הניחו לנו לעשות

מאת: איין ראנד| פורסם לראשונה בטור ב"לוס אנג'לס טיימס" באוגוסט 1962 ובספר "קפיטליזם: האידאל" 1966.

לרכישת הספר

מאחר וצמיחה כלכלית היא הבעיה הגדולה של היום, והמנהל הנוכחי שלנו מבטיח "להמריץ" אותה – להשיג שגשוג כלכלי על ידי פיקוחים ממשלתיים נרחבים והולכים, בעוד הוא מבזבז ממון שלא יוצר – אני תוהה כמה אנשים יודעים את מקור המונח לסה-פר?

צרפת, במאה השבע עשרה, היתה מונרכייה אבסולוטית. שיטתה תוארה כ"אבסולוטיות המוגבלת על ידי כאוס". המלך החזיק בכוח מוחלט על חיי כל אחד, עבודתו ורכושו – ורק שחיתותם של פקידי הממשלה נתנה לאנשים שוליים לא רשמיים של חופש.

לואי ה-14 היה עריץ אבטיפוסי: בינוניות שחצנית עם שאיפות גדלות. שלטונו נחשב כאחת מן התקופות המזהירות בהיסטוריה הצרפתית: הוא סיפק לארצו "מטרה לאומית", בצורת מלחמות ארוכות ומוצלחות, הוא ביסס את צרפת ככוח המוביל והמרכז התרבותי של אירופה. אבל "מטרות לאומיות" עולות כסף. המדיניות הכספית של ממשלתו הביאה למצב כרוני של משבר, שנפתר על ידי האמצעי הנשכח של סחיטת הארץ באמצעות מיסוי הולך וגובר.

קולבר (Jean Baptiste Colbert, 1619-1683. ), היועץ הראשי של לואי ה-14, היה אחד ה"סטאטיסטים" המוקדמים. הוא האמין שתקנות ממשלתיות יכולות לייצר שגשוג לאומי ושרווחי מס גבוהים יותר ניתן להשיג רק דרך "הצמיחה הכלכלית" של הארץ; לכן הוא הקדיש את עצמו לחיפוש "גידול כולל בעושר על ידי עידוד התעשייה". העידוד כלל כפיית פיקוחים ממשלתיים ותקנות דקדקניות שחנקו את הפעילות העיסקית; התוצאה היתה כישלון עגום.

קולבר לא היה אוייב העסקים. לא יותר מאשר הממשל הנוכחי שלנו. קולבר השתוקק לעזור לפטם את הקורבנות – ובהזדמנות היסטורית אחת, הוא שאל קבוצה של יצרנים מה יוכל לעשות למען התעשייה. יצרן בשם לג'נדרה ענה: “לסה-נו פר!” (הניחו לנו לעשות!).

לכאורה, לאנשי העסקים הצרפתיים במאה השבעה-עשרה היה יותר אומץ מאשר לדומיהם האמריקאיים במאה העשרים, והבנה טובה יותר בכלכלה. הם ידעו ש"עזרה" ממשלתית לעסקים היא הרסנית כמו רדיפה ממשלתית, ושהדרך היחידה בה יכולה הממשלה לעזור לשגשוג לאומי היא בהסרת ידיה.

לומר שמה שהיה נכון במאה השבע-עשרה אינו יכול להיות נכון היום, מפני שאנו נוסעים במטוסים ביניבשתיים בעוד שהם נסעו במרכבות-סוסים – זה כמו לומר שאיננו זקוקים למזון כמו שאנשים נזקקו לו בעבר, מפני שאנו לובשים מעילי גשם ומכנסיים במקום פיאות מפודרות וחצאיות קרינולינה. אותו סוג של שטחיות כבולת-מוחשי – או אי יכולת לתפוש עקרונות, להפריד את העיקרי מהטפל – הוא אשר מעוור אנשים מלראות את העובדה שהמשבר הכלכלי של ימינו הוא העתיק והבלה ביותר בהיסטוריה.

תנו דעתכם לעיקרים. אם פיקוחים לא יכלו להשיג דבר מלבד שיתוק, רעב והתמוטטות בעידן הקדם-תעשייתי, מה קורה כשכופים פיקוחים על כלכלה מתועשת ביותר? מה קל יותר לבירוקרטים להסדיר: את הפעלתם של נולי-יד ומפוחי-יד, או את הפעלתם של בתי חרושת לפלדה, ציוד אווירי ומפעלי אלקטרוניקה? מי נוטה יותר לעבוד תחת כפייה: אספסוף אנשים חייתיים העושים עבודה ידנית חסרת-כישורים, או מספר בלתי ניתן לחישוב של פרטים בעלי גאונות יצירתית הנדרשים לבניית ואחזקת צביליזציה מתועשת? ואם פיקוחים ממשלתיים נכשלים אפילו במקרה הראשון, איזה עומק התחמקות מרשה לסטאטיסטיים המודרנים לקוות שהם יצליחו במקרה השני?

השיטה האפיסטמולוגית של הסטאטיסטיים כוללת מאבקים ללא סוף על בעיות יחידות, קונקרטיות, מחוץ להקשרן ובטווח הרגע, ולעולם אין הם מרשים להם להתאחד לסכום, לעולם אין מתייחסים לעקרונות בסיסיים או תוצאות סופיות – וכך משרישים מצב של התפוררות אינטלקטואלית אצל ההולכים אחריהם. מטרת העירפול המילולי הזה היא להסתיר את ההתחמקות משני עיקרים: א. שייצור ושגשוג הם תוצר האינטילגנציה של בני האדם. ב. שכוח ממשלתי הוא כוח הכפייה באמצעות כוח פיסי.

לאחר ששתי עובדות אלו מוכרות, המסקנה הנובעת היא בלתי נמנעת: שאינטיליגנציה אינה עובדת תחת כפייה, שמוח האדם לא יתפקד כשרובה נעוץ בגבו.

זהו הנושא העיקרי שיש להבחין בו. כל שאר ההבחנות הן פרטים של מה בכך בהשוואה. ההיסטוריה האנושית היא העדות המעשית של אותו עיקרון בסיסי, לא משנה באילו גירסאות צורניות: דרגת השגשוג, ההישג והקידום האנושיים היא פונקציה ותולדה ישירה של דרגת החופש המדיני. כעדים: יוון העתיקה, הרניסאנס, המאה התשע-עשרה.

בדורנו שלנו, ההבדל בין מערב ומזרח גרמניה הוא עדות כה ברורה ליעילותה של כלכלה חופשית (בהשוואה) לעומת כלכלה מפוקחת עד ששום הסבר נוסף אינו נדרש ושום תיאורטיקן אינו ראוי לשום בחינה רצינית אם הוא מתחמק מקיום הניגוד הזה, עוזב את משמעויותיו ללא תשובה, את גורמיו ללא זיהוי ואת שיעורו ללא לימוד.

עתה בחן את גורלה של אנגליה, “הנסיון שוחר השלום לסוציאליזם", דוגמה למדינה שהתאבדה בהצבעה: לא היתה שום אלימות , שום שפיכות-דמים, שום טירור, רק ההליך המשתק של פיקוחים ממשלתיים כפויים "באופן דמוקרטי" – אבל שים לב לצעקות הנוכחיות של "יובש המוח" האנגלי, על העובדה שהטובים ביותר ובעלי היכולת מבין האנשים, במיוחד המדענים והמהנדסים, נוטשים את אנגליה ורצים לאן שיוכלו למצוא איזו שהיא שארית חופש קטנה בעולם של היום.

berlinWallguard1965זכור שחומת ברלין הוקמה על מנת לעצור "בריחת מוחות" דומה ממזרח גרמניה, זכור שלאחר ארבעים וחמש שנות כלכלה נשלטת לחלוטין, רוסייה הסוביטית, אשר בעודה מחזיקה בחלק מן האדמות החקלאיות הטובות בעולם, אינה מסוגלת להאכיל את האוכלוסייה שלה ונאלצת לייבא חיטה מאמריקה הקפיטליסטית בחלקה; קרא את "מזרח פחות מערב = אפס" מאת ורנר קלר, לצורך תמונה גראפית (שלא הופרכה) של חוסר האונים של הכלכלה הסובייטית – ואז בחן את השאלה של חופש כנגד פיקוח.

לא משנה לאיזו מטרה מתכוונים להשתמש בעושר, עושר צריך תחילה לייצר. ביחס לכלכלה אין שום הבדל בין מניעיו של קולבר לבין הנשיא ג'והנסון. שניהם רצו להשיג שיגשוג לאומי.

אם העושר הנעשק על ידי מיסים מתנקז לטובת ההנאה שלא הורווחה של לואי ה-14 או לטובת מטרה "נאצלת" או ניקלת, לטובת העניים או העשירים, לטובת ה"צורך" או "תאוות הבצע" של מישהו – כשמישהו כבול הוא אינו יכול לייצר.

אין שום הבדל בגורל הסופי של הכלכלות הכבולות, לא משנה עם אילו הצדקות מדומות לכבלים.

בחנו כמה מהצדקות אלו:

יצירת "ביקוש צרכני"? יהיה מעניין כמה עקרות בית עם המחאות פתוחות תשתווינה ל"ביקוש הצרכני" שסופק על ידי מאדאם דה מיינטנון (פילגשו של לואי ה-14) וחברותיה הרבות למקצוע. חלוקת עושר "צודקת"? חביביו בעלי זכויות היתר של לואי ה-14 לא נהנו מיתרון כה בלתי צודק על אנשים אחרים כמו "אצילי הלחץ", הגירסאות הנוכחיות והפוטנציאליות של בילי סול אסטס או בובי בייקר.

דרישות "האינטרס הלאומי"? אם יש דבר כזה כמו "אינטרס לאומי", שמושג על ידי הקרבת זכויות ואינטרסים של פרטים, כי אז לואי ה-14 טיהר את עצמו באופן מעולה. חלק הארי של הבזבוז שלו לא היה "אנוכי": הוא אכן בנה את צרפת ככוח בינלאומי ראשי – והרס את כלכלתה. (שפירושו: הוא השיג "כבוד" בין שליטים טוטליטריים אחרים – במחיר טובתם, עתידם וחייהם של נתיניו.)

קידומנו ה"תרבותי" או ה"רוחני"? ספק רב אם תוכניתו של תיאטרון המסובסד על ידי הממשלה תיצור אי-פעם שורת גאונים שתשווה לשל זה שנתמך על ידי חצרו של לואי ה-14 בתפקידו כ"פטרון האמנויות". (קורנייל, ראסין, מולייר ואחרים). אבל אף אחד לא יחשב לעולם את גאוניותם שלא נולדה של אלו הנשמדים תחת שיטות מעין אלו, שאינם רוצים ללמוד את אמנות ליחוך-הפנכה הנדרשת על ידי כל פטרון אמנויות פוליטי. (קיראו ב"סיראנו דה-ברז'ראק").

העובדה היא שמניעים אינם משנים עובדות. הדרישה הראשית של ייצור ושגשוג של אומה היא חופש; אדם אינו יכול לייצר – ומבחינה מוסרית לא ייצר תחת כפייה ושליטה.

אין דבר חדש או מיסתורי בבעיות הכלכליות של היום. כמו קולבר, הנשיא ג'והנסון קורא לקבוצות כלכליות שונות, מבקש עצה למה הוא יכול לעשות למענם. ואם אינו רוצה לרדת במורד ההיסטוריה עם רישום דומה לזה של קולבר, טוב יעשה אם ישים לב לקולו של לג'נדרה מודרני, אם אחד כזה קיים, אשר יוכל לתת לו את אותה עצה בת-אלמוות בשלוש מילים:

"בטל את הפיקוח!”

 

 

הוספת תגובה