פה זה ארץ ישראל, יא סאלח – אפשר היה אחרת (חלק א') / מוטי היינריך

המאמר הינו חלק ראשון מתוך סדרה של שלושה מאמרים שפורסמו במקור באתר קו ישר.

הסדרה הדוקומנטרית של ערוץ 13 מכה גלים – חשיפת אפליה וגזענות מכוונת, יחס קשה של פקידי מדינה וסוכנות אל עולי מרוקו. אף אחד לא יורד אל שורשי "הבעיה". כתבה ראשונה.

מה אני עושה פה לא יודע
מה זה פה בכלל, אני שואל
מכל הצדדים אני שומע
סאלח, פה זה ארץ ישראל
פה זה ארץ ישראל, יא סאלח
פה היה דוד המלך חי
פה אתה תחיה גם כן אינשאללה
בארץ ציון כדבר אדוני

אח יא ראב, יא ראב
אח יא וול, יא וול
איפה, איפה, איפה
ארץ ישראל

זאב רווח/חיים חפר

הסדרה הדוקומנטרית של ערוץ 13 מכה גלים – סאלח, פה זה ארץ ישראל (מומלץ לצפות בסדרה). הבמאי דוד דרעי חושף את סיפור העלייה ממרוקו מזווית אישית בשילוב מסמכים חסויים שנחשפו. הפעם אנחנו מסכימים עם השרה מירי רגב ומצטרפים לקריאתה להסיר את החיסיון מכל המסמכים החסויים. החיסיון נועד במקור בעיקר להגנה על הממסד הפוליטי של אז.

הסדרה חושפת אפליה וגזענות מכוונת של הממסד השלטוני, יחס קשה של פקידי המדינה והסוכנות היהודית אל העולים מצפון אפריקה. מדיניות "קליטה" התבססה על כפיה כוחנית של מקום מגורים תוך הפעלת מניפולציות רגשיות, מצגי שווא ודיכוי הפרט. הגילויים מקוממים. מסתבר שאפילו "כוכבי הסדרה" – קשישים מעולי מרוקו מופתעים מחשיפת המדיניות הרשמית בה היו כלי משחק. התכניות לריתוק בכוח של העולים החדשים אל מושבי עולים ואל עיירות רפאים מרוחקות גובלות בהטלת סגר ומקוממות עוד יותר.

מאות תגובות (כאן  וכאן וכאן) נחלקות בין זעזוע עמוק לבין ביקורת על ה"התבכיינות המזרחית". אחרים קוראים לעזוב את סיפורי ההיסטוריה ולהביט קדימה.

מה שנראה כמו אפליה, רשום בפרוטוקולים כאפליה וניבט מתוך רשימות ה"הגליה" לירוחם ולקריית שמונה – הוא באמת אפליה. על כל גינסבורג אחד ברשימות הכפייה יש עשרים אסולין, ממן ושטרית.

האומנם? האם התוצאה הסופית של ריכוז "מרוקאים" בירוחם ובדימונה ובעיירות פיתוח אחרות מקורה באפליה? או אולי מדובר במשהו גדול יותר שנעלם משלל התגובות השגרתיות לכתבה ומשיח "המומחים"? לפני שנתייחס אל שורשי הבעיה נקדים ונסקור את הרקע כדי שלא לנתק את הדיון מהתמונה המלאה.

הסיפור

עם תום מלחמת העצמאות ב-1948 התגוררו במדינת ישראל כ-650 אלף יהודים, היישוב הוותיק רובו ככולו אשכנזי, מיעוט מיהודי ארץ ישראל שלפני קום המדינה היו יהודים מזרחיים (כ- 23%). לכן אין להתפלא כי ההנהגה כמעט כולה, מהשלטון המקומי ועד לראשי הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים, מפלגות פוליטיות ותנועות הנוער, וגם מוסדות המדינה החדשה – היו כמעט כולם אשכנזים. נסיבות היסטוריות אובייקטיביות.

תוך כ-4 שנים, עד 1951, הוכפלה האוכלוסייה היהודית. העלייה ההמונית של פליטים יהודים, חסרי כל, שטפה את המדינה הצעירה. נוכל רק לתאר לעצמנו מה היה קורה אילו 7 מיליון יהודים היו עולים לישראל כאן ועכשיו ומכפילים את האוכלוסייה. המוסדות המיישבים ובראשם הסוכנות היהודית עמדו על סף איבוד עשתונות – כ-500 עולים חדשים מידי יום!

עולים מצפון אפריקה (שהייתה תחת שלטון צרפתי) היו חלק זעיר בלבד (כ- 28,000) מהעלייה ההמונית של אותן שנים. הבעיה המידית הייתה קורת גג לעולים. חלק מהעולים השתכנו בסיוע קרובי משפחה, חלק קטן הגיע עם מעט כסף ושכר חדר או קנה דירה, אחרים מצאו מקומם בבתים שננטשו על ידי ערבים בעיקר בערים כמו צפת, יפו, חיפה, עכו, טבריה וגם בכפרים שננטשו כמו יאזור, סלמה, בית דגון, ועוד. אבל המוני עולים חדשים המשיכו לזרום מידי יום.

הבעיה הגדולה התעוררה היכן לשכן במהירות עולים שזה עתה ירדו מהאנייה בנמל חיפה. הפתרון נמצא בשיכון זמני במחנות מעבר – המעבּרות. מדובר במחנות של צריפי עץ, ללא חשמל, עם שירותים מאולתרים מחוץ לצריף, ברז מים זורמים (לפעמים משותף למספר משפחות, מיטות ברזל של הסוכנות היהודית, 2 שמיכות ומזרון לאדם מעודפי הצבא האמריקאי, עששיות נפט לתאורה – "לוקסים", ותנור נפט – "פרימוס" לבישול.

מהר מאד אזלו גם צריפי העץ וקצב בנייתם לא הדביק את גלי העולים. כפתרון זמני לזמני החלו להקים אוהלים הודיים בשולי המעבּרות. מגורים בצריף עץ כבר נחשב ל"שדרוג". המעברות מוקמו בדרך כלל בשולי הערים הוותיקות – כך הוקמו מעברות בחולון, בת ים, פרדס כץ, פתח תקווה, נחלת יהודה ליד ראשון לציון, רעננה ועוד. כרבע מיליון עולים פוזרו בין כ-130 מעברות. רוב תושבי המעברות היו משפחות מעולי המזרח (כ-80%). היו לכך סיבות אובייקטיביות (לאשכנזים רבים היו קרובים ומכרים ביישוב הוותיק), אך הייתה גם מדיניות של אפליה ממסדית ומכוונת. אני נולדתי במעברה בחולון… לא כל האשכנזים היו מקושרים…

בשלב זה ה"מרוקאים" עדיין יושבים על סיר הבשר והקוסקוס במרוקו. ממש כך. רוב העולים ממרוקו עלו בשנים מאוחרות (1958-1971) ולכן רובם לא זכו "ליהנות" ממגורים במעברה.

"אפליה" מוקדמת

בסוף שנות ה-40 נמנו ברומניה כ- 450,000 יהודים (כ-300 אלף משארית הפליטה ובערך 150 אלף שברחו בזמן המלחמה, בעיקר מזרחה לרוסיה, והצליחו לחזור לרומניה). בעיראק היו כ-135,000 יהודים.

בתחילת 1950 עמד בן גוריון בפני דילמה כבדה: את מי להעדיף בעליה לישראל – את יהודי רומניה שמסך הברזל הקומוניסטי עמד להיסגר עליהם, או את יהודי עיראק ששלטונות עיראק הסכימו זה עתה לשחרר ועלולים להתחרט. בן גוריון החליט להעדיף את יהודי עיראק מחשש לקיומם במדינה ערבית. החלה רכבת אווירית מעיראק ללוד (בהתחלה דרך קפריסין). ה"עיראקים" הועדפו על פני ה"רומנים". החשש לגורלם של יהודי רומניה התאמת – מסך הברזל ננעל עליהם. מי שלא הצליח לעלות מרומניה בשנים1950-1952 נתקע שם עד לסוף שנות ה-60.

הקמת מושבי עולים

המעברות היו מטבען פתרון זמני עד לפיזורן הסופי בתחילת שנות ה-60.

הנהגת המדינה ראתה צורך דחוף ליישב במהירות את "השטחים הכבושים" של 1948 כדי ליצור עובדות "בלתי הפיכות" בשטח. בן גוריון קיווה ליישב את העולים בקיבוצים ותיקים וחדשים שיקומו בנקודות ספר לאורך גבולותיה החדשים של מדינת ישראל. היה צורך דחוף ליישב יהודים על חורבות כפרים ערבים שננטשו וכך גם למנוע חזרתם של פליטים. תופעת "המסתננים" הערבים של שנות החמישים, מרצועת עזה ומיהודה ושומרון, הייתה אמנם בחלקה למטרות גניבה וטרור אבל במקרים רבים היו אלה ניסיונות של פליטים לחזור למקום מגוריהם הקודם.

הנהגת מפא"י רצתה לחזק את שליטתה הפוליטית בעליה ההמונית, ליצור תלות של העולים בפרנסתם (ולמעשה בכל סדר היום שלהם) בממסד הפוליטי השליט. יעד זה ניתן להשיג בקלות באמצעות יישובם בקיבוצים. עולים חדשים שגרו בעיר, נחשבו לכמעט כ"אבודים" פוליטית – למפלגה אין עליהם שליטה. יישובם של העולים בקיבוצים וותיקים וחדשים היה משאיר את העולים בחסות תנועת העבודה.

כך ניתן היה לתפוס 2 ציפורים ברשת אחת: למלא את הייעוד הציוני ביישוב שטחי המדינה החדשה והגנה על גבולותיה, וגם להבטיח את שליטת תנועת העבודה בקרב העולים החדשים חסרי הנטייה הפוליטית הברורה באמצעות העברתם לקיבוצים. בעצם מדובר בתפיסת 3 ציפורים. הציפור השלישית היא האמונה באידיאולוגיה הסוציאליסטית והדרך להגשמתה באמצעות המודל הסוציאליסטי הישראלי – הקיבוץ.

להפתעתו של בן גוריון, הנהגת התנועות הקיבוציות סירבה בתוקף ליישב עולים חדשים בקיבוצים. גם כיום קשה להתקבל כחבר בקיבוץ, אבל מסיבות אחרות (למה להתחלק עם אחרים בעושר?). החשש מהעולים נבע מהעדר "הכשרה" מוקדמת שלהם, רובם עירוניים (כמעט כל עולי עיראק היו מבגדד או בצרה), ולכן לא ייקלטו בצורת חיים זו.

את הקיבוצים לא הקימו סתם מתיישבים. ההרכב האנושי של הקיבוצים עבר שטיפת מוח אידיאולוגית במסגרת תנועות נוער חלוציות וגם במחנות "הכשרה" באירופה לקראת עלייה לארץ ישראל, ובעיקר בתקופה שבין מלחמות העולם. מדובר בתקופה בה הסוציאליזם ייצג חדשנות מחשבתית, "עולם המחר" (לא רק בארץ ישראל).

אם הקיבוצניקים לא מוכנים לקלוט עולים חדשים, ואת המעברות חייבים לחסל – אז אין ברירה, צריך פתרון אחר ל"פיזור האוכלוסייה" – צריך להקים מושבים מרוחקים לעולים. במקביל הוקמו גם מאות "שיכונים" – שמוכרים לנו כיום כבנייני הרכבת בכל הערים הוותיקות.

כאן ראוי להעיר כי אי אפשר להתיישב סתם כך (גם היום) במדינת ישראל – אי אפשר לקנות קרקע ולהקים יישוב בשיטה של העלייה הראשונה (ראשון לציון, פתח תקווה, ראש פינה ועוד). נקודות התיישבות (קיבוצים ומושבים) חולקו לפי מפתח מפלגתי. אפשר היה להקים יישוב אך ורק דרך "תנועות ההתיישבות המוכרות" – ואלה היו כפופות למפלגות השמאל (בעיקר). כך ניתן היה לשלוט בנטייה המפלגתית של ההתיישבות. מפא"י ראתה יתרון בשיטה זו בביצור המשך שלטונה כמפלגה המובילה. לפני קום המדינה המימון להתיישבות הסוציאליסטית הגיע מתרומות של יהדות העולם הקפיטליסטית. עכשיו, לאחר קום המדינה, עומדים לרשות מפלגות השמאל גם כספי משלם המיסים.

כך הוקמו מאות מושבים בעיקר באזורי ספר, רבים מהם על חורבות כפרים ערבים שננטשו ב-1948. החיים במושב עולים היו קשים והתושבים סבלו בשנים הראשונות מהעדר תשתיות וקשיי פרנסה. רבים מהמושבים היו מורכבים מעולים חדשים מאותה עדה. היו מושבים של תימנים, כורדים, בולגרים, רומנים, עיראקים ומעט מושבים מרוקאים (יסלחו לי לוחמי התקינות הפוליטית…).

לא רק תשתיות חסרו במושבים אלא גם פרנסה אמיתית. לרוב העולים לא היה ניסיון חקלאי בארץ מוצאם. רבים הועסקו בעבודות דחק במימון תקציב המדינה כמו סלילת כבישי גישה ליישוב, סיקול אבנים וייעור.

הדיקטטורה

לא מפתיע איפה שרבים מהעולים שהוגלו לאזורי ספר במושבים החדשים (שתנאי החיים בהם לא היו שונים בהרבה מהחיים במעברה, למעט הצפיפות) חיפשו כל דרך אפשרית לברוח אל העיר בה קל יותר למצוא עבודה אמיתית. התופעה כונתה על ידי הפקידות בממשלה ובסוכנות היהודית כ"נדידת העמים".

אופי המשטר במדינה החדשה נקבע על ידי המפלגות השולטות. מנהיגות השמאל הציוני האמינה בשלטון ריכוזי שידו בכל, האמינה בצמצום חופש הפרט גם בהחלטות בסיסיות על גורלו, האמינה בהכוונה מלמעלה של אורח החיים. למדינה שהם מייצגים יש "מטרות" ולכן מוסרי וצריך לשעבד את הפרט ל"מטרות". הקולקטיב מעל לפרט לא רק בקיבוצים אלא גם במדינה. השקפה זו השתלבה היטב ב"טובת המפלגה" ובביצור המעמד האישי של פעיליה.

כפי שהוכח לכל אורך המאה ה-20, אי אפשר ליישם אידיאולוגיה סוציאליסטית שדורסת את הפרט – ללא הפעלת כוח. קרל מרקס כינה זאת "הדיקטטורה של הפרולטריון" ובמדינת ישראל הצעירה כינו זאת "מדיניות פיזור האוכלוסייה" – "אנחנו" נחליט היכן העולים יגורו, מי יגור והיכן, וממה יתפרנסו.

כאשר זו האידיאולוגיה השלטת, ראו עצמם פקידי הסוכנות היהודית ומשרדי הממשלה, כמחויבים להפסיק בכוח את "נדידת העמים" מהמושבים החדשים. יתר על כן, הכוח הריכוזי שבידיהם לחלק "שיכונים" חייב היה ליצור אפליה על בסיס עדתי. כך למשל קיבלו עולים חדשים מפולין במסגרת "עליית גומולקה" בשנת 1957 "שיכון" ברמת אביב, בתל אביב. הרי לא יעלה על הדעת לשלוח אותם למושב נידח עם "מרוקאים".

פרוטוקולים של ישיבות בהנהלת המוסדות המיישבים שנחשפו לאחרונה חושפים:

יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות (1957): "אי אפשר לקלוט את הפולנים בכל מקום יחד עם 1000 מרוקאים".

בן גוריון: "זה נכון, יש אפליה מוכרחת."

זלמן שזר בישיבת הנהלת הסוכנות 1958 דורש סודיות: "לא בריא לדבר על כך בפומבי."

היה ניסיון להעביר עולים מרומניה מהאנייה למדבר ב"כפר ירוחם", מעין מעברה באמצע המדבר שהפכה מאוחר יותר לעיירה ירוחם. שני שלישים מהרומנים ברחו מיד למרכז. הנותרים קיבלו את פקידי הסוכנות באלימות קשה. הפקידים שברחו נסקלו באבנים ואף הוכו במקלות…

תיאור הרקע התארך, הרקע להמשך העוול – הקמת עיירות הפיתוח.

המשך בכתבה הבאה.