ההתנתקות בדרך לדה-לגיטימציה
מאת אורי הייטנר | 10 ביולי 2010 פורסם ב"מקור ראשון"
אחד הפירות החיוביים שאמורים היו להיות לנסיגה מרצועת עזה ועקירת יישובי גוש קטיף, להלן – ההתנתקות, היה שיפור מצבה הבינלאומי של ישראל. בין השאר, השיפור אמור היה להתבטא בתמיכה בישראל, אם תאלץ לממש את זכותה להגנה עצמית, במקרה ותותקף מרצועת עזה. מאחר ולא תהיה עוד טענת כיבוש, לא יהיה כל צידוק לתקיפתה, ואם בכל זאת תותקף, תהיה הצדקה לכל תגובה ישראלית.
ואכן, מיד לאחר ביצוע ההתנתקות, נהנתה ישראל מגל של אהדה. אולם היה זה גל קצר מועד. היום, חמש שנים לאחר מכן, מצבה הבינלאומי של ישראל חמור משהיה אי פעם, ומה שמפתיע יותר – העוינות כלפי ישראל מתמקדת בעיקר באירועים הנוגעים דווקא לרצועת עזה.
האם יש קשר בין הדברים? ברור שההתנתקות לא הצליחה לעצור את ההתדרדרות במעמדה של ישראל. אולם האם יתכן שהיא אפילו תרמה למגמה הזאת? אני מציע לבחון את הסוגיה הזאת בכובד ראש ובפתיחות.
ברור שההתנתקות אינה הגורם לדה-לגיטימציה כלפי הציונות ומדינת ישראל. ימיה של שלילת הציונות, כימי הציונות. ימי המאבק נגד זכות קיומה של מדינה יהודיתבא"י, כימי הרעיון להקים מדינה כזו. ימי המלחמה בפועל נגד קיומה של מדינת ישראל, כימי קיומה.
ההתנתקות גם אינה הגורם לאסטרטגיית הדה-לגיטימציה, כגורם המרכזי במאבק נגד ישראל. האסטרטגיה הזו עוצבה בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן שנערכה ב-2001, ארבע שנים לפני ההתנתקות, ועוצמתה היום היא במידה רבה הבשלת התהליך שהחל לפני תשע שנים. ניתן להצביע על אירועים במהלך אותה תקופה שהיו שמן בגלגלי התהליך, וההתנתקות אינה כלולה בהם, אלא מבצע "חומת מגן", מלחמת לבנון השניה ובעיקר "עופרת יצוקה" (את המשט איני מכליל, כיוון שהוא עצמו כבר נעשה במסגרת האסטרטגיה הזו).
אף על פי כן, אני סבור שיש קשר מובהק בין ההתנתקות לבין הדה-לגיטימציה, וראוי שנהיה מודעים לו, כדי שיהיה בתודעתנו לקראת החלטות מדיניות בעתיד.
הזיקה בין ההתנתקות למתקפת הדה-לגיטימציה, הוא המעבר משיח של מאבק בכיבוש, לשיח גלוי של מאבק נגד לגיטימיות קיומה של מדינה יהודית.
עד מלחמת ששת הימים, לא היה "כיבוש". כידוע, לא היה גם שלום. שכנינו לא השלימו עם קיומה של מדינה יהודיתונלחמו בה. אי ההשלמה הזו היא הגורם למלחמת ששת הימים. בעקבות המלחמה הזו, בה הורחבו שטחיה של ישראל, חל שינוי ברטוריקה הערבית.
השינוי לא היה מיידי. ועידת הפסגה של ראשי מדינות ערב בחרטום, לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה את שלושת הלאווים – לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל, לא שלום עם ישראל. אולם בשנים שלאחר מכן, הבינו הערבים שהרטוריקה של השמדת ישראל אינה פוליטיקלי קורקט, בעיקר במערב. לעומת זאת, רטוריקה של "מאבק בכיבוש" מקובלת, לגיטימית ועשויה ליפול על אוזניים קשובות בדעת הקהל.
באמצע שנות ה-70 גם אש"ף אימץ את הרטוריקה הזאת, כשעיצב את תכנית השלבים, על פיה יש להיאבק בישראל בשלבים – השלב הראשון הוא הוצאתה מהשטחים ורק לאחר מכן מאבק להשמדתה.
הנסיגה מרצועת עזה, ובעיקר האופי הטוטאלי שלה – נסיגה מוחלטת עד המ"מ האחרון, בהמשך לנסיגה מלבנון באותה מתכונת, יצרה אצל הערבים תחושה של סיום הולך וקרב של הכיבוש. הם הבינו, שאם יתמידו ברטוריקת המאבק בכיבוש, יאבדו את לגיטימיות מאבקם, ביום שלמחרת הנסיגה הישראלית לקווי 4.6.67. תובנה זו חייבה אותם לשנות את הרטוריקה.
הם עשו זאת בשתי דרכים. דרך אחת, היא הניסיון להמעיט בערך הנסיגה ולהציגה כשלב טקטי בהמשך הכיבוש. לאחר הנסיגה מלבנון, המציא חיזבאללה את פטנט "חוות שבעא" כדי להמשיך במאבק המזוין. לאחר ההתנתקות, היו כמה דיבורים מן הצד הפלשתינאי, על פיהם היישוב נתיב העשרה יושב בשטח פלשתינאי, אך לא היה לכך המשך.
הטענה המרכזית שלהם לאחר ההתנתקות, הייתה שקר "המצור". זמן קצר מאוד לאחר הנסיגה, כבר הגדירגדעון לויאת הנסיגה כ"הפיכת עזה לכלא הגדול ביותר בעולם". כמובן שמדובר בשקר ועלילה. ברגע שישראל נסוגה מרצועת עזה, רצועת עזה היא מעבר לגבול. ישראל, ככל מדינה, ריבונית לסגור את גבולותיה. בדיוק כפי שהגבול הסגור בין ישראל לסוריה, אינו מצור ישראלי על סוריה ולא מצור סורי על ישראל, כך גם הגבול הסגור בין ישראל לרצועת עזה.
אילו לאחר הנסיגה היו הפלשתינאים פונים לדרך של שלום ושיקום כלכלי, אין ספק שישראל הייתה פותחת את גבולה ומסייעת להם בהון רב ובכל דרך אפשרית. אולם הפלשתינאים בחרו בדרך של פשע מלחמה מתמשך – טרור הקסאמים על האוכלוסיה האזרחית הישראלית ולאחר שנה, הוסיפו על כך פשע מלחמה נוסף – אחזקתו בשבי של גלעד שליט, בתנאי בידוד מוחלט ואפילו ללא מתן רשות להיפגש עם נציגי הצלב האדום. במצב זה, ודאי שאין כל סיבה שישראל תפתח את גבולה עם עזה. אף על פי כן, לאורך כל התקופה ישראל המשיכה לספק את החשמל לרצועת עזה, ומידי יום של "מצור אכזרי" עברו מאות משאיות אספקה מישראל לרצועה.
אבל את מי מעניינות העובדות? מערך התעמולה האדיר הפועל נגד ישראל, ומולו – השיתוק שאחז בישראל, הן בתקופת אולמרט והן בתקופת נתניהו, הצליח להציג את הנסיגה כ"מצור", ואת רצועת עזה החופשית, כאזור כיבוש באחריות ישראל. וכאשר תחת הלחץ הזה, ממשלת ישראל מתקפלת ומקלה על ה"סגר", היא מודה בכך שיש "מצור".
הדרך השניה שבה הם התמודדו עם הנסיגה, היא הורדה משמעותית של מינון הרטוריקה נגד הכיבוש והגדלה משמעותית של מינון הרטוריקה נגד מדינת ישראל; הצגתה כישות קולוניאליסטית, שבאמצעות ניצול ציני של השואה כבשה את המדינה הפלשתינאית שכזכור הייתה כאן, גירשה את תושביה באמצעות מעשי טבח ("נכבה"), ולכן היא ישות בלתי לגיטימית. מדינת לאום יהודית, הוצגה כתופעה "גזענית", למרות שמרבית מדינות העולם הן מדינות לאום. אופן נוסף של הדה-לגיטימציה – התקפה על הלגיטימיות של הגנת מדינת ישראל על אזרחיה, בעיקר לאחר מבצע "עופרת יצוקה", שהוא התגלמות המושג הגנה עצמית. זכות ההגנה העצמית היא זכות יסוד של מדינה. מי שכופר בכך שלישראל יש זכות כזו, כופר בכך שיש לה זכות להיות מדינה. זו המהות האמיתית של הגולדסטוניזם.
יש קשר בין ההתנתקות למתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל? יש ויש. תחושתם של הערבים שהכיבוש עומד להגיע לקצו, גרם להם להחליף את "המאבק בכיבוש", למאבק בלגיטימיות של מדינת ישראל. וכמו במאבק נגד הכיבוש, גם במאבק הזה עומדים ישראלים בחזית המאבק.
כדאי שהלקח הזה ילמד אצלנו, לקראת כל הכרעה מדינית בעתיד.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.