מתכננים להיכשל בלוב
מאת רוברט טרז'ינסקי | 27 בפברואר 2011
כבמטה קסם מופיעות הקריקטורות האהובות עלינו בסערת ההפגנות סביבנו. ג'ון קוקס החבר בצוות פורקום וקוקס המוצגים בשנים האחרונות מעל דפי אנכי, יצר קריקטורה המגחכת את מועמר קאדפי כעת היא משמשת את המפגינים בלוב. היציאה נגד קאדפי מסמנת תקדים חיובי ויש לעודדו: גם דיקטטורים אנטי-מערביים העויינים לישראל ולארה"ב ומאיימים על אזרחיהם בטבח אינם חסינים ועשויים למצוא את סופם.
נדמה כאילו החליט מישהו בתחילת השנה: הבה נחליף את כל הממשלות במזרח התיכון – ונעשה זאת תוך מספר חודשים. לא ראיתי שינוי גיאו-פוליטי כה מהיר מאז השנה האחרונה של המהפכות הגדולות, 1989.
באותה שנה, אני זוכר את התסכול הרב מממשל בוש האב בשל תגובתו הכושלת והפאסיבית לנפילת הקומוניזם. בנקודה מסויימת, הוא אפילו נאם נאום שקרא לאוקראינים לא לבקש את עצמאותם מברית המועצות (בה הם עדיין היו פרובינציה). אני מאמין שהיה זה ויליאם ספייר שכינה את הנאום "פחדני" בשל החשש שניכר בו.
ובכן, תגובת ממשל אובמה לשנה החדשה של המהפכות במזרח התיכון גורמת לנאום ההוא להראות כפעולה מנהיגותית החלטית ונועזת.
בתחילה, העידכונים לגבי ההתפתחויות האחרונות.
מועמר קאדפי ובנו נאחזים בטריפולי בסיוע אספסוף מנוול של צבא מסיונרים שגוייסו ממדינות אפריקה השכנות, גיוס שהתאפשר תודות לשנים של פעילות של קאדפי כמלהיב המונים "פאן אפריקאי".
עד היום קאדפי קאדפי בלט כדמות בינלאומית בססמאות שלו וקנה לו מוניטין של הדיקטטור המוזר ביותר מחוץ לצפון קוריאה. כעת הוא ממיר את המוניטין הזה בסוג מיוחד של קלון, הקלון של מנהיג המעדיף להעלות את מדינתו באש, ולשרוף את כולם בה על פני וויתור על הכוח, בהבטיחו כי "לוב תהפוך לגיהנום".
הניו יורק טיימס מדווח כי קולונל בצבא הלובי קיבץ יחד "צבא מתנדבים של כ-2000 איש – בינהם גם עריקים מן הצבא" האמורים להתקבץ בטריפולי על מנת להשתלט על הבירה. הפגנות שקטות לא יעשו זאת. הדבר ידרוש כוח מזויין.
בנתיים, כתב של הניו יורק טיימס הוזמן ללוב עבור מה שאמור היה להיות הצגה קפדנית מטעם המשטר, הורשה להתרחק ממארחיו למרחק מספיק על מנת לשלוח לעיתון את הדיווח על תוהו וטבח בטריפולי.
המערכת של הניו יורק טיימס היא אולי מושחתת, אך העיתון עדיין מחזיק את הדיווח הבינלאומי האיכותי ביותר, ובכדי לעקוב אחר המאורעות המתפתחים במהירות על בסיס של עידכון שוטף אני ממליץ לעקוב אחר בלוג החדשות של העיתון.
בשלבים המאד מוקדמים של הסיפור, כאשר האפשרות להפיכה בלוב הייתה עדיין בגדר ספקולציה, הזכרתי את הקשר הקטן של "האקטיביסט האינטלקטואלי" לסיפור הגדול. אחד מדפי הפייסבוק שקראו להפגנות נגד השלטון הציג קריקטורה של קאדפי שצויירה על ידי ג'ון קוקס, המאייר אשר הפיק גם את עמודי השער עבור מהדורותינו המודפסות (וחבר בצוות פורקום וקוקס המאיירים קריקטורות מערכתיות באתר אנכי הישראלי – ב.א.). ג'ון העריך שאיורו שימש כמרכיב בעל חשיבות למהפכנים: הם נזקקו לתמונה שהפכה את מה שהיה מנהיג מטיל מורא לדמות נלעגת. הקריקטורה ממשיכה לצוץ בהפגנות של המהפכה הלובית. בבלוג של ג'ון מוצגת תמונת מסך מעמוד הבית של רשת CNN, בה צולמה הקריקטורה המונפת אל על בהפגנה נגד הממשל. תמונה דומה מהפגנה אחרת מוצגת כאן.
ההתקוממות בלוב הינה הזדמנות נוספת להפצת חירות פוליטית באיזור שמעולם לא זכה לה. בשיחה עם כתב הניו יורק טיימס, סיכם תומך בהפיכה את מניעיה: "אין לנו חופש כאן. גם אנו רוצים את החופש שלנו".
ההשלכה הגדולה ביותר של הקרב על לוב עשויה להיות אירן. מכון המחקר למזרח התיכון מצטט את אחד מבארוני התקשורת הערביים – אדם שהודה בעבר כי מימן התקוממויות בעירק – מצהיר כי העידן החדש של התקוממויות ערביות צריך להיות מוגבל להפלת מנהיגים פרו-אמריקאיים. ובכן, מועמר קאדאפי הינו המנהיג האנטי-אמריקאי הראשון שהוצב כמטרה, וגם הראשון שהיה מוכן להשתמש בכוח ברוטאלי וקטלני על מנת לדכא את האופוזיציה – שני רכיבים הנכונים גם לגבי אירן. אם הוא יכול ליפול, גם המטר האירני יכול ליפול.
אחד המאפיינים הבולטים של המרד בלוב הינו העריקה של שגרירי לוב ברחבי העולם, אלו הניפו את הדגל הלובי מתקופת טרום קאדפי מעל לשגרירויות וביקשו מהעולם להפיק גינוי חזק יותר כלפי מנהיג אומתם. ובכן, אנו רואים את הדפוס הזה גם לגבי איראן. על פי הדו"ח האחרון: אחמד מאלקי, ראש המשרד הקונסולרי של אירן במילאנו, התפטר ממשרתו ביום ראשון תוך מחאה נגד "הפעולות הברבריות של טהרן נגד האומה האירנית," רדיו אירופה החופשית/קול החירות מדווח כי כעת הוא מתכנן להצטרף לתנועה הירוקה למען הדמוקרטיה באירן.
ההתקוממויות במצרים ובתוניסיה הפיחו רוח חיים בהתנגדות האירנית… אחרי שנה של המתנה במחתרת, עשרות אלפים ממפגיני התנועה הירוקה צעדו ברחובות באירן ביום ראשון וביום שני שעבר. בעוד שבשנת 2009 הם קראו לבחירות חדשות, כעת הם קוראים להפלת ממשלתם ולסיום ה"דיקטטורה הדתית" במדינתם…
מר מאלקי אשר שירת את טהרן בפורטוגל ובקניה, מספר כי "יש רבים אחרים [בשירות החוץ האירני] אשר אינם מרוצים ממשלתם". מר מאלקי הינו הדיפלומט האירני הרביעי המתפטר בשנה האחרונה, לאחר הנציגים האירנים בנורווגיה, פינלנד ובריסל.
זאת הזדמנות גדולה הנפתחת בפנינו כעת במזרח התיכון, וככל שאנו צריכים לדאוג באשר לתוצאות השליליות האפשריות ממותו של "השטן שאנו מכירים", אנו צריכים גם לשים לב לפרס הזה.
הגארדיאן הינו עיתון בריטי שמאלני שעדיין מצליח להיזכר, מעת לעת, כי "ליברלים" אמורים לעמוד לצד החופש. הסיקור שלהם של ההתקוממות באירן לפני שנתיים היה טוב מאד, והם ביצעו גם עבודה טובה למדי לגבי ההתקוממות השנה. לפני מספר ימים פירסם העיתון מאמר דעה של אקטיביסט פוליטי מרוקאי ששאל מטבע לשון מג'ורג' בוש, בבקשו מן המערב לפעול מעבר "להתנשאות של הצפיות הנמוכות" כאשר הם עוסקים בפוליטיקה של העולם הערבי והמוסלמי. למעשה, הוא מבקש מאיתנו לשקול את האפשרות שהערבים מסוגלים ליותר מאשר שלטון של מנהיג חזק "יציב".
החשיבה המקובלת אודות האיזור המאכלס כ-300 מיליון נפשות היא שאין בו קרקע פוריה עבור דמוקרטיה, אם בשל כך שהדמוקרטיה חשופה לסיכונים של השתלטות על ידי כוחות עויינים לאינטרסים המערביים או משום שדמוקרטיה אינה ערך שיש לו משקל של ממש באזור. משטרים רבים הבינו זאת ושיחקו משחק כפול של הכרזה על האוכלוסיות שלהם כ"לא בשלות" בעודם מעודדים מגמות אנטי-דמוקרטיות באופן פופוליסטי, ולעיתים גם שמרנות חברתית ראקציונרית. לאחר ההפיכה בתוניסיה ובמצרים, איש לא יקנה זאת עוד – וגם אין אפשרות לקנות זאת ביחס לעוד שתי מדינות צפון אפריקאיות: לוב ומרוקו…
יותר ויותר מרוקאים מבקשים משהו דומה למה שהם רואים בבריטניה ובספרד: מונרכיה קונסטיטוציונית בה המלך הינו ראש המדינה אך אינו מתערב בממשל. כמו המפגינים במקומות אחרים באיזור, ההפגנות השקטות שהתרחשו בשמונה ערים עסקו בכבוד. מרוקאים, כמו ערבים אחרים, עייפים מלהיות נתינים: הם מבקשים להיות אזרחים…
הלובים לא נידונו להישלט על ידי קאדפי לנצח; המרוקאים לא צריכים להסתפק במונרכיה אבסולוטית, תהיה נאורה ככל שתהיה. מעודדים על ידי הדוגמה של שכניהם, יש להם צפיות גבוהות יותר עבור עתידם, וכך ראוי גם לך.
לנסח זאת בטרמינולוגיה שלי, נראה כי ערבים צעירים מגלים את החירות שהיא חלק מן "החיים הנורמליים" עבור שאר העולם. אך גם אנו צריכים להתאים עצמנו לראייה של חירות כמצב "נורמלי". עלינו להכיר להכיר בעדויות ההיסטוריות ולהביט על החברות החופשיות, לא כמערכת יוצאת דופן ממנה נהנים מעטים בעיקר בחברות הנאורות במערב, אלא כדבר מה שיכול להכות שורש באמריקה הלטינית, במזרח אירופה, בדרום אסיה – ובקרוב, אצל הערבים והפרסים.
זה, לדעתי, מה שמייצג את החזון הגאוני של ג'ורג' בוש. הוא תפש שההשפעה הגלובלית של החירות יכולה וגם תגיע למזרח התיכון, והוא ניסה להתכונן לכך. למול הגל הנוכחי של השינויים הפוליטיים, עדיין יכולות להתרחש ומתרחשות טעויות רבות – בוש טעה בבירור לגבי עירק ומקומות אחרים – אך הוא לא היה נתפס ללא כל כיוון ומוכנות.
חוסר כיוון ומוכנות היא הדרך היחידה לתאר את תגובת ממשל אובמה. אין להם כל הבנה לגבי המתרחש ושום תחושת דחיפות כי עליהם לדעת ולפעול. תגובתם ללוב היתה, אם בכלל, אפילו גרועה יותר מתגובתו האיטית והפאסיבית של אובמה לאירועים במצרים.
בתחילה, הודיע הבית הלבן, באופן שלא יאמן, כי אובמה עדיין לא אמר דבר בנוגע ללוב משום ש… אבוי, הם לא הצליחו לארגן זאת בלוח הזמנים שלו. לאחר מכן הבטיחו לנו כי הם עומדים לנטר את המצב ו"להעריכו תוך כדי תנועה". ואז הם בחרו מדיום מוזר של הודעה לעיתונות המסכמת את שיחת הטלפון של הנשיא אובמה עם הקאנצלרית הגרמנית אנגלה מרקל על מנת להציג את ההצהרה החזקה ביותר שלו עד כה.
הנשיא הצהיר כי כאשר האמצעי היחיד של מנהיג להישאר בעמדות כוח הוא שימוש באלימות נרחבת נגד בני עמו, הוא איבד את הלגיטימיות לשלטונו וצריך לעשות מה שנכון עבור ארצו על ידי עזיבה כעת.
לתשומת לב, הכל בלשון פאסיבית. הכל נסוב סביב מה שמישהו אחר אמור לעשות, אם זה קאדפי או האיחוד האירופאי או (נסו לא לצחוק) האו"ם. כך, ההודעה לעיתונות, ממשיכה ומספרת כי אובמה ומרקל דנו בדרכים האפקטיביות וראויות לתגובת הקהילה הבינלאומית. הנשיא מקדם בברכה מאמצים נמשכים של בנות בריתנו ושותפינו, ובכלל זאת באו"ם ובאיחוד הארופאי, על מנת לפתח וליישם צעדים חזקים.
עוד צורם מכך הוא המשפט הבא: "הנשיא והקנצלרית גם דנו במצב התאוששות הכלכלה העולמית ובצורך בכלים אפקטיביים על מנת לקדם יציבות כלכלית באירופה."
האם היה אי פעם נשיא יותר מנותק מאירועים הרי גורל בעולם?
דנה מיליבנק מהוושינגטון פוסט מציינת את מזכיר העיתונות החדש בבית הלבן ג'יי קרני – אשר, אני חייב לומר, נראה כמו מישהו שנחטף היישר מתוך תפקיד של קפטיין נבחרת הויכוחים של התיכון ולפתע מצא עצמו מקודם להיות הדובר של האיש העוצמתי ביותר בעולם – הפגין עקביות בכך שאין לו מה לומר בתגובה למטר השאלות שהוא קיבל מצוות העיתונות בבית הלבן. מיליבנק מסכמת כי לקרני אין מה לומר משום שאין מדיניות על מנת להכריז עליה או להסבירה.
או כפי שג'ון בולטון מנסח זאת, לנשיא אובמה אין מדיניות חוץ.
זיכרו כי אובמה הזהיר אותנו מפני הבאות בנאומו בקהיר לפני שנתיים, כאשר הוא הכריז כי הוא רואה באמריקה אומה שאינה בעלת יחוד אשר אינה צריכה לקחת כל תפקיד הנהגה מיוחד בעולם. זיכרו את האמרה הישנה שאם אתה כושל מלתכנן, אתה מתכנן להיכשל? ובכן זה עובד גם בכיוון ההפוך, אם אתה מתכנן להיכשל, אתה תכשול מלתכנן. מדוע לעצב סדר יום מיוחד למדיניות החוץ אם כוונותיך הינן להפוך את אמריקה לבלתי רלוונטית ביחס למתרחש בעולם?
זה הוא זמן גרוע להיסחף בפרשות של מדיניות חוץ.
יש דרכים רבות בהן הדליקה במזרח התיכון יכולה לסמן צרות עבורינו. בעירק החלו לצוץ הפגנות רחוב סוערות נגד השחיתות של הפקידות וכישלון הממשלה לספק שירותים בסיסיים. מצד אחד עירק צפוי להתגבר על הפגנות אלו משום שיש לה ממשלה נבחרת. מצד שני, הממשלה הנבחרת בעירק היא צעירה מאד, והמדינה עדיין מהווה שדה קרבות בו פועלים כוחות עוינים רבים – ובינהם האירנים המתחרים בהפעלת השפעתם. דברים יכולים להסתחרר מהר מאד מעבר ליכולת השליטה.
הדברים מסתחררים אל מחוץ לשליטה בתימן, בה מנהיגי שבטים משפיעים יצאו כעת נגד אנשי השלטון המקומיים – אנשים אלו סייעו במידת מה בשיתוף פעולה עם ארה"ב בפעולות חסויות נגד הנוכחות המשמעותית של אל-קעידה במקום.
וכעת יש גם חדשות שאמורות באמת לגרום לעצבנות: תיק דבקה מדווח על שמועות אודות ההפגנה הראשונה נגד הממשלה בערב הסעודית.
המזרח התיכון נכנס לתקופה של שינויים מהירים וקיצוניים. הדברים יכולים להתפתח באופן חיובי עבורינו, או שהם יכולים להוביל לתוהו. מנהיגינו צריכים להיות מעורבים באופן אקטיבי בהשפעה על התוצאה על מנת להגן ולקדם את האינטרסים שלנו. במקום זאת, נשיאנו מתכנן להיכשל.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.