נאום של נוחות פוליטית
מאת: קרולין גליק | 6 ביוני 2009 פורסם במקור בג'רוזלם פוסט
נשיא ארה"ב ברק אובמה טוען כי הוא תומך גדול של אמירת אמת. בראיונות לתקשורת בטרם נסיעתו לערב הסעודית ולמצרים ובמהלך נאומו הגדול בקהיר ביום חמישי, הוא טען כי מוקד מדיניותו למזרח התיכון בנכונותו לומר לאנשים את האמיתות הקשות.
אכן, אובמה התייחס שלוש פעמים לצורך לומר את האמת במה שכונה הנאום לעולם המוסלמי.
למרבה הצער, עבור נאום שהוגש כתרגיל האמירת אמת, כשל נאומו של אובמה. כשהוא מתרחק משיקוף האמיתות הקשות, שיקף נאומו של אובמה נוחות פוליטית.
מה שכונה אמיתות קשות עבור העולם האיסלמי כללו הצהרה על הצורך להלחם במה שמכונה קיצוניים; להעניק זכויות שוות לנשים; לספק חירות דתית; ולטפח את הדמוקרטיה. למרבה הצער, כל ההצהרות הללו בנושאים אלו לא היות יותר מאשר הצהרות מופשטות, תיאורטיות המנותקות מפעולה פוליטית.
הוא דיבר על הצורך להילחם בטרוריסטים האיסלמים מבלי לציין כי המסד והתמיכה האינטלקטואלית, הפוליטית והכספית שלהם מגיעה מאותם המסגדים, הפוליטיקאים והמשטרים בערב הסעודית ובמצרים שאותם הוא הילל במתונים ואחראיים.
הוא דיבר על הצורך להעניק שוויון לנשים מבלי לציין את המנהג האיסלמי הרווח של מה שמכונה רצח על כבוד המשפחה ומילת והטלת מומים בנשים. הוא התעלם מן העובדה כי ברחבי ארצות האיסלם נמנעות מנשים זכויות אדם וזכויות חוקיות בסיסיות. ואז הוא ביסס את הצהרתו על טענת הכזב כי נשים בארצות הברית סובלות באופן דומה מחוסר שוויון. בצורה בה עסק בנושא שלח אובמה מסר כי אין לו כל עניין במצוקתן של הנשים בעולם האיסלמי.
כך גם דיבר אובמה על הצורך בחופש דתי אך התעלם מן האפרטהייד הדתי של ערב הסעודית. הוא דיבר על הברכה של הדמוקרטיה אך התעלם מהבעיות של הדיקטטורה.
בקצרה, ה"דיבור הישיר" של אובמה לעולם הערבי, זה שהתחיל בטענה הצבועה כי כמו אמריקה, כך גם האיסלם מחוייב ל"צדק וקדמה, סובלנות וכבוד לכל בני האדם", היה רמאות יסודית ומודעת. ורמאות זאת נועדה לקדם את המטרה של העמדת העולם המוסלמי על אותו מישור מוסרי עם העולם החופשי.
באופן דומה, ה"אמת" הקשה של אובמה אודות ישראל היתה נגועה בחוסר יושר עובדתי ומוסרי אשר שירת את מטרותיו הפוליטיות.
על פני השטח, נראה אובמה כגוער בעולם המוסלמי בשל הכחשת-השואה ושנאת היהודים בה הוא ספוג. בטענה כי הכחשת השואה ואנטישמיות הינן מוטעות נדמה היה כי הוא מאשש את טענתו הקודמת כי קשרי אמריקה וישראל "בלתי ניתנים לניתוק".
למרבה הצער, עיון קפדני בהצהרתו מראה כי אובמה קיבל למעשה את תפישת הערבים כי ישראל הינה גורם זר – ולכן בלתי מוצדק – פולשני בעולם הערבי. אכן, לא רק שאובמה לא תקף את התנגדות הערבים לישראל, הוא העניק לה לגיטימיות.
הטיעון הערבי הבסיסי נגד ישראל הוא שהסיבה היחידה בשלה הוקמה ישראל היא להשקיט את מצפונם האשם של האירופאים שחשו נבוכים בשל השואה. על פי טענתם ליהודים אין כל זכות חוקית, היסטורית או מוסרית לישראל.
טיעון זה הוא שקרי לחלוטין. הקהילה הבינלאומית הכירה בזכויות החוקיות, המוסריות וההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל הרבה לפני שמישהו שמע בכלל על אדולף היטלר, בשנת 1922, חבר הלאומים העניק מנדט ל"בנייה מחדש" – לא ליצירה חדשה – של הקהיליה היהודית בארץ ישראל בגבולות ההיסטוריים המשתרעים מעבר לשתי גדות נהר הירדן.
אולם בתרגיל העצמי שלו באמירת אמת, התעלם אובמה מאמת בסיסית זאת בהעדיפו את השקר הערבי. הוא נתן תוקף לשקר זה בהצהירו באופן מוטעה כי "השאיפות לבית לאומי ליהודים נטועות בהיסטוריה טראגית".
ואז הוא קשר במפורש את הקמת ישראל לשואה על ידי שימוש בשיעור היסטוריה מטעם אודות רצח העם של יהדות אירופה.
עוד גרוע יותר מהעיוורון מרצון הזה לצדק החוקי והמוסרי ללידתה המחודשת של ישראל, היה האפיון של אובמה את ישראל עצמה. בצורה גועלית, שקרית ומתוך שמחה השווה את היחס של ישראל לפלשתינאים לזה של בעלי העבדים הלבנים באמריקה לעבדיהם השחורים. בצורה שהיא אולי הדוחה ביותר, רומם אובמה את הטרוריזם הפלשתינאי למעמד של מרידות עבדים ותנועת זכויות האזרח האמריקאית על ישי התיחסות לכך בכינוי הערבי המכובס, "התנגדות".
אך ככל שהרטוריקה של אובמה היתה מאכזבת ומגונה, קו המדיניות אותו התווה עוד גרוע בהרבה. בעוד הוא מפטפט על כך שהאיסלם ואמריקה הינם שני צדדים של אותה מטבע, אובמה הצליח לאיית שני קווי מדיניות ברורים. ראשית, הוא הודיע כי הוא יכפה על ישראל להפסיק לחלוטין כל בנייה עבור יהודים ביהודה שומרון ובמזרח דרום וצפון ירושלים. שנית, הוא אמר כי הוא יפעל לשכנע את איראן להחליף את תוכנית הגרעין הצבאית בתכנית לאנרגיה אטומית.
אובמה טען כי המדיניות הראשונה תאפשר שלום והשנייה תמנע מאיראן לרכוש נשק אטומי. כשמתבוננים בכך, בכל אופן, ברור כי אף אחת מהגישות לא תוכל להשיג את היעדים המוצהרים. אכן, חוסר היכולת של גישות אלו להשיג את היעדים עליהם הוא מצהיר כי ברצונו לקדם היא כה ברורה, עד כי ראוי לשקול מה עשויה להיות ההצדקה הממשית לאימוץ גישות אלו.
המדיניות של הממשל כלפי בנייה יהודית בלב ישראל ובבירתה חושפת רמה מאסיבית של עוינות נגד ישראל. לא רק שזאת סטירה בפני התחיבויות אמריקאיות קודמות לישראל שהוצגו על ידי ממשל בוש, היא סותרת את ההסכמים ארוכי השנים בין ממשלים ישראלים ואמריקאים שלא להביך זה את זה.
מעבר לכך, העובדה שהממשל אינו מסוגל להפסיק לתקוף את ישראל בשל הבנייה הישראלית בירושלים, יהודה ושומרון, אך אין לו דבר לומר בדבר הפרוייקט של חיזבאללה לכיבוש דמוקרטי של לבנון בשבוע הבא, המצע לרצח עם של החמאס, המעורבות של הפתח בטרור, או הקשרים של צפון קוריאה עם איראן וסוריה, מובילה לתוצאות קשות עבור סיכויי השלום באיזור.
כפי שהבהיר מנהיג הפתח, מחמוד עבאס בראיון בשבוע שעבר עבור הוושינגטון פוסט, לאור העוינות של הממשל כלפי ישראל, הרשות הפלשתינית כבר אינה רואה הכרח לבצע ויתור כלשהו לישראל. היא אינה צריכה לקבל את זהותה של ישראל כמדינה יהודית. היא אינה צריכה לצמצם בכל דרך את הדרישה שישראל תבצע התאבדות דמוגרפית על ידי קליטת מליוני ערבים זרים ועויינים כאזרחים מלאים. ואין לה צורך לקצץ בדרישותיה הטריטוריאליות לכאלו להם ישראל הסכימה במסגרת גבולות ברי הגנה.
בקצרה, על ידי התקפת ישראל ובטענו כי ישראל אחראית להעדר השלום, הממשל מעודד את הפלשתינאים ואת העולם הערבי בכללו להמשיך ולדחות את ישראל ולסרב להשלים עם המדינה היהודית.
מן הדיווחים עולה כי ממשלת נתניהו חוששת כי אובמה ויועציו התמקדו בנושא ההתנחלויות משום שהם מבקשים להפיל את ממשלת ישראל ולהחליפה עם מפלגת קדימה הגמישה יותר. מקורות בממשלה מציינים כי ראש הסגל בבית הלבן רם עמנואל שיחק תפקיד מרכזי בערעור ממשלת נתניהו הראשונה ב-1999, כאשר הוא שירת כיועץ לביל קלינטון. מציינים גם כי עמנואל פועל כעת עם יהודים אמריקאים וישראלים מן השמאל הקשורים עם מפלגת קדימה והמפלגה הדמוקרטית על מנת לערער את הממשלה.
בעוד שיש מקום קטן לספק כי ממשל אובמה יעדיף ממשלה שמאלנית בירושלים, זה לא סביר כי הבית הלבן תוקף את ישראל בעיקר על מנת לקדם מטרה זאת. דבר זה נובע מכך שהיום אין חשש שהקואליציה של נתניהו תנטוש אותו.
מעבר לכך, לאמריקאים אין סיבה להאמין כי הסיכויים של עסקת שלום ישתפרו עם ממשלה שמאלנית תאחז בהגה השלטון בירושלים. אחרי הכל, למרות מיטב מאמציה, ממשלת קדימה לא היתה מסוגלת לעשות שלום עם הפלשתינאים, כפי שלא הצליחה ממשלת העבודה לפניה. מה שהפלשתינאים הדגימו באופן עקבי מאז כשלון פסגת קמפ דיוויד בשנת 2000 הוא כי אין שום עסקה שישראל מסוגלת להציע להם והם יהיו מוכנים לקבל.
כך שאם המטרה של הממשל בהתקפה על ישראל אינה לקדם את השלום וגם אינה להפיל את ממשלת נתניהו, מה מסביר התנהגות זאת?
ההסבר ההגיוני היחידי הוא שהממשל הופך את ישראל לפתיון משום שהוא מבקש לנטוש את הברית עם המדינה היהודית לטובת יחסים חמים יותר עם הערבים. הוא בחר לתקוף את ישראל בנושא הבנייה היהודית משום שהוא מאמין שעל ידי התרכזות בנושא זה , הוא יקטין את המחיר הפוליטי אותו ידרש לשלם בבית עבור השלכת הברית עם ישראל מעבר לסיפון. כאשר הוא טוען כי הוא רודף אחר ישראל על מנת לאפשר "פתרון שתי מדינות" של שלום, אובמה מניח כי הוא יצליח לקיים את בסיס התמיכה שלו אצל יהודי אמריקה אשר יתעלמו מהעוינות שביסוד ניירות "השלום" שלו.
המדיניות של אובמה כלפי איראן הינה תוספת הגיונית למדיניותו כלפי ישראל. כפי שאין סיכוי שהוא יקרב את השלום במזרח התיכון על ידי התקפות על ישראל, כך הוא גם לא ימנע מאיראן להשיג נשק אטומי על ידי הצעה של אנרגיה גרעינית למולות. העיסקה שאובמה מנסה להציע לאיראן הונחה על השולחן מאז 2003, כאשר התוכנית הגרעינית של איראן נחשפה לראשונה. אכן, רק בשבוע שעבר הם הודיעו שוב כי הם דוחים אותה.
גם כאן, על מנת להבין את המטרה האמיתית של הנשיא הכרחי לחפש את התשובה בקרבה לבית. היות והמדיניות של אובמה למניעת נשק אטומי מאיראן הינה חסרת סיכוי, ברור כי הוא השלים עם האפשרות של איראן בעלת נשק אטומי. לאור זאת, ההסבר הרציונלי ביותר למחויבויות של מדיניותו הוא בקשתו להימנע מאשמה כאשר איראן תופיע כמעצמה גרעינית בחודשים הבאים.
בהתחשב בממשל אובמה, הכרחי שממשלת נתניהו והציבור יבינו את המטרות האמיתיות של הפוליטיקה הנוכחית. לשמחתנו, נתוני סקרים עוקבים מראים כי הרוב המכריע של הישראלים מבינים כי הבית הלבן עויין באופן עמוק את ישראל. הנתונים גם מראים כי הציבור מסכים עם אופן הטיפול של נתניהו ביחסינו עם וושינגטון.
בעודנו מתקדמים, על הממשלה לקיים את המודעות והתמיכה הציבורית. במילותיו כמו גם במעשיו, לא רק שאובמה הראה כי הוא אינו ידיד לישראל, הוא הראה כי אין דבר שישראל יכולה לעשות על מנת לשנות את דעתו.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.