עופרת יצוקה ג'

מאת: אביתר בן צדף | 2 בינואר 2009

ערביי ישראל פורמים בכוונה את מרקם היחסים ביניהם לבין היהודים. מדיניות שגויה מעודדת אותם. ערביי ישראל הינם שחקן בכל מלחמה ישראלית-ערבית מאמר שלישי בסדרה

ביולי 2000 נסעתי בנחל עירון עם מ', אורחי – יהודי אמריקני, המתמצא בענייני צבא וביטחון – עצרתי בפאתי כפר מוצמוץ, ואמרתי לו, "כשתפרוץ מלחמה, לו אני ערבי מוואדי ערה, אחסום את הכביש כאן".

מ' הסתכל עליי, ואמר, שאיני שפוי. "הצבא יבוא עם שני טנקים, ויעיף אותם בירי לכל הרוחות".

"זה לא יקרה", אמרתי בחיוך, שהרגיז את אורחי.

באוקטובר 2000 הייתי אורחו של מ', שזכר היטב את שיחתנו. הוא לא הבין כיצד הצליחו כמה פורעים, שהתארגנו לעזור ללוחמים נגד מדינת ישראל במלחמתם, לחסום את הכבישים לגליל ובתוכו. "המשמר הלאומי היה מחסל אותם מיד, לו זה היה קורה במישיגן, או בטקסס", קבע.

מ' טוען, שישראל חייבת להכות מכה אנושה – חסרת-מורא, חסרת רחמים, קשה ואכזרית – בחמאס; ולא – אין לה תקומה.

לוחמה במתקני התקשורת

במילון האמריקני מ' מוגדר כ"יונה" ליברלית, אלא שהוא מומחה לביטחון ולא לאידיאולוגיה שמאלנית יפת-נפש. אמרתי לו, שדבריו יציבו אתו הרחק בתוך השוליים הימניים של המפה הפוליטית בישראל, וזה לא הפחידו. מצבה של ישראל והססנות ממשלתה מפחידים אותו הרבה יותר.

אתמול הזכיר לי מ' את שיחותינו הרבות, שלא פסקו עקב המבצע בעזה. לדעתו, ישראל צריכה לחסל את ראשי המחבלים בלי שום הפליה בין מנהיג צבאי לבין מנהיג מדיני ובין זוטרים לבכירים; להכות שיטתית בכל מערכת התקשורת של חמאס ושל חיזבאללה; ולהפריע לכתבי החוץ להסית נגדה ולהשמיצה. מזמן הציע לפגוע באתרי הטלקומוניקציה בדרום לבנון, בשומרון, ביהודה ובעזה, כדי לעצור את הלוחמה התעמולתית נגד ישראל.

את מערכת שלום הגליל פתחה מתקפה אווירית ישראלית על תחנת הלוויינים הלבנונית, כדי לשתק את הדיווחים העויינים מלבנון. אחר כך הרשתה ממשלת ישראל ברוב חוכמתה לכתבי החוץ, שהואמנו בלבנון, להעביר את תשדירי השירות שלהם לפתח וליאסר ערפאת דרך תחנת הלוויינים שלנו בעמק האלה. שירות דב – גול עצמי – כזה לאינטרס הישראלי אסור שיישנה.

ערביי ישראל פורמים את המרקם

ערביי ישראל נמצאים בין הפטיש לבין הסדן. מנהיגותם מושכת לכיוון פרימת הקשרים בינם לבין היהודים. הח"כים הערביים מתחרים ביניהם מי יהיה יותר קיצוני כלפי המדינה, שמשלמת לו משכורת ותנאים פנסיוניים משופרים – גם לעבריין נמלט, כמו עזמי בשארה.

לא רק הח"כים הערביים נמצאים במצב מוזר (שבסיסו בהחלטה מוזרה בלשון המעטה של אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, להרשות לכמה מהם להתמודד בבחירות לכנסת למרות התבטאויותיהם, ששוללות את עצם קיומה של המדינה). גם המנהיגים של ערביי ישראל מדלגים בין הרצון לסחוט כמה יותר הטבות והקלות מהשלטונות לבין נאמנותם לעניין הערבי (שמשמעותה אי-נאמנותם למדינת ישראל).

כך, למשל, יכול אימאם לפסוק, כי אין לקבור חייל ערבי בבית-קברות ערבי, כיוון ששירת בצבאה של מדינת ישראל. יכול שר ערבי לדבר על כך, שלא ישיר את "התקווה", ולאחר להנפת דגל ישראל בכפר האולימפי בבייג'ין.

שוב, איני מאשים את ערביי ישראל, אלא את הנהגת המדינה. כששרת החינוך (פרופסור ולשעבר קצינה בצה"ל) רוצה ללמד במערכת החינוך הישראלית את סיפורי ה"נאכבה", מה נלין על ערביי ישראל, שרוצים ללומדם?!

כשבית המשפט העליון מתיר לפוליטיקאים ערביים להסית נגד המדינה, למה שלא ייהנו מהמותר?!

כשהמשטרה אינה מזרזת לגלות מי רצח יהודי, שעבר לתומו בכביש החוף ליד ג'סר אזרקא, למה שלא יימשכו יידויי האבנים?!

כשהמשטרה עשתה את המוטל עליה, ופיזרה הפגנות רצחניות של ערביי ישראל באוקטובר 2000, נכנעה הממשלה לערבים, ומנציחה באמצעות דברי החושך של ועדת אור את אגדת הקיפוח. אם כך, למה יימנעו ערביי ישראל מלנפח את הכזב אודות קיפוחם?!

שחקן במלחמה

לדעתי, ערביי ישראל הינם שחקן בכל מלחמה ישראלית-ערבית, ואני מעריך, שלא בכדי יצאו להפגין עם פרוץ "עופרת יצוקה". לעניות דעתי, זה חלק מתכנון כללי ערבי על תגובות למתקפה / מגננה ישראלית – כפי שעשו עם פרוץ המהומות באוקטובר 2000. ועוד לא ראינו את המסך יורד על הפרשה, כיוון שהמבצע לא תם.

מכל מקום, פרימת מרקם היחסים בין ערבים ליהודים במדינת ישראל הנה יעד חשוב של המחבלים ושל שולחיהם. גם אם לא יצליחו לחבל במאמץ המלחמתי הישראלי, הם יצליחו לתקוע טריז, ולהפריע לפצע בין היהודים לבין ערביי ישראל להגליד. וזה קורה בהתמדה. עיינו בתגובה למהומות יום הכיפורים בעכו.

איתיג'אה, ארגון הגג של החברה האזרחית הערבית, פרסם הודעה רשמית, שבה האשים את ישראל בביצוע מדיניות של רצח-עם וטרור ברצועת עזה. עוד נמסר בהודעת הארגון, "החברה האזרחית הפלשתינית והבינלאומית כבר פועלת שמנהיגי ישראל וקברניטיה הפוליטיים והביטחוניים יישפטו בבתי-משפט בינלאומיים של פושעי מלחמה… החברה הישראלית בהמוניה תישא אף היא באחריות לשתיקתה על הטבח …".

ואין זו הפעולה הציבורית היחידה של ערביי ישראל. ביום שני שבת המגזר הערבי להזדהות עם חמאס. כלומר, מנהיגיו אינם חוששים להביע את אי-נאמנותם למדינה. נכון, גם בתל אביב הפגינו נגד "עופרת יצוקה", אך כל בר-דעת מבין את ההבדל הדק בין שתי ההפגנות.

הוספת תגובה