כשהדג פגש את הכריש

כשהדג פגש את הכריש

מאת: בועז ארד | 20 בדצמבר 2008 | הרשימה פורסמה במגזין מראה ובאתר החדשות NEWS1.

מערכת החינוך והתעמולה הישראלית אורזת "חבילה חינוכית" של אי-רציונאליות וממחזרת את אותם כשלים בתפיסת המציאות שהביאו לנפילתו של גלעד שליט בשבי. דור חדש של נערים ונערות המצוידים במנטאליות של דגי-נוי נשלח להתמודד עם כרישים באמצעות הכלים המושגיים הלא מתאימים.

ביום שישי האחרון הוזמנתי להשתתף בטקס למען גלעד שליט שנערך בבית הספר היסודי בו לומדת ביתי. טקסים דומים נערכים בבתי ספר נוספים במסגרת תוכניות חברתיות וקהילתיות שונות, סרטי "יוטיוב" מופצים ברשת, מאמרים והכרזות של אנשי תקשורת ואקדמיה מהדהדים מעל גלי האתר ואף משוכפלים על ידי הקונסוליות הישראליות במסגרת התעמולה הישראלית בחו"ל.

 

במסגרת הטקס שיבח ראש העירייה, שזה עתה נבחר ברוב מוחץ, את היוזמה לעריכת הטקס ונשא קריאה לממשלה "לעשות הכל" על מנת לשחרר את גלעד שליט. הוא המשיך וסיפר כיצד היה מעורב במאמציו של מר אברהם, אביו של החייל הנרצח בני אברהם לפעול למען "שחרורו" כשהוא מלין על כך שהממשלה לא עושה מספיק… לקראת הטקס ציירו התלמידים (מכיתות א' עד ו') איורים לספרון המבוסס על סיפור קצר אותו חיבר גלעד שליט בילדותו, הציורים אף הוצגו בתערוכה עבור האורחים.

נציג הרבנות העירוני שנשא דברים, התאמץ לקשר את הנושא לחנוכה, כשהוא בוחר לספר מעשייה שמוקמה בברית המועצות הקומוניסטית ומתארת קבוצה של מתנגדי משטר המנסים להבריח את הגבול אל החופש. אחד מהם, יהודי, ביקש להדליק נר של חנוכה בערב אך נאסר עליו פן יגלה הנר את מקומם. היהודי העיקש עמד על שלו וכשהגיעו לצריף בדרך, צריף שהיה ללא חלונות (ידוע שאין בצריפים על גבול ברה"מ חלונות… שכן לא סביר שיהודי יסכן את החבורה) הוא מיהר להדליק נר של חנוכה. מייד לאחר מכן נפרצה הדלת על ידי חייל סובייטי שאחז מכונת ירייה. כל החבורה הביטה ביהודי בזעם כי התגלו בשל הנר ( אנטישמים תמיד כועסים שלא בצדק על היהודים). אולם החייל אמר: "עקבנו אחריכם כבר כמה ימים… חיכינו רק להזדמנות שתהיו מרוכזים ולא תוכלו לברוח ואני נשלחתי לחסל אתכם". (לחסל כמובן…. לדרמה חוקים משלה). אולם אז נחו עיניו של החייל על הנר והוא התרכך, הוא סיפר כי בטרם הפך לחבר המפלגה הקומוניסטית הוא היה יהודי וכעת כשהוא רואה את הנר חזרה ואחזה בו מסורת בית אבא והוא שיחרר את כולם אל החופש. את הסיפור המרגש חתם הרב בתקיעת שופר שיש בה משום "סגולה". לצלילי שירי שלום והתקווה נחתם הטקס.

בבואי לסכם את המסר אותו מציעים באירועים אלו לילדינו לא יכולתי להימנע מן המסקנה כי אל מול תוקפנות עלינו להמשיך ולדבר שלום ולפייס, או בגירסה הדתית עלינו לדבוק באמונה שתציל אותנו באמצעות ניסים.

מאז כתב הילד גלעד בן ה-11 את סיפורו עבר יותר מעשור, אולם המסרים החינוכיים לא השתנו. הסיפור של גלעד מתאר דג שמבקש להתחבר עם כריש תוך שהוא מתעלם בתמימות נאיבית מטבע המציאות המוכתב על ידי שרשרת המזון. (ראו את הסיפור המקורי של גלעד כאן). מאז כתב גלעד את סיפורו על הסרדין שוחר השלום, סיפור המשקף את הרוח החינוכית אותה ספג כילד, הופתענו שוב ושוב לגלות כי היד המושטת לשלום נגדעת. אך דבר לא השתנה, לא בהפקת לקחים במערכת החינוך, לא בצבא, לא באקדמיה ולא בתקשורת.

תנועת המלקחיים החינוכית הנסגרת על ילדינו כשהיא מעמידה שתי אופציות אפיסטמולוגיות בלתי רציונאליות בפני הילדים. זרוע חינוכית אחת, הסובייקטיבית, מציעה אמונה בכוח עיצוב המציאות על ידי הזיות "שלום אך שווא", והשניה האינטרינזית, מציעה כפיפות לתודעה חיצונית – אמונה בכוח עליון.

בניגוד לשכל הישר של רוב הציבור שלמד על בשרו המדמם כי אנו נמצאים בים שורץ כרישים, אנו מקבלים מן האליטה הישראלית המאכלסת את מערכת החינוך והתעמולה את אותו המסר המוביל לנתיב חסר מוצא שוב ושוב. מסר פצפיסטי זה מהווה בגידה בתפקידם של האינטלקטואלים שהיו אמורים לסייע בידינו להבין את עקרונות המציאות ולגבש דרכי התמודדות עמה. כך אנו ממשיכים לשלוח את ילדינו שעברו אינדוקטרינציה של דגי-נוי, כשהם מתהדרים במיטב הסיסמאות הפסאודו-ליברליות, אל מים שורצי-כרישים.

"האינטלקטואלים משמשים כמדריכים, כמכווני תרבות, כרצועות התמסורת או מתווכים בין הפילוסופיה והתרבות." כתבה איין ראנד לפני מספר עשורים, "אם הם יאמצו פילוסופיה של שכל – אם מטרתם תהיה התפתחות יכולתו הרציונלית של האדם והשאיפה לידע – הם יהיו הקבוצה היצרנית והחזקה ביותר באוכלוסייה, משום שעבודתם מספקת את הבסיס ואת האיחוד של כל שאר הפעילויות האנושיות. אם האינטלקטואלים ישלטו על ידי פילוסופיה בלתי-רציונלית הם יהפכו למובטלים שאינם ניתנים להעסקה בחברה". לצערנו הפך הממסד האקדמאי והחינוכי בישראל את אותם אנשים שהיו אמורים להיות מובטלים שאינם כשירים להעסקה לקובעי הטון המסכנים את שרידותינו בהתעלמותם חסרת התקנה מן האיומים המצטברים על קיומינו.

ד"ר דניאל פיפס ציין בהרצאתו בכנס "נוכח הג'יהאד" שנערך בירושלים החודש, כי בישראל מושמעת שוב ושוב הסיסמא: "שלום עושים עם אויבים" אך האמת המהותית שנשמטה מן הנוסחה מבוטאת במלה "לשעבר". "שלום עושים עם אויבים – לשעבר". בעובדה פשוטה זאת מסרבת האליטה הישראלית להכיר. "מנהיגינו" מוכרים לנו שוב ושוב את אותה סחורה משומשת באריזת אינסטנט של רייטינג, ומסרבים להביט במציאות. בגישתם הצ'מברלינית אין הם רוצים להכיר בצורך לקיים את המאמץ הצ'רצ'יליאני של דם יזע ודמעות הכרוך בניצחון שיהפוך את האויבים, לאויבים לשעבר. 

הטעות הפילוסופית היסודית של האליטות האינטלקטואליות בישראל ובמערב גורמת להם  לראות את עליונות התודעה על המציאות כמודל המסגרת לפעולה אנושית בעולם, אם על ידי אמונה חילונית בכך שאם נרצה מאד בשלום הוא יגיע, אמונה המתבטאת בתפיסה סובייקטביסטית של פעילות התודעה (ככוח מעצב את המציאות "תחשבו כולכם יחד על משהו טוב…ויהיה טוב") גישה זאת קרובה הרבה יותר משנדמה לאמונה הדתית הרואה בעולם מערכת הכפופה גם היא לתודעה – חיצונית ובלתי מושגת. המכנה המשותף לשתי הגישות הוא חוסר רציונאליות.

איין ראנד, בשיטתה הפילוסופית – האובייקטיביזם, גילתה מחדש את המשמעות של האובייקטיביות הנובעת ממפגש עם המציאות של תודעה אנושית הכשירה לתפקד במציאות ופועלת במסגרת של כפיפות לעובדות המציאות. יישומה של שיטת מחשבה זאת אל במציאות בה אנו נמצאים דורשת "להחליף דיסקט", ואפילו יותר מכך "להחליף מערכת הפעלה". לזהות את המצב המדהים בו מדינת ישראל שהיא הכריש האיזורי נוהגת כסרדין נרדף ונרפה אל מול חבורות סרדינים המצויידים בשיגעון גדלות איסלמו-פאשיסטי של כרישים.

עד אשר תחלחל המשמעות של גילוי זה ותתרחש מהפכה פילוסופית וחינוכית, מוטב היה למערכת החינוך להרחיב מעט את היריעה(ולו רק לשם האיזון)  ובצד מסרים הספוגים בניתוק התודעה מן המציאות להציג גם כאלו המכירים בה.

הטיבה לחרוז את תיאור המצב נעמי שמר בשירה "הכריש". אם חפצי חיים אנו מוטב כי מערכת החינוך תציג גם את גירסתה של נעמי שמר לטבע הכרישים לצד מיחזור המסרים הלא רלוונטיים שלה עצמה דרך "ספרו" של גלעד שליט שספג אותם כילד. תיקון מאוחר זה כבר לא יעזור לגלעד שליט אך ישפר מאד את סיכויי שרידותו וסיכויי שרידותם של ילדי ישראל למול האיומים שמולם יתייצבו בעוד זמן קצר.

***

הכריש / נעמי שמר

בחוף אילת או אל-עריש
סרדין קטן פגש כריש.
פוגשים כריש כחום היום
אז מה אומרים? אומרים שלום!

סרדין קטן אומר שלום
והכריש מביט בו דום
-תגיד שלום! – קורא סרדין
והכריש אינו מבין

אז הסרדין מרים קולו:
-אני מוכן תמורת שלום
לתת לך סנפיר שלם!
והכריש חרש-אילם.

אבל אותו סרדין צעיר
היה גם דיפלומט מזהיר
אשר על כן לא ויתר
ומיום ליום נתן יותר:

נתן זנב תמורת שלום,
את שתי עיניו תמורת שלום,
תמורת שלום יפה, רחב-
את כל הבטן והגב

פוגשים כריש כחום היום
אז מה אומרים? אומרים שלום!
שלום שלום – והכריש
רק מחייך ומחריש

אז הסרדין במר לבו
הריע באזני אויבו:
תמורת שלום גדול-גדול
אני מוכן לתת הכל!

זאת הכריש סוף-סוף שמע
והוא סוף-סוף שלום אמר
אמר שלום- חשף שיניו –
והסרדין טרוף טורף

פרחים שלום ואהבה
לא גל במים, לא אדווה,
ובחוף אילת או אל-עריש
באין-מפריע שט כריש

ל ל ל ל ל

ל ל ל ל ל

פוגשים כריש כחום היום
מה אומרים?
אומרים
שלום!

***

לאחר שפניתי ליוסף דוריאל בבקשת הערותיו, להלן תגובתו למאמר:

בהתאם לבקשתך, להלן הערותיי:

כתבת שהאינטלקטואלים שלנו הפכו ללא רלוונטיים, אבל, האמת היא – שהם רלוונטיים מאוד בהפצת האווירה של כניעה לאויב כדי להשיג את "השלום" (ואולי גם ניגוב חומוס בדמשק).

החיבור שכתב גלעד מעיד על סוג החינוך "הסרדיני" לו זוכים ילדינו, ומסמל אותו מינויה של יולי תמיר לשרת החינוך, שבראש דאגותיה זה לימוד "הנכבה" (כמובן, בגרסת אויבינו) בבתי הספר שלנו.

אוסיף כאן חוויה אישית שלי מהטיפול בשחרורו של גלעד שליט:
פורום "הבנים" למען שחרור גלעד פנה אליי – שאארגן מכתב של ותיקי מלחמת השחרור אל שרי הממשלה כחלק ממסע החתמה שלהם לאותה מטרה. שלחתי להם מכתב מתאים, ואז נוכחתי שכל מה שהם רוצים הוא – שישראל תיכנע לסחיטות החמס ותשחרר את כל הרוצחים שהם דורשים. ואנא שים לב: הודעות ברדיו, המשודרות במסגרת פרסומת העולה הרבה כסף ומזכירות כמה זמן גלעד כבר בשבי וצריך לעשות הכל כדי לשחרר אותו, זה בא במסגרת אותה הכוונה – לתת לחמס כל מה שהוא דורש.

ואומר זאת בלב כבד: בשיטה כזו הם יוכלו לקבל את גלעד רק בארון, אם בכלל.

שלך, בברכה,

יוסף