מי הגדיר את השאלה?
מאת: בועז ארד | 23 באוגוסט 2008
במשך שנים רבות עבר בנימין גיבלי מכותב ביוגרפיות אחד למשנהו על מנת להוציא לאור את "האמת שלו"… כל אחת מן הביוגרפיות שנכתבו נגנזה ביוזמתו, ייתכן כי לאחר שגילה כי לא יוכל "לגנוב סוסים" עם הכותבים המתחלפים. בשבוע שעבר הוא הלך לעולמו כאדם רדוף על ידי מצפונו. אנחנו נשארנו עם האורוות המזוהמות שמעולם לא נוקו כראוי.
ביום שלישי האחרון 19 באוגוסט נפטר בנימין גיבלי, האיש שהיה ראש הש"י (שירות הידיעות) של מחוז ירושלים בהגנה ושל חטיבת "עציוני" הירושלמית בעת קום המדינה, התקדם ומילא תפקידים ביטחוניים בכירים שבפסגתם הפך לראש המודיעין של צה"ל. לאחר שירותו הצבאי מונה לייצג את צה"ל בחו"ל ולתפקידים כלכליים בכירים במשק הציבורי. גיבלי היה ראש אמ"ן בצה"ל בעת שהתפוצצה "הפרשה" או "עסק הביש" שהיוותה נקודת ציון ותמרור אזהרה בולט לאופן התנהלות גורמי הביטחון והשלטון במדינה.
במוקד הפרשה – כישלון של סדרת פעולות חבלה שבוצעו על ידי רשת של חיל המודיעין הישראלי על אדמת מצרים, רשת שמלכתחילה לא נועדה לביצוע פעולות חבלה. הרשת הוקמה בשנת 1952 ואנשיה היו צעירים יהודים תושבי מצרים שהופעלו על ידי מודיעין צה"ל ושלוחיו במצרים, הפעלתם לפעולות חבלה נבעה מהרציונל הלא ברור של נסיון לגרום לסכסוך בין מעצמות המערב למצרים על ידי הטמנת פצצות תבערה חובבניות במרכזי אינטרסים של המערב.
במשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה במילות קוד וברמזים בלבד. אפילו בשנת 1967, 13 שנים לאחר האירוע, תוארה הפרשה על ידי האנציקלופדיה העברית במילים הסתומות: "פעולה ביטחונית, מפוקפקת מבחינה מדינית ומוסרית, שנערכה בצורה כושלת בקיץ 1954 בחו"ל ושעלתה בחייהם של כמה יהודים, גרמה נזק מדיני לישראל ופגמה בכבודה" (הערך "עסק הביש" ויקיפדיה). גיבלי האשים את שר הביטחון דאז פנחס לבון במתן ההוראות לביצוע הפעולות ולמרות שלא נמצאו עדויות תומכות המוכיחות טענה זאת לבון נאלץ להתפטר והורחק ממוקדי ההשפעה. גיבלי עצמו הועבר לתפקידי פיקוד אחרים בצה"ל ואף נשלח לייצג את צה"ל כנספח במדינות זרות, ולאחר פרישתו מצה"ל המשך בקרירה עסקית שכללה ניהול של מפעלי הרכב אילין-קיזר, ניהול במפעלי תאגיד כור, יו"ר חברת חשמל ותפקידים נוספים שכללו את מיטב הכיבודים שהעסקונה הממשלתית העתירה עליו.
במאמר שכתב בנושא חה"כ מיכאל איתן הוא מספר על החרדה שאחזה בצמרת השלטון ומנעה את שחרורם של שליחי המודיעין הישראלי מן הכלא המצרי: "בעקבות מבצע קדש בשנת 1956, בשעה שלישראל, היו שבויים מצריים רבים ובהם השופט הצבאי ששפט את חבריי החוליה, הוחמצה הזדמנות לשחרר את ארבעת החיילים ויקטור לוי, פיליפ נתנזון, רוברט דסה ומרסל ניניו מהכלא המצרי במסגרת חילופי שבויים. קיימת סברה רצינית בין חוקרים לפיה חוסר רצונה של הצמרת המדינית ביטחונית של מדינת ישראל בפתיחת הפרשה מחדש הוליד את ההזנחה הפושעת והפקרת החיילים.
רק בשנת 1967 וגם אז רק לאחר הפעלת לחצים על ידי ראש אמ"ן מאיר עמית הם הגיעו לישראל במסגרת חילופי שבויים. מאז הם מצפים להכרה פומבית ורשמית בעובדת פעולתם בשליחות המדינה ולהתנצלות של המדינה על כך שהופקרו במשך עשור".
ההתנערות מן האחריות האישית והמניסטריאלית, הזיוף ועדויות השקר שהוטחו בין ממלאי התפקידים בצמרת הבטחונית והפוליטית אייפיינו את הפרשה כבר בתחילתה. דוגמה בולטת לכך תרם גיבלי שבמסגרת נסיונו לכוון את האשמה אל שר הבטחון הנחה את מזכירתו לזייף מסמכים שבהם נשתלו עדויות המצביעות על לבון כיוזם "עסק הביש". (ראו עדותה של מזכירתו דאז דליה כרמל) והסתבך בסתירות בעדותו. גיבלי לא בחל באמצעים וכאשר ביקש שרת לפטרו, איים גיבלי לחשוף את סיבת פיטוריו ואת התפקיד שמילאה ישראל במעשי החבלה במצרים תוך סיכון חיי נידוני קהיר וגרימת נזק למעמדה הבינלאומי של ישראל. (אייל כפכפי, משה שרת ופרשת לבון, עמ' 346).
גיבלי המשיך לטעון לחפותו תוך שהוא מבטיח לפרסם את "האמת שלו" בזמן לא ידוע בעתיד. במשך השנים התקשר גיבלי עם כותבים שונים בהסכם לכתיבת הביוגרפיה שלו אך בכל המקרים הוא העדיף לבטל את הפרסום ולגנוז את המידע.
במאמר בידיעות מגלה רונן ברגמן, (ידיעות אחרונות 20 באוקטובר 2008) כי היה אחד האנשים אליהם פנה גיבלי בבקשה לכתוב עבורו את הביוגרפיה שלו לפני 15 שנה. אז אמר גיבלי לברגמן "אם הוריתי על זיוף מסמכים הרי שהיה זה רק כדי לחזק את הטיעון הנכון שלי שלבון נתן את ההוראה". רונן ברגמן קיבל את הרושם כי הספר שהוא מתבקש לכתוב לא יקדם את האמת וסירב ליטול על עצמו את המשימה. בסופו של דבר נכנס לתפקיד אריה קרישק, אך עם סיום הכתיבה גנז גבלי את הספר וגם מאבק משפטי של קרישק שדרש לפרסמו לא הואיל. מסתבר כי גיבלי פנה גם לאהוד בן עזר שמספר על התרשמותו מהאיש ב"חדשות בן עזר".
אהוד בן עזר כותב: הפגישה עם בנימין גיבלי, או – מדוע לא ערכתי את הביוגראפיה שלו? פרקים מתוך היומן (הקטעים מצוטטים ממאמרו בחדשות בן עזר גליון 371).
29.6.04. יום שלישי. תל אביב. פגישה עם בנימין גיבלי בחזית קפה "אצל יהודית" בגן העיר, בנושא הספר האוטוביוגראפי שהוא רוצה לכתוב או כבר כתב את חלקו. הוא כבר נראה גרוטאה די רצינית, אינו יכול לרדת במדרגות, צועד בקושי עם מקל לאחר שתי נפילות שבמהלכן שהה חודשים ארוכים בבית-חולים ועבר ניתוחים ויש לו שתל בירך. היו לו כאבים כה חזקים שממש בכה, וקרא לאימו. הוא כבר בן שמונים וחמש. סובל מאקזמה קשה ועור יבש ומסוקס מאוד. ועם זאת הוא לבוש בקפידה ומתנהג כג'נטלמן. אולי בגלל מצב עורו הוא לבוש חולצה בעלת שרוולים ארוכים. הכפתור בשרוולו השמאלי לא היה רכוס, ובהמשך השיחה ניסה פעם או פעמיים לרכוס אותו ולא הצליח. הוא עשה זאת כבדרך-אגב, ולא היה נעים לי להציע את עזרתי אלא התעלמתי.
…יש לו כתב-יד של שלוש מאות עמודים, שיש להקלידו מחדש כי איבד את הדיסקט, שאותו כתב אריה קרישק, עימו הסתכסך, שילם לו סכום מסויים, והלה ויתר על כל זכויותיו בכתב-היד. יש שם לא רק מגיבלי עצמו אלא גם ראיונות עם בני-משפחה ואנשים קרובים, בעקבות תחקיר. כמו כן יש לו סטנוגרמות של תוכנית הטלוויזייה "הפרשה" שבה הופיע, וראיון לסרט שהפיקה קהילת המודיעין.
הסברתי לו את דרך עבודתי, ואת הקשיים. החשש מתביעת דיבה. לדבריו הוא לא סבור שיש חשש כזה בספרו כי הדברים אירעו לפני זמן רב. מכל מקום, כתב-היד יעבור בדיקה של עורך-דין לפני שיצא לאור. מדובר בספריית "מעריב" כי יש לו קשרים טובים עם נמרודי האב, שלדברי גיבלי התעשר בזכותו, לאחר התפקיד שמילא באיראן.
סיכמנו שהוא ייתן להקלדה מחודשת את כתב-היד של קרישק (נראה לי שקרישק בכוונה לא העביר לגיבלי את הדיסקט), ויעביר אליי את כל החומר, גם הקלטות עם הראיונות שלו, כדי שאקרא ואתרשם, ואני אתן לו חוות-דעת על החומר, מה יש עוד לעשות, וגם הצעת מחיר. נראה לי שלא כתב הרבה על ילדותו ונעוריו, והוא שאל אותי אם אני אוכל לראיין אותו או מישהו אחר. כמובן שמדובר ב"סופר רפאים" (גו?סט ר?ייט?ר), ורק שמו שלו יתנוסס על הספר.
נראה לי שמדובר בפרוייקט שהוא מעבר לעריכה רגילה של כתב-יד מוכן, ובכל מקרה עליי לנקוב סכום רציני, כי ייתכן שצריך לכתוב את הספר מחדש, וגם יכול להיות שמצב בריאותו יתערער תוך כדי העבודה, והיא לא תושלם. מחצית התשלום, שאני לוקח עם תחילת העבודה, צריכה להלום את מרבית העבודה גם אם הספר לא יושלם.
הבאתי איתי שלושה ספרים להראות לו. את הרומאן של עדי בן עזר, נכדתו של ארון, "אפרודיטה 25". את הספר של י. ש. כדי להסביר לו את הבעייתיות של תביעה נגד העורך. וכן את "אומץ" (ספרי על משה דיין), שבו מצא מיד את הדפים המתייחסים אליו, ואף הביע סקרנות לקרוא את הספר ונתתי לו אותו בהקדשה: "לבנימין גיבלי, בן פתח-תקווה, בברכת ידידות, אהוד בן עזר, ת"א, יוני 2004."
ניראה לי סמלי שכמו ששנים רבות אחרי "המחצבה" כתבתי את "שרגא נצר", כך שנים רבות לאחר "לא לגיבורים המלחמה" אני אכתוב אולי, אמנם בחשאי, את הביוגראפיה של גיבלי, השופט של טוביאנסקי וגיבור ה"פרשה", שני הנושאים שמשגעים את גיבור ספרי, פוליק שומרון. כאילו עשיתי את כל הדרך מהצד האחד של המפה הספרותית-פוליטית אל הצד השני, מצד ה"סובלים" אל צד ה"מ?ענים".
על ה"עסק ביש" דיבר בקצרה. "זה היה ויכוח על תאריכים. אני טענתי (ניסוח זהיר) שהייתי אצל לבון בשבת, ה-17 לחודש, והוא אישר את ההוראה, ולוי-יצחק הירושלמי טען בשם לבון שכלל לא הייתי באותה שבת אצל לבון, וההוכחה היא יומן שניהלה לוסי, אשתו של לבון, ובו לא מופיעה הפגישה איתי. לא ראיתי את היומן ואינני יודע מה כתוב בו."
עוד סיפר כיצד אשכול ניסה ללחוץ עליו שיוותר על דרישתו לוועדת חקירה משפטית, ושלח אותו לשר המשפטים פנחס רוזן, שגם הוא דיבר על ליבו. גיבלי אמר לו שהוא בן-הארץ ואינו רגיל לכך שאדם נסוג בו מתלונתו. וכי משר המשפטים היה מצפה לגישה אחרת. כאשר חזר הנושא לאשכול, הוא דיבר עם גיבלי ברכות ובאיום כאחת. באזהרות מפני "תיבת פנדורה" ובפיתויים שעתידו של גיבלי לפניו והוא ודאי ישתלב.
עד כאן, בינתיים. האמת שהספר הזה קורץ לי בגלל הסקרנות. אף שלא מילא תפקיד מדיני מכריע ורם-מעלה, גיבלי הוא היום אחד האנשים שהשפיעו רבות על ההיסטוריה של מדינת ישראל.
*
6.7.04. יום שלישי. בצהריים מטלפן אליי בנימין גיבלי ומודיע לי קצרות כי מצא מישהו אחר זולתי כדי לערוך לו את הספר. נשמע מאוד לקוני. אינני יודע מה השפיע עליו. אולי הקריאה ב"אומץ", סיפורו של משה דיין, שנתתי לו. ספר שוודאי לא תאם את הגירסה שלו ל"עסק ביש" ול"פרשה". מכל מקום, אני מאוד שמחתי שהשתחררתי מהפרוייקט המיותר הזה. שמח גם שהיתה לי הזדמנות לשיחה עם גיבלי. הייתי יותר שמח אילו לפחות היה נותן לי לקרוא את כל החומר. אבל אולי גם נבהל מכך שחוות הדעת שלי תעלה לו 500 שקל.
חבל שבאותה הזדמנות לא שאלתי אותו כיצד, מעבר לשאלה מי נתן את ההוראה, עלה בכלל בדעתם לתכנן ולהוציא לפועל מבצע סהרורי שכזה, תוך סיכון יהודים צעירים ובלתי-מנוסים בארץ אוייב?
[ביומן המקורי שלי יש עוד השערה מדוע בוטלה ההצעה לעריכה, ומן הסתם בבוא היום ייוודעו פרטים חדשים בעיתונים על גורלו של כתב-היד ושל גיבורו, בן פתח-תקווה, שהלך לעולמו שלשום ונקבר בחיפה]
מי הגדיר את השאלה?
מציור דמותו של גיבלי על ידי אהוד בן עזר בטורו מעל עולה דמות מיוסרת המנסה להשלות את עצמה והסובבים אותה, אך ללא יכולת אמיתית לחמוק מן האמת ומעצמו, זה אחד ההסברים להחלפה המתמשכת של כותבי "ביוגרפיה" שלעולם לא תתפרסם. בן עזר מעלה בדיעבד את השאלה "כיצד, עלה בכלל בדעתם לתכנן ולהוציא לפועל מבצע סהרורי שכזה, תוך סיכון יהודים צעירים ובלתי-מנוסים בארץ אויב?" חבל ששאלה זאת לא הופנתה ישירות אל גיבלי ולא נרשמה תשובתו.
השאלות שלא נשאלו מוליכות לשאלה שהפכה לסיסמא: "מי נתן את ההוראה?" כיצד הפכה שאלה זאת לשאלה המרכזית ולכותרת של הפרשה? שהרי חשיבותה משנית. ניסוח נכון של השאלה מהווה כבר את רוב הדרך לתשובה. את זאת יודע כל חוקר. אם כך, כיצד הפכה השאלה "מי נתן את ההוראה?" לשאלה המרכזית בה עוסקים כל הפרשנים והתקשורת? ראנד המליצה בשעתו כי בענייני רמאויות: "אל תטרח לבחון תרמית ראה מה היא משיגה". ראוי ליישם המלצה זאת גם לגבי ה"עסק" הזה.
הטיית הדיון לבירור מי האיש שהפיק ראשון את ההנחיות מטעה היות והיא השיגה את המטרה של הטיית הזרקורים המועטים מבירור המעמד המוסרי והרציונל של הפעולה עצמה והאחראיים לה בכל הדרגים אל שאלה שולית שאינה פוטרת באמת את האחראיים (מכוח הטענה "קיבלתי פקודה"). בחסות המסתורין שהועצם על ידי הצנזורה, המשיכו כל הרוקחים את המרקחת המצחינה להתקדם בחייהם מבלי לתת את הדין תוך כדי שהם מפזרים ענן התכחשויות והתעלמות מהקורבנות שהותירו מאחור.
הסטיית הדיון לשאלה הכאילו "מיסתורית" של "מי נתן את ההוראה?" איפשרה לגיבלי ולצמרת הפוליטית להטיל האשמות בשר הבטחון דאז, לבון (שייתכן ואכן ידע על העניין) ולרכז את תשומת הלב לחקר עקר תוך התחמקות ממתן הדין של כל האחראיים הישירים למחדלים.
לחבר את הנקודות
ב30 ביוני 1948 הוצא להורג על ידי כיתת יורים ולאחר משפט "לינץ'" קצר קצין ישראלי – מאיר טוביאנסקי, הישראלי הראשון והיחיד שנשפט באופן כזה בעוון בגידה. גיבלי בהיותו קצין המודיעין של מחוז ירושלים בהגנה ושל חטיבת "עציוני" הירושלמית בשנת 1948 היה האיש המרכזי במאסרו, חקירתו, "שפיטתו" והוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי (למעשה רציחתו) באותו היום. טוביאנסקי היה אדם עתיר פעלים ששימש כאיש ההגנה בירושלים. חקירה שלאחר מעשה גילתה כי הוצאתו להורג של טוביאנסקי הונעה מתוך גחמות ומניעים אישיים ללא הוכחה ממשית לאשמתו. דבר ההוצאה להורג נשמר בסוד מפני משפחתו של טוביאנסקי שחיפשה את יקירה הנעדר ורק לאחר זמן רב הוכר העוול הנורא.
בתמונה: סרן מאיר טוביאנסקי – חבר ההגנה נאמן מזה 22 שנה
שנה לאחר המשפט, ב-1 ביולי 1949, כתב בן-גוריון לאלמנתו של טוביאנסקי שבעלה "היה חף מפשע, ופסק הדין וביצועו הם טעות טרגית". זאת לאחר שבמשפטו החוזר זוכה מכל אשמה ואף הוענקה לו דרגת כבוד של סרן. בפסק דינו נרשם "טוביאנסקי, בן 45, חבר ההגנה נאמן מזה 22 שנה." גופתו הוצאה מבור שנחפר ליד אתר הרצח והועברה בכבוד צבאי למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים שם נקבר שנית ביום י"ז בסיוון תשי"א (21.6.1951).
באתר יזכור הרשמי של צה"ל נרשם כי "הובע צער על המשגה הטרגי על-ידי הכנסת ושר הביטחון". בעקבות המקרה פרסם נתן אלתרמן את השיר "אלמנת הבוגד" ב"טור השביעי" (כרך, א, 267-265), ואת דעתו על הפרשה הביע במילים:
תיזכר נא מהות "המשפט המהיר"
זהו שמו הנורא שניתן לו.
שם סותר את עצמו, שם ריקן ויהיר!
שם שאין משמעות ומובן לו!
יישמר נא זכרה של אותה "חקירה"
ושל "דעת קהל" מתערבלת
השופט כג'יפ בנסיעה מהירה
עם תיבת-בלמים מקולקלת…
מהו עוז מדינות? מול ריבוא כידונים
לעמוד לבלי סגת בשער –
אך לרעוד ולכרוע מול יד-אין-אונים
של אשה אלמנה ונער.
(מקור: ויקיפדיה הערך "מאיר טוביאנסקי")
פרשת טוביאנסקי חשפה חוסר מקצועיות וכישלון מודיעיני, חריגה מסמכות ונכונות להפר את כל כללי הפעולה תוך גילוי חוסר עכבות מוסריות, אם היו המסקנות הנדרשות מתוצאות פרשת טוביאנסקי מיושמות לא היה גיבלי מתמנה לראש אמ"ן או לכל תפקיד מרכזי אחר בישראל. מדוע איפשר בן גוריון שידע כל זאת את מינויו של גיבלי לראש אמ"ן? האם גם במקרה זה פעלה השיטה שהפעיל גיבלי על מנת למנוע את פיטוריו בעקבות עסק הביש?
אם היו פועלים אחרת ייתכן והייתה נחסכת הפרשה המבישה בקהיר, חיי אדם ניצלים ונחסכים מוות, עינויים ושנות כליאה ארוכות של קורבנות הפרשה. "עסק הביש" סגר את הגולל על עידן האמונה והתמימות ואת המחיר שילמו הצעירים היהודיים האידיאליסטים שביקשו לשרת את ישראל ומצאו עצמם מוקעים ומוקאים על ידי מדינה שהפעילה אותם והתנכרה להם (עד עצם היום הזה– קישור למחווה סמלית וחלקית מאוחרת לה זכו גיבורי הפרשה).
בין נקודות הציון ההיסטוריות של פרשת טוביאנסקי, "עסק הביש", קו 300, ופרשת פולארד… מחבר קו עקום של התנערות מאחריות וטיוח, תאוות שלטון, ניצול לרעה של שררה, רוע והתנהגות סהרורית המנותקת מהמציאות של "עבד כי ימלוך".
השאלה "מי נתן את ההוראה?" שירתה במשך שנים את מערכות הסחת הדעת, מהאשמה הברורה של כל השותפים האחראיים בפרשה. הגיע הזמן להתחיל לשאול "מה טיבה של ההוראה?" ומה טיבם של נותני ההוראות שאנו ממנים עלינו. בירור זה, שהינו קודם כל באחריותנו ובאחריות התקשורת והממסד האינטלקטואלי, הוא הדרך היחידה לדרוש וגם ליטול אחריות אישית שתמנע את ביצוע ההוראה הבאה המפקירה את חיינו ואת חירותנו כמו גם את שרידותה של מדינת ישראל.
בקריקטורה: ויקטור ואשי – המדריך לילדים ודיפלומטים: "האחדות נדרשה לא רק בדרגים הנמוכים אלא גם בחלונות הגבוהים של המפלגה. שם, כבכל מקום, אחדות מבוססת על אמון. אמון הדדי, בתורו, הינו מעיין המשמעת המפלגתית בכל העולם". את האירועים בעקבות "עסק הביש" סיכם ראש הממשלה שרת: "לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו כי אם הפחד והחשבון".
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.