על אויב העם, ומדינה שכבר מפחיד לחיות בה, ולא מהסיבות שאתם חושבים
מאת ד"ר גיא בכור | 30 ביוני 2008
המרחק מן הרחוב לשולחן הממשלה הוא כה קצר אצלנו, עד שבעצם הממשלה היא כיום ברחוב והרחוב נמצא בממשלה. האם מפלגות שבוחרות את מנהיגיהן לפי סקרים, יעמדו נגד רצונו של ההמון? הטוקבקיסטים הפרועים, משולחי הרסן הרוצים דם? התקשורת? האמהות הנזעמות במחסומים? אין ל"מקבלי ההחלטות" ברירה, הם חייבים לשתף פעולה עם מקור העוצמה האמיתי במדינת היהודים. הם כבר לא "מקבלי ההחלטות". (בתמונה: הנריק איבסן)
ד"ר שטוקמן: כן, אני אקרא בשמו! אל תחששו! זוהי בדיוק התגלית הגדולה שלי (מרים את קולו). האויב המסוכן ביותר של האמת והחופש בחברה שלנו הוא הציבור הרחב, הרוב הליברלי. ממנו עלינו לפחד! וכעת אתם יודעים.
(החדר מתמלא תנועה וצעקות. כמעט כל הנוכחים צועקים, רוקעים ברגליהם, שורקים. אחדים מן הגברים הקשישים מחליפים מבטים ערמומיים ונראים משועשעים. לבסוף משתרר שקט).
אסלקסן: כיו"ר, אני קורא לנואם לחזור בו מן ההאשמות הבלתי אחראיות.
ד"ר שטוקמן: אל תספר לי על אמיתות והאשמות. לדעתי, יש רק אמת בסיסית אחת: שום חברה אינה יכולה לקיים חיים בריאים, אם היא ניזונה מאמיתות שדופות ומצומקות.
(קולות בקהל: לזרוק אותו מכאן! זה בלתי נסבל!)
מדינה דמוקרטית מכנה את עצמה "מדינת מוסדות", שכן יש בה הפרדת רשויות, מוסדות מתפקדים, ואיזון ביניהם. צר לי, אך דרך התנהלות פרשת שבויי חיזבאללה מעידה שישראל אינה עוד מדינת מוסדות. היא מדינת הרחוב, הכיכרות, ההמון הפרוע, המריע או הצועק בוז, הטוקבקיסטים, "web-2", אותו רעיון עוועים ימי ביניימי של שיתוף בבערות, של השתכשכות בכלום. במדינת ישראל אין עוד משמעות לבית המשפט, שכן משפט הרחוב קשה יותר, אלים יותר, מיידי. היחצ"ן ביטל את עורך הדין; הטוקבקיסט את השופט; הריגוש את המחשבה. וזו מתכונת לאנרכיה. כאשר קול המון כקול שדי, מתבטלת המדינה היהודית, ובמקומה חוזר השטייטל, השוק בעיירה הקטנה, שבה אין מוסדות, אין היררכיה ואין ריבונות.
הציבור שופט על פי הרגש, וסיפור של רגש הוא גם קיבל. ולעזאזל האינטרסים הלאומיים, השכל הישר, או גורלו של אותו ציבור בעתיד הקרוב.
אמרו מעכשיו: אין עוד צורך בממשלה, בכנסת, בבתי משפט בשב"כ או במוסד. ממילא הכל נקבע בכיכרות, ברחובות, בדיוק כמו בחשכת ימי הבינים. אנשים מוצאים כאן להורג בתליה לאור יום, או נישאים על כפיים, והכל שרירותי כמובן. זו חברה שכבר מפחיד לחיות בה, בוודאי לא נעים. עמותות מטעם עצמן מחלקות פרסים לשופטים של בית המשפט הגבוה בשיטת שמור לי ואשמור לך, שדולות צעקניות לא יהססו להפגין מול ביתו של בעל תפקיד, והכל מלא בוז הדדי, משטמה, שנאה וכעס.
העיתונות הישראלית מילאה, כמו במלחמת לבנון האחרונה, תפקיד מכריע בפרשה, שכן היא התגייסה בחודשים האחרונים במלוא הקיטור למען שחרור בכל מחיר של השבויים. יש להבין כי התקשורת הישראלית הקונוונציונלית הולכת ומצטמצמת, מתכווצת בפחדה מן היום שיגיע. העיתונים המודפסים הגדולים אינם רווחיים עוד, אינם "עסק טוב", וכך גם ערוצי הרדיו והטלוויזיה. והנה מתגלגלת אליהם דרמה סוחטת דמעות, טלנובלה, ריאליטי של החיים, ואין כמוהם שלא יפספסו זאת. זה מה ש"מוכר עיתונים"! האם עד כדי כך התקשורת אצלנו לא מעריכה את הציבור הרחב, שהיא בטוחה שזה מה שהוא רוצה?? כותרות וסיפורים למשרתות?
דוגמאות מהשבוע?
אביבה שליט מדברת: "אני מדמיינת אותו על הרצפה, בחושך. זה הסיוט שלי" (כותרת ראשית ענקית בעיתון יומי).
"הביטו בעינינו הדומעות" (כותרת ראשית בעיתון יומי), עם תמונת "אני מאשים" של המשפחות.
הכל נכון, אך האם כך אמורה להתנהל מדינה מסודרת? האם החלטות אסטרטגיות של עדיפות לאומית אמורות להתקבל כטלנובלה? האם אתם מעלים בדעתכם עוד מדינה בעולם המתנהלת כשטייטל? וכי לא היו בני ערובה בארצות הברית או במדינות אירופה?
מבחינת התקשורת יש כאן מכרה זהב. יש משפחות במצוקה, דרמה קורעת לב, אטימות שלטונית אם לא "שחיתות", ומה לא. אלה כבר לא היו עיתונים, אלה היו אופרות סבון. העיתונים ניצלו את המשפחות, ואלה, בהבינן את כללי המשחק, השתמשו בעיתונים.
ד"ר שטוקמן: "ידיעות העם" מנסה לשכנע אתכם, שאתם, הציבור הרחב, ההמונים, הנכם לב החברה. זוהי הונאה. אינכם תופסים שזהו שקר עיתונאי? ההמונים הם חומר גלם בלבד. לכן אני חושב ם שזה חוסר אחריות מצד "ידיעות העם" לטפח את הרעיון שההמונים הם האפוטרופוסים, האחראים על המוסר והסובלנות.
התקשורת, בחפשה אחר סם חיים, שואבת אותו משנאת הפוליטיקאים ומזעם ההמון. בתחילה ציירה את רובם כמושחתים, ואם אינם כאלה, הם בדרך לשם. עכשיו ציירה אותם כאטומים, כמפלצות ערלות לב, שרק רוצות להשאיר את "הילדים" בשבי מפלצות חיזבאללה. לא כל משפחה היתה זוכה כמובן לסגידת התקשורת. למזלן אילו משפחות שנתפסות כמן האליטה. אם היו אלה משפחות אחרות, עולות מרוסיה, נניח, האם גם אז התקשורת היתה מתגייסת באותה צורה? תענו בעצמכם.
האם הועיל הדבר לתקשורת? ספק. אולי נמכרו קצת יותר עיתונים, אך רמות הצהוב והריגוש הגיעו לשיאים שיהיה קשה לשחזר, ומה ימכור את העיתונים של מחר?
כך הציבור הזין את העיתונים בדרישתו לדם, ואלה הזינו את הציבור. "מקורבי אולמרט – הוא מתקשה לתמוך בעסקה". פה, חביבי, רוצים דם, את דמם של מקבלי ההחלטות, שבכל מקרה הם מצויירים או כמטומטמים, או כאטומים. מי יבוא בעתיד להיות מקבל החלטות באקלים ציבורי חולה כזה?
המשפחות המסכנות, נקלעו לתוך הסופה, שלא הבינו בתחילה מהיכן היא מגיעה. בתחילה פסעו בזהירות, בחשש, עד שהבינו לתדהמתן, כך אני מאמין, כי הרוח הציבורית העצומה הפכה אותן מחלשות לרבות עוצמה! המשפחות בימים האחרונים היו חזקות מכל השרים גם יחד. זו הפכה להיות אמת המידה היחידה של התקשורת: מי שסירב להיפגש עם המשפחות, נערוף את ראשו!
איני בא בטענות למשפחות השבויים, כלל וכלל לא. בטרגדיה שלהן הן חיות באקלים הקשוח של הרחוב בישראל, הוא מעצב את מאבקן והן אותו. אילו כללי המשחק, ולהן היה תפקיד. אך מעכשיו כללי המשחק במאבקים הבאים, ולא משנה איזה, משתנים. הרחוב איתך, האינטרנט איתך, התקשורת רואה בך סיפור אנושי קורע לב? אתה תשלוט בממשלה. התקשורת תמיד תהיה נגד הממשלה, ומי שנגד הממשלה הוא גיבור שאותו תבנה, וגם תרמוס, זכרו את ויקי כנפו.
מה הערבים מבינים היום? לקחת? ישראלי בשבי – לקחת? את המדינה – לקחת את הממשלה.
מה הציבור מבין היום? לקחת את התקשורת ודעת הקהל – לקחת את המדינה – לקחת את הממשלה. אלה שבלונות השליטה החדשות.
השרים, אבוי, מפוחדים, ורובם אומרי הן. צריך היה להיות מאוד אמיץ, או מי שאין לו מה להפסיד, כדי לא לאשר את העסקה כפי שהיא, כאשר לכולם היה ברור שזו עסקה רעה, שעליה נשלם מחירים הולכים וכבדים בעתיד. גם לאחר שהרימו את ידם לאשר, השרים אינם יודעים מה נקבל ומה ניתן. האם חיים השניים או מתים? בכמה אסירים פלסטינים נשלם? מה שמותיהם? מה דרגת מסוכנותם? לא ידוע. הפחד משתק.
אין מדינה בעולם, שבה קל כל כך להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהטות את הכף למען אינטרסים אלה או אחרים. כך עבר החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה ,מחשש ההמון, וכך עוברים כמעט כל החוקים במדינה. מתפקיד פובליציסט – ישר לממשלה או לכנסת; מהכנסת – חזרה לפובליציסטיקה ולעיתון; אוטוסטראדה. איזה פוליטיקאי יופיע כאויב העם בשנת בחירות? שרע?הו יסתכן, לא הוא.
אסלקסן: זה בלתי נסבל, זו התקפה על קהילה שלימה.
ד"ר שטוקמן: ויותר מכולם מרגיזים אותי אלה הקוראים לעצמם ליברלים, ומשכנעים את עצמם ואת האחרים שהם בעלי דעות מתקדמות.
המרחק מן הרחוב לשולחן הממשלה הוא כה קצר אצלנו, עד שבעצם הממשלה היא כיום ברחוב והרחוב נמצא בממשלה. האם מפלגות שבוחרות את מנהיגיהן לפי סקרים, יעמדו נגד רצונו של ההמון? הטוקבקיסטים הפרועים, משולחי הרסן הרוצים דם? התקשורת? האמהות הנזעמות במחסומים, המצוידות במצלמות וידאו, לערוף את ראשו של חייל זה או אחר? אין ל"מקבלי ההחלטות" ברירה, הם חייבים לשתף פעולה עם מקור העוצמה האמיתי במדינת היהודים. הם כבר לא "מקבלי ההחלטות".
(אז אנחנו כעם לא שווים? אה? רק לאלה שלמעלה תהיה זכות להביע דעה? לזרוק אותו מכאן, אם הוא מדבר ככה. החוצה!)
מכאן גם הבוז לבעלי המקצוע, שכידוע אצלנו הם מיותרים. כבר אמר הנשיא פרס כי היסטוריונים מבינים מה שהיה ולא מה שיהיה, אמר שמומחי אמ"ן לא מבינים את המזרח התיכון, ולכן בשביל מה אנו משלמים למוסדות כמו שב"כ, המוסד, הצבא, ממילא ההמון ברחוב יודע טוב יותר מהם ומדעתם המקצועית. בשביל מה אנו צריכים בכלל מהנדסים, אם אפשר להקים גשר מאזיקוני פלסטיק? שיטת האיזולירבנד והחלטורה; החיסכון בגרוש כדי לשלם אחר כך מחיר כפול ומכופל. זהו בוז למומחים, לבעלי ניסיון וידע. למקצועיות.
טווח החשיבה והתכנון שלנו הוא מקסימום לשלושה ימים, כלומר עד שימוג האוויר הרע של הכותרת משלשום. את השבויים נשחרר עכשיו. מה יקרה בעוד חודש? אילו מחירים נשלם על הרגיעה? מה עם איראן המתגרענת? עזבו, העיקר שעכשיו בסדר. מי יודע מי יהיה בכלל ראש הממשלה כאשר הבעיות יתחילו להתפוצץ בפנים. כיוון שהצד השני מנהל טווחי זמן של חמישים שנים, ואנו של שבוע, היכולת שלנו להתמודד עם שקריו של הצד השני, המניפולציות שלו ותכנוניו הזדוניים – קלושה.
נשאלת שאלה: האם יש עוד כוח במדינת ישראל שיוכל לעמוד מול הקקופוניה של ההמון ושל התקשורת ולומר להם בפנים – לא? אני מסופק. נראה שאולמרט רצה להגיד לא, אך גם הוא נסוג. חסרות לו צרות? המערכת הפוליטית כה סוגדת לרייטיניג ולתקשורת, עד שיכולת קבלת ההחלטות העצמאית כמעט ואינה קיימת עוד. הכיכרות ניצחו במדינת ישראל. הרחוב את הלשכה; ההמון הנבער של האינטרנט את מי שבאמת מבין; אלה שלעולם אינם נבחרים את מי שנבחרים. ואם אתם חושבים על זה עד הסוף: ההמון ניצח בעצם… את עצמו.
אסלקסן: כאזרח הארץ וכבן אדם, הזדעזעתי עד עומק לבי מן הדברים ששמעתי. אני נאלץ לנסח בצער רב, החלטה האומרת: האסיפה הזאת מצהירה בזאת כי ד"ר שטוקמן, רופא המרחצאות, הוא אויב העם.
* הציטוטים הם מן המחזה הקלאסי של המחזאי הנורווגי הנריק איבסן (1906-1828) "אויב העם". על רופא, המגלה כי מי המרחצאות, שמהם מתפרנס הכפר כולו, מסוכנים לבריאות. ומה חושבים על כך ההמון הרודף אותו והתקשורת? המחזה יצא בהוצאת בית צבי, בית ספר לאמנויות הבמה והקולנוע, תרגום לעברית: רבקה משולח (1983).
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.