ערך הניצחון כמילה ריקה
מאת: אורי הייטנר | 21 ביוני 2008
בריאיון לעיתונות, זמן קצר אחרי מלחמת לבנון השניה, התייחס הרמטכ"ל הקודם דן חלוץ לתחושה הציבורית שהמלחמה היתה כישלון חרוץ, במילים האומללות: "ניצחנו בנקודות". מדוע המילים הללו אומללות? כיוון שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה פחות מניצחון בנוק-אאוט. ניצחון ישראלי בנקודות, הוא תבוסה תודעתית ופגיעה קשה בכושר ההרתעה של ישראל.
תעמולת השקר האנטי ישראלית (כולל, אולי בעיקר, היוצאת מתוך ישראל עצמה) לועגת לתמונה הזאת, אך האמת הקיומית המלווה אותנו מיום הקמתה של המדינה לא השתנתה: ישראל היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים. כן, במהות הדברים גם המדינות עמן חתמנו על הסכמי שלום לא קיבלו את זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י, אלא לכל היותר השלימו עם מציאות קיומה. עמי המזרח התיכון רואים במדינת ישראל נטע זר, פולש קולוניאליסטי בלתי לגיטימי.
זאת מציאות מרה ומתסכלת, אך עלינו להביט בה נכוחה ולהיבנות מתוך הבנתה. הסיכוי שנשכנע את הערבים בזכות קיומנו אפסי. עלינו להסתפק בשכנועם שקיומנו הוא מציאות בלתי הפיכה, שכדאי להם להשלים עמה. את היעד הזה ניתן להשיג באמצעות ההרתעה. מדינת ישראל חייבת להיות בעלת יכולת לנצח בנוק-אאוט את כל מדינות ערב גם יחד במלחמה כוללת, ולא פחות חשוב – היא חייבת להצטייר ככזאת בעיני האויב. לכן, אסור שמלחמה בינינו לבין מדינה ערבית או מדינות ערביות תסתיים ב"ניצחון בנקודות".
אם כך כאשר מדובר במדינות, קל וחומר כאשר מדובר בארגון טרור וגרילה קטן. נכון, בבחינה אמפירית, הנזק שצה"ל היסב לחיזבאללה במלחמת לבנון השניה היה גדול יותר מהנזק שחיזבאללה הסב לצה"ל. אבל מלחמה שבה במשך למעלה מחודש ימים הצליח חיזבאללה, ארגון הטרור הקטן, לירות אלפי קטיושות על האוכלוסיה האזרחית בצפון ולשתק את כל צפון המדינה, וצה"ל הגדול, שהנחיל בשישה ימים תבוסה לשלושה צבאות ערב, אינו מצליח אפילו להקטין את קצב האש עד היום האחרון, היא כישלון נורא, ופגיעה קשה בכושר ההרתעה של ישראל.
איך זה קרה? הגורם העיקרי היה השחיקה הקשה ברוח צה"ל, שחיקה שחלחלה מהדרג המדיני לצמרת צה"ל ובשרשרת הפיקוד כלפי מטה עד רמת החפ"ש. איבדנו את ערך הניצחון שהיה הערך המרכזי שלנו – את הדבקות במשימה בכל מחיר, את החתירה למגע. התמזל מזלנו שנוכחנו במציאות הזאת מול חיזבאללה ולא במלחמה נגד צבאות סדירים. הלקח המרכזי מן המלחמה היה הצורך להפיח בצה"ל מחדש את רוח הקרב ואת ערך הניצחון.
הכישלון במלחמה חייב את החלפת ההנהגה. ראש הממשלה ברח מאחריות, אך שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד פינו את מקומם.
גבי אשכנזי, הרמטכ"ל החדש, בישר תקווה לשינוי משמעותי. עם כניסתו הוא אמר את כל הדברים הנכונים – הוא שב ודיבר על ערך הניצחון, על הדבקות במשימה, על החתירה למגע. הוא הכריז שבכל מגע עם האויב אין להתפשר על פחות מניצחון ברור. הוא דיבר על ערך ההסתערות, הוא הורה להעניש מי שימנע מהסתערות. הרמטכ"ל הגולנצ'יק הראשון הצטייר כאנטיתזה להתנוונות רוח צה"ל ודומה היה שהוא מפיח רוח חדשה בצה"ל.
כן, אשכנזי אמר את כל המילים הנכונות, אך מילים לחוד ומעשים לחוד. פער בין הדיבור והמעשה, בין הרטוריקה והמציאות, הופך את המילים למילים ריקות. גבי אשכנזי נקלע למלחמת התשה קשה בין ישראל לבין הפלשתינאים בעזה, המונהגים בידי חמאס – ארגון טרור קטן בהרבה וחלש בהרבה מהחיזבאללה. ארגון טרור, שללא כל עילה, וגם ללא התירוץ של מלחמה בכיבוש, ירה מידי יום אש תלולת מסלול לעבר האוכלוסיה האזרחית הישראלית במערב הנגב. הירי הזה הוא פשע מלחמה מתמשך. מדינה אינה יכולה לאפשר לירי כזה להמשך.
תפקידו של צה"ל להגן על המדינה ועל אזרחיה. במלחמה הזאת צה"ל נחל כישלון חרוץ – הוא לא הצליח להגן על האזרחים, הוא לא הצליח לשים קץ לירי, הוא לא הצליח לנצח את חמאס. במלחמה הזאת, צה"ל אפילו אינו יכול להתהדר בכך שניצח בנקודות.
ממה נבע הכישלון הזה? שוב, מהתנוונות רוח צה"ל. גבי אשכנזי דיבר על ערך הניצחון, אך לא חתר לניצחון במלחמה נגד חמאס. הוא הקרין פחד מעימות עם חמאס, פחד ממחיר העימות. אבל אי אפשר לנצח במלחמה אם לא נלחמים. וכאשר נמנעים מהניצחון, הופכים את ערך הניצחון למילה ריקה.
הפסקת אש כשלעצמה היא דבר מבורך. השאלה היא איך מגיעים להפסקת האש. אם ישראל היתה מכה בפלשתינאים ברצועת עזה בכל העוצמה, כך שלא יהיה ספק לאדם אחד בעולם המוסלמי מי ניצח בעימות הזה, היתה לישראל סיבה טובה להסכים לכניעת האויב ללא תנאי, ולהפסיק את האש. לא כך קרה. פשע המלחמה הפלשתינאי נמשך עד רגע כניסת הפסקת האש לתוקף, כדי להתריס – לא ניצחתם אותנו. ואכן, לא נעים להודות בכך – לא ניצחנו אותם.
שני כישלונות כה חרוצים של צה"ל הגדול מול ארגוני טרור קטנים, מזמינים מלחמה ומעודדים תוקפנות נגד ישראל. שני הכישלונות הללו שוחקים עד דק את כוח ההרתעה הישראלי ויוצרים לישראל תדמית של לוזר. בשכונה שבה אנו חיים, אין מקום ללוזרים.
אז נכון, לטווח הקצר הפסקת האש טובה – תושבי שדרות ועוטף עזה יכולים קצת לנשום, קצת להרים את הראש, קצת לחיות חיים נורמליים. אך לטווח הארוך, הפסקת האש היא כישלון לאומי קולוסאלי, הגורם נזק קשה למדינת ישראל ולאינטרסים הלאומיים והקיומיים שלה. שום תמרון אווירי ביוון, של צבא שאינו יכול לגבור על חמאס וחיזבאללה, לא ירתיע את איראן.
מי אשם בכך? כמובן, שהאשמה רובצת בראש ובראשונה על הדרג המדיני – זו ההנהגה הלאומית והיא הנושאת בעיקר האחריות. ראש הממשלה ושר הביטחון נחלו כישלון חרוץ. אך אי אפשר לפתור את הרמטכ"ל מאחריות.
אילו הרמטכ"ל הקרין נחישות, לחץ על הממשלה להורות לצה"ל לנצח את חמאס, נאבק על כך, אולם לא הצליח לשכנע את הממשלה, ניתן היה לומר שהוא עשה את המתחייב מתפקידו, והאחריות היא על הדרג המדיני. אולם לא זאת תמונת המצב – דווקא הרמטכ"ל היה המתנגד העיקרי לפעולה, יצר בקרב הדרג המדיני תחושה שאין לצה"ל רצון ולפיכך אין לו גם יכולת לנצח, והוא לחץ ודחף להפסקת האש. ואף שאין הדבר משחרר את הדרג המדיני מאחריות, קשה לצפות מהדרג המדיני לשלוח לקרב צבא שמפקדיו מקרינים פחד והססנות.
בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים דחפו מפקדי צה"ל את אשכול, ראש הממשלה, לתת את הפקודה, לצאת למלחמה ולנצח. יצחק רבין נתן את הפקודה לצאת למבצע אנטבה אחרי שהרמטכ"ל מוטה גור ומפקדי צה"ל הפגינו ביטחון ביכולת להצליח במבצע. ראש הממשלה אריק שרון הורה לצאת למבצע "חומת מגן" ולשים קץ למתקפת הטרור הרצחנית בערי ישראל, מתוך ידיעה שצמרת צה"ל בראשות מופז ויעלון חותרת למגע ולוחצת לאפשר לה לנצח את הטרור. האחריות על ההחלטות הללו היא על הדרג המדיני שהעז והחליט, אך לדרג הצבאי תפקיד משמעותי ביצירת המצב שאיפשר את ההחלטות.
גבי אשכנזי, התקווה הגדולה לשינוי, כשל כישלון חרוץ, ויחד עם הדרג המדיני פגע קשות במדינת ישראל.
****
ועוד הערה קטנה על הפסקת האש – מזה שלושה ימים מכבדים הפלשתינאים את הפסקת האש. אני מודה שאני מופתע. אני מופתע, כיוון שהפסקות האש הקודמות, והיו רבות כאלו, לא החזיקו מעמד אפילו דקות ספורות. גם ההסדרים המדיניים – אוסלו א' ואוסלו ב', טאבה, שארם, וואי וכו' הופרו בידי הפלשתינאים בטרם יבש הדיו מעל חתימתם.
האם ועד מתי יכבד חמאס את הרגיעה? איני יודע. איני יודע גם מה מניעיו. אך אני מרשה לעצמי להשתעשע בהשערה, שחמאס אמין יותר מפת"ח, ומכבד יותר את מילתו. סוף סוף, אנשי חמאס לא התחנכו על ברכי מורשת ערפאת.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.