ג'ורג' בוש יחף [מדבר על האיסלאם]
מאת דניאל פייפס | פורסם ב"ניו יורק סאן"  3 ביולי, 2007 תרגום לעברית: דוד בר-חיים
מאמר המקורי באנגלית: [
Shoeless George Bush[ Discusses Islam 

כאשר דווייט א' אייזנהאור חנך את המרכז האיסלאמי בוואשינגטון ביוני 1957, נאומו בן ה-500 מילים שפע רצון טוב כלפי האיסלאם ("הציביליזציה העולמית מכירה טובה לעולם האיסלאמי על שזה העניק לה כלים והישגים מן החשובים באמתחתה"), עם שהנשיא האמריקני החליק בלשונו בצורה מביכה (למוסלמים בארה"ב, כך קבע, הזכות ל"כנסייה" שלהם). בלטה העובדה שבדבריו לא היתה ולו מילה אחת בעניני מדיניות.

כעבור בדיוק חמישים שנה, בשבוע שעבר, עמד ג'ורג' וו' בוש במרכז הנ"ל, ללא נעליים, וחנך את המרכז בשנית. גם הוא שיבח, בנאומו בן ה-1600 מילים, את התרבות האיסלאם של ימי הביניים ("אנו באים להביע את הערכתנו לאמונה שהעשירה את הציביליזציה במשך מאות שנים"), אך הוא ידע להבחין בין מסגד לכנסייה – ועל סדר יומו עמד יותר מאשר חנופה.

הרבה יותר מרתק[ת] היתה קביעתו כי "במרכז כהונתי כנשיא עמדה מדיניותי לסייע למוסלמים להילחם בטרור, וליטול את חירותם, ולמצוא את דרכם המיוחדת לשגשוג ולשלום". דברים אלו היוצאים מן הלב מעידים שמר בוש מבין היטב עד כמה מעשיהם של המוסלמים יקבעו את חוות דעתה של ההיסטוריה על נשיאותו.

אם ייענו לחזונו ו"ימצאו את דרכם המיוחדת לשגשוג ולשלום", גם אם כעת נשיאותו נראית חסרת תקנה, תוכח צדקתו. כפי שקרה להרי ס' טרומן, ההיסטוריונים יודו שהרחיק לראות יותר מבני זמנו. אם, לעומת זאת, המוסלמים "לא יטלו חלק בהתקדמות העולם לקראת שגשוג וחירות ויישארו מאחור", מסתבר שחוות דעתם של ההיסטוריונים על כהונתו תהיה שלילית ביותר בדומה לחוות דעתו של הציבור האמריקני כיום.

מובן הדבר שגורלם של המוסלמים תלוי במידה רבה בגורלו העתידי של האיסלאם הרדיקלי, וגורלו של זה תלוי, במידה מסויימת, באופן שבו הוא נתפס אצל הנשיא האמריקני. במשך השנים, מר בוש הפגין בדרך כלל הבנה גוברת והולכת בנושא זה. הוא התחיל את דרכו באמירות נדושות ומתרפסות על האיסלאם כ"דת של שלום", ועוד נקט לשון זו בשנת 2006. לפני כמה שנים הוא אף התיימר להטיף למוסלמים וללמדם את המהות האמיתית של דתם, מה שהביא אותי ב-2001 לכנות אותו "האימאם בוש".

Sitting in the audience at the Islamic Center on June 27, 2007, three senior Bush administration staffers wore makeshift hijabs: Fran Townsend (far left), Assistant to the President for Homeland Security and Counterterrorism, NSC Senior Director for European Affairs Judy Ansley (left), and Under Secretary of State for Public Diplomacy and Public Affairs Karen Hughes (right).

ככל שהבנתו העמיקה, מר בוש החל לדבר על הכליפות, "קיצוניות איסלאמית" ו"איסלאמו-פשיזם". מה שהוא נהג לכנות ב-2001, בלשון סגי נהור, כ"מלחמה בטרור", הוא הגדיר בצורה חדה ומפורשת ב-2006 כ"מלחמה נגד הפשיסטים האיסלאמיים". לכאורה היה מדובר במגמה חיובית. אולי בכל זאת וואשינגטון הרשמית אכן הפנימה את האיום.

אבל ניתוחים מסוג זה עוררו התנגדות מצד מוסלמים, וכעת, כשהוא מתקרב לשקיעתו הפוליטית, מר בוש נסוג לאחור. בשבוע שעבר הוא חזר לנקוט בניסוחים נדושים המתהלכים על קצות האצבעות כדי לא להזכיר חלילה ולו במילה את האיסלאם. במקום דברים ברורים כבעבר, זכינו למלל מסורבל על "המאבק הגדול נגד הקיצוניות המתנהל כעת ברחבי המזרח התיכון", ודיבורים מעורפלים על "קבוצה של קיצוניים המבקשים לנצל את הדת להשגת כח וכאמצעי להשתלטות".

חמור[ה] יותר היתה הכרזתו על מינויו של שליח מיוחד מטעם ארה"ב לארגון של הועידה המוסלמית (אה"ם), וההנחיה לשליח "להקשיב וללמוד" מעמיתיו המוסלמים. אבל אה"ם הוא ארגון הממומן בידי הסעודים, המקדם סדר יום וואהבי במסגרתו של או"ם למוסלמים בלבד. כפי שציין המומחה לעניני טרור סטיב אמרסון, יוזמתו העגומה של בוש מבוססת על "בורות מוחלטת בכל הקשור לעמדות הרדיקליות, הפרו-טרוריסטיות, והדעות האנטי-אמריקניות המופיעות באופן סדיר באמירות מטעם אה"ם ומנהיגיו".

ברוח המעמד הפייסני, כמה מן היועצות הבכירות של הנשיא, לרבות פרנסיס טאונזאנד וקארן היוז, לבשו חיג'אבים מאולתרים בזמן שישבו בקהל.

בקיצור, ריח חזק של "דז'ה וו מחדש" נודף מכל הענין. כפי שכתבה בעלת הטור דיאנה ווסט, "עברו כמעט שש שנים מאז ה-11 בספטמבר – כמעט שש שנים אחרי שביקר במרכז האיסלאמי והכריז כי 'האיסלאם בעד שלום' – ומר בוש לא למד דבר". ומכל מקום המצב כיום שונה מבעבר – יש פחות מקום לתקוה שהוא מסוגל ללמוד, להפנים ולגלות הבנה בדבר מהותו האיסלאמיסטי של האויב.

מתוך מסקנה שהוא לא השכיל לטפל בנושא מרכזי זה, עלינו להסב את מבטנו ליורשיו של מר בוש – שמא הם יוכלו לשוב לאותן עמדות איתנות, לדבר בשפה ברורה על מושגים לא קלים כגון קיצוניות איסלאמית, שאריעה והכליפות. ישנם מספר רפובליקנים – רודי ג'וליאני, מיט רומני, ו(עולה על כולם) פרד תומפסון – שכבר עושים זאת. המועמדים הדמוקרטיים, למרבה הצער, מעדיפים לנצור את לשונם בנושא זה.

כעבור כמעט שלושים שנה מאז שאסלאמיסטים תקפו אמריקנים לראשונה, ובפרוס שלושה נסיונות לבצע פיגועי טרור בבריטניה, נאומו של הנשיא מלמד מה גדול הבלבול השורר בוואשינגטון.

הוספת תגובה