – אלימות אסורה.

פורסם במקור באתר קו ישר.

הוספת תגובה