מדיניות הביטחון הלאומי דורשת עדכון דחוף

התסבוכת הביטחונית אליה נקלענו כיום היא תוצאה של שנות הזנחה ארוכות של הימנעות מלימוד ויישום הגישה המערכתית המודרנית לבעיות הביטחון הלאומי. ודברים אלה לא נכתבים מעמדה של "חכם בלילה", שרק אחרי האסון יודע מה היה צריך לעשות. ביום 16.11.01 קיים הפורום הביטחוני לחוסן לאומי וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי – בו השתתפו בעלי מקצוע וניסיון מהמובילים במדינה בתחומים הרלוונטיים – דיון מיוחד, בהשתתפות השר לביטחון הפנים, על הרפורמה הדרושה במדיניות הביטחון הלאומי של ישראל. הדיון התקיים לאור הכישלון של המלחמה בטרור, וההמלצות שהובאו בו נמסרו לראש הממשלה, בתקווה שיאמץ את העיקריות שבהן. ואלו התרכזו בצורך להיחלץ מהכלוב המחשבתי של "פתרון צבאי" מול "פתרון מדיני", כאשר הגישה המערכתית מחייבת פעולה בו-זמנית בשבעה מישורים מקבילים – דבר שאף פעם לא נוסה על ידי קברניטי המדינה. ומישורים אלה הם: – אידיאולוגי + פוליטי + תחיקתי + משפטי + פסיכולוגי/תעמולתי + כלכלי + צבאי.

זה לא המקום לפרט איך כל המערכת צריכה לעבוד, ואפשר רק להביא דוגמאות ליוזמות חדשות באחדים מהמישורים הנ"ל.

במישור הפוליטי: לבנון הוכיחה חד-משמעית שאיננה מדינה ריבונית וגם לא רוצה להלחם כדי להיות כזו (כגון – בהשלמה עם שלטון החיזבללה, הקובע את גורלה). מי שקבעה את זה מזמן – הייתה סוריה, וזה הזמן להציע לנשיא אסאד ליזום מהלך בינלאומי שיחלק את לבנון, למען שלום האזור, לשתי אוטונומיות תחת פיקוח המדינות השכנות האחראיות – סוריה וישראל – צפון לבנון לסוריה והדרום לישראל. זה לא אומר שבבוקר שלמחרת נמצא את עצמנו שולטים עד נהר הליטאני והסורים ממנו וצפונה, כולל נמל בירות שחיוני להם הרבה יותר משטח רמת הגולן. עצם התחלת גלגול רעיון כזה ישנה את המצב הפוליטי באזור וגם ימנע מלחמה מיותרת בינינו לסוריה.

במישור התחיקתי: 50 שנה ויותר, בהן אנו נלחמים בטרור, מופיעה בעיתונות הכותרת – "הממשלה מכינה חוק למלחמה בטרור". לנשיא בוש זה לקח חודשיים להשלים את מה שהוא קרא "חקיקה פטריוטית", כשהחליט להלחם בטרור. חברי הכנסת שלנו שהוצעה להם חבילת חוקים למלחמה בטרור, תחת הכותרת "חקיקת הגנה לישראל", העדיפו לטפל בזכויות האווזים, במקום בזכותם של אזרחי המדינה לחיות בשלום. לכותב שורות אלו אין ספק שלוא חקיקת ההגנה לישראל הייתה עוברת בכנסת – בעיית חטיפות בני הערובה הייתה נפתרת לפני שהיא התחילה. באין חקיקה כזו, נוצר חלל תחיקתי-משפטי שהתמלא בהחלטות בתי משפט, שנטרלו את הכנסת ממילוי תפקידה בנושאים החיוניים ביותר למדינה.

במישור המשפטי: כדי שחוק יהיה אפקטיבי, דרושה מערכת משפטית שתדע ליישם אותו נכון. למשל, לא ייתכן ששופטים ושופטות שלא שמעו שריקה של כדור יוציאו הוראות לנוהלי קרב. ומשהו מניסיון אישי: לא ייתכן ששופטת מכובדת בישראל תדרוש להוכיח לה שכדור מרובה בטווח 100 מטר עף בקו ישר ולא בקשת. ולא ייתכן, שבדיון על זווית ירי, אותה שופטת תקבע שמהנדס בעל 50 שנות ותק, כולל חקר ביצועים צבאי, לא יודע "גיאומטריה של זוויות" (ביטוי מקורי מפסק דין מלומד). לתיקון מצב שערורייתי זה, חייב לקום בית דין מיוחד לענייני ביטחון, עם שופטים שיודעים מהו שדה קרב, כפי שקיים בית דין לעבודה ובית דין לענייני משפחה.

במישור הפסיכולוגי/תעמולתי: מנהיגי הטרור יודעים שלא יוכלו לנצח את צה"ל בקרב גלוי. אבל, גם למדו שיוכלו לקשור את ידי ישראל מלהכות בהם – אם יציגו לעולם תמונה מסוג סברה ושתילה או – "רצח הילד מוחמד א-דורה", שיעוררו זעם עולמי על "אכזריות הישראלים" ויבלמו כל פעולה רצינית נגדם. חייבים להניח, שבמאי התעמולה האנטי-ישראלית מחפשים ללא הרף הצגות של "מעשי זוועה ישראלים", וחייב להיות נוהל של טיפול מיידי בעלילות הדם שלהם ושל מפרסמיהן. עובדה, שעד היום לא נלמד הלקח מהטיפול הכושל בעלילת הדם של מוחמד א-דורה, למרות שנחשף הבייום הפרימיטיבי שלה.

במישור הצבאי: אין צורך לשלוח חיילים ללחימה מסוכנת בשטח בנוי, בסמטאות מחנות הפליטים של עזה. חייב להיות נוהל להכרזת שטחים מהם יורים על ישראל – כשטח ריק מאנשים – NO MAN'S LAND – ומי שיימצא בו יירה. אוכלוסיית שטח כזה תוזהר ותידרש לעזוב את המקום תוך 3 שעות, שאחריהן תתחיל הפגזה ספוראדית שלו ממרגמות 120 מ"מ. צילום פליטים הבורחים מבתיהם איננו אטרקציה טלוויזיונית – שלא כמו צילום ילד הרוג או טנק השועט בין בתים הרוסים. וכלל לא יזיק אם הערבים יקראו לזה – "נאקבה 2006".

הנה, על קצה המזלג, כיווני מחשבה חדשים, שאם יאומצו – נקרב את הניצחון במלחמה שנכפתה עלינו.