חירות לעומת שלטון הרוב

חירות לעומת שלטון הרוב

אמריקה סייעה להעצים את החזבאללה, על ידי בלבול בין רעיון החירות, המבוסס על עקרון זכויות הפרט שאינן ניתנות להעברה, עם רעיון הדמוקרטיה, המבוסס על השלטון הבלתי מוגבל של הרוב.

מאת: פיטר שוורץ

חיזבאללה, המנהל מלחמה נגד ישראל ואמריקה במשך שנים, הוא הסיבה המיידית של הקרבות העכשוויים במזרח התיכון. הסיבה הרחבה יותר, עם זאת, היא ממשלת ארצות הברית.
כאשר וושינגטון מכריזה כי החירות מתקדמת באמצעות בחירות בהם משתתף החזבאללה, ושבאמצעותם הוא הופך לחלק ממשלת לבנון, אנו מעניקים לישות טרוריסטית משהוא שהיא לא הייתה מסוגלת להשיג בעצמה: לגיטימיות מוסרית.

הענקנו לגיטימיות לחזבאללה – כפי שעשינו לאויבים כחמאס ברשות הפלשתינאית ולתיאוקרטים הנובטים בעיראק ובאפגניסטן. כל אלו עלו לשלטון באמצעות בחירות דמוקרטיות שקודמו על ידי ארה"ב. אולם רוצח אינו זוכה בלגיטימיות על ידי היבחרו לקליקה השלטת של כנופייתו הפושעת – – כך גם איש אינו זוכה בה על ידי היבחרו לתפקיד רשמי במדינה הפועלת נגד החופש.

ההנחה שבבסיס מדיניות ממשל בוש היא הרעיון חסר התקווה כי עריצות ניתנת לשינוי על ידי עריכת בחירות – – הנחה הנובעת מהבלבול בין חירות לדמוקרטיה.

המהות של הדמוקרטיה היא שלטון רוב בלתי-מוגבל . זאת היא התפיסה אין להגביל את הממשלה, כל עוד התנהגותה מאושרת על ידי הצבעת הרוב. זאת היא הראייה כי מהות תפקידה של הממשלה היא לממש את "רצון העם". זאת התפיסה הנתמכת בכל פעם שאנו אומרים ללבנונים, לעיראקים, לפלשתינאים ולאפגנים כי הלגיטימיות של ממשלה חדשה נובעת מהיותה נבחרת דמוקרטית.

וזאת היא הראייה שנדחית באופן חד-משמעי על ידי האבות המייסדים של ארצות הברית.

המאפיין המגדיר את אמריקה היא חירות. חירות מתקיימת כאשר יש מגבלות על הממשלה, המוטלות מכוח העיקרון של זכויות הפרט. אמריקה נבנתה כרפובליקה, שבה המדינה מוגבלת להגנה על זכויותינו. זאת אינה שיטה של "דמוקרטיה". כך, הנך חופשי לבקר את שכניך, את החברה, את ממשלתך – לא משנה כמה אנשים מעונינים להעביר חוק המצנזר אותך. אתה חופשי להיות בעלים לרכושך – – לא משנה עד כמה גדול ההמון שמבקש לקחתו ממך. זכויות הפרט אינן ניתנות להעברה. אולם אם "רצון העם" היה המדד, לפרט לא יהיו כל זכויות – – רק פריווילגיות זמניות, המוענקות או נלקחות על פי מצב רוח של ההמון ברגע נתון. העריצות של הרוב, כפי שהבינו המייסדים, היא רעה ממש כמו עריצותו של מונרך אבסולוטי.

נכון, יש לנו זכות לבחור, אולם אין זה הסרגל לפיו נמדדת החירות. אחרי הכל, אפילו דיקטטורות עורכות בחירות רשמיות. רק הקיום של החירות מצדיק, ומעניק משמעות, לתיבת הקלפי. בארץ חופשייה באופן אמיתי, ההצבעה נוגעת רק לאמצעים לשמירת זכויות הפרט. לא יכולה להיות "זכות" מוסרית להצביע על מנת להרוס את הזכויות.

למרבה הצער, כמו הנשיא בוש, מרבית האמריקאים משתמשים במושגים המנוגדים "חירות" ו"דמוקרטיה" לחילופין. לעיתים ממשלתנו תומכת בעליונותם של זכויות הפרט ומחזיקה את חיי האדם, חירותו ורכושו כמקודשים. לעיתים קרובות יותר, היא שוללת את הזכויות על ידי תמיכה ברצון הרוב – – החל בהחרמת רכוש הפרט משום שהרוב מעוניין בו ל"שימוש הציבור", ועד מניעת חולים סופניים מלסיים את כאב חייהם משום שהרוב מוצא שהתאבדות הינה בלתי-מקובלת.

כיום, מדיניות החוץ שלנו תומכת בעמדה האחרונה. אנו מצהירים כי מטרתנו העליונה במזרח התיכון היא כי האנשים יצביעו- – ללא התחשבות אם הם מעריכים את החירות. אולם אז, אם רוב דתי כופה את התיאולוגייה שלו על עירק, או אם מתאבדים-מתפוצצים פלשתינאים ממשים את המנדט הפופולרי שלהם על ידי ילדי בית ספר ישראליים, על איזה בסיס נוכל להתנגד לכך, היות ודמוקרטיה – "רצון העם" – מקבל שירות נאמן? כפי שהעיר באופן נכון דובר של החמאס לאחר נצחונו בבחירות: "אני מודה לארצות הברית שהעניקה לנו את הנשק של הדמוקרטיה… אין זה אפשרי לארה"ב … להפנות את גבה לדמוקרטיה נבחרת." כל האוייבים של אמריקה – – החמאס, חיזבאללה, השיעים הנתמכים על ידי אירן – – מתעבים את החירות, תוך כדי שהם מאמצים את הליך ההצבעה הדמוקרטית.

אם אנו עומדים לנסות ולהחליף את העריצויות, עלינו להפסיק לבלבל דמוקרטיה בחירות. אנו חייבים להבהיר כי העיקרון בו אנו תומכים אינו שלטון בלתי מוגבל של הרוב, אלא הזכויות שאינן ניתנות להעברה של הפרט. העצמת רוצחים שבמקרה נבחרו באופן דמוקרטי אינה מקדמת את החירות – היא הורסת אותה.

פיטר שוורץ הינו עמית בכיר במכון איין ראנד, בארווין קליפורניה. כל הזכויות שמורות למכון איין ראנד. Copyright © 2006 Ayn Rand® Institute. All rights reserved