…זה כל כך 1992 והניתוח הצליח

מאת: אורי הייטנר | פורסם במכתבו של בן עזר ב-24 בינואר 2009

א. …זה כל כך 1992

מעורבותם של סופרים, משוררים ואנשי רוח בשיח הציבורי והפוליטי, חיובית וחשובה מאוד. תרומתם הרבה לשיח, היא יכולת הביטוי המעולה, היכולת לנסח היטב, בצורה מדוייקת, באופן מעורר השראה את העמדות השונות שבציבור. אין דין דיון ציבורי המנוהל בידי עילגי שפה, כבדי פה וכבדי לשון, כדין דיון ציבורי המנוהל בידי אמני הרטוריקה הכתובה והמדוברת.

אולם באשר לדעות עצמן – אין לסופרים ולאנשי רוח כל עדיפות על פני שרברבים, מהנדסים, מורים, טכנאי מחשב, מחלקי תה ומובטלים. עובדת היותם סופרים, אינה הופכת את עמדותיהם לצודקות יותר, לחכמות יותר, למוסריות יותר. דעותיהם צודקות, חכמות ומוסריות כמו דעותיהם של מטאטאי הרחובות ופקידי הבנק, הן רק מבוטאות בצורה ראויה יותר.

העובדה שהתפלגות הדעות בקרב הסופרים ואנשי הרוח שונה משל כלל הציבור, הומוגנית יותר, אינה עומדת לזכותם. להיפך, היא מעידה על תופעה של עדריות ברנז'אית. ולא אחת, העדר מתברבר ומגיע למחוזות שבראיה לאחור אין לו סיבה להתגאות עליהם.

 

בשנות החמישים של המאה שעברה, רבים מהסופרים ואנשי הרוח והאקדמיה במערב, ובכלל זה בישראל, סגדו לסטלין. בשם ה…"שלום", הם תמכו ברודן צמא דם, השני רק להיטלר ברצחנותו ובאכזריותו ובפשעיו נגד האנושות. לכן, כדאי שנהיה חשדניים כלפי אותם אנשי רוח, נקרא את דבריהם בעניין אך בביקורתיות, ולא נלך שבי אחריהם.

 

דוד גרוסמן הוא אחד הסופרים הטובים בישראל. הוא כתב כמה מן החשובים והטובים שבספרים שנכתבו בישראל (לטעמי, היפה והחשוב בספריו הוא "עיין ערך אהבה". לא קראתי הרבה ספרים ברמתו ובאיכותו).

ב-20.1 פינה עיתון "הארץ" את הכותרת הראשית למאמר פרי עטו, "הסיפור שאנו כלואים בו". במאמרו תקף גרוסמן את הסולידריות החברתית והלאומית ואת הפטריוטיות שגילו אזרחי ישראל בימי המערכה בדרום, או בלשונו: "גל ההתלהמות הלאומני ששוטף כעת את הארץ," וגינה את מלחמת המגן אליה יצאנו מחוסר ברירה "עוד תחנה אחת בדרך שכל כולה אש ואלימות ושנאה… המוליכה בסופו של דבר לאבדון." את התנהלותה של ישראל כאן באזור, מימים ימימה, הוא מכנה "דבר מה עמוק ובסיסי שגוי, לא מוסרי ולא חכם ובעיקר – הוא עצמו מלבה פעם אחר פעם את האש המאכלת אותנו." יש לציין, שבניגוד לכותבים אחרים ב"הארץ", כמו גדעון לוי ועמירה הס, גרוסמן אינו פוטר את הפלשתינאים מאחריות לשגיאות ולפשעים שלהם.

גרוסמן אינו מסתפק בהשמעת ביקורת, אלא גם בהצעת פיתרון. המעניין בפיתרון שהוא מציע, הוא המקוריות, היצירתיות והחדשנות שלו: "לדבר עם הפלשתינאים." – כל כך פשוט! איך לא חשבנו על זה קודם? "לדבר עם מי שאינם מכירים בזכותנו להתקיים כאן." אכן, זה בדיוק מה שעוד לא ניסינו. "ליזום דיבור, להתעקש על הדיבור, לדבר עם הראש בקיר לדבר גם אם הדיאלוג נראה מלכתחילה חסר סיכוי."

השנה היא 1992. ישראל שקועה כבר 5 שנים באינתיפאדה. דומה שהגענו למבוי סתום – אין מנוס מפריצת דרך, מניסיון לפתור את הבעייה. "אין לבעייה פתרון צבאי," אנו שומעים. "חייבים לדבר, כיוון שכאשר מדברים לא יורים," אומרים לנו. לדבר עם מי? "שלום עושים עם אויבים." ואין אויב יותר מובהק מאש"ף, מיאסר ערפאת.

זה נשמע כל כך הגיוני, כל כך צודק, כל כך נכון. ואכן, הדרך הזו התקבלה ונוסתה. ב-1992 החל מו"מ עם אש"ף. ב-1993 נחתם הסכם אוסלו. ב-1994 ערפאת ומפקדות אש"ף הוכנסו לשטחים, תחילה לעזה וליריחו ואח"כ לשאר הערים המרכזיות ביו"ש. ערפאת התחייב להפסיק את הטרור והמאבק המזויין, אבל הטרור גאה למימדים שלא ידענו כמותם בעבר. הביטוי החזק ביותר לירח הדבש שהוליד הדיבור, היה הסיורים המשותפים של חיילי צה"ל וחיילי המשטרה הפלשתינאית. והנה, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו, ב"מהומות מנהרת הכותל" ב-1996, הורה ערפאת לשוטריו לפתוח באש לעבר שותפיהם לסיור עד אמש.

לנוכח הכישלון החרוץ של אוסלו, ניסה אהוד ברק דרך אחרת, שגם היא בנויה על העיקרון של "לדבר עם הפלשתינאים". במקום רעיון הסדר הביניים עליו התבסס הסכם אוסלו, הוא פנה לדרך פתרון הקבע. אהוד ברק עקף משמאל את דוד גרוסמן וחבריו, והרחיק לכת אף מעבר למה שהם הציגו תמיד כפתרון שברגע שרק נציע אותו, יהיה שלום. והנה, לא זו בלבד שערפאת דחה את ההצעה, הוא פתח במתקפת טרור שלא היתה כדוגמתה – תחת קריאותיו המתלהמות על "מיליון שאהידים בדרך לירושלים," יצאו מידי יום מרצחים מתאבדים, חדורי אמונה ותקווה שמצאו את הדרך לנצח אותנו, יצאו לפיגועי התאבדות רצחניים וזרעו מוות המוני בערינו וברחובותינו. וגם תחת האש הזאת, כל הזמן המשכנו לדבר, ולהציע בטאבה הצעות עוד יותר מרחיקות לכת, ולהגיע לעוד ועוד הסכמים על הפסקת אש שהופרו תוך כדי החתימה עליהם.

אז על מה גרוסמן מדבר? איפה הוא היה בעשור וחצי האחרון? האם טחו עיניו מלראות את המציאות? איני אומר שצריך להפסיק לדבר עם הפלשתינאים, איני חושב שצריך להפסיק לנסות להגיע איתם להסדר, אבל ככה להתעלם מן המציאות? לכתוב היום, ב-2009, את אותן סיסמאות שהן כל כך 1992, כאילו לא קרה דבר מאז?

את ספרו הנפלא של גרוסמן "עיין ערך אהבה" קראתי בתוככי העיר עזה, בעת שירות מילואים בשנת 88'. היה זה בימים הקשים של האינתיפאדה הראשונה. באחד מימי המילואים, עליתי עם כמה מחבריי לתפוס עמדה מעל גג בניין גבוה ברחוב הראשי של עזה. בעלייתי, נתקלתי בשתי ילדות קטנות עומדות בפתח ביתן. כשהן ראו את חבריי ואותי עולים במדרגות, הן רצו מבוהלות להוריהן בקריאות פחד "אל יאהוד, אל יאהוד." לא ידעתי את נפשי מרוב כאב ורחמים על הילדות הללו, ומתוך תחושת מיאוס על כך שנגזר עליי למלא תפקיד נורא כזה, שילדות נבהלות מפניי, מפחדות ממני. היה לי ברור שאסור לנו להמשיך לשלוט בעזה. לא רציתי שעוד דור של ילדות פלשתינאיות תפחדנה פחד משתק מחיילים ישראליים.

ואכן, כעבור שנים אחדות, אחרי הסכם אוסלו, ישראל יצאה מעזה ומן הערים הפלשתינאיות והרשות הפלשתינאית קיבלה את השלטון. כמי ששירת בחטיבה דרומית, המשכתי לבלות כמעט מידי שנה בתעסוקה מבצעית ברצועת עזה, אך כבר לא בתוך הערים. אולם תחת לבנות את עזה, העדיפו הפלשתינאים להפוך אותה לבסיס טרור. בסופו של דבר, בהתנתקות, יצאנו מכל רצועת עזה ואף עקרנו את כל היישובים. אחרי שכל הדיבורים נכשלו וכל ההסכמים הופרו, ואחרי שנואשנו מהיכולת להגיע להסכם, החלטנו על נסיגה חד צדדית מכל השטח. לשיטתם של מי שמאמינים שמה שהפלשתינאים רוצים הוא רק לסיים את הכיבוש, מילאנו את מבוקשם במלואו. אנו יודעים לאן זה הוביל. שירות המילואים האחרון שלי, היה אף הוא ברצועת עזה, בתוחמת הצפונית של הרצועה, זמן קצר לפני ההתנתקות. והנה, במבצע "עופרת יצוקה" חבריי ליחידה נאלצו לשוב לעזה.

אז אחרי כל זה, גרוסמן עדיין ממחזר את הסיסמאות של 1992? בספרו "הזמן הצהוב" השתמש גרוסמן לראשונה בביטוי "מכבסת מילים", לתיאור השפה הנקייה שבה, לטענתו, ישראל מייפה את מציאות הכיבוש. נדמה לי שעוד לא המציאו מכבסה משוכללת מזו, שבה מכבס גרוסמן את ההיסטוריה של 15 השנים האחרונות.

בספרו "דבש אריות" (לא מהעמוקים והמשובחים בספריו) מטפל גרוסמן בסיפור שמשון והפלישתים. בין השאר הוא עסק בהרחבה בפרשת 300 השועלים הבוערים. לדימוי זה הוא חזר במאמרו ב"הארץ": "כמו צמדי השועלים בסיפור התנ"כי של שמשון, הקשורים זה לזה בזנבם ובתווך לפיד בוער, כך אנו והפלשתינאים גוררים איתנו זה את זה – על אף פערי הכוחות וגם כשאנו מתאמצים מאוד להינתק זה מזה – ותוך כדי כך אנחנו מבעירים את האחר העקוד אלינו, את כפילנו, את אסוננו, ואותנו עצמנו."

גרוסמן אינו הראשון המשתמש בסיפורי שמשון והפלישתים לתיאור מצב המלחמה בינינו לבין הפלשתינאים בעזה. הקדים אותו ב-53 שנים הרמטכ"ל משה דיין, בהספד על קברו של רועי רוטברג, חבר נחל עוז שנרצח בידי מסתננים מעזה. ברמזו לשמשון שנשא את שערי עזה על כתפיו, דיבר דיין על "קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, ונושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים שמעבר להם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים."

בניגוד לגרוסמן, דיין הביט על המציאות בעיניים פקוחות, או אם לדייק יותר – בעין פקוחה, ואמר את האמת שלא כהתה כהוא זה עד עצם היום הזה. למעשה, בנאומו משנת 1956 השיב דיין המפוכח למאמרו של גרוסמן המוכה בסנוורים משנת 2009: "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו… האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב."

נעים יותר לרחף בין אדי האשליות של גרוסמן, אך עלינו להביט נכוחה למציאות, כפי שעשה משה דיין. זאת גזירת דורנו.

אהוד: אתה לא מספיק מדגיש שגרוסמן הוא סופר חשוב, כמעט נביא, אולי משיח וגם מנהיג פוליטי, ושהוא בשום פנים ואופן לא סתם אידיוט מוסרי מהשורה הראשונה (והמתוגמלת היטב) של סופרים, אנשי רוח ונביאי שקר שלנו – ושעל כן אסור לערער על מה שהוא אומר.

ב. הניתוח הצליח

רוח הפטריוטיות, הסולידריות החברתית והחוסן הלאומי שאיפיינה את החברה הישראלית במהלך מבצע "עופרת יצוקה" והמוטיבציה הגבוהה של חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים, לא היו שונות מאלו שהתגלו בשלביה הראשונים של מלחמת הלבנון השניה. ההבדל המכריע בין שתי המלחמות היה בתפקוד ההנהגה. במלחמת הלבנון השנייה ההנהגה המדינית, הצבאית, המוניציפלית, הכלכלית והתקשורתית כשלה והובילה לתוצאות העגומות. במבצע "עופרת יצוקה", תפקודה של ההנהגה הזאת היה טוב לאין ערוך, ולכן גם התוצאות היו הרבה יותר טובות.

ביומה האחרון של מלחמת הלבנון השנייה כתבתי מאמר, בו קראתי לאולמרט להתפטר. במאמר זה טענתי שהנושא באחריות לכישלון, הוא מי שהיה מקבל את התהילה בניצחון. על פי אותה אמת מידה, לפיה העומד בראש המערכת נושא באחריות לכישלון, כך ראוי אולמרט להערכה על הצלחת המבצע. כל השותפים, בדרג הצבאי והמדיני, אחראים להצלחה, אך עיקר הקרדיט מגיע לעומד בראש המערכת.

עם זאת, אין לשכוח את הכלל החשוב, שהמנצח הגדול ביותר במלחמה הוא זה שהצליח למנוע אותה. המציאות שאילצה אותנו לצאת למלחמת אין ברירה, היא תוצאה של מדיניות שראשי השלטון הנוכחי היו שותפים להובלתה. הם אינם מכים על חטא, אלא ממשיכים לדבוק בדרך שכשלה.

ברמה הצבאית, הלקח המרכזי שהופק ממלחמת הלבנון השנייה, היה שינוי הקונספציה של אש מנגד. מלחמת לבנון השנייה הוכיחה שאין די באש מן האוויר ובאש ארטילריה מן היבשה והים, תהיה עוצמתה אשר תהיה, כדי להביס את האויב, אלא יש צורך במערכה יבשתית ובהשתלטות על השטח. הטעות הגדולה של מלחמת הלבנון, היתה הדבקות בקונספציה הקודמת לאורך חודש וחצי, אף שכבר בשבוע הראשון ניתן היה להבין את מופרכותה. הטענה שבעידן המלחמה הפוסט מודרנית, הבליסטית, אין משמעות לשטח היא שטות מוחלטת.

איני שותף לביקורת על ההחלטה להפסיק את האש. נכון שניתן היה להשיג יותר, אך תמיד ניתן להשיג יותר ובאיזשהו שלב יש לעצור. הימים האחרונים של המבצע כבר התאפיינו בתמורה שולית פוחתת – התועלת שהופקה מכל יום נוסף של לחימה הלכה ופחתה והרצון לסיים את המבצע טרם כניסתו של אובמה לתפקידו בארה"ב היה שיקול מדיני נכון, ולכן היה צורך בהפסקת האש, ובהתבססות על ההרתעה שנוצרה.

אם ניתן היה להשיג יותר, לא היה זה בהארכת המלחמה, אלא בניהולה בדרך אחרת דווקא בשלביה הראשונים. אילו המתקפה היבשתית נפתחה מיד לאחר מתקפת האוויר הראשונה, כאשר האויב היה המום לחלוטין, ושלב ג' היה מתבצע כעבור שבוע, ניתן היה להכריע את האויב באופן מוחץ הרבה יותר, בזמן קצר יותר. מכאן, ניתן להסיק שהפקת הלקח הנכון ממלחמת הלבנון השניה היתה חלקית בלבד.

גם התנהלות הדרג המדיני לקתה בחסר. המחדל החמור ביותר היה הדלפת הוויכוח הפנימי אודות הפסקת האש. כאשר אנו מאיימים על האוייב בהרחבת המבצע וחטיבות מילואים דרוכות ומחכות לפקודה, אסור שוויכוחים כאלה ידלפו. הדלפת התנגדותו של שר הביטחון להרחבת המבצע ותמיכתו בהפסקת אש, עמעמה את תוקף האיום ואיפשרה לאוייב להחזיק מעמד ולא להישבר.

ערב המבצע איימו עלינו במאות הרוגים אם צה"ל יכנס לעזה – כל עזה ממולכדת, לוחמים עזי נפש המכירים טוב מאיתנו את שטחם יהרגו בנו ועוד איומים מבהילים. כך בדיוק היה גם ערב מבצע "חומת מגן". אז ועתה הוכח שאלה איומי סרק, ואני מתאמץ לתת אשראי למאיימים, שלא היה זה איום פוליטי שקרי במכוון. במבצע "חומת מגן" בוטל החלק העזתי מחשש למספר הנפגעים. אלמלא הפחד המשתק אז, שמנע את הפעולה, יתכן שהיו נחסכים מתושבי הדרום אלפי רקטות. יתכן שהיו נחסכים גם מהפלשתינאים מאות אזרחים הרוגים.

עשרה חיילי צה"ל נהרגו במבצע. כל חייל הרוג הוא עולם ומלואו, והכאב עליו אינו רק אישי ומשפחתי אלא לאומי. אך אומה הנלחמת על קיומה חייבת להיות נכונה לשלם את מחיר החירות והעצמאות. הפעם המחיר היה נמוך. חשוב מאוד שהמחיר הזה לא יטעה אותנו. אם חלילה תהיה פעם נסיגה מהגולן, מחיר שיחרורו מחדש לא יהיה עשרה הרוגים, לא מאה וגם לא אלף. כדאי לזכור זאת.

המבצע הצבאי היה מוצלח מאוד. המכה שחטף חמאס – קשה ומוחצת. האם הושגה ההרתעה שתעניק לנו שקט ארוך טווח? הניתוח הצליח – האם החולה החלים? מבחן התוצאה הוא ההרתעה.

הפסקת האש החד צדדית העבירה את הכדור לידי חמאס. אין זה מן הנמנע, שקרוב היום בו יחזור וינסה אותנו בשחיקת הפסקת האש. אז יהיה המבחן האמיתי שלנו. אם נגיב בעוצמה רבה גם על פצמ"ר בודד שיפול בשטח פתוח ולא יגרום לנפגעים בנפש ולנזק לרכוש, נשיג את ההרתעה האמיתית.

הרתעה אמיתית היא המסר שהמידתיות מתה.

הוספת תגובה