האם נאלם כעת?
מאת: קרוליין גליק | פורסם בג'רוסלם פוסט ובאתרה האישי ב2 בפברואר 2008 (תרגום: בועז ארד)
במרץ 2006 בחרו אזרחי ישראל בחסרי יכולת להנהיגנו. לחיזבללה לא לקח יותר מארבעה חודשים לגרום לנו לשלם את המחיר עבור טעותנו. במלחמת יולי ואוגוסט 2006, הישראלים הבינו כי ראש הממשלה אהוד אולמרט, שרת החוץ ציפי ליבני, שר הבטחון עמיר פרץ ואחריהם הרמטכ"ל רב אלוף דן חלוץ היו ביחד ולחוד הגרועים במנהיגים שנראו בישראל אי פעם.
כמעט מתחילת המלחמה ניכר היה כי מנהיגי ישראל איבדו את הכיוון. הם התנהגו כאילו לא היה הבדל בין ניהול מלחמה לניהול קמפיין נגד מתנגדיהם הפוליטיים. הם הניחו כי את מנהיג החיזבאללה חאסן נאסראללה ואת אדוניו הסוריים והאירניים, יוכלו להביס על ידי הטחת עלבונות.
המציאות האכזרית של המלחמה התנפצה מול פניהם.
הם החליטו להגיב בחומרה להתקפת חיזבאללה מעבר לגבול שהותירה שמונה חיילים מתים ושני חיילים – אלדד רגב ואהוד גולדווסר – נעדרים. אולם הם לא הבינו לגמרי כי הם מובילים את האומה למלחמה. ואכן, עד לסוף המר, הם התעקשו כי אנו כלל לא במלחמה. היינו מעורבים ב"מבצע".
הם שלחו מטוסים להפציץ את החיזבאללה לכל הרוחות. אולם כאשר ההפצצות לא הצליחו להשפיע על יכולת החיזבאללה לשגר טילים לישראל, וכאשר הדיווחים הטלויזיוניים על כוח ההרס של ההפצצות שחקו את התמיכה הבינלאומית של ישראל, אולמרט ומקורביו איבדו את האומץ למלחמה שהם לא הבינו מעולם. הם שלחו כוחות קרקע באי רצון, לנהל מבצע ללא הגיון מבצעי. ואז הם התחננו לאמריקה להוציא עבורם את הערמונים מן האש על ידי תיווך הפסקת אש ללא ניצחון.
הציבור הגיב לכישלונם בזעם מוצדק. אנשי מילואים מתוסכלים צעדו לעבר ירושלים. הורי החיילים שנהרגו בפעולות חסרות משמעות יצאו לרחובות. בהכירם בכך שהקריירות שלהם מוטלות על הכף, אולמרט ומקורביו עשו את מה שהיה עושה כל פוליטיקאי במצבם. הם מינו ועדה והנחו אותה "לקחת את כל הזמן" שהיא רוצה על מנת להחליט שלא להדיחם מתפקידם. התקשורת שאינה מעוניינת לראות את מנהיג האופוזיציה בנימין נתניהו והליכוד מנצחים בבחירות, תמכה בתמרון. וכך שככחו המחאות של המילואימניקים וההורים השכולים התיישבו בצד וחיכו.
כאשר באפריל האחרון הפיקה ועדת וינוגרד את דו"ח הביניים, נראה היה כאילו תוכניתו של אולמרט מתהפכת כנגדו. חברי הועדה, בהנהגת השופט בדימוס וינוגרד, היו קרובים באופן מסוכן לפיספוס הנחייתו. הם קבעו למעשה כי אולמרט, פרץ וחלוץ אחראיים למעשיהם. לא פרץ ולא חלוץ היו מסוגלים לשרוד את דו"ח הביניים שמצא כי הם – ואולמרט – כשלו במבחן המנהיגות. כל אחד מהם בתורו נאלץ להתפטר.
אולם אולמרט נאחז במקומו וזמם בשקט נגד הוועדה שהקים. בתמיכתו של אולמרט, הפרקליטה הצבאית הראשית אל"מ אורנה דוד עתרה בהתמדה לבית המשפט העליון והבטיחה פסיקה האוסרת על ועדת וינוגרד להמליץ כי אולמרט או כל אחד אחר יכפו להתפטר מחובתם הציבורית המוזנחת.
כך שלא היתה זאת הפתעה לאיש שבדו"ח המסכם שפורסם ביום רביעי, כשלה ועדת וינוגרד מלהצביע ישירות על אולמרט ולקרוא לפיטוריו מתפקידו. באותה מידה שלא הפתיע איש שבהמשך למאמציה המתמשכים למנוע את השלטון מהליכוד, התעלמה התקשורת מהמסקנות הקשות על כישלון ניהול המלחמה של אולמרט, והתרכזה במקום זאת בסירובה של הוועדה להצביע על אשמה.
למען האמת, בהימנעותה מהצמדת אקדח מטאפורי לראשו של אולמרט, עשתה ועדת וינוגרד שירות טוב לעם בישראל. חבירה הצהירו בפשטות כי זאת אחריות האזרחים – לא אחריותם – לקבוע מי ינהיג את המדינה. ועתה יותר מתמיד, זאת היא חובתו של הציבור למחות נגד האחזותה המתמשכת של ממשלת אולמרט בשלטון ולהכריחה לפנות מקומה.
חובה זאת אינה נובעת רק מההצדקה ההיסטורית בשל כשלי העבר. אולמרט ועמיתיו חייבים להתפנות מתפקידיהם לא רק בשל מנהיגותם הכושלת במלחמת לבנון ב- 2006. חובה להדיחם בשל כשלי הניהול של המלחמה שמתנהלת השנה בעזה.
בגינוייה ההרסני ביותר נגד אולמרט ושותפיו, הסבירה ועדת וינוגרד כי במהלך המלחמה, הם לא החליטו – וכמעט שלא דנו – בשאלה איזה סוג של מלחמה הם נלחמים. בשלב שבו החליטה הממשלה להגיב בכוח על פשיטת החיזבאללה מעבר לגבול, ציינה הועדה כי עמדו שתי אפשרויות ברורות לפעולה. "האחת היתה הנחתת מכה קצרה בלתי-צפויה וכואבת על החיזבאללה, בעיקר על ידי הכוח האווירי העדיף. האפשרות השנייה היתה לגרום לשינוי משמעותי של המציאות בדרום לבנון באמצעות מבצע קרקעי גדול, הכולל כיבוש זמני של דרום לבנון ו"טיהורו" מתשתיות צבאיות של החיזבאללה".
כשאינה מסוגלת להחליט איזה סוג של מלחמה היא מנהלת, במשך 34 ימים, הממשלה נעה מטקטיקה לטקטיקה, מאסטרטגיה אחת לאחרת, מבלי שתממש לגמרי אף אחת, מבלי להבין כי יש השלכות לפעולותיה. והיום, היא פועלת באותו מודל של אי-יכולת בעזה.
במשך השנתיים וחצי האחרונות ישראל לא נקטה בשום פעילות אפקטיבית לסיום התקפת המרגמות והטילים נגד הנגב המערבי מעזה. והיקף התקפות המרגמות והרקטות הכפילו עצמם פי ארבע במהלך התקופה.
כאשר החמאס השתלטה על עזה ביוני, ישראל כשלה מלפתח אסטרטגיה לטיפול בעובדה שקבוצת טרור המאומנת, מחומשת ומפוקדת על ידי אירן מתבססת על גבולנו עם עזה ומאיימת לערער את הגבול הבלי-מוגן ברובו עם מצרים.
ועדיין, מובלת על ידי אולמרט וליבני, אליהם הצטרף השר אהוד ברק – אדריכל איסטרטגיית הנסיגה החד-צדדית והעברת שטחים לארגוני טרור – ישראל אינה מסוגלת לברר לעצמה מה היא אמורה לעשות. אין לה מטרות אסטרטגיות ולכן אין היא מסוגלת לגבש תוכנית קוהרנטית.
ישראל החליפה את אופן ההתמודדות עם עזה כמעט על בסיס יומי. לעיתים היא מאיימת לפתוח במבצע צבאי יבשתי בעזה על מנת לסיים את התקפות הטילים והמרגמות נגד אזרחיה. לעיתים היא תוקפת מן האוויר ומכריזה על ניצחון. לעיתים היא מאיימת להפסיק את אספקת החשמל והדלק לעזה. לעיתים היא מאיימת להפסיק את תמיכתה לבנקים בעזה.
ואז חוזר חלילה, לעיתים היא מחדשת את הזרמת הדלק והחשמל לעזה, מאפשרת למשאיות מלאות מזומנים להיכנס לעזה מישראל, מאפשרת לעזתים לקבל טיפול רפואי חינם בבתי חולים ישראליים ומרשה להם לעבוד בישראל.
במישור הבינלאומי ישראל מאיימת לעיתים לתפוש מחדש את השליטה על הגבול של עזה עם מצרים. ולעיתים היא מבקשת מהמצרים או מהאיחוד האירופי לתפוש שליטה על הגבול. לעיתים היא מבקרת את מצרים על שהיא מאפשרת לכלי נשק וטרוריסטים להיכנס לעזה. לעיתים היא משבחת את מצרים ככוח מייצב.
לעיתים תומכת ממשלת אולמרט-ליבני-ברק בהשתלטות של הפתח על הגבול בין עזה למצרים. לעיתים היא מודה כי הטרוריסטים של הפתח הינם שותפים מלאים במערכת שילוח הרקטות והמרגמות מתוך עזה נגד ישראל; כי כוחות הביטחון של הפתח השתלבו ברצון בצבא החמאס לאחר השתלטות החמאס על עזה; וכי בכל מקרה לפתח אין את הרצון או היכולת להביס את החמאס בעזה או בכל מקום אחר.
בעזה כיום כמו בלבנון בשנת 2006, חוסר האחידות של איסטרטגית ממשלת אולמרט מובילה לאסון של יחסי ציבור. כיום בעזה, כמו שהיה בלבנון ב2006, חוסר היכולת של ישראל להגדיר את מטרותיה הפכה אותה לבלתי מסוגלת להגן על פעולותיה. וכך היא ניצבת מגונה כאשר אזרחיה מוחזקים כבני ערובה לגחמות של הרקטות והמרגמות הפלסתיניות.
ועדת וינוגרד ציינה כראוי את כשלון הממשלה להגדיר את מעשיה בלבנון. אך היא לא מסבירה מדוע הממשלה נכשלה. מקור הכשל של הממשלה בלבנון לפני 18 חודשים ולכשלונה בעזה כיום הוא המחויבות הפוליטית לאיסטרטגיית הנסיגה החד-צדדית מטריטוריה. מפלגת קדימה של אולמרט ומפלגת העבודה של ברק, שתיהן אימצו את האיסטרטגיה הזאת. זאת היא אבן היסוד של הרציונל השלטוני שלהם.
איסטרטגיית הנסיגה החד-צדדית מבוססת על שתי הנחות מרכזיות. ראשונה, היא מניחה כי הנוכחות הישראלית באיזור מחלוקת עויין היא הגורמת לטרוריסטים לפעול. אם ישראל תיסוג הטרוריסטים יעלמו מעצמם.
הנחה שניה, איסטרטגיית הנסיגות החד-צדדיות מניחה כי האינטרס הישראלי להביס את הטרוריסטים אינו בלעדי. במוחותיהם של מנהיגי ישראל, כל האומות חולקות את מטרתה של ישראל להגן על שטחה הריבוני ועל אזרחיה מהתקפה. כתוצאה מכך, איסטרטגיית הנסיגה החד-צדדית מניחה כי אם ישראל נסוגה מאיזור מוכה-טרור כמו עזה או דרום לבנון, סמכות אחרת, תהה זאת מצרים או פתח או האיחוד האירופאי בעזה, או הצבא הלבנוני או כוחות יוניפי"ל בלבנון – יטלו את המשימה במקום בו הניחה אותה וילחמו בטרוריסטים עבורה.
במהלך המלחמה בלבנון ומאז נסיגת ישראל מעזה, ההנחה המנחה של איסטרטגית הנסיגות החד-צדדיות הוכחה כמוטעית. אולם מנהיגי ישראל סירבו להכיר במציאות. במקום זאת העדיפו לטעון כי זאת המציאות, לא המדיניות שלהם, שטועה. חיפושיהם היום-יומיים אחר פיתרון קסמים הינו אחד הביטויים להכחשת המציאות שלהם.
בדו"ח המסכם של ועדת וינוגרד הומחשה הנקודה בתיאור אירוע. לאחר פגישתו עם צוות המו"מ האמריקאי ב-28 ביולי 2006, ערך פרץ התייעצות עם צמרת משרד הבטחון.
על פי הדו"ח (עמ' 129), "בתחילת הישיבה, הביע שר הבטחון את תחושתו הרעה לאחר הפגישה עם האמריקאים. דבר זה היה לאחר שהובהר לו כי כוח רב-לאומי לא יכנס לאיזור דרום לבנון אותו צה"ל לא טיהר קודם כל מכוחות החיזבאללה". פרץ לא יכול היה לעכל את העובדה כי איש לא ינקוט בפעולה להגן על ישראל אם ישראל עצמה מסרבת לבצעה. וכך הוא לא פעל וגם אולמרט וליבני לא פעלו. במהלך כל המלחמה, מטרת ישראל היתה להציב כוח רב לאומי על מנת שילחם בחיזבאללה עבורה. וראו זה פלא, יוניפי"ל סירב להילחם.
ועד היום, הממשלה מסרבת להכיר כי התחינה לכוח רב-לאומי אז היתה טעות. ואכן הם חוזרים עליה בעזה.
בדברה לתקשורת ביום רביעי בערב על החלטתה להצטרף למוחים הדורשים את התפטרות אולמרט וברק ובקריאה לבחירות חדשות, הסבירה האם השכולה אלישבע צמח שבנה עוז נהרג בשלב האחרון של המלחמה, כי היא דורשת את התפטרות הממשלה לא בעבור בנה המת, אלא עבור בניה שעדיין חיים. אל להם להיות פיקודיו במלחמה של אולמרט ועמיתיו.
גברת צמח, כמובן, צודקת. וגם וינוגרד צדק. אם ישראל מבקשת לשרוד בסביבתה העויינת, זאת היא האחריות של כל אזרח להצטרף לגברת צמח וחבריה ההורים השכולים ואנשי המילואים בדרישתם לבחירות חדשות. אם נאלם בשתיקה כעת, נהיה ראויים לכל מחיר שנידרש לשלם עבור אדישותנו.
—
קרוליין גליק משמשת כסגן עורכת של הג'רוזלם פוסט, והינה מבכירי המנתחים הפוליטיים בעולם. מאמרי הניתוח הפוליטי שלה מתפרסמים במיטב העיתונות. גב' גליק עלתה לישראל מייד לאחר סיום לימודיה באוניברסיטת קולומביה ולאחר שירותה הצבאי בצה"ל שימשה בתפקידי מפתח בצוות המייעץ לראש הממשלה רבין במהלך הסכמי אוסלו. גב' גליק מפרסמת טור קבוע בעמוד הראשון של הג'רוזלם פוסט, במהלך מלחמת עיראק האחרונה היא הצטרפה לכוחות החי"ר האמריקאיים והיתה בין הראשונים שהגיעו לבגדאד. המאמר מתפרסם ב"אנכי" באישור מיוחד של הכותבת.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.