בשנת 1966 שידרה איין ראנד סדרת תוכניות ברדיו של אוניברסיטת קולומביה. בוידאו שלפניכם נמצא השידור העוסק בתעשיינים של המאה ה-19 שעברו הכפשה ודה-הומניזציה על ידי הביטוי "הברונים השודדים". איין ראנד הקפידה להבדיל בין אנשי עסקים שהתעשרו בזכות יצרנות ומסחר חופשי, ואלו שהתעשרו דרך העדפות ממשלתיות וכפייה באמצעות החוק; ראנד הבחינה כי כל העוולות שיוחסו באופן פופוליסטי לקפיטליזם נגרמו למעשה על ידי התערבות ממשלתית בכלכלה. הניתוח ההיסטורי המפורט שלה התמקד בהיסטוריה של מסלות הרכבת, ובו היא דנה במונופולים הכפייתיים ובתופעה  של פיקוחים המולידים פיקוחים נוספים. היא גם טוענת כי חוקי "ההגבלים העסקיים" (Antitrust laws) אינם אובייקטיביים ואינם צודקים.

במאמר "הערות על תולדות היוזמה החופשית באמריקה" שהופיע בספר "קפיטליזם – האידאל" (לרכישה כאן) כתבה איין ראנד:
"לו היה נערך מחקר עובדתי מפורט על כל אותם מקרים בתולדות התעשייה האמריקנית שבהם משתמשים האטטיסטים לשם הוקעת היזמה החופשית ולשם לימוד זכות על פיקוח ממשלתי על הכלכלה, היה מתחוור כי הפעולות שבהן נאשמו אנשי העסקים נגרמו, היו לכורח והתאפשרו אך ורק בגין התערבות ממשלתית בפעילות העסקית. העוולות שמקובל לייחס לתעשיינים הגדולים לא היו תולדה של תעשייה בלתי מפוקחת, אלא של שליטתה של הממשלה בתעשייה. הנבל בתמונה לא היה איש העסקים, אלא המחוקק; לא היזמה החופשית, אלא הפיקוח הממשלתי.
אנשי העסקים היו הקורבנות, אך בהם תלו את האשמה (וכך עושים גם כעת), בעוד שהאשמים השתמשו באשמתם כטיעון למען הגדלת כוחם ואספקת הזדמנויות הולכות ומתרבות לשוב ולבצע את אותו הפשע בקנה מידה הולך וגדל. דעת הקהל ניזונה ממידע כוזב כה רב על העובדות האמתיות עד שכעת אנו עומדים במצב שבו, כפתרון לבעיותיה של המדינה, דורשים האנשים עוד ועוד מן הרעל שגרם למחלה מלכתחילה."

במאמר מתארת ראנד חלק מן המאבקים שהובילו ליצירת התדמית המכפישה:
"העוול הרב ביותר נגרם, בשל הדעה המוטעית שרווחה, לקומודור ואנדרבילט וחברת הרכבות ניו יורק סנטרל שבבעלותו. מכנים אותו "הפיראט הקשיש", "מפלצת וול סטריט" וכדומה, ושוב ושוב מגנים אותו על "אכזריותה" של פעילותו בוול סטריט. אך הנה הסיפור האמתי: כאשר החל ואנדרבילט לארגן כמה חברות רכבות קטנות וזניחות שעתידות היו להפוך לרשת הרכבות ניו יורק סנטרל, היה עליו לקבל זיכיון ממועצת העיר, שיתיר למסילת הברזל שלו, ניו יורק והארלם, להיכנס אל העיר ניו יורק. היה ידוע לכל שהמועצה מושחתת, ושאם רצית בזיכיון, היה עליך לשלם בעבורו, וכך עשה ואנדרבילט. (האם הוא אשם בכך, או שיש לתלות את האשם בעובדה שבידי הממשלה היה כוח שרירותי ובלתי מעורער בעניין, ושלואנדרבילט לא הייתה כל בררה?) מניות החברה שלו עלו מרגע שנודע כי למסילת הברזל שלו ניתנה הרשות להיכנס לעיר. זמן קצר מאוחר יותר, שללה לפתע המועצה את הזיכיון, ומניותיו של ואנדרבילט החלו לצנוח. אנשי המועצה (שלקחו את כספו של ואנדרבילט), ואיתם קבוצה קטנה של ספסרים, החלו למכור בְּחֶסֶר את מניותיו של ואנדרבילט. ואנדרבילט נאבק בהם והציל את חברת הרכבות שלו. "אכזריותו" התבטאה בקניית מניותיו שלו באותה מהירות שבה הן הושלכו אל שוק המניות, צעד שמנע ממחירן להתרסק לרמה שנדרשה למוכרים-בחסר. במאבק זה הוא סיכן את כל מה שהיה ברשותו, אך הוא זכה בו. הספסרים ואנשי המועצה התרוששו."

לדריאה נוספת ראו בספר "קפיטליזם – האידאל".

 

הוספת תגובה