על הפסדים ואנשים: מי משלם שהרווחים עולים בעשן?

”שלום לכולם,“ אמר שרגא אבו כביר. ”האסיפה הפעם חשובה מאוד, אז אני מבקש מכולם להיות בשקט ולהקשיב.“ משהו בנימת קולו גרם לרבים מהעובדים לזקוף את ראשם ולהדרך. היה כאן משהו שונה, אולי אפילו מאיים. רבים מן העובדים בחנו בלהיטות דמות גבר קטן קומה ומעונב שישב ליד שולחן המזכירות, בדיוק על קו האמצע של מגרש הכדורסל. מאחוריו ישב גבר נוסף, גבוה יותר, שמיקם את עצמו, כאילו במכוון, בזווית בה אף אחד כמעט ולא יבחין בו.

”אני רוצה לחזור לאחור,“ אמר אבו כביר, ”להתחלה.“

”כזכור לרבים מכם, הקמתי את המפעל ’מציתי אבו כביר‘ כאן בכרמיאל לפני עשר שנים. אני בוש ונכלם להודות היום, בהסתכלות לאחור, שהמטרה העיקרית שלי בהתחלה הייתה להרוויח כסף. זאת הייתה החולשה שלי.
”בהתחלה, באמת עשיתי הרבה כסף. נהניתי מזה, אין מה להגיד…“ אבו כביר השתתק לרגע, ”אבל כשעופר עיני, מזכ“ל ההסתדרות, פנה אלי, הבנתי פתאום משהו חשוב. ראיתי פתאום איך אפשר להיחלץ מהמלכודת הזו של הרווחים והרדיפה הבלתי?פוסקת אחרי רווח…
”אם אתם זוכרים, זה היה קצת אחרי שנחתם ההסכם הקיבוצי ברשת ’קופי בין‘, שהעניק לעובדי הרשת 10 אחוז מהרווחים. עיני פנה אלי והציע לי לעשות הסדר דומה. ’אתה עושה המון כסף‘, הוא אמר, ’אבל אתה יכול לעשות אפילו יותר, וגם להרגיש יותר טוב, אם תיצור שותפות עם העובדים‘.
”הרעיון מצא חן בעיני מהרגע הראשון. בוא נהיה ישרים: אני אולי הקמתי את העסק וגייסתי את ההון מהמשפחה והבנקים, והבאתי איתי את הפטנט של ההצתה הבטוחה… אבל מה זה חשוב? מי שעומדים ליד המכונות ומייצרים את המציתים באמת אלו העובדים.
”עיני שאל אותי בפשטות: ’בלי העובדים, היית יכול לייצר מציתים?‘ ולא הייתה לי תשובה טובה. זאת אומרת, הרגשתי שהוא צודק, אבל לא באמת יכולתי לוותר בשלב הזה על הרווחים העצומים שגרפתי. זה היה מפתה מדי. ביקשתי מעיני כמה ימים לחשוב.“
”כמה חודשים,“ נשמעה קריאת ביניים מבין שורות העובדים. ”כמה חודשים!“
”נכון, צורי, אתה צודק. כמה חודשים. זאת הייתה התלבטות קשה,“ אמר שרגא אבו כביר בקול מונמך משהו. ”אבל בסופו של דבר,“ קולו התרומם שוב, ”בסופו של דבר החלטתי. החלטתי לעשות את הדבר הצודק והנכון. נמאס לי להיות המנצל.“
”בדיוק!“ נשמעה הקריאה שוב.
”בדיוק,“ אמר אבו כביר, ”החלטתי להפוך את העובדים לשותפים מלאים ברווחי המפעל. לא עשרה אחוז. לא פשרה עלובה. לא עשרים אחוז וצוונציק: שיתוף מלא ברווחים.
”אתם זוכרים בוודאי, זה היה לפני כשש שנים, את החתימה הגדולה. כולנו חתמנו על ההסכם הכללי: שכר זהה לכל העובדים, כולל לי וכל הדרג המנהל, וחלוקה שווה של הרווחים. אם אני זוכר, זה היה אחרי הרבעון השני של 2012 וכולנו קיבלנו 100,000 שקל והשכר של כל העובדים נקבע לגובה שווה של 10,000 שקל.
”שנה אחרי כן, ב-2013, הצעתי בכינוס — נדמה לי שזה היה עוד באולם הייצור הראשי. אז עוד לא ישבנו כאן באולם — לחלק את הבונוס השנתי שווה בשווה: חצי יחולק בין העובדים, וחצי ישמר לצורכי רכישת מכונות עתידיות. היה ויכוח גדול ובסוף הוחלט לא לשמור את הבונוס בצד ולגייס כסף מהבנקים כשנצטרך. זה נשמע מאוד הגיוני.
”אבל אז התחילו גם קצת בעיות. קודם כל, ב-2014 לא היו לנו ממש רווחים. לא חולק בונוס, כי היינו במצב לא מי-יודע-כמה. החלטנו לוותר על הבונוס, שממילא היה רק 5,000 שקל, ולקחת הלוואות מהבנקים לממן רכישת מכונות חדשות. אם אתם זוכרים, אז בדיוק נכנסה הטכנולוגיה של הצוויקשל, להורדת אי?ההצתה ב-50 אחוז. זה היה מחויב המציאות.“
”אבל יקר מאוד!“ נשמעה קריאת ביניים בקול נשי.
”כן, הלנה. אני מניח שאת מדברת גם בשם עמי. המכונות היו יקרות מאוד. ואז גם הסתבכנו.“
באולם השתרר שקט לא נעים. הגבר קטן הקומה נדרך משהו. זה שמאחוריו נראה אדיש לחלוטין.
”הסתבכנו,“ חזר אבו כביר ואמר. ”ועוד איך הסתבכנו. אם אתם זוכרים, ב-2015-16 היו לנו בלי סוף תקלות עם המכונות החדשות. חוץ מזה, החלפנו שלושה רואי חשבון בשנה אחת. סמי אפללו שהיה איתנו מהיום הראשון התפטר כשהשוו את השכר של כולם, כי הוא לא רצה שיורידו לו את השכר בחמישים אחוז. אחר כך בא הראל סיוון, וכולנו רוצים לשכוח את מה שהיה, ואחריו הייתה סתווית ברדוגו — באמת בחורה זהב, אבל בכסף הזה, ב-10,000 שקל, יכולנו לשכור רק מישהו סוג ב‘ או מישהו שרק גמר את הסטז‘. כלומר, סתווית. כל העניין היה קצת גדול עליה, אני חייב להודות.
”עד שמצאנו את ריקי, שהיא באמת רואת חשבון נהדרת, כבר היינו עמוק בתוך 2017… אני אספר לכם עכשיו, כי עכשיו אפשר לספר, שלא בדיוק מצאנו אותה. ריקי לא הייתה מוכנה לעבוד בשכר שלנו ואני שילמתי לה עוד 10,000 שקל בחודש מחסכונותיי.“
שרגא אבו כביר נראה לפתע מדוכא וכבוי. הוא שתק לרגע. כמה מן העובדים ניסו לאתר את ריקי בין היושבים באולם, אך ללא הועיל.
”ריקי. כן. ריקי הגיעה אלינו בתחילת 2017 ואחרי כמה חודשים, לפני שנה אם אינני טועה, היא נכנסה אלי ואמרה לי משהו פשוט: ’שרגא‘, היא אמרה לי, ’מציתי אבו כביר פשטה את הרגל. כבר עכשיו, אנחנו מגלגלים חובות ובלי הזרמה של חמישה מליון שקל עד סוף יוני, אנחנו בפח האשפה‘.“
שרגא אבו כביר שתק. גם העובדים שתקו. העליצות הבוטחת שמלאה את המקום עד לפני כמה דקות נעלמה לחלוטין.
”אהממ,“ השתעל אבו כביר אל המקרופון. ”כן. פח האשפה. אני לא הייתי מוכן לזה עדיין. אמרתי לכם באסיפה בשנה שעברה שהמצב לא מזהיר. הדוחות היו זמינים לכולם ליד חדר האוכל. מה שלא גיליתי לכם הוא שבאמת הזרמתי כסף. שישה מליון שקל, אם לדייק…
”זה לא עזר הרבה. יש לנו 170 עובדים וכפי שקבענו, כולם שותפים וכולם מקבלים אותו שכר. זאת אומרת 1.7 מליון שקל בחודש משכורות ועוד מליון שקל הוצאות לחודש. וההכנסות שלנו, כפי שהייתם יכולים לראות בדו“ח, היו לא יותר משני מליון שקל בחודש טוב. רציתי…“
”אני חושב שזה מספיק,“ נשמע קולו הרם להפתיע של הגבר קטן הקומה שישב ליד שולחן המזכירות.
”רבותי,“ אמר הגבר קטן הקומה, ”קוראים לי אביתר צדף, ואני נציג בנק לאומי.“
”רבותי,“ המשיך אביתר, ”מר אבו כביר סיפר לכם את סיפורו של המפעל שלכם. אני שמעתי את הסיפור הזה לפני כשנה, כשמר אבו כביר הגיע אלי לסניף הבנק בתל?אביב וביקש הלוואה בערבון אישי לצורכי המפעל. הוא אמר שיש קשיים זמניים במפעל. שמתגברים עליהם עכשיו. אני חייב להודות שלא ממש התלהבתי מהרעיון. אני לא חושב שלכל אחד מגיע אותו שכר ואני לא חושב שהעובדים חשובים למפעל כמו הבעלים.“
האולם נמלא רחשי מחאה.
”בכל אופן, הדעות האישיות שלי לא כל כך חשובות עכשיו. מר אבו כביר גם לא ביקש שאני אאמין ברעיון של המפעל או אתלה את התמונות של עופר עיני בחדר שלי. הוא ביקש הלוואה ונתן ערבונות אישיים ברכוש שלו, ומבחינתי רצונו של אדם, כבודו.
”אבל זה לא עבד, אני חייב להגיד לכם. למעשה, מר אבו כביר הוא היום אדם ללא רכוש. בניסוח אחר. הוא עני. הרכוש שלו שייך עכשיו לבנק.
”וכאן אני חייב להגיד לכם עוד דבר: זה לא מספיק. מר אבו כביר שילם את ההלוואה שלו ברכושו האישי, אבל המפעל עצמו חייב סכומי כסף במליוני שקלים לספקי חומרי גלם, מפיצים, סיטונאים, בנקים ומי לא. אנחנו מדברים כאן — ואני אומר את זה כנציג נושי המפעל — על 10.3 מליון שקל לתשלום מיידי, ועוד 40 מליון שקל בהתחייבויות עתידיות, בעיקר על המכונות שנקנו עבור המפעל.“
רחשי המחאה הפכו לתדהמה ברורה לעין.
”רגע, אתה רוצה להגיד לי שמפטרים אותנו? שהמפעל נסגר?“ קרא בן?עמי יועץ, האחראי על פס הייצור של מציתי הבחורות העירומות. ”כן. זה מה שאני אומר. כולכם מפוטרים.“
”ופיצויים? מה עם הפיצויים?“ שאג אחד העובדים מהספסל העליון.
”אף אחד לא נגע בקרן הפיצויים שלכם,“ אמר אביתר צדף, ”אבל במקומכם לא הייתי מוטרד כל כך מזה.“
”מה זאת אומרת?“ שאג העובד.
”זאת אומרת שאתם הייתם שותפים לרווחים של המפעל, ועכשיו אתם תהיו שותפים גם להפסדים שלו. אתם חשובים כמו הבעלים? אתם מקבלים אותו שכר כמו הבעלים? אתם מקבלים חלק שווה ברווחים? עכשיו תשלמו גם את ההפסדים. לא הוגן?“
”אבל מה פתאום?“ קראה הלנה בכעס. ”מה פתאום שותפים להפסדים? אנחנו אמרנו לשרגא הזה לפתוח את המפעל? אמרנו לו לשכור אותנו? אנחנו רק העובדים כאן. אנחנו לא אחראים לשגיאות שלו. אם הוא הפסיד כסף, אז שהוא ישלם על זה.“
”זאת אומרת,“ המשיך אביתר צדף באותה נימה אדישה כמקודם, ”שאתם מוכנים לקבל חלק שווה ברווחים ובהצלחות, אבל לא בכישלונות?“. ”בדיוק,“ אמר עמי פזנון בקולו המתון והשקט. ”אנחנו העובדים. אנחנו מפסידים מקום עבודה. אנחנו לא אחראים לאיך שהמפעל מנוהל.“
”זאת אומרת,“ שב צדף ואמר, ”אם יש רווחים, אתם שותפים שווי זכויות. אם יש הפסדים, אתם רק העובדים ולא אחראים לשום דבר.“ הוא גיחך קצרות.
”בכל אופן, כל זה דיון אקדמי,“ הוא החל מעלעל במסמך ארוך. ”בהסכם שיתוף הרווחים, סעיף 53, נקבע במפורש כך, ואני מצטט, ’עובדי המפעל יהיו שותפים מלאים ברווחיו ובהפסדיו של המפעל, שווה בשווה‘.
”אם לנסח את זה במונחים פשוטים וקלים להבנה: הבתים שלכם, המכוניות שלכם, הרהיטים שלכם — כולם שלנו.“
האווירה הקודרת החלה נמהלה בזעם. כמה מן הנאספים החלו לנופף בזרועותיהם, אחרים ביקשו לצאת מן האולם בזעף, חשים כאילו ברגע זה ממש, בו הם יושבים באולם, באים נציגי הבנק כדי להפקיע את רכושם.
”אני מבקש שקט,“ נשמע קולו של הגבר השני. כל העיניים הופנו אל האיש שניצב על רגליו. לאיש היה פרצוף מושלם של סוכן חשאי: בליל סתמי וממוצע של תווים, שאין בו קו או נקודת ציון שהעיניים יכולות להיעצר עליו. חמקן הקלסתרונים המושלם.
”שקט בבקשה,“ חזר האיש ואמר, כשקולו מצליח, בלי סיוע של מיקרופון, להגיע לכל פינה באולם. ”ברגע זה, אני מניח, כל אחד מכם מרגיש דחף משונה לשבת במקום ולהקשיב לי בשקט. וזה טוב, כי יש לי כמה דברים חשובים להגיד.“כל הנוכחים באולם חשו כך. דחף משונה לשבת במקום ולהקשיב לו בשקט.
”קוראים לי יוסי, ואני הנציג המוסמך של אורי רדלר, המקליד מלים אלו ברגע זה ממש. לאורי יש כמה דברים להגיד לכם וכנציגו המוסמך, אני משוכנע כי כולכם תשבו כעת ותקשיבו לי היטב.“
הוא צדק, כמובן. כולם התיישבו והקשיבו.
”אני קצת מתפלא עליכם,“ אמר יוסי. ”אתם עד כדי כך תמימים? מה חשבתם, שכל עסק מרוויח תמיד? שהם מרוויחים לנצח? אתם לא יודעים שרוב העסקים פושטים את הרגל או נעלמים? שרובם חיים על רווחים קטנים? שאפילו העסקים הגדולים והמצליחים ביותר נעלמים בממוצע אחרי דור אחד? איפה אתם חיים?
”היה פעם איש בשם מרקס, שאמר שההוויה קובעת את התודעה. הוא אמר גם הרבה שטויות, אבל כאן הוא עלה על משהו. המקום שבו אתה נמצא בהחלט משפיע על תפישת העולם שלך.
”כולנו באים לעולם עם תחושה שאנחנו יצורים ייחודיים, שאין להם תחליף. אבל אם בגיל שלושים רק אמא שלנו ממשיכה לחשוב כך, מגיע הזמן לבדוק את הנושא פעם נוספת. רובנו בודקים זאת ומגלים — מי במפורש ומי בהרגשה פנימית — שלקרובינו ואהובינו אנחנו מיוחדים, אבל מבחינת העולם אפשר היה להחליף אותנו בלי שום בעיה. על קו הייצור מבינים את זה טוב. כל אחד יכול לראות שם שכל אחד אחר על קו הייצור יכול היה להחליף אותו. גרוע מזה, הוא יודע שיש עוד מיליון אנשים במדינה ומיליארד אנשים בעולם שהיו יכולים להחליף אותו.
”חלק מאיתנו, כאשר הם מבינים זאת, מחפשים דרך למצוא להם ייחוד או מקבלים את העובדה הזו כפשוטה. רובנו, עם זאת, מחפשים הסבר כלשהו למצב הזה.
”ההסבר הכי פופולרי הוא שכולם, בעצם, אותו דבר. אף אחד אינו ייחודי. לכולנו יש תחליף. כולנו טרמיטים מן השורה בקן הטרמיטים הגדול. אם יש מישהו שנראה שונה, הרי זה תעתוע או נס או שאותו מישהו רימה את דרכו אל השונו?ת.
”תומס אלווה אדיסון, הממציא, אמר פעם שגאונות היא אחוז אחד של השראה ותשעים ותשעה אחוז זיעה. האנשים שיכולים לתרום רק זיעה מעדיפים לחשוב על הזיעה. ההשראה, הם מנחמים את עצמם, היא נס או מתת אל. אני לא אשם בכך שאין לי אותה. ככה זה בלוטו. גאונים הם יצורים מיוחדים עם רישיון שקיבלו מאלוהים. כל השאר, רמאים.
”וכך זה עובד. מוצרט, רמברנדט ופול מקרטני, אנחנו מסכימים, הם גאונים. מעטים יטענו כי העובדה שלא כתבו את הרקוויאם, את היי ג‘וד או ציירו את משמר הלילה נובעת מכך שאמא שלהם לא קנתה להם אורגן או צבעי גואש טובים. גם נסיבות שהזמן גרמן אינן מתקבלות. מעטים גורסים כי היו יכולים לצייר את המונה ליזה אלמלא עודדי שמשתעל כל הלילה ולא נותן לצייר בשקט.
”אבל כל השאר, רמאים. בעולם הנגלה סביבנו, אנו ממעטים לפגוש במקרטנים או ברנוארים. אבל בעל המפעל עם השכלול הקטן במכונה, או הצעירצ‘יק הנמרץ שמתרוצץ כל הלילה בין ארבע שלוחות הפיצוציה שלו הם אנשים כמונו. הם אוכלים, הם ישנים. אנחנו אוהבים להאמין ומתרגלים לחשוב שכל ההבדל בינם לבינינו הוא בכך שהם פשוט יודעים לרמות יותר טוב, מוסריים פחות. הם מצליחים כי הם אנשי מכירות חלקלקים. הולך להם כי יש להם סיסמת פרסום טובה. או שהם נותנים שכר נמוך לעובדים. או שהם שקרנים. הם פשוט יודעים לנצל את ההזדמנויות שגם אנחנו יכולנו לנצל, לו רק היינו ירודים מבחינה מוסרית כמוהם.
”אחרי שהסברנו לעצמנו את זה בצורה משכנעת, אנחנו עוברים לחלוקת השלל. אם כל ההבדל בין היזם, הממציא והרעיונאי והפועל על פס הייצור או הלבלר בלשכה הוא בזה ששלושת הראשונים הם נוכלים ונצלנים, הרי שלא תיווצר כל בעיה אם נחליף אותם זה בזה: הפועל ינהל את המפעל, והממציא יעבוד בפס הייצור. או, מטעמי נוחות, לא נחליף ביניהם, אלא פשוט ניתן לכל אחד מהם אותו שכר בדיוק. זיעה שווה זיעה.
”עד כמה הרעיון הזה שקרי אפשר לראות בניסוי מחשבתי קטן. נניח שניקח לרגע עשרת אלפים פועלים ייצור, עשרת אלפים פקידים ואת עשרת אלפי הממציאים, ההוגים, בעלי המפעלים ובעלי ההון בישראל ונשלח כל אחד בתורו לנופש של עשרים שנה בברבדוס. לצורך ההשוואה, נקח את כל כספה, המצאותיה וקנייניה של הקבוצה השלישית, ונשים אותם לחסכון בבנק לעשרים שנה.
”כמה שניות ייקח עד שאת מקומם של עשרת אלפי הפקידים יתפשו עשרת אלפים אחרים? כמה דקות עד שעשרת אלפי פועלי הייצור יוחלפו בעשרת אלפי פועלים אחרים? כמה שעות עד שכל המפעלים, מערכות התקשורת, הבניין והבנקים יתמוטטו בהיעדר הקבוצה השלישית?“�