השריפה בכרמל והמחדל הבא

המדינה רועשת על דו"ח מבקר המדינה האחרון שדן ב"היערכות שירותי הכבאות וההצלה לעת חירום". ב-38 עמודי הדו"ח אין אפילו דוגמה אחת לכשל שגרם לאובדן חיי אדם כתוצאה מארגון לקוי או מחסור בציוד. בניגוד לדוחות ביקורת אחרים של המבקר בהן ניתן למצוא שפע תיאורים פרטניים על ליקויי מינהל ושחיתויות. הדו"ח אינו מפרט תקלות, אלא מצביע על חשש לתקלות בעתיד. "התקנים אינם מאוישים" – מי אמר שהתקנים בכלל נכונים? מבקר המדינה שם עצמו בדו"ח זה כיועץ ארגוני – ספק גדול אם אלה כישוריו.

אפילו במלחמת לבנון השנייה, בה נחתו עלינו כמעט 4000 רקטות ושירותי הכיבוי נדרשו לכ- 2500 אירועים (לא כולם שריפות) – קשה להצביע על אובדן חיים בגלל שירות כבאות לקוי. ואכן, 20 עמודי דוח המבקר על "היערכות שירותי הכבאות וההצלה לעתות חירום ותפקודם בעת המלחמה" דנים גם הם בתקנים חסרים, בציוד מיושן ובמבנה ארגוני רצוי – אין פירוט ותיאור פרטני של "מחדלים".

התקשורת מרבה בדוגמאות על מספר הכבאים בארצות אחרות וזאת מבלי להביא בחשבון את שכיחות השריפות בארצות האחרות. שירותי כיבוי אש הם שירות ממשלתי מובהק בדומה לשירותי משטרה וביטחון. מבחינה כלכלית השירות מוגדר כ"מוצר ציבורי". השירות לא יכול להינתן על ידי כוחות השוק כי בולט בו אפקט "הנוסע החופשי" (בו נהנה מהשירות גם מי שלא שילם עבורו) – אי אפשר להימנע מלתת את השירות למי שלא שילם עבורו כי שריפה צריך לכבות בעוד מועד, היא מתפשטת. בהיותו שירות ציבורי-ממשלתי סובל הענף בכל העולם מפוליטיזציה, מנגנון מנופח, שכר גבוה ויתר הרעות החולות של כל שירות ממשלתי. מספר הכבאים במדינה מסוימת לא משקף בהכרח צורך אמיתי אובייקטיבי, בדיוק כמו השוואה בינלאומית של מספר "עובדי הציבור" כדי "להוכיח" שאנחנו בתת-תקן.

דוגמה לכך ניתן לראות בהשוואת מספר המשרות המאוישות של עובדי הכבאות בישראל בשנים 2006 ו- 2010 (גלובס 8.12.10): בין השנים הללו ירד מספר הכבאים מ- 1,375 כבאים ביוני 2006, ל- 1,195 כבאים במרץ 2010. ומה קרה באותה תקופה לעובדי המנהל בשירותי הכבאות? ניחשתם נכון, מספרם הוכפל! מ- 258 עובדים ל- 490… פי שניים פקידים מתעסקים עם פחות כבאים. שירות ממשלתי מובהק.

לאנשי משרד האוצר כנראה לא היה ספק לאן היו הולכים עוד 100 מיליון שקל אילו היו "מושקעים" בשירותי הכבאות. קרוב לוודאי שהיינו מקבלים את אותה רמת שירות אבל במשכורות גבוהות יותר. לא שונה בהרבה משירותי הנמל, שירותי ההצלה בחופי הרחצה ושירותי אספקת המים בישראל. באחד העיתונים פורסם שפקידה בתחנת כיבוי אש מסוימת מקבלת 4,000 שקל תוספת סיכון כבאי בתלוש. לא מפתיע שמזכיר ההסתדרות התנגד בתוקף ל"רפורמה" שתפגע ב"זכויות העובדים". חכו למהומה שתתלקח אם ידרשו מהכבאים להחתים כרטיס נוכחות, לא לעסוק בעבודה נוספת כאשר הם "בבית בכוננות", או חלילה לקחת חלק באימוני כושר גופני במסגרת המשמרת.

התקשורת רותחת על "העדר סולמות כיבוי". הסולמות הגבוהים ביותר בארץ מגיעים לגובה של 42 מטר, כרבע מגובהו של מגדל גבוה בתל אביב. שוכחים לציין שגובהם של סולמות הכיבוי ברוב העולם הוא כ- 55 מטר בלבד. הסולמות הגבוהים, והנדירים גם בעולם, מגיעים לכ- 100 מטר – פחות בהרבה ממחצית גובהו של מגדל אביב ברמת גן. גם בפיגוע במגדלי התאומים לא ראינו סולמות. כבאים צריכים כושר גופני גבוה כדי לטפס עם ציוד עשרות קומות. ספק אם כבאינו הגיבורים מסוגלים לטפס 8 קומות מבלי לסכן את הלב עוד לפני שמגיעים בכלל לאש.

מטוסי הכיבוי מצטלמים היטב והם כנראה האמצעי היעיל ביותר בשריפות יער. "היעיל ביותר" אבל לא הנשק האולטימטיבי שמכבה את האש באחת. גם בשריפות היער בקליפורניה, ביוון ובמקומות אחרים מתקשים להילחם עם או בלי מטוסים. כנראה שאמצעי הכיבוי הטוב ביותר בשריפת יער היא השריפה עצמה שמגיעה למיצוי. המקום היחיד בו אין שריפות יער הוא באנטרקטיקה… בארצות הברית וקנדה נשרפים מידי שנה כ- 54,500 קילומטרים מרובעים של יערות, פי שניים משטחה של מדינת ישראל כולה. האם צריך להשקיע עשרות או מאות מיליוני דולרים בצי של מטוסי כיבוי ועוד סכום קבוע נכבד בתחזוקתם השוטפת? ספק גדול. ייתכן שנאלץ להתמודד אחת לחמישים שנה עם שריפת יער גדולה, סיכון מחושב. צריך במקרה זה לנהוג כפי שנהגנו: לשכור מטוסים בחו"ל, אולי קצת זריז יותר. ומה יהיה בזמן מלחמה כאשר המטוסים היוונים והטורקים לא יגיעו? בין כך ובין כך נהיה עסוקים בפינוי הריסות בתל אביב ובחיפה. המאמצים יוקדשו להצלת חיים מהריסות בתים – והשריפה ביער – פחות תדאיג אותנו.